לשון הרע בעידנא דריתחא

בהתחשב באווירה העכורה ששררה בין התובע לנתבע, גידוף שנאמר על ידי הנתבע בשעה של עידנא דריתחא אינו נחשב כדברי לשון הרע, המקים עילה לפיצוי [ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 132 (להלן: "שנהר") ; ת.א. 444/51 לזרוביץ נ' כהנא פ"מ(י) 173, 175-176) ; ת.א. (קצרין) 550/04 לויפרמן נ' אלבז (2009)]. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא לשון הרע בעידנא דריתחא: הרקע לתביעה: 1. לפניי תביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), שסכומה ליום הגשתה 31,000 ₪. התביעה החלה להתברר בבית המשפט לתביעות קטנות ולנוכח היקף הטענות, והיותו של התובע עורך דין, הועברה אל בית משפט השלום. 2. התובע ניהל והפעיל בזמנים הרלבנטיים לתביעה את מתחם ה"סקיי פארק", זאת באמצעות חברה אותה ניהל בשם "גבהים (תיירות 2000) בע"מ (להלן: "גבהים"). מר פורת, הנתבע, שימש בתפקיד מנהל המתחם המשולב בעיר ראשון לציון: ספורט כיף, חי כיף ואמפי פארק מטעם החברה העירונית לתרבות נופש וספורט בע"מ (להלן: "החברה העירונית"), שהופקדה על ניהול המתחם. על רקע מחלוקת וחיכוכים שנוצרו בין הצדדים, התרחשו האירועים נשוא התביעה דנן. עיקר טענות התובע: 3. הנתבע השמיץ והכפיש את שמו של התובע בנוכחות אנשים נוספים, זאת בשלושה אירועים שונים. 4. האירוע הראשון: במהלך חודש נובמבר 2005 זומן התובע על ידי הנתבע לפגישה במשרדי הנתבעת. בפגישה זו נכח גם מר אמיר סולרסקי, מנהל רשות הספורט אצל הנתבעת. כבר בראשיתה הגדיר הנתבע את הפגישה ככזו שמטרתה "לתת לך סטירה מצלצלת על הלחי כדי שתבין איפוא אתה נמצא" (להלן: "האירוע הראשון"). פגישה זו, שנוהלה על ידי הנתבע, נועדה להשפיל את התובע. 5. האירוע השני: במהלך חודש ספטמבר 2009 התפוצץ צינור מים במתחם הבריכה הלימודית. פיצוץ זה גרם להפסקה באספקת המים במתחם ה"סקיי פארק". התובע פנה אל הנתבע על מנת שיטפל בבעיה. הנתבע הבטיח לו שיעשה כן, אולם מספר דקות לאחר מכן התקשר אליו ואמר לו בצעקות: "התקשרתי להגיד לך שאתה חרא של בן אדם, אתה בנאדם מגעיל". שיחת טלפון זו התבצעה ממשרדו של הנתבע כשברקע נשמעים קולות של עובדי המשרד שהאזינו לשיחה. 6. בתאריך 16.9.09 פנה התובע אל הנתבע באמצעות דואר אלקטרוני ודרש ממנו להתנצל לפניו. להודעה זו כיתב התובע שלושה אנשים נוספים שעובדים עם השניים. הנתבע השיב באותו מועד, באמצעות הודעת דואר אלקטרונית המכותבת לתובע ולאותם שלושה אנשים נוספים ובה תיאר את התובע כדלקמן: "מפר הסכמים, חוצפן, אדם המשחק משחקים כפולים (קרי - שקרן ולא אמין), אדם המכפיש כל אדם העומד בדרכו ואת היד המאכילה אותו". 7. האירוע השלישי: בתאריך 27.9.09 שלח מר אמיר סולרסקי לתובע הודעת דואר אלקטרוני ובה סיפר ששמע מהנתבע שהתובע דחף אותו "בעבר הלא רחוק". מר סולרסקי ביקש לברר האם התובע אכן דחף את הנתבע. התובע התקשר למר סולרסקי ובשיחת הטלפון טען מר סולרסקי בתוקף שהנתבע סיפר לו על אירוע הדחיפה. 