תקיפה בעבודה - אחריות בנזיקין

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תקיפה בעבודה - אחריות בנזיקין: מבוא תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, באירוע מיום 26/8/04 במפעלה של הנתבעת 1, החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ (להלן גם "הנתבעת") המצוי בצידו הצפון-מזרחי של מחלף גבעת שמואל שעל כביש מס' 4, בעת שהתובע ביצע את עבודתו אצל הנתבעת כמאבטח בשער הכניסה למפעל. הנתבעת היא מעסיקתו של התובע במועד האירוע, והיא גם המחזיקה במקרקעין בהם התרחש האירוע. הנתבעת 2 היא המבטחת של חבות הנתבעת 1 כלפי עובדיה. מאחר והמבטחת והנתבעת מיוצגות יחדיו והמבטחת לא כפרה בכיסוי הביטוחי, אין צורך לדון בנפרד בעניינה של המבטחת, ודינה יהיה כדין הנתבעת. הנתבעים 3, 4 ו-5 (להלן גם "התוקפים") היו במועד האירוע עובדיה של חברה קבלנית שעסקה בהקמת מנופים. בתקופה הרלבנטית התבצעו עבודות של הקמת קו ייצור נוסף במפעלה של הנתבעת, ובמסגרת זו נשכרו על ידי הקבלן הראשי של עבודות ההקמה הללו שירותיה של החברה שהעסיקה את התוקפים, לשם ביצוע עבודות שבתחום מומחיותה במתחם המפעל כקבלן-משנה. התובע היה אחד מעובדי הנתבעת שתפקידם היה לאבטח את שער הכניסה למפעל. בגדר תפקיד זה היה על העובדים הממלאים אותו לפעול למניעת חדירה של גורמים עוינים למפעל ולוודא שרק מי שמורשה לעשות כן ייכנס למתחם המפעל, וכן לדאוג לכך שכל רכב הנכנס למתחם המפעל יעצור לפני יציאתו וייבדק על ידי מי מאותם עובדים על מנת לוודא שלא נגנבה סחורה מהמפעל. בתום עבודתם של התוקפים ביום האירוע שחל ביום ה' בשבוע, במתחם מפעלה של הנתבעת, הגיע סמוך לשעה 19:00 רכב ובו שלושת התוקפים לשער הכניסה מתוך מתחם המפעל, על מנת לצאת מהמתחם. מאבטח אחר (מר טימופייב), שהיה באותה עת במשמרת סמוך לשער, סימן לתוקפים שעליהם לעצור לבדיקה. בכך החל האירוע. בתמצית, התוקפים סירבו לבדיקת הרכב ומר טימופייב קרא לתובע לעזרה. התפתח עימות מילולי בינם לבין התובע, שגלש במהירות רבה מחילופי מילים לכדי מעשים והגיע לכלל תקיפת התובע על ידי התוקפים, תקיפה שבה נפגע. הפגיעות שספג גרמו לו, לטענתו, לנזקים שמקצתם חולפים ועיקרם קבועים, ומכאן התביעה. נגד התוקפים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת. פ. 40247/04; להלן "ההליך הפלילי"). ביום 30/6/05 ולאחר שמיעת ראיות הורשעו שלושת התוקפים בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (בצוותא), וביום 2/11/05 נגזר דינם כדלהלן: על הנאשם 1, הוא הנתבע 3, נגזרו 2 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, ועל כל אחד מהנאשמים האחרים (הנתבעים 4 ו-5) נגזרו 3 שנות מאסר בפועל בנוסף למאסר מותנה כפי שנגזר על הנתבע 3, ובאחר המקרים גם תוך הפעלת מאסר מותנה בגין עבירה קודמת (כב' השופט צ' גורפינקל). פרטי האירוע והממצאים הרלבנטיים כפי שנקבעו בהכרעת הדין ובגזר הדין בהליך הפלילי הנ"ל יובאו בהמשך. רק אחד משלושת התוקפים, הנתבע 3, היה מיוצג והוא היחיד מביניהם שהגיש סיכומים. הנתבעות 1 ו-2 הגישו הודעה לצדדי ג' נגד התוקפים. תחילה הוגשה ההודעה גם כלפי מעסיקיהם של התוקפים, אולם האחרונים נמחקו ממנה. בהחלטה מיום 19/11/09 (כב' השופט א' יעקב) נקבע כי תחילה תידון ותוכרע שאלת האחריות. לאחר מכן נקבע התיק לשמיעה בפניי לצורך שמיעת ראיות בשאלת האחריות והכרעה בה. הצדדים הביאו ראיותיהם בשאלת האחריות והגישו סיכומים בשאלה זו, ועתה (ולאחר שניסיון להביא הצדדים לכלל הסדר לאחר הגשת הסיכומים לא עלה יפה) תוכרע שאלת האחריות. ההיבט העובדתי של האירוע בפתח הדברים אומר כי בין התובע לנתבעת התגלעה מחלוקת בשאלה האם הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי הם בגדר ראיה לכאורה גם כלפי הנתבעת, שכזכור לא היתה צד להליך הפלילי. כן התגלעה מחלוקת בין התובע לתוקפים בשאלה עד כמה הממצאים הללו מחייבים גם את התובע. הצדדים הכבירו טיעונים בשאלה זו בסיכומיהם. סבורני שאין כלל צורך להכריע בה, משום שבאתי למסקנה כי העובדות כפי שהוכחו בפניי זהות לעובדות שנקבעו בהליך הפלילי. לאחר שמיעת הראיות באתי למסקנה כי אף שככלל מצאתי את התובע ראוי לאמון, אין בכך כדי לחייב קבלת גרסתו העובדתית בכל פרט ופרט. מצאתי שהוכח להנחת דעתי כי לאחר שהתובע נקרא על ידי מר טימופייב לסייע לו נוכח סירובם של התוקפים לאפשר את בדיקת הרכב החלו חילופי דברים בינו לבין התוקפים או מי מהם, שהגיעו מייד לכדי קללות או גידופים שהושמעו כלפיו ואשר במענה להם אמר התובע דברי גידוף וקללות גם הוא. משם התפתח האירוע לזריקת סיגריה או בדל סיגריה מתוך הרכב בו היו התוקפים לעברו של התובע, אשר לא לגמרי ברור אם פגעה בו. בתגובה ירק התובע, לטענתו בכיוון אחר אולם לפי שאר העדויות שבפניי אני קובע כעניין שבעובדה שירק לעבר התוקפים. בשלב מסוים גם נטל התובע מוט (כנראה של מטאטא או