פסה"ד המסכם את ההלכות שהתגבשו להפעלת מבחן "השקידה הסבירה" ושנועד להתוות דרכן של הערכאות הדיוניות לנדון, תוך קביעת המבחנים והמקרים האופייניים ליישומו, הינו רע"א 3909/08 קרנית נ. שרה קורן (מיום 3/11/09, להלן "הלכת קורן"). הלכת קורן מפרשת את הרציונל להטלת חובה על הנפגע לשקוד, ביוזמתו, על השגת פרטי הנהג, חרף הנטל שעל הנהג עצמו, מכח הדין, לעשות זאת: "קרנית באה להגן על הנפגע התמים שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת הנהג-הפוגע ומאת חברת הביטוח שקיבלה את הפרמיה עבור הביטוח. נפגע שאינו פועל באורח סביר על-מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הביטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק, ולמעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של "האחראים הראשוניים" אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור. יש להדגיש עוד כי כאשר מדובר בחבות של קרנית מכוח סעיף 12(א)(1), כלומר חבות שקמה בשל כך שהנהג-הפוגע אינו ידוע, לא קמה זכות חזרה לקרנית מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים, והמשמעות היא שהחבות נותרת במלואה על כתפיה של קרנית הממומנת מכספי הציבור (ראו סעיף 15 לחוק הפיצויים). מכל הטעמים האלה, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר - לא יותר אך גם לא פחות - למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח. אמת, החובה למסור את הפרטים מוטלת בראש ובראשונה על הנהג-הפוגע (ראו תקנה 144 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), אולם אין בהוראה פלילית זו כדי להסיר כל אחריות מהנפגע שמסוגל לתעד את הפרטים - לעשות כן, כפי שאכן מקובל ונהוג, על מנת שיוכל להגיש את תביעתו האזרחית כנגד הנתבע הנכון והראוי.  " ( פס"ד קורן פסקה 13, כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין). המבחן שנקבע לבדיקה האם עמד הנפגע בדרישת ה"שקידה הסבירה", משלב את היסוד האובייקטיבי של סבירות, עם יסוד סובייקטיבי - בדיקת מצבו והלך רוחו של הנפגע הספציפי, לאחר התאונה ויכולתו לפעול להשגת פרטי הנהג. בחוות דעתו של השופט א. רובינשטיין, שהצטרף (יחד עם השופט י. דנציגר) לזו של המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, כונה שילוב זה בכינוי "אובסובייקטיבי". יישומו המעשי מחייב בחינת הסבריו של הנפגע לגבי אי-ידיעתו, בסופו של דבר, את פרטי הנהג הפוגע. תמצית ההנחיה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי במקרים הפרטניים מוצגת בעניין קורן באופן הבא: "באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי... כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. לעניין זה, איני רואה צורך לפנות למושגים כמו "רשלנות רבתי" או "אשם בדרגה גבוהה". נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע " (פסקה 15). אוזכרו מספר מקרים טיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג הפוגע. כך הוא , כמובן, במקרה ה"קלאסי" של תאונת "פגע וברח", בכפוף לכך שלאחר התאונה הנפגע ביצע הפעולות המתבקשות לאיתור, בדיעבד, של הנהג. הוא הדין אם בשל גילו או פגיעתו הפיזית של הנפגע בתאונה לא יכול היה להתחקות אחר הנהג הפוגע. מצב נוסף הוא זה שבו פיזית יכול היה ליטול פרטי הנהג, אך לא עשה כן מסיבה סובייקטיבית, אך כזו שניתן לה הסבר סביר בנסיבותיה של תאונת הדרכים - הלם, חרדה, או דאגה רבה לעצמו או לבן משפחה, תגובה מאיימת או תוקפנית של הנהג ה"סרבן" שמנעה השגת הפרטים ועוד. כל עוד ביהמ"ש משתכנע בכנותו ובתום ליבו של הנפגע ומוכח כי הנפגע פעל, מאוחר יותר, לנסות ולאתר המידע, בדרך כלל לא תישלל זכותו של הנפגע לקבל פיצוי מקרנית. קבוצת מקרים נוספת, רביעית במניין הקטגוריות שמונה פס"ד קורן (אקדים ואטעים - קרנית טוענת שהמשיב שלפנינו משתייך אליה), עלולה להביא על הנמנים עליה שלילה של הזכות להפרע מקרנית. מדובר בנפגעים " שבחרו באופן מודע שלא לבקש את הפרטים מטעמים כגון אי נעימות או סברה שהנזק שנגרם אינו רציני ולכן לא מצדיק את ה"טרחה". במצבים אלה אין להחיל את סעיף 12(א)(1), וניתן לומר בהם כי אין לו לנפגע אלא להלין על עצמו על שבחר שלא לפעול על פי הנוהג המקובל ולדרוש את פרטיו של הנהג הפוגע. זו תהא המסקנה גם בעניינם של הנפגעים שהתנהגותם מעידה על חוסר אכפתיות, אזלת יד, או יותר מכך, על קנוניה ,נסיון הסתרה או תרמית" (פסקה 15). כאשר בא ביהמ"ש "לסווג" עניינו של תובע ספציפי, ולבחון לאיזו קטגוריה ניתן לשבץ את מחדלו לקבל פרטי הנהג או המבטח, קיימת חשיבות רבה הן להסברי התובע לסיבת המחדל והן לתום ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו: "מובן כי מקרים טיפוסיים אלה הם "ייצוגיים" בלבד ויתכנו מקרים נוספים. אולם המבחן העקרוני הוא כמתואר לעיל. נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה. כך גם לתום-ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא גם בצו השכל הישר ובניסיון החיים. יש לקוות גם שהמבחן המוצע ייצור תמריץ ראוי ליטול את פרטי הנהג-הפוגע במקום שבו הדבר אפשרי ומתבקש, ובה-בעת יבטיח שנפגעים תמי-לב שהתנהגו כפי שהתנהגו מכורח הנסיבות, יזכו לפיצוי. " (פסקה 15 סיפא לפס"ד קורן). לעניין הטלת נטל השכנוע על התובע, במישור יציאתו ידי חובת השקידה הסבירה, ניתן גם להחיל את ההלכה הידועה שלפיה נטל ההוכחה מוטל על מי שהטענה מקדמת את עניינו, בבחינת "הדין הראייתי הולך אחר המשפט המהותי". הלכה זו אומצה ויושמה גם בפסיקה שדנה בחוק הפלת"ד, ולאחרונה נעשה כן בפסק-דין שבמסגרתו חזר ביהמ"ש העליון, בהרכב שונה, ואימץ את הלכת קורן, על מבחניה ( הגם שאזכור נטלי ההוכחה נעשה בהקשר ספציפי אחר, וראה ע"א 9096/11 קרנית נ. ג'בארין ואח', מיום 10/7/12). קרנית