8. נוכח האירועים המתוארים לעיל עולה שהנתבע "התגייס" למסע הכפשות נגד התובע על מנת להשחיר פניו ולהוציא דיבתו ללא סיבה. בנסיבות אלה עתר התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 31,000 ₪. עיקר טענות הנתבעים: 9. פעולותיו של הנתבע נעשו כולן במסגרת תפקידו, למען ניהול תקין של המתחם המשולב. התובע הפר את הוראות המקום ועשה בו כבשלו, תוך התעלמות מהנהלת הנתבעת והוראות ההסכם עליו הוא חתום. 10. מעשיו של הנתבע, כפי שפורטו בכתב התביעה אינם עולים כדי לשון הרע. אף אם היה בהם להוציא דיבתו של התובע, הרי שהנתבע חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. 11. באשר לאירוע הראשון: הפגישה שהתנהלה בין הצדדים במהלך חודש נובמבר 2005 הייתה פגישה טובה ונינוחה. במהלכה, הביע הנתבע נכונות לקדם את הפרויקט של התובע, שבהצלחתו ראה גם הצלחה אישית שלו. 12. באשר לאירוע השני: פיצוץ הצינור בחודש ספטמבר 2009 התרחש בשטח שבאחריותו ושליטתו של התובע. הפיצוץ התגלה על ידי סיור ושיטור בשעות הלילה. נציג המוקד העירוני התקשר לתובע אולם זה השיב לו שלא יטריד אותו בשעות אלה וכי עליו לפנות לנתבע. בעת שהנתבע קיבל שיחת טלפון מאת המוקד העירוני, הורה להם לסגור את ברז המים למניעת נזילה. לא התקיימה כל שיחת טלפון בין התובע לנתבע באשר לנזילה. 13. הנתבע אכן כינה את התובע "בן אדם מגעיל" אמנם הדבר נעשה בעת שיחה פרטית בין השניים וברגע של עידנא דריתחא. לשיחה זו לא האזין אדם נוסף מלבד השניים. בשלב מאוחר יותר התנצל הנתבע לפניי התובע על הדברים שאמר, באמצעות הודאת דואר אלקטרוני. 14. הודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה לתובע על ידי הנתבע ביום 16.9.09 לא הייתה אלא תשובה להודעה שנשלחה קודם לכן על ידי התובע. התובע הוא שכיתב בהודעתו מספר גורמים. משהשיב לו הנתבע על הודעה זו ראה לנכון לכתב גם הוא את אותם גורמים, מכוח היותם ממונים עליו. 15. באשר לאירוע השלישי: התובע דחף את הנתבע במהלך סיורו של הנתבע בשטח ההפעלה של התובע. הנתבע סיפר על כך למר סולרסקי, אך החליט להבליג על התנהגות זו של התובע למען התנהלות תקינה של המתחם המשולב. 16. נוכח האמור, התובע אינו זכאי לקבלת פיצוי או התנצלות מאת הנתבעים. 17. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מטעם התובע: התובע. מטעם הנתבעים: הנתבע ומר אמיר סולרסקי -מנהל רשות הספורט אצל הנתבעת. דיון והכרעה: 18. בחודש ספטמבר 2005 נחתם חוזה בין החברה העירונית לבין גבהים (להלן: "החוזה"). על פי החוזה העמידה נתבעת 2 לרשות גבהים שטח להפעלת מתקני ספורט אתגרי. 19. סעיף 3(ג) לחוזה קבע בזו הלשון: "כל ההסדרים המינהלים והארגוניים בספורטכיף ובשטח ההפעלה ייקבעו על ידי נציגי החברה....., המפעיל יבצע כל פעולה ו/או מעשה בתאום עם נציג החברה...". הנתבע הוא ששימש כמנהל המתחם מטעם החברה העירונית. התובע, כמנהל החברה המפעילה, היה כפוף להוראותיו של הנתבע, זאת מכוח הוראת החוזה. 20. לטענת התובע, הנתבע ניהל כלפיו מסע מתמשך של הכפשות והתנכלויות. הנתבע חסם דרכי גישה אל המתחם שניהל התובע, תלש שלטים שהתקין והפריע בזמן אירועים שהקים. מעשיו אלו של הנתבע נועדו לפגוע בתובע ובעסקו. לגרסתו, הנתבע לא שימש כמנהל המתחם בו פעל ה"סקיי פארק" של חברת גבהים. לכן התובע לא היה כפוף להנחיותיו ולא התנהל מולו. התובע הסביר כדלקמן: "האתר שלי פעל בכפוף לחוזה. אני לא מכיר כתב מינוי של הנתבע. אני פעלתי מול החברה העירונית ומנהלים בחברה העירונית" [פר' עמ' 9, ש' 16-17]. 