מגב) שהיה בסמוך ושבר אותו על רגלו לשני חלקים, לגרסתו כדי להתגונן. מכאן הגיעו הדברים במהירות רבה ליציאת שלושת התוקפים מהרכב לעבר התובע ותקיפתו על ידם, ובאותה מהירות הגיעו הדברים למצב שבו התובע שוכב על הארץ וממשיך לספוג חבטות וככל הנראה גם בעיטות עד להתערבות מהירה של עובדי הנתבעת שהיו בקרבת מקום. חבות הנתבעת בסיכומיו התייחס התובע כמעט אך ורק לשאלת חבותה של הנתבעת. חבותה הנטענת של הנתבעת מבוססת, מבחינה עובדתית, על היותה המעסיקה של התובע בעת האירוע ומחזיקת המקרקעין בהם התרחש. בכל הנוגע לבסיס המשפטי של החבות הטענת, הרי שבסיס זה הוא עוולת הרשלנות (להבדיל מהבסיס לחבותם הנטענת של התוקפים, שהוא עוולת התקיפה). כידוע, בבואנו לבחון קיומה של רשלנות, עלינו לבחון תחילה את שאלת ההתרשלות. בגדרה של שאלת ההתרשלות יש לבחון האם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי הניזוק, והאם חובה זו הופרה. דומה שלא ניתן לחלוק על קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי התובע, הן מחמת היותה עובד שלה בעת האירוע והן מחמת היותה מחזיקת המקרקעין בהם התרחש. השאלה היא האם היתה לנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, שתוכנה הוא נקיטת אמצעים למניעת אירועים מסוג האירוע שהתרחש - עימות פיזי בין מי ממאבטחי השער מטעם הנתבעת לבין מי מבאי המפעל המסרב לדרישה לאפשר בדיקת רכבו על ידי מאבטח שער. חובת זהירות קונקרטית זו יכול ותתבסס, בנסיבות העניין, הן על היות הנתבעת המחזיקה במקרקעין והן על היותה המעסיקה של התובע במועד הרלבנטי. בית המשפט העליון נדרש לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית של מחזיק במקרקעין למנוע מעשה של תקיפה עבריינית של מי שנמצא כדין במקרקעין על ידי אחר שאף הוא נכנס למקרקעין כדין בפסק דין שניתן בשנת 2001: ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ואח', פ"ד נה(5) 826 (להלן "פרשת ולעס"). בפסק הדין בפרשת ולעס לא הכריע בית המשפט העליון בשאלה האמורה באופן המתייחס למקרה קונקרטי. באותו עניין סילק בית המשפט המחוזי את תביעת המערער נגד המשיבה 1 על הסף מחמת העדר עילה. בית המשפט העליון (מפי כב' השופט, כתוארו אז, א' ריבלין) קבע כי לא ניתן לומר שבכל מקרה בו מותקף אדם על ידי זרים לא תוטל חבות בנזיקין בשל כך על מחזיק המקרקעין. באותו עניין נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מעשי פשע מתרחשים בכל מקום ועל כן במובן מסוים הם תמיד בגדר הצפוי, אלא שבעת קביעה בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית אין די בקיומה של צפיות טכנית, ונדרשת גם צפיות נורמטיבית. כדי להכריע בשאלת קיומה של צפיות נורמטיבית היה על בית המשפט המחוזי לבחון שורה של שאלות עובדתיות אשר לא נבחנו על ידו. על כן החזיר בית המשפט העליון בפרשת ולעס את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם בירור אותן שאלות והכרעה בהן, ולאור הממצאים - גם לשם הכרעה בשאלת חבותה של המשיבה 1 שם, היא מחזיקת המקרקעין. כמו כן דן בית המשפט העליון בקצרה, בפרשת ולעס, גם בשאלת ניתוק הקשר הסיבתי בין התרשלות אפשרית של מחזיקת המקרקעין לבין הנזק, כאשר השאלה היא האם התקיפה העבריינית היא בגדר גורם המנתק קשר סיבתי כזה, ככל שישנו. נקבע, בהמשך להלכות קודמות, כי מעשה עברייני אין בו כדי לנתק את הקשר בין התרשלות לבין נזק שנגרם כתוצאה מהמעשה העברייני, אם המעשה העברייני היה בגדר הצפוי כאחת התוצאות האפשריות של ההתרשלות. בענייננו התמקד התובע, בסיכומיו, בשאלת חבות הנתבעת מכח חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כמעסיקתו של התובע ולא בשאלת אחריות הנתבעת כמחזיקת המקרקעין. כידוע, גם חבותו של מעסיק כלפי עובדיו (ככל שאינה מבוססת על הפרת כלל ספציפי שמקורו בדיני הבטיחות בעבודה) מבוסס על רשלנות. בית המשפט העליון תיאר את הדברים כך: "העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא  נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה" (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 75 והאסמכתא הנזכרת שם). חובתו של מעביד להנהיג שיטת עבודה ולקיים סביבת עבודה בטוחות. הנתבעת הטילה על אלה מבין עובדיה שתפקידם להיות מאבטחים, ובהם על התובע, שורת משימות שאחת מהן היא בדיקת כלי רכב יוצאים, שנועדה בעיקרה על מנת למנוע גניבת ציוד ומוצרים משטח המפעל. משימה זו לא היתה משימה משנית, נדירה או אקראית. היא משימה הכרוכה בעבודה שהעובד הזה מבצע "מטיבה ומטבעה". במשמרת אחר הצהריים ביום האירוע עבדו בסך הכל שלושה מאבטחים: התובע ומאבטח נוסף, שעמדו בשער ועיקר תפקידם היה בדיקת כלי רכב יוצאים (מאחר ובשעות אלו אין תנועה ממשית של אנשים וכלי רכב לתוך המפעל), ומאבטח שלישי (ששמו הפרטי סרגיי) שתפקידו היה לסייר מסביב לגדר המפעל, והוא אכן ערך סיור ולא נכח כלל בזירת