תקנה 106 לתקנות ההוצאה לפועל

תקנה 106 א' לתקנות ההוצאה לפועל קובעת, כי התנגדות לביצוע שטר תוגש תוך 20 יום מיום שהומצאה האזהרה. מאחר והמועד נקבע בחיקוק, ניתן להאריכו רק אם קיימים טעמים מיוחדים לכך. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תקנה 106 לתקנות ההוצאה לפועל: השופט נ. הנדל בפניי בקשה להרשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום לפיה ניתנה הארכת מועד למשיבה להגשת התנגדות לביצוע שטר ע"ס 40,000 ש"ח שהוגשה ע"י המשיבים, בכך בימ"ש השלום קיבל את ערעור המשיבה על החלטת כב' הרשמת, לפיה המועד האמור לא הוארך. לאחר ששקלתי את הטענות שהועלו בסיכומי ב"כ הצדדים, וטענותיהם בדיון שהתנהל בפניי עפ"י בקשתם בתאריך 26.11.97, החלטתי, שאין מקום לתת רשות ערעור במקרה זה. בקשת רשות לערער כשמה כן היא. אין זה ערעור בזכות אלא על ביהמ"ש לשקול אם העניין מצדיק מתן רשות ערעור. במכלול השיקולים יש להביא בחשבון, את המסגרת הדיונית שקדמה לבקשה ואת מהות העניין שעומד לדיון, הן בהיבט הספציפי לצדדים המעורבים והן בהיבט הכללי במישור ההלכתי. יתכן מצב בו הערכאה הקודמת תטעה בהנמקה המשפטית אך לאו דווקא בתוצאה אליה היא מגיעה. במקרה זה אין הכרח לתת רשות ערעור. יישום הדברים לענייננו יובהר בהמשך. סבורני כי טעה בימ"ש קמא, בקובעו שהתנאי למתן הארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר, הינו קיומו של טעם רגיל ולא טעם מיוחד. בנושא זה צדקה הרשמת המלומדת. חרף זאת אינני מקבל את מסקנתה רשמת, שגם איחור של מספר ימים אינו מעלה או מוריד. בנקודה זו נראית לי עמדת השופטת המלומדת, לפיה יש לייחס את המשקל הראוי לעובדה שהמשיבים הגישו את ההתנגדות באיחור של כארבעה ימים. כמו כן, אינני סבור שיש להתערב במסגרת דיונית זו במסקנת בימ"ש קמא, לפיה ניתנה למשיבים הארכת מועד. תקנה 106 א' לתקנות ההוצאה לפועל קובעת, כי התנגדות לביצוע שטר תוגש תוך 20 יום מיום שהומצאה האזהרה. מאחר והמועד נקבע בחיקוק, ניתן להאריכו רק אם קיימים טעמים מיוחדים לכך (ראה הסיפא של תקנה 528 לתקנות סד"א). בימ"ש קמא קבע שיש להשוות בין המצב של איחור בהגשת רשות להתגונן ובין המצב של איחור בהגשת התנגדות לביצוע שטר. ברם, קיים שוני בין השניים. בעניין הגשת בקשה לרשות להתגונן נקבע מועד של 20 יום אך עם התוספת המופיעה בתקנה 206 - "או תוך זמן ארוך יותר שקבע בהזמנה בימ"ש או הרשם". לאור תוספת זו עולה כי התקנה איננה קובעת מועד קצוב אלא משאירה זאת לשיקול דעתו של ביהמ"ש או הרשם הדן בעניין. לכן, די בהצבעה על טעם רגיל כגורם לאיחור בכדי להצדיק את הארכת המועד. (ראה החלטתי בעניין אסולין, פ"מ כרך תשנ"ה (2) 347). בימ"ש קמא ביסס את ההשוואה בין התנגדות לשטר ובין בקשה לרשות להתגונן על סמך האמור בסעיף 81א(ג). ברם, סעיף זה משווה את השניים "לעניין הדיון בביהמ"ש", ולא בעניין המועד להגשת בקשה להארכת מועד. מסקנתי אם- כן שעל המבקש הארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר להצביע על טעם מיוחד ולא טעם רגיל, כיוון והמועד של 20 יום ולא אחר נקבע בחוק, (לדעה זו הגיע המלומד השופט בר- אופיר בספרו "הוצאה לפועל הליכים והליכות", עמ' 452). אין מחלוקת כי המשיבים הגישו התנגדות לביצוע שטר ארבעה ימים באיחור. כב' הרשמת קבעה כי מועד זה אינו הקובע כיוון וההתנגדות הוגשה לבדה ללא בקשה להארכת מועד. האחרונה הוגשה רק כחודש ימים מאוחר יותר, ולכן האיחור הינו מעל לשלושים יום. לדעתי, גם אם היה על המשיבים להגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות עפ"י תקנה 109 לתקנות ההוצל"פ, היה מקום, במסגרת בקשה כזו, לשקול את העובדה כי ההתנגדות לביצוע שטר הוגשה באיחור של ארבעה ימים בלבד. הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שב"כ המשיבים קיבל את החלטת הרשמת לפיה עלה עניין האיחור. בבוא בימ"ש או הרשם לשקול את האיחור יש חשיבות למידת האיחור. כלל זה אינו סותר את העובדה המשפטית שגם איחור של יום אחד, איחור הוא. יחד עם זאת, אם נכון הדבר ש"ככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש ההארכה קשה יותר" (ספרו של ד"ר זוסמן, "סדר הדין האזרחי" מהדורה שביעית, עמ' 897), נכון גם כי ככל שהאיחור קטן יותר ובוודאי אם האיחור קטן מאוד, מצבו של מבקש ההארכה קל יותר. לכך יש לצרף את הנימוק של המשיבים, שבתקופה הרלוונטית הם היו טרודים בשל טיפול באימו הקשישה של המשיב מספר 2, סבתו של המשיב מספר 1, אשר שכבה על ערש דווי ונפטרה ימים ספורים לאחר מכן. השניים חתמו על תצהיריהם רק יומיים טרם חלוף המועד להגשת ההתנגדות. מכאן כי גם בא כוחם תרם לאיחור. אך במסגרת דיונית זו נדמה כי השילוב של איחור קל ביותר בהגשת הבקשה, ועניין אישי מובהק שהשפיע במידה זו או אחרת על התנהגות המשיבים באותה עת, מובילים למסקנה כי אין הכרח להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. "טעם מיוחד" אינו מונח המוגדר בחוק. רשימה של טעמים מיוחדים אינה מופיעה בתקנות. על הרשם או על השופט לבחון את מכלול הנסיבות. נ' הנדל -1532/97 לנוכח זאת וכן כי מידת האיחור קטנה, והעניין האישי בעל משמעות רבה, אינני סבור שיש מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. נכון כי נפלה טעות בהנמקת בימ"ש קמא אך באותה מידה נפלה טעות בהנמקת כב' הרשמת, בדבר הקביעה שאין לשקול את התקופה של הארבעה ימים. ההלכות בנושאים אלה ברורות ושיקול זה אף הוא רלוונטי כנימוק להמנע ממתן רשות לערער. סוף דבר, החלטתי לדחות את הבקשה. בנסיבות העניין המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בבקשה זו בסך 1,000 ש"ח להיום. הוצאה לפועל