21. מנגד, הנתבע הסביר שהוא ששימש מנהל המתחם המשולב בו הוקם אתר ה"סקיי פארק". מתוקף זאת היה התובע כפוף להוראותיו. כבר בתחילת ההתקשרות הפר התובע את הסכם ההפעלה. כך למשל נהג התובע להכניס כלי רכב לאזורים שונים במתחם, למרות שחל איסור על כניסת כלי רכב מטעמי בטיחות המבקרים. התובע אף לא שמר על השקט במתחם בו החזיק והציב שלטים בניגוד להיתרים שקיבל. בשל כך נשלחו לתובע מכתבי התראה רבים. 22. על רקע היחסים הטעונים בין הצדדים אירעו שלושה אירועים, המקימים לתובע, לטענתו, עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. האירוע הראשון - פגישה בחודש נובמבר 2005: 23. התובע תיאר בעדותו את האירוע הראשון כאירוע "המשמעותי שהתחיל את מערכת היחסים הקלוקלת עם הנתבע". אולם בחר שלא להגיש תביעה בשל אירוע זה באותו זמן משום ש"בשנת 2005 התחלתי חוזה ולא מצאתי לנכון להגיש תביעה" [פר' עמ' 7 ש' 21, 23]. לדבריו במשך השנים שעברו מהמועד בו התקיימה הפגישה (חודש נובמבר 2005) ועד למועד הגשת התביעה (חודש ספטמבר 2010), התלונן לפניי מר סולרסקי אודות יחסו של הנתבע אליו, אולם "התביעה הוגשה משהגיעו מים עד נפש וכללתי גם את האירוע הזה" [פר' עמ' 7, ש' 18-19]. 24. מנגד, הנתבע טען שאינו זוכר כלל את האירוע עליו מדבר התובע. לעניין זה נסמך הנתבע על זכרונו של מר סולרסקי. 25. מר סולרסקי, מנהל רשות הספורט וסמנכ"ל בחברה העירונית (בתקופה מאוחרת יותר), נכח בפגישה בין הצדדים. לדבריו, הפגישה נועדה לצורך תיאום הפעולות התפעוליות הקשורות לאתר "סקיי פארק" המנוהל על ידי התובע. מר סולרסקי תיאר את הפגישה כעניינית וטוען שהתנהלה ברוח טובה, תוך שיתוף פעולה מלא בין התובע לבין הנתבע. עוד תיאר מר סולרסקי את הפגישה כפגישה נינוחה שבמהלכה לא השפיל הנתבע את התובע כלל. 26. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים במחלוקת זו, אני סבור שאין בידי לקבל את גרסתו של התובע בקשר לדברים המיוחסים לנתבע. ראשית, גם אליבא התובע, מדובר באמירה בעל פה, שאין לגביה תיעוד כלשהו. הנתבע העיד לפניי שאינו זוכר כלל את הפגישה המתוארת ומכאן שלא אמר את הדברים שמייחס לו התובע. עדותו חוזקה על ידי מר סולרסקי שטען שהפגישה בין הצדדים התנהלה על מי מנוחות. שנית, ניתן היה לצפות שאם מדובר באירוע "משמעותי שהתחיל את מערכת היחסים הקלוקלת עם הנתבע" כפי שהגדיר זאת התובע, ואם אכן נאמרו באירוע זה דברים קשים שיש בהם לשון הרע, היה נשלח מכתב ב"זמן אמת" מצד התובע למי מהגורמים הממונים על הנתבע. 27. בהיעדר מסמך בכתב ולאור עדותם של הנתבע ומר סולרסקי, אני קובע שהנתבע לא אמר את הדברים שמייחס לו התובע במהלך הפגישה ביניהם. 28. יתרה מזאת, סעיף 2(ב)(1) לחוק קובע שעל מנת שאמירה תכנס לגדר לשון הרע עליה להיות מיועדת לאדם זולת הנפגע ולהגיע לאותו אדם. מר סולרסקי, שהיה העד היחיד לאירוע זה, העיד לפניי שאינו זוכר שהנתבע אמר את אשר מייחס לו התובע. מכאן שאף לא מתקיימת דרישת "הפרסום" הקבועה בחוק. גם מטעם זה אין בדברים האמורים כדי להקים עילה ברת תביעה על פי החוק. האירוע השני: שיחת הטלפון והודעת הדוא"ל שבאה לאחריה: שיחת טלפון בחודש ספטמבר 2009: 29. התובע הסביר שבחודש ספטמבר 2009 אירע פיצוץ בצינור המים בתחום אחריותו של מנהל ה"חי כיף". לכן הפנה את המוקד העירוני אל הנתבע: "בשעה 00:00 בלילה התקשרו אלי שאתקן פיצוץ של צינור שבשטח שבאחריות מנהל החי כיף, ולא בשטח שבאחריותי, אני לא הפניתי אל שטח שבאחריותי לנתבע בשום פנים ואופן, הפניתי לשטח שבשליטתו וניהולו, והוא מטעמים שמורים עמו, הוא נמנע לכל אורך הדרך מלתקן..." [פר' עמ' 10, ש' 26-29]. 