האירוע במשך כל פרק הזמן שבו התרחש, עד לסיומו. ניכר, אם כן, שהמשימה של בדיקת כלי הרכב היוצאים מהמתחם היא משימה מרכזית למדי בשגרת עבודתם של עובדי האבטחה, ובהם התובע. הסיכון של התנגדות יושבי רכב יוצא לבדיקתו לא היה בגדר הפתעה מרעישה. מר שי בן זוהר, שהגדרת תפקידו אצל הנתבעת היא ממונה על מערך האבטחה והעיד מטעמה בתביעה זו, אישר בעדותו כי התנגדות אפשרית לבדיקת רכב יוצא אינה תרחיש שאיש לא צפה אלא להיפך: "זהו תרחיש שנלקח בחשבון" (עמ' 47 ש' 28-29; ראו גם עמ' 47 ש' 7-8). במאמר מוסגר יש לומר כי לו היה מעיד שתרחיש כזה כלל לא עלה על דעתם של מי שממונים על מערך האבטחה אצל הנתבעת לא היה בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריות אלא להיפך, שכן נראה בעליל שהיה עליהם לצפות אפשרות כזו. הדעת נותנת כי כאשר מדובר במשימה שיש לה משקל מרכזי למדי בשגרת העבודה ובסיכון שהיה כרוך במשימה זו והנתבעת היתה חייבת לצפותו ואף צפתה אותו בפועל (כפי ראינו לעיל) , תדאג המעסיקה - הנתבעת - לבחון תרחישים אפשריים של בעיות, ובענייננו - התנגדות לבדיקת הרכב על ידי יושביו, ולקיים היערכות מתאימה למצב כזה. על כן נדרשה הנתבעת לנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח את בטיחות העבודה שבגדרה היה על העובד לבצע את המשימה הזו. אמצעים אלה עשויים לכלול, בין היתר, את אלה, כולם או למצער חלקם: הדרכה מתאימה כיצד לנהוג במצבים כאלה; תרגול במידת הצורך; גיבוש נהלים ברורים ובטוחים למצבים כאלה ונקיטה באמצעים לוודא שנהלים אלה ברורים לעובד; אמצעים לקרוא לגורם בכיר ומנוסה בשעת מצוקה או התפתחות חריגה וזמינות של גורם כזה להיענות לקריאה ולהגיע לזירת האירוע; ומתן ציוד מתאים לעובדים שיאפשר להם להתגבר באופן מידתי על מי שינסה לפגוע בהם. עוד עשויים אמצעים אלה לכלול אמצעים שיתנו ליושבי רכב יוצא תמריץ לאפשר את בדיקת הרכב או ירתיעו אותם מפני תוצאותיו של סירוב לעשות כן. כך, כיום נוהגת במפעל הנתבעת שיטה בה מי שנכנס למתחם מפקיד תעודה מזהה בשער ויכול לקבלה רק ביציאה ולאחר שרכבו נבדק. שיטה זו הונהגה על ידי הנתבעת במועד מדויק שהנתבעת בחרה שלא לחשוף בפני בית המשפט, אולם ידוע שהדבר היה לאחר האירוע והנתבעת התחמקה מלחשוף את התהליך ואת הסיבות שהביאו להנהגת שיטה זו (ראו: עמ' 48 ש' 16 - עמ' 50 ש' 2). אמצעי הרתעה אפשרי אחר העולה על הדעת הוא, למשל, התקנת מצלמות אבטחה גלויות לעין כל (כפי שמתברר שקיימות היום בשער המפעל) ואולי אף שילוט בולט לעין המודיע את דבר קיומן של מצלמות כאלו. נבחן עתה מה מכל אלה נעשה בפועל נכון למועד האירוע וביחס לתובע. במישור התרגול, ההנחיות וההדרכה: לא הובאה ראיה כי הנושא תורגל אי פעם בכלל, ובהשתתפות התובע בפרט (ראו: המסמכים שהוגשו כנספחים לתצהירו של מר בן זוהר מטעם הנתבעת, שם נזכר שמו של התובע כמי שהשתתף בתרגילים שאף אחד מהם לא התייחס להתנגדות אפשרית לבדיקת רכב יוצא). גם בנהלים הכתובים כפי שצורפו לתצהירו של מר בן זוהר ("המפרט", כלשונו) מטעם הנתבעת לא נמצאה כל התייחסות שהיא לנושא, וההסברים שניתנו לכך אינם מניחים את הדעת כלל ועיקר (ראו: עמ' 46 ש' 7-10; עמ' 47 ש' 9-11; עמ' 48 ש' 4-7). עד ההגנה מר שי בן זוהר, האחראי על האבטחה במפעל, טען בעקביות כי הנושא עלה בתדריכים שבעל פה. טענה זו הוכחשה על ידי התובע לפחות בכל הנוגע לתדריכים שהוא עצמו השתתף בהם. לא באה כל ראיה לכך שהתובע עצמו הודרך אי פעם בעל פה כיצד לנהוג במקרה כזה, מלבד אותן אמירות כלליות חוזרות ונשנות מפי מר בן זוהר לפיהן הנושא "עלה בתדריכים בעל פה". לא הובא ולו עד אחד שיעיד כי נתן תדריך בעל-פה לתובע כיצד לנהוג במקרה של התנגדות לבדיקת רכב יוצא. כאשר נחקר מר בן זוהר על אמירות כלליות אלה הוברר, כי הוא כלל אינו יודע אם התובע תודרך בנושא זה (כך!) - ראו עמ' 52 ש' 5-12. מר בן זוהר הוא זה שערך את התחקיר הפנימי של הנתבעת בעקבות האירוע והיה מתבקש שיבדוק נקודה זו היטב, משום חשיבותה הרבה: האם התובע פעל בניגוד להוראה ברורה שקיבל ואם כן - מתי וממי קיבל אותה ומה בדיוק היה תוכנה; או שמא התובע כלל לא הודרך, או שלא קיבל הנחיות ברורות די הצורך, כיצד לפעול במקרה של התנגדות לבדיקת רכב. הנתבעת יודעת היטב מי היו כל בכירי מערך האבטחה שלה בעת האירוע ומי היו נותני התדריכים למאבטחים. לא היה כל קושי לפנות אליהם ולברר מי נתן תדרוך כזה לתובע, ולהביאו לעדות. לא ניתן כל הסבר לכך שהדבר לא נעשה (ככל שאכן לא נעשה), ומחדל זה פועל לחובת הנתבעת. אכן, עד התביעה מר טימופייב, שהיה המאבטח הנוסף ליד השער בעת האירוע, העיד כי היו הוראות למקרה של התנגדות וכי הוראות אלה היו לרשום את מספר הרכב ולאפשר את יציאתו ללא בדיקה ומבלי להיכנס לעימותים ודיווח על מספר הרכב על מנת שלא תתאפשר כניסתו למחרת היום (עמ' 37 ש' 8-15), אולם אותו עד עצמו אומר גם מייד בהמשך הדברים דלעיל כי אינו זוכר שקיבל הוראה קונקרטית כיצד לפעול במקרה של התגרות שאינה כוללת מגע גופני ישיר. אני מאמין לדברים אלה של העד הנ"ל שהעיד מטעם התובע, אולם אני מאמין גם לתובע שהוא עצמו לא קיבל את ההוראות הללו ולא היה מודע להן. אני גם מאמין לתובע כאשר הוא מעיד כי קיבל הנחיה כללית "לנהוג באסרטיביות", שאותה פירש - בצדק מבחינתו - כהנחיה דווקא להתעקש על הבדיקה. כאמור לעיל, לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע עצמו הודרך כיצד לנהוג מקום בו יושבי הרכב מתנגדים לבדיקתו בתוקף ואינם מוכנים להשתכנע לאפשר אותה. יתרה מכך: מתברר שגם העד מר טימופייב לא פעל כלל בתחילת האירוע לפי הוראות אלו. הוא עצמו היה הראשון שנתקל בסירובם של התוקפים לאפשר את בדיקת הרכב, אולם הוא לא נקט מלכתחילה בדרך של רישום מספר הרכב ופתיחת השער ללא בדיקה. הוא עשה דווקא את ההיפך: הוא ביקש מהתובע לסגור את השער לאור התנגדות התוקפים לבדיקת רכבם (סעיף 6 לתצהירו ת/2). רק לאחר שהתובע כבר היה בזירה וכבר התפתח עימות בינו לבין התוקפים, לכל הפחות עימות מילולי חריף שכלל קללות, השלכת בדל סיגריה לעבר התובע ויריקה מצד התובע, ביקש העד לפתוח את השער ולאפשר את יציאת הרכב תוך רישום מספרו (עמ' 35 ש' 20-25). במישור האמצעים הפיזיים: המאבטחים, ובהם התובע, היו חמושים באקדח, אולם ברור שהציפייה מהם היתה שלא לעשות בו כל שימוש אלא במקרים קיצוניים במיוחד שהתנגדות לבדיקת רכב אינה נמנית עימם. כך גם הבין היטב התובע עצמו, לפי עדותו (וטוב שכך, יש לומר). היה לתובע מיכל של תרסיס גז מדמיע, אולם הוברר שהתובע לא נשא את המיכל על גופו בעת האירוע אלא השאיר אותו במגירה (ראו עמ' 67 ש' 7-11). איש לא בדק בתחילת המשמרת שהתובע נושא על גופו את המיכל, ולפי חומר הראיות כלל לא ברור אם בכלל היה חייב לעשות כן על פי ההוראות שחלו עליו. אמצעי התרעה וקשר לא היו בידי התובע, והוברר כי האמצעי היחיד שהיה בנמצא היה בידי מי שביצע את תפקיד הסיור באותה משמרת, כלומר - מי שכלל לא היה בסביבת שער היציאה (ראו עמ' 55 ש' 2-11). אשר להשתתפותו ולזמינותו של ממונה בכיר (אחראי משמרת) באותה משמרת: בזמן האירוע לא נכח במפעל אחראי משמרת למערך האבטחה. למרות ניסיונות של עד ההגנה מר בן זוהר לטשטש נקודה זו, ברור מהראיות כי הכלל הוא שאמור להיות בכל משמרת גם אחראי משמרת, שלא היה חייב להימצא ליד השער דווקא אולם היה צריך להיות בתוך מתחם המפעל והיתה צריכה להיות אפשרות להזעיקו מיידית לכל אירוע חריג. אחראי משמרת כזה הוא אדם מנוסה יותר מהמאבטחים, מעין "מבוגר אחראי", אשר לו היה נמצא בעת האירוע במפעל ניתן להניח בדרגת סבירות גבוהה ממש כי היה מתערב כבר בתחילת האירוע, מרגיע את הרוחות ומונע את ההתפתחות שאחריתה בפגיעות שספג התובע. כאמור, במשמרת הרלבנטית לא השתתף אחראי משמרת. מדברי מר בן זוהר עולה כי המצב הלכה למעשה הוא שלא תמיד יש אחראי משמרת וכאשר אין אחראי כזה במשמרת מסוימת, המאבטח הוותיק ביותר המוצב במשמרת משמש גם כאחראי לאותה משמרת. בענייננו, המאבטח הוותיק ביותר באותה משמרת היה דווקא התובע, אלא שלא מצאתי ראיה לכך שהוא ידע כי הוא מתפקד גם כאחראי משמרת, והעיקר הוא כי לא מצאתי ראיה לכך שהודרך כיצד לנהוג כאחראי במקרה שבו מתפתח עימות עם מי שמסרבים לאפשר בדיקת רכבם ביציאה. הוכח כי התובע לא הוסמך על ידי הנתבעת כאחראי משמרת (עמ' 52 ש' 4), ודווקא משום כך היה חיוני לוודא עמו בתחילת המשמרת שהוא יודע כיצד לנהוג במצבים השונים העלולים להתרחש, משום ששאר המאבטחים במשמרת אמורים לראות בו סמכות בכירה בשטח בזמן אמת (מה-גם שהתובע העיד, ועדותו לא נסתרה בנקודה זו, כי אותה משמרת היתה הראשונה שבה השתתף אשר לא השתתף בה אחראי משמרת). מהראיות עולה שאיש לא טרח לעשות זאת. הוא הדין בכל הנוגע ליצירת תמריץ או הרתעה כלפי באי המפעל ברכב לשם הבאתם לכלל ציות לחובת הבדיקה. בעת האירוע לא היו בנמצא כל אמצעים שיש בהם כדי ליצור לאנשים אלה תמריץ על מנת שיאפשרו בדיקת הרכב ביציאה, או כדי להרתיעם מפני התוצאות של העדר שיתוף פעולה כזה. לא היו מצלמות אבטחה; ולא היה נוהל של הפקדת תעודות בכניסה שניתן לקבלן ביציאה רק לאחר שיתוף פעולה עם המאבטחים. במיוחד חשובים הדברים לגבי מי שבא באופן חד פעמי ואינו מתכוון לחזור ולהיכנס למפעל (כפי שאכן היה בעניינם של התוקפים). כאשר מדובר באנשים כאלה, החשש שמספר הרכב יירשם ובעתיד לא יוכלו להיכנס ברכב זה למפעל (וזהו, לטענת הנתבעת, הכלל היחיד שהיה בתוקף אז ואשר יש בו כדי להביא לשיתוף פעולה מצד יושבי הרכב עם הבדיקה) אינו רלבנטי כלל לגביהם וממילא אין בו כדי להביאם לכדי שיתוף פעולה עם בדיקת הרכב ביציאה או להרתיעם מפני התוצאות של סירוב לעשות כן. בנקודה זו אומר כי אין בידי לקבל את דבריהם של מר בן זוהר ושל מומחה הנתבעת, לפיהם מצלמות אינן מרתיעות גם כאשר קיומן בולט לעין ואף הפקדת רישיונות