30. בשיחת הטלפון שנוהלה בין התובע לנתבע לאחר מכן, אמר לו הנתבע "התקשרתי להגיד לך שאתה חרא של בן אדם, אתה בן אדם מגעיל". לטענת התובע, בעת השיחה נכח כל אחד מהם במשרדו האישי. אומנם, לתובע לא הייתה אפשרות לדעת מי נמצא במשרדו של הנתבע, אולם הוא שמע קולות רקע נוספים מעברו השני של הקו. לדבריו: "קולות הרקע היו ממשרדו, במשרדו, אני מכיר את המשרד של הנתבע. משרדו כמו שהוא טען מבודד. אין קולות רקע של אנשים שנמצאים לידו. אני שמעתי אותו" [פר' עמ' 11, ש' 24-25]. 31. לטענת התובע אין ספק שהאנשים הנוספים שנכחו במשרד הנתבע ידעו שהנתבע משוחח עם התובע מאחר ש"כל הזמן עלה בשיחה השם שלי, היה ידוע לכל מי שישב לדיו, מי אני" [פר' עמ' 12, ש' 2]. 32. הנתבע אישר שבעת שיחת טלפון אישית בינו לבין התובע, ברגע של עידנא דריתחא אמר לתובע "אתה בן אדם מגעיל". לדבריו הדברים נאמרו לאחר שהתובע יצר פרובוקציות קשות לאורך זמן והוביל אותו לאיבוד שלוותו. יחד עם זאת, בעת השיחה לא נכח בחדרו של הנתבע איש מלבדו. 33. בסיכומיו זנח התובע את טענתו לעניין שיחת הטלפון. לדבריו, התביעה בגין האירוע השני הוגשה בעקבות הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה על ידי הנתבע ביום 16.9.09 ולא לאור "התבטאויותיו המכוערות" של הנתבע בשיחת הטלפון המתוארת לעיל. יחד עם, מאחר שבכתב התביעה התייחס התובע לתכנה של שיחת הטלפון כאל אמירה הנכנסת לגדר לשון הרע ולאור הודאתו של הנתבע באמירת חלק מהדברים המיוחסים לו, אני רואה לנכון להתייחס אליה לגופהּ. 34. האמירה שהפנה הנתבע כלפי התובע בנוסח "אתה חרא של בן אדם, אתה בן אדם מגעיל" אכן מהווה לשון הרע כקבוע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אולם התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו מאחר שלא הוכיח שאת שיחת הטלפון שנוהלה בינו לבין הנתבע שמע אדם אחר. מכאן שלא מתקיימת דרישת "הפרסום" הקבועה בסעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע. 35. יתירה מכך, הנתבע הסביר שאמר את הדברים בשעה של עידנא דריתחא. לדבריו, לשיחת הטלפון בין הצדדים קדמו שיחות "לא נעימות" שהעלו את חמתו של הנתבע ולכן בשיחת הטלפון בחודש ספטמבר 2009 אמר לתובע "אתה בן אדם מגעיל". גרסתו של הנתבע מתיישבת עם הסיטאוציה הטעונה שתיאר התובע עצמו. על כן, אני קובע שאמירתו של הנתבע: "אתה בן אדם מגעיל" נאמרה לתובע בשעת כעס ובאופן ספונטאני. 36. בהתחשב באווירה העכורה ששררה בין התובע לנתבע, גידוף שנאמר על ידי הנתבע בשעה של עידנא דריתחא אינו נחשב כדברי לשון הרע, המקים עילה לפיצוי [ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 132 (להלן: "שנהר") ; ת.א. 444/51 לזרוביץ נ' כהנא פ"מ(י) 173, 175-176) ; ת.א. (קצרין) 550/04 לויפרמן נ' אלבז (2009)]. 