בכניסה לא היה בה כדי למנוע את האירוע. דעתי שונה לחלוטין, והיא מבוססת על ההיגיון ועל ניסיון החיים שלפיהם לו ידעו התוקפים כי מעשיהם יתועדו (וממילא הם צפויים לתוצאות החמורות של התקיפה), יש סיכוי טוב שלא היו מעזים להגיע לכלל תקיפה אלימה וקשה; ולו ידעו שלא יוכלו לצאת מהמפעל עם הרישיונות והמסמכים המזהים שלהם אלא אם ישתפו פעולה עם המאבטחים המחזיקים ברישיונותיהם ובמסכיהם המזהים, היו משתפים פעולה עם הבדיקה מרגע שהדבר היה בא לידיעתם, ועוד לפני שהתובע התערב בכלל באירוע. עובדה נוספת שהתבררה במהלך שמיעת הראיות היא כי בעקבות האירוע ערכה הנתבעת, בנוסף לתחקיר (הדל, יש לומר) שערך מר בן זוהר, גם בדיקה של האירוע באמצעות אדם שלפי דברי עד ההגנה היה בגדר יועץ חיצוני ששכרה לשם כך, מר לוי, אשר תואר כ"בכיר לשעבר בשב"כ". בעקבות בדיקה זו נערך על ידי אותו אדם דו"ח עבור הנתבעת, אולם דו"ח זה לא הובא כראיה מטעם הנתבעת ואף לא נמסר לעיון התובע. הנימוק שנתנה הנתבעת לסירובה לאפשר לתובע עיון בדו"ח במסגרת ההליכים המקדמיים היה של חיסיון החל על מסמך שנערך תוך צפיית האפשרות של תביעה משפטית (ראו עמ' 57 ש' 3 - סוף עמ' 58). התובע בחר שלא להגיש בקשה בנדון במהלך קדם המשפט על מנת לנסות לתקוף את טענת החיסיון הזו; אולם בסופו של יום התברר כי אף שאותו מסמך נערך, לטענת הנתבעת עצמה, כחלק מהיערכותה לתביעה אפשרית בעקבות האירוע, היא בחרה שלא להביאו כראיה מטעמה בתביעה זו ושלא לגלות את תוכנו בכל דרך שהיא. גם המומחה מטעם הנתבעת, מר גטלר, העיד כי לא ראה את אותו מסמך (עמ' 66 ש' 8-17). אין בידי לקבל את גישתה של הנתבעת כאשר היא טוענת בעת ובעונה אחת את מה שנראה בעליל כשתי טענות סותרות: הראשונה - כי המסמך (והבדיקה שקדמה לו) נערך לצורך ההכנות לתביעה, והשניה - כי הנתבעת לא מצאה לנכון, מטעמים שלא טרחה לתת להם כל פירוט או הסבר, להביא את המסמך ואת הבדיקות שקדמו לו לידיעת בית המשפט הדן באותה תביעה עצמה שלקראתה התכוננה הנתבעת בעת ערכית המסמך, בדרך של הבאת המסמך כראיה והעמדת כותבו על דוכן העדים. מדובר כאן במקרה מובהק של אי הבאת ראיה רלבנטית ללא הסבר מניח את הדעת (ובענייננו ללא כל הסבר), התנהגות המקימה את החזקה המבוססת על השכל הישר כי לו היתה הראיה מובאת בפני בית המשפט, היה תוכנה פועל לחובת בעל הדין שנמנע מהבאתה. מדובר בראיה שבשליטתה הבלעדית של הנתבעת, אשר כאמור לעיל מנעה את חשיפת תוכנה לעיני התובע במהלך קדם המשפט ובכך קיבלה על עצמה את האחריות המלאה להבאת המסמך כראיה, משום שמנעה כל אפשרות מהתובע לעשות כן. ודוק: אין סתירה בין גישה זו, המעמתת את הנתבעת עם התוצאות של בחירתה להימנע מחשיפת המסמך, לבין ההחלטה למנוע חקירה של עד על תוכן המסמך לאחר שנטען לגביו חיסיון והטענה לא הועמדה להכרעה. בעל דין רשאי לטעון לחסיונו של מסמך שהוכן כחלק מהכנה לתביעה משפטית, אולם אם יבחר להוסיף ולהחזיק בחסיון זה עד תום ההליך ולא להביא את המסמך כראיה, יכול ויחול עליו הכלל בדבר אי הבאת ראיה רלבנטית. עניין זה מחזק את התמונה הכללית העולה מחומר הראיות, ולפיה הנתבעת צפתה את האפשרות של התנגדות לבדיקת רכב יוצא אך לא עשתה די, ברמה הנדרשת ממעביד סביר וראוי, כדי למנוע אירוע כזה או לפחות כדי למנוע את התפתחותו לכלל אלימות פיזית כלפי מאבטח כפי שהיתה כאן. התמונה הכללית המצטיירת בתודעתו של מי שבוחן את התנהלות הנתבעת בתחום הרלבנטי היא, כי הכנת המאבטחים בכלל והתובע בפרט למצבים של התנגדות לבדיקת רכב יוצא היתה לקויה ביותר, וכך גם ניהול המשמרת הרלבנטית וכן הכללים והאמצעים המופנים כלפי הבאים בשארי המפעל עצמם. בניגוד גמור לדעתו של מומחה הנתבעת, באתי למסקנה כי ניתן לומר שגישת "סמוך, יהיה בסדר" מאפיינת את כל התנהלות הנתבעת בנדון: אין אחראי משמרת פנוי למשמרת הרלבנטית? לא נורא, ולא צריך אפילו לוודא שהתובע, שהוא המאבטח הוותיק ביותר במשמרת (שלא הוסמך כאחראי משמרת) יודע מה עליו לעשות במקרה כזה. אמצעי קשר? מספיק אחד (אצל הסייר), ולא חשוב שאין אמצעי כזה בשער. נהלים? לא כל דבר חובה לכתוב, גם כאשר מדובר במשפט קצרצר המתייחס לסיטואציה שנצפתה מראש והנוגעת למשימה מהותית בשגרת העבודה. הדרכות ותרגול? רק למצבי פח"ע, שריפה וכיו"ב וגם אז חלק מהמאבטחים (ובהם התובע, לפחות ככל שמדובר בתרגיל הפח"ע) רק צופים בתרגיל. הוראות ברורות וחדות בעל פה למקרה של התנגדות לבדיקת רכב? הרי "ברור" לכולם מה לעשות וניתנים על כך "תדריכים בעל פה" שאיש לא בדק, גם בדיעבד, מתי והאם בכלל ניתנו לתובע עצמו. מיכל גז? מספיק שהעובד קיבל, אבל איש אינו מוודא שהוא נושא אותו עליו ולא הוכח שיש הוראה חד משמעית בנדון. זו תמונה עגומה וחובבנית, שאינה יכולה להיחשב כמילוי חובת הזהירות של מעסיק כלפי עובד בכלל, וכלפי מי שהוטל עלו תפקיד בדיקת כלי הרכב בפרט. גם עניין החיוב בהפקדת מסמכים מזהים בכניסה והחזרתם ביציאה לאחר הבדיקה הוא בעל משמעות. הימנעות הנתבעת מלהסביר מדוע החליטה לאחר האירוע לנהוג כך מעוררת חשד ברור כי הסיבה להכנסת שיטה זו נעוצה, לפחות חלקית, בלקחי האירוע בו אנו דנים כאן. ככל שניתן להסתמך על השערות, ההשערה הסבירה יותר באופן מובהק היא כי לו ידעו התוקפים שללא הסכמתם לבדיקת הרכב ביציאה לא יוכלו לקבל חזרה את המסמכים שהפקידו בכניסה, לא היו מעזים לנסות להימנע מהבדיקה ומכל מקום היו מסכימים לה מרגע שהיה מתברר להם כי ללא הסכמה כזו לא יוכלו לקבל את המסמכים ביציאה, ומובן שבכך היה האירוע האלים נמנע ועמו גם הנזק שנגרם לתובע. המסקנה המצטברת מכל האמור לעיל היא כי יש להטיל על הנתבעת אחריות לנזקי התובע מכח דיני הרשלנות, ובמיוחד בהינתן השיקולים הרלבנטיים שיש לשקול כאשר נבחן קיומה של חבות ברשלנות של מעביד כלפי עובדיו. במאמר מוסגר יש להוסיף כי לא מצאתי צורך להכריע בטענת התובע כי הנתבעת אחראית לנזקיו גם מכח אחריותה לכשלים שהוא טען להם בהתנהלותו של מר טימופייב, שהיה אף הוא עובד של הנתבעת, במהלך האירוע. עוד אוסיף כי באופן כללי אין בידי לקבל את דעתו של המומחה מטעם הנתבעת ולפיה לא נפל פגם בהתנהלותה של הנתבעת. לא רק ששאלה זו אינה, בכל הכבוד, עניין למומחה אלא עסקינן בחלק מ"הפלותא הסופית" המסורה להכרעת בית המשפט משום שכרוכות בה שאלות נומטיביות שאינן שאלות שבמומחיות, אלא שאף התברר כי חוות דעתו של מומחה זה התבססה על מידע חסר ובלתי מוכח כלל (ובמיוחד בכל הנוגע לקיומם של תדריכים שהתובע השתתף בהם לגבי הדרך לנהוג במי שמסרב לאפשר בדיקת רכבו ביציאה). לאותה תוצאה מגיעים גם כאשר מתבוננים על הנושא מנקודת המבט של חבות מחזיק במקרקעין. להבדיל מהמקרה שנדון בפרשת ולעס שנזכרה לעיל, בעניינו לא מדובר בתקיפה בריונית של עובר אורח על ידי עוברי אורח אחרים שהנתבעת לא בהכרח היתה אמורה לצפות את האפשרות להתרחשותה, אלא בעימות שגלש במהירות לפסים אלימים בין מי שעבד אצל הנתבעת כמאבטח לבין מי שנכנסו ברשות למקרקעי הנתבעת אולם סירבו לאפשר בדיקת רכבם על פי הכללים שהנתבעת קבעה. כפי שכבר נאמר לעיל, עימות מסוג זה היה חייב להיות בגדר אירוע צפוי מנקודת ראותה של הנתבעת ואף היה כזה בפועל. ממילא - ושוב, בהבדל מפרשת ולעס - אין בענייננו כל צורך לבחון האם היתה ציפיות נורמטיבית של האפשרות לאירוע מסוג זה, משום שהיתה ציפיות בפועל והשאלה היא רק האם הנתבעת נקטה באמצעי זהירות סבירים נוכח אותה ציפיות. כאמור לעיל, המסקנה היא שהנתבעת כשלה בנקיטת אמצעים סבירים וראויים כדי להקטין את הסיכון של התרחשות עימות כזה, סיכון שאכן התממש כאן. חבות התוקפים טרם דיון לגופה של שאלת חבות התוקפים יש להעיר כי אף שהנתבעים 4 ו-5 לא הגישו סיכומים, אראה את הטענות שנטענו בסיכומי הנתבע 3 כטענות שנטענו גם מפיהם, ככל שאין מדובר בטענות שבהן יש אבחנה בין הנתבע 3 לשאר התוקפים. לגופו של עניין, סבורני כי הוכח - הן על ידי הבאת הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין הליך הפלילי כראיה והן מהראיות שנשמעו בהליך שבפניי כפי שפורט לעיל, כי כל שלושת התוקפים פעלו בצוותא בדרך העולה בעליל כדי קיום יסודות עוולת התקיפה, והם נושאים לפיכך בחבות בנזיקין כלפי התובע מכח עוולה זו. אין מקום להבחין בין חבותו של הנתבע 3 לחבותם של הנתבעים 4 ו-5, וביחסים שביניהם חבותם היא יחד ולחוד, בדיוק כפי שבהליך הפלילי האבחנה היחידה בין הנתבע 3 לשאר התוקפים התבססה רק על כך שבעוד לנתבע 3 היה עבר נקי, היה לנתבעים 4 ו-5 עבר פלילי מכביד (ולכן, ורק לכן, נגזר עליו עונש קל מאשר על שני האחרים). התוקפים או מי מהם לא הצליחו להתמודד עם הראיה לכאורה שיש בממצאים שנכללו בהכרעת הדין לפי הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ולא ביקשו וממילא לא קיבלו רשות להביא ראיות לסתור אותה כאמור בסעיף 42ג' לפקודה האמורה. מובן שאין בעצם ההרשעה ואף בממצאים ובמסקנות שנכללו בהכרעת הדין המרשיעה כדי לשלול את האפשרות של קיום אשם תורם מצד התובע. בשאלת האשם התורם של התובע אדון בפרק הבא, תוך שאביא בחשבון כי דברים הכלולים בגזר הדין שניתן בהליך הפלילי אינם באים בגדרו של סעיף 42א' לפקודת הראיות (כאמור בס"ק (ב)(2) לסעיף האמור) ואינם בגדר ראיה לכאורה בהליך הנוכחי. אשם תורם של התובע שאלת קיומו שיעורו של אשם תורם מוכרעת לפי שני המבחנים הבאים, כפי שנקבעו בע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח', פ"ד מד(1) 422, בעמ' 438: "א. האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה 'כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד'" (הדברים צוטטו בע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין ואח' נ' ניסים עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723, סעיף 22 לפסק הדין). תחילה יש לדון בשאלת קיומו ומידתו של האשם התורם ביחסי התובע עם התוקפים. בכל