37. מטעמים אלה, אני קובע ששיחת הטלפון שהתקיימה בין התובע לנתבע בחודש ספטמבר 2009 אינה מקימה עילת ברת פיצוי מכוח החוק. הודעת דואר אלקטרוני מיום 16.9.09: 38. ביום 16.9.09 שלח הנתבע הודעת דואר אלקטרוני לתובע. הודעה זו נשלחה כמענה להודעה ששלח לו התובע קודם לכן. מאחר שלהודעה שנשלחה על ידי התובע היו מכותבים מר אלי פולק - מנהל הנתבעת, מר סולרסקי ועו"ד נתי רוזנצווייג - היועץ המשפטי של החברה העירונית, כיתב אותם גם הנתבע להודעתו. 39. בהודעתו הגיב הנתבע לדרישת התובע כי יתנצל על כך שכינה אותו "בן אדם מגעיל" בשיחת הטלפון עם התובע: "מר שי סיני, ...כמובן שהמושג "למען הגילוי הנאות", רחוק ממך כרחוק מזרח ממערב שאלמלא כן היית גם טורח לפרט את הסיבות שגרמו לי להתבטא באופן זה ואני מיצר על כך פעמיים: פעם אחת על כי נתתי לך להביא אותי לגבהיי כעס שבסופם גם אמרתי את אשר אמרתי. פעם שנייה על שמילים כאלה יצאו מפי. אכן לא לכבודי לקיים אתך סוג כזה של תקשורת ולפחות לזכותי ניתן להגיד כדלקמן: אני עובד מול ספקים, נותני שירות, מקבליי שירות ומבקרים מסוגים שונים בהיקפים שאתה לא מכיר ומעולם לא נתקלתי במקרה שלך ושכמותך. הצלחת לשבור שיאים בחוצפה, בהתלהמות, בהפרת הסכמים, במשחקים כפולים ועוד היד נטויה. אני לא היחידי שהצלחת להוציא מהכלים עקב כל זאת. כהרגלך בקודש אתה מכפיש כמעט את כל מי שעומד בדרכך החל ביד ממנה אתה אוכל (ואינני מתכוון אליי), המשך בחלק מהעובדים אותם אתה מעסיק / העסקת, וכלה במבקרים - מטה לחמך. כל מי ש"מעז" להעביר עליך ביקורת הופך להיות לא רציני, לא רלוונטי, לא אחראי, שקרן ואינו ראוי להתייחסות..." 40. בעדותו לפניי אישר הנתבע שאת ההודעה מיום 16.9.09 שלח גם למר פולק. לדבריו, מר פולק הוא שמחליט עם מי תמשיך הנתבעת בהסכמיה ועם מי תבטלם: "ש. אם תכתוב על אדם שהוא מפר הסכמים, מכפיש, ומשחק משחקים כפולים, מן הסתם זה ישפיע על מר פולק. ת. מן הסתם זה אמור להשפיע עליו, נכון, הוא מנכ"ל החברה העירונית והוא זה שמחליט בסיכומו של דבר, לראיה, למרות שזה לקח לא מעט זמן, הגיע מנכ"ל החברה העירונית להחלטה לסיים איתך את ההתקשרות". [פר' עמ' 23, ש' 27-31] 41. על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל, יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע [ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 617 (2002)]. כעולה מהעדויות שהובאו לפניי, בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עכורה מתוקף "יחסי עבודה": התובע כמנהל החברה המפעילה אתר במתחם והנתבע כמי שמופקד על ניהולו של המתחם בכללותו. על רקע מערכת יחסים זו, ניהלו הצדדים התכתבויות בדואר אלקטרוני. מעיון בהודעתו של הנתבע עולה שישנן אמירות שעל פניו עלולות "להשפיל אדם בעיני הבריות...לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו...לפגוע באדם במשרתו... בעסקו במשלח ידו או במקצועו". הנתבע אישר לפניי שבעקבות הודעתו, "למרות שזה לקח לא מעט זמן", הגיע מנכ"ל החברה העירונית להחלטה לסיים את ההתקשרות מול התובע. אני קובע אפוא, שהנתבע אכן כתב דברים שיש בהם כדי להוות לשון הרע אודות התובע. הדברים הובאו לפני מר פולק, מר סולרסקי ועו"ד רוזנצווייג והיה בהם להותיר רושם של ממש על קהל הקוראים. 42. לטענת הנתבע, עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק. הגנה זו כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע לאמיתותו של הפרסום והיסוד השני נוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום. 43. הפסיקה הדנה במונח "עניין ציבורי" עסקה, בעיקרה, בנושאים בהם העניין הציבורי נגע לדמויות ציבוריות או לאירועים "חדשותיים". עם זאת, יתכנו מצבים בהם פרסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר מטרת הפרסום היא לשרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. [ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה משה ואח', פ"ד מח(3) 808, 827 (1994)]. התועלת הציבורית במקרים כאלו תתבטא ביתרון לכלל. 44. בענייננו, לא מתקיים היסוד השני של הגנת אמת בפרסום - קיומו של עניין ציבורי. אופי הסכסוך בין הצדדים הינו פרטי-אישי על רקע עסקי. הסכסוך נסב סביב מחלוקת בין שני עובדים ואין מדובר בהתרחשות ברשות הציבור. אף הצדדים להליך דנא אינם דמויות ציבוריות. תוכן הפרסום אינו תורם ולו דבר לציבור. על כן אין תועלת ציבורית בדברים שכתב הנתבע בהודעת דואר אלקטרוני [ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 194]. הואיל והמידע שבפרסום לא היה רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי, אני קובע שהפרסום אינו חוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק. 45. הנתבע טען שפרסום הודעתו חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בסעיף 15 [סעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(7) או 15(8) לחוק איסור לשון הרע]. 46. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע מונה ארבעה מרכיבים מצטברים שבהתקיימותם תקום למפרסם הגנה והם: חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות פרסום; החובה לפרסם חלה לגבי כל מי שהפרסום הגיע אליו; חובת פרסום התוכן הספציפי; הפרסום נעשה בתום לב. 47. לעניין קיומה של חובה חוקית העיד לפניי התובע כדלקמן: ..."הנתבע הוא אמנם מנהל המתחם המשולב, אבל התראתי שהוא מתחרה ומתנהל כמתחרה, תולה שלטים, מונע מאיתנו זכויות שבחוזה, וככל ההתנהלות הרגילה שלי הייתה מול שני אנשים, בשוטף מול מר יהודה גביש...שהוא האדם היחיד שניהל את ההתנהלות השוטפת ומולי ומול הפארק...ומר סולרסקי אמיר או לחילופין מר אלי פולק, הנתבע מעולם לא מונה כמנהל שלי..." [פר' עמ' 9, ש' 32-33, עמ' 10, ש' 1-4]. 48. מנגד, הנתבעים טענו שמי שניהל את המתחם המשולב ובכלל זה את מתחם ה"ספורט כיף" הוא הנתבע ועל כן, שימש כממונה על התובע. 49. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר לקיומה של הגנה זו והגנת הוראת סעיף 15(3) לחוק, אני סבור שבין הצדדים דנן הייתה מערכת חוזית שמקימה חובה חוקית וממילא יוצרת "עניין אישי כשר", שחלים על נסיבות הפרסום דנן: ראשית, על פי החוזה, הופקד הנתבע על מתן הנחיות והוראות לגבהים, אשר פעלה במתחם ה"ספורט-כיף" ונוהלה על ידי התובע. התרשמתי שהתובע לא פעל על פי הנחיות הנתבע והרבה עימו בעימותים, גם בעניינים שוטפים שבוודאי מצויים תחת סמכות הנתבע. שנית, המתחם בכללותו נוהל על ידי החברה העירונית, עימה חתמה גבהים על החוזה. כל הנמענים להודעה הינם נושאי משרה בחברה העירונית: המנכ"ל מר פולק, הסמנכ"ל מר סולרסקי והיועץ המשפטי עו"ד רוזנצוויג [ס' 11 לתצהיר מר פורת]. שלישית, תוכן ההודעה נוגעת להתנהלותו של התובע, כמי שניהל את מתחם הספורט כיף. התרשמתי שתוכן ההודעה משקף את המחלוקות הרבות והאמיתיות שאירעו בין הצדדים על רקע הפעלת המתחם. 