הנוגע לעצם קיומו של אשם תורם יש לפנות למבחן הראשון מבין שני המבחנים שלעיל, הוא מבחן האדם הסביר. מהראיות שבפניי נראה בעליל שהתנהלות התובע כלפי התוקפים טרם שתקפוהו פיזית חרגה מהסטנדרט של אדם סביר. הוא השתמש כלפיהם בלשון בוטה (גם אם עשה כן במענה ללשון בוטה מצידם כלפיו), ירק לעברם (גם אם עשה כן בתגובה להשלכת סיגרה לעברו), ועוד - הכל כמתואר בפרק הדן בעובדות האירוע לעיל. התנהלות זו היא בגדר דרך התנהגות שאדם סביר לא היה נוהג בה. אדם סביר היה צריך לצפות שהתנהגות כזו עלולה להביא אנשים, שמלכתחילה נראה שאינם מכבדים כללים ונורמות (שאלמלא כן לא היו מפרים את החובה לאפשר את בדיקת הרכב), לכלל תגובה חריפה ואף אלימה. השאלה הבאה היא מהי מידת אותו אשם תורם. שאלה זו תוכרע על פי המבחן השני מבין שני המבחנים דלעיל, הוא מבחן חלוקת האשמה שבו מציבים את אשמתו המוסרית היחסית של התובע מול אשמתם המוסרית היחסית של התוקפים. יישומו של מבחן זה מביא להטלת עיקר האשם על התוקפים. הם שגרמו לתחילת האירוע והביאו לתחילת שרשרת ההתפתחויות שהביאה לתוצאה העגומה של פגיעות פיזיות בתובע. הם עשו כן תוך ידיעה שהם פועלים בניגוד גמור לכללים החלים על כל באי המפעל, והמחייבים לאפשר בדיקת הרכב ביציאה. כללים אלה מופיעים בשילוט נראה לעין (עמ' 47 ש' 4), וככל הנראה גם הובאו לידיעתם על ידי מעסיקיהם לפני תחילת יום העבודה הרלבנטי. הם גם אלו שציפו להפיק תועלת ישירה מסירובם זה לאפשר את בדיקת הרכב, בין משום שבכך יתאפשר להם להוציא את מה שהיה אסור להוציא, ובין משום שיחסכו את זמן הבדיקה ואולי גם יבהירו למאבטח (התובע) כי הם, ולא הוא, קובעים את הכללים. הם מונעי הנזק הזולים ביותר, שהרי כל שהיה עליהם לעשות כדי שהנזק לא יבוא לעולם היה לציית לכללים שהיו ידועים להם, ובכל מקרה לא לפעול באלימות פיזית - פעולה שממילא אסורה גם לפי חוק העונשין. הפסול המוסרי בהתנהלותם במהלך האירוע ולאחר שכבר העמידו את התובע על סירובם לאפשר את בדיקת הרכב, עולה פי כמה על הפסול שדבק בהתנהגות התובע באותו שלב. התובע אכן השתמש בלשון בוטה ולטעמי אף הוכח כי גם ירק לעבר מי מהתוקפים. הוא לא רק יכול היה, אלא גם צריך היה, להימנע מכך; אולם בין נקיטת לשון בוטה וכן יריקה לכיוונו של אחר, לבין תקיפתו הפיזית של התובע בצוותא על ידי שלושה אנשים תוך גרימת חבלות חמורות כפי שתוארו בהכרעת הדין בהליך הפלילי, רב המרחק. לא ניתן לתת משקל שווה מהפן המוסרי לשימוש בלשון בוטה (לרבות קללות) ואף ליריקה לכיוונו של אחר, ולתקיפתו הפיזית של אדם על ידי שלושה אחרים בצוותא כפי שהיה בענייננו. מכאן המסקנה כי ביחסים שבין התובע לתוקפים, אשמו התורם של התובע עומד על רבע בלבד, אף שנראה כי לולא נהג כפי שנהג בתחילת האירוע לא היו הדברים מגיעים כלל לכדי אלימות פיזית של ממש כלפיו. מבחן ה"אלמלא" אינו עומד לבדו כאשר עסקינן בשאלת מידת האשם התורם, כמבואר לעיל. שאלה אחרת היא שאלת חלוקת האשם בין התובע לנתבעת, או שאלת קיומו ושיעורו של אשם תורם של התובע ביחס לנתבעת. כידוע, ביחסים שבין עובד למעביד הכלל הוא שאשם תורם יוטל על עובד רק לעיתים רחוקות, ובמשורה (ראו למשל: ע"א 110/80 גבאי נ' וליס). הרציונל שמאחורי כלל זה הוא כי על המעביד החובה לנקוט באמצעי זהירות וכן האמצעים והיכולות הנדרשים לשם כך, וכי המעביד והעובד אינם שני גורמים שווי מעמד. ניתן לומר גם כי חובת הזהירות של המעביד כוללת את החובה לצפות גם התרשלות של העובד, לפחות בדרך כלל, בין מחמת "חריצות יתר" או להיטות להשביע את רצון הממונים עליו (לעיתים אף תוך הבנה שגויה של תוכנו של אותו רצון) או לשאת חן בעיניהם או להרשימם, ובין מטעמים אחרים כגון עייפות. הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה הוא כי רק מקום בו חטא העובד "ברשלנות של ממש", יש מקום להטיל עליו אשם תורם. לאחר ששקלתי את הנתונים באתי למסקנה כי ביחסי התובע והנתבעת בענייננו, אין מקום להטיל על התובע אשם תורם. כאמור לעיל, התובע לא פעל תוך הפעלת שיקול דעת ובתבונה; אולם בהיעדר הדרכה מתאימה וכאשר אין בנמצא, אפילו בחלק אחר של המתחם, "מבוגר אחראי" שייקרא לקבל על עצמו את השליטה את האירוע ואת ניהולו, חוזר הכשל הזה לפתחה של הנתבעת. גם ביכולתה וגם מחובתה של הנתבעת היה לארגן את הדברים כך שהתובע יידע היטב כיצד עליו לנהוג, ואף לדאוג שמישהו בכיר יותר ממנו ינהל את הדברים ברגע שהתברר כי התוקפים אינם משתפים פעולה עם הדרישה לאפשר את בדיקת הרכב והדברים מתפתחים לכיוון לא רצוי. היא לא עשתה כן, והתובע פירש לא נכון את ההנחיה הכללית שקיבל "לנהוג באסרטיביות" וחיש מהר האירוע כולו התדרדר לכדי אבדן שליטה. אלו אינן נסיבות שבהן מוצדק להטיל על התובע אשם תורם. אלו בדיוק הנסיבות שמפניהן היה על הנתבעת לנקוט באמצעים סבירים, בהם לא נקטה. לו היה מוכח כי התובע הודרך בצורה ברורה לאפשר יציאת הרכב תוך