50. פרסום המכתב, בתאריך 16.9.09 בשעות אחר הצהריים, נעשה כתגובה לפניית התובע מאותו מועד ומספר שעות קודם לכן. באותה פנייה, הציג התובע את הנתבע כאדם מתלהם וצעקן: "...כל עוד עליי לשמוע אותך מכנה אותי בכינויי גנאי שונים....כאשר אני פונה אליך בבעיות שונות....ואת זה אותה עושה תוך שאתה צועק...." [הודעת דוא"ל מיום 16.9.09 שעה 13:31 צורפה כנספח ב' לכתב התביעה]. ההודעה נשלחה על ידי התובע לנתבע עם העתקים למר פולק, מר סולרסקי ולעוה"ד נתי רוזנצוויג. 51. על רקע אופייה של פנייה זו, אני סבור שאכן קמה לנתבע חובה חוקית ומוסרית לפרסם את התוכן הספציפי של ההודעה ששלח מספר שעות לאחר מכן. התובע הציג את הנתבע כגורם ניהולי בלתי אחראי ומתלהם. על כן היה זה צפוי ולגטימי שהנתבע ישיב לתובע במטבע דומה, תוך הצגת גרסתו. משכך, יש בתוכן הספציפי שפורסם "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת [שנהר עמ' 285]. 52. דברים אלה יפים אף לגבי ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. הגנה זו חלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס אישי כשר. סעיף זה יחול בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: קיומו של עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; הפרסום נעשה בתום לב [שנהר, עמ' 294]. 53. לנתבע אינטרס אישי כשר, מתוקף תפקידו, והוא שמירה על ניהול תקין של המתחם המשולב. יתר על כן, לנתבע אינטרס אישי כשר להגיב על הטענות שהטיח בו התובע. המכותבים האחרים לפרסום, מר פולק, מר סולרסקי ועו"ד רוזנצוייג, היו ממילא מכותבים לפנייתו המוקדמת של התובע. על כן ברי שהנתבע בחר להגן על אינטרס אישי זה באמצעות שליחת הודעת דואר אלקטרוני דנן. 54. בהודעה זו כינה את התובע כ"מפר הסכמים" וכמי ש"משחק במשחקים כפולים". אמרות אלה נועדו "להתריע" בפני המכותבים מפני המשך העסקתו של התובע במתחם המשולב. מכאן שנועדו להגן על אותו אינטרס אישי כשר. גם הביטויים הנוספים בהם עשה התובע שימוש ("חצוף", "מתלהם") נועדו להגן על אינטרס אישי כשר של הנתבע, לנוכח הצגתו של הנתבע בפנייתו המקדימה של התובע כנושא תפקיד מתלהם המשתמש בצעקות וגידופים. 55. בהינתן שהפרסום נכלל במסגרת הוראות סעיף 15(2)-15(3) לחוק ובהתחשב שנשלח לנושאי המשרה הרלבנטיים בחברה העירונית, קמה חזקה שנעשה בתום לב. חזקה זו לא הופרכה על ידי התובע. 56. הנתבע שלח את מכתבו לאותה התפוצה שאליה פנה התובע קודם לכן. הנתבע הגיב להאשמותיו של התובע תוך שהוא מציג את הדברים, לשיטתו, באופן מדויק. אף תוכן הדברים מתיישב עם טענות החברה העירונית כנגד גבהים והתובע ששימש כמנהלה. על כן, אני סבור שבנסיבות שתוארו לפניי, המלמדות על מחלוקות של ממש בין התובע לנתבע, תוכן המכתב והפצתו לגורמי ההנהלה של החברה העירונית, הינם מידתיים ביותר ואף מתחייבים מהנסיבות שהתרחשו, כפי שהוכחו לפניי. 57. סיכומו של דבר, אני קובע שהפרסום מיום 16.9.09 חוסה תחת הגנת הוראות סעיפים 15(2) ו - 15(3) לחוק ועל כן אינו מקים עילה ברת פיצוי לתובע. האירוע השלישי - אירוע הדחיפה: 58. הנתבע פירט בתצהירו שאירוע תקיפתו על ידי התובע אירע בעת שסייר עם התובע בשטח ההפעלה של התובע. לדבריו: "היו בינינו חילופי דברים בקשר להתנהלותו הבלתי תקינה". תוך כדי חילופי הדברים, דחף אותו התובע בכוח. הנתבע הבליג על התנהגות זו, אולם מסר על כך דיווח למר סולרסקי. 59. בעדותו הסביר הנתבע כדלקמן: "אני טענתי שאתה דחפת אותי, לא ייחסתי לזה משמעות ברמה שתגרום לי ללכת ולהתלונן כנגד על תקיפה. זה היה לצערי חלק ממערכת היחסים שהייתה בינינו. אני כמנהל המתחם הייתי צריך לספוג התנהגויות כאלה ואחרות של אנשים, בחלקם אני מקבל החלטה לעבור לסדר היום ובחלקם לא" [פר' עמ' 21, ש' 20-23]. 60. התובע הכחיש מכל וכל שנכח ביחידות בשטחו עם הנתבע ומכאן שלא דחף אותו. לטענתו עצם העובדה שהנתבע ייחס לו עבירת תקיפה מהווה לשון הרע. 61. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני מעדיף את גרסת הנתבע. ראשית, בין התובע לנתבע שררה מערכת יחסים "טעונה" ובלתי חברית. מערכת יחסים כזו מתיישבת עם אירוע במסגרתו דחף התובע את הנתבע, פעולה שמהווה "תקיפה". שנית, התרשמתי לחיוב מגרסת הנתבע, באשר לאירוע זה ואני רואה בה גרסה מהימנה. גרסה זו חוזקה במכתבו של מר סולרסקי, שנערך בזמן אמת, על פיה קורבן הדחיפה (מר פורת-הנתבע) אכן שיתף אותו באירוע: "...שמעתי מפורת משהו שמאוד לא מעודד. האם בעבר הלא רחוק דחפת או משהו דומה את בצלאל" [נספח ג' לכתב התביעה]. מטעמים אלה אני קובע שהתובע דחף את הנתבע ובכך תקף את הנתבע. 62. ייחוס עבירת תקיפה לתובע מהווה לשון הרע כקבוע בסעיף 1 לחוק. אציין שקיים הבדל מהותי בין פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה לבין פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה. קביעה חד משמעית שאדם ביצע עבירה פוגעת באותו אדם יותר מייחוס של חשד לביצוע עבירה. [שנהר, עמ' 236-237]. 63. מאחר שהנתבע סיפר על אירוע התקיפה למר סולרסקי הרי שמתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק. יחד עם זאת, אני קובע שבמקרה זה עומדות לנתבע שתי הגנות. האחת, ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע "אמת דיברתי". כפי שקבעתי, התובע דחף את הנתבע ולכן יש אמת בפרסום אירוע התקיפה על ידי הנתבע. מאחר שמדובר באירוע תקיפה קיים גם "עניין ציבורי" בעשיית הפרסום בפרט כשמדובר באדם המנהל מקום ציבורי. השנייה, ההגנה הקבוע בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. פרסום אירוע הדחיפה מהווה עניין אישי כשר הן לנתבע והן למר סולרסקי מתוקף תפקידם במתחם המשולב. לנתבע הייתה חובה לעדכן את מר סולרסקי בעניין התקיפה שבוצעה על ידי מי שכפוף לו. הפרסום נעשה למר סולרסקי בלבד ובכך עונה על דרישת המידתיות. 64. מטעמים אלה אני קובע שבגין האירוע השלישי עומדות לנתבע ההגנות המנויות בסעיפים 14 ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע. 65. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות. 66. סוף דבר - התביעה נדחית. בהתחשב בהיקף ההליכים שהתנהלו לפניי במסגרת התביעה, אני מחייב את התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 7,500 ₪ לתשלום לא יאוחר מיום 10.9.12. לשון הרע / הוצאת דיבה