רישום מספרו וללא כל עימות, ופעל בניגוד להנחיה ברורה ומפורשת שקיבל בפועל, היתה מסקנתי שונה בנוגע לאשם התורם של התובע כלפי הנתבעת, מפני שאז ניתן היה לקבוע שהתובע פעל "ברשלנות של ממש". זה אינו המצב העובדתי במקרה בו אנו דנים כאן. אחריות הנתבעת והתוקפים - יחד ולחוד או בנפרד, וחלוקת האחריות ביניהם (לרבות בהודעה לצדדים שלישיים) כידוע, דיני הנזיקין מבחינים בין שלושה מצבים של ריבוי מעוולים: מעוולים במשותף; מעולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה; ומעוולים בנפרד שגרמו לנזקים ניתנים להפרדה. בשני המצבים הראשונים, חבותם של המעולים השונים כלפי התובע היא ביחד ולחוד. רק במצב השלישי האחריות נפרדת, וכל מעוול נושא באחריות לנזק שגרם (ד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89). התוקפים עצמם, ביחסים שביניהם, הם מעוולים במשותף, אולם הנתבעת והתוקפים הם מעוולים בנפרד. חבותם של התוקפים מבוססת על פעולות של תקיפה שבוצעו במהלך האירוע נושא התביעה, בעוד חבות הנתבעת מבוססת על מחדלים רשלניים שאירעו לפני אותו אירוע. עם זאת ובניגוד גמור לטענות הנתבעת, בענייננו הנזק אינו ניתן להפרדה (להבדיל ממהות העוולה ומהמעשים והמחדלים הכלולים בה, כמו גם מידת "האשם המוסרי" שלגביה יש הבדל ברור בין הנתבעת לתוקפים), שכן הנזק כולו נגרם עקב הפגיעות שספג התובע מהתוקפים. על כן בכל הנוגע לאותו חלק של החבות שבו יש חפיפה בין החבויות (דהיינו שלושה רבעים מהנזק), תהיה חבות התוקפים כלפי התובע יחד ולחוד עם חבותה של הנתבעת. לגבי יתרת הנזק, עומדת חבות הנתבעת לבדה. נוכח האמור לעיל יש גם לדחות את הטענה המרכזית הכלולה בסיכומי הנתבע 3 ולפיה יש "לפרק לגורמים" את כל פרטי האירוע ולקבוע את האחריות בנפרד ובמובחן ביחס לכל אחת מהנפשות הפועלות. התוקפים הורשעו בתקיפה בצוותא והם, או מי מהם, אינם יכולים לטעון אחרת כעת. לא ניתן וגם אין צורך לברר מה חלקו המדויק של כל אחד מהם בתקיפה, ואף אין לכך חשיבות משום שנזקי התקיפה אינם ניתנים להפרדה גם לו ניתן היה לראות את שלושת התוקפים כמעוולים בנפרד. הוא הדין ביחסי הנתבעת והתוקפים: כאן מדובר במעולים בנפרד, אבל בנזק אחד שאינו ניתן להפרדה. אינני מתעלם מכך שתוצאה זו, לפיה חבות הנתבעת עולה על חבותם של התוקפים, נראית במבט ראשון תמוהה משום שהתוקפים עשו מעשה רצוני ואסור (גם במישור הפלילי) של תקיפה בנסיבות מחמירות, בעוד הנתבעת רק התרשלה במילוי חובת הזהירות שלה כמעסיקתו של התובע; אולם העובדה שהתוצאה נראית מוזרה במובן הנ"ל אינה מלמדת שתוצאה זו אינה נכונה. כפי שבואר לעיל, הכללים שעל פיהם ייקבע אשמו התורם של התובע כלפי התוקפים שונים מאלה החלים ביחסי התובע והמעסיקה-הנתבעת, אשר בעיקרו של דבר נושאת באחריות כלפי התובע גם בגין אותם מעשים שעשה אשר הקימו את אשמו התורם ביחסים שבינו לבין תוקפיו. תוצאה זו גם מביאה לידי ביטוי את העובדה שהתנהלות נאותה של הנתבעת היתה עשויה למנוע מלכתחילה את האירוע כולו, כפי שבואר לעיל. האופן בו מוצגת בסיכומי הנתבעת עמדת הפסיקה באשר לסוגיית היחסים בין מעוול "ראשוני" ל"מעוול משני" (ע"א 7161/09 ג'אבר ואח' נ' מוסבאח ואח') אינו תואם את תוכן הפסיקה, ומערבב בין הרהורים של בית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) באשר לדין הרצוי, לבין ההכרעה האופרטיבית באותו מקרה, שהתקבלה על פי הדין המצוי. הנתבעת והמבטחת יחדיו הגישו הודעה לצדדים שלישיים. תחילה נכללו בהודעה, בנוסף לתוקפים, גם מעסיקם והקבלן הראשי של העבודות שבוצעו אצל הנתבעת, אולם שני האחרונים נמחקו מההודעה בהסכמת שולחות ההודעה ונותר רק עניינם של התוקפים כצדדים שלישיים. סבורני שדין ההודעה במתכונתה זו להתקבל במובן זה שעל התוקפים לשפות את הנתבעת (ואת המבטחת) באופן מלא על כל סכום שישלמו לתובע בגדרה של תביעה זו, עד למיצוי מלוא חבותם של התוקפים, העומדת כזכור על שלושה רבעים מגובה הנזק כפי שייקבע בהמשך. כאמור לעיל, הם פעלו כלפי התובע באופן שאין לו כל הצדקה, גם אם לפני כן פעל התובע כלפיהם בדרך שאינה ראויה ואף אם חשו נפגעים או מושפלים בשל כך; מה גם שמלכתחילה היה עליהם לכבד את הדרישה לאפשר את בדיקת הרכב ללא כל הסתייגות או התנגדות, ואין ספק שלו היו עושים כן לא היה האירוע כולו בא לעולם. הם אינם יכולים לטעון שיש לחייבם בשיפוי הנתבעת בשיעור הנופל ממידת אשמם כפי שנקבעה כאן (היינו מחבות בשיעור של 75%), משום שלנתבעת אין כל חובת זהירות כלפי מי שפועל בניגוד מפורש ומודע לכללים שקבעה לכל הבאים בשעריה וכלפי מי שפועל באלימות פיזית חמורה כלפי מי מעובדיה. הנתבעת, מצד שני, אינה יכולה לקבל מהם שיפוי בשיעור העולה על שיעור אשמם הנ"ל. לטענות נוספות של הצדדים לא ראיתי צורך להידרש ולא ראיתי שיש בהן כדי להשפיע על התוצאה. שאלת ההוצאות תוכרע בתום ההליך, יחד עם ההכרעה בעניין הנזק. משפט פליליאלימותתקיפהנזיקין