תביעת קבלן לפינוי דייר בשכירות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת קבלן לפינוי דייר בשכירות: התובעת היא חברה קבלנית אשר בנתה דירות ביישוב נווה דניאל ובין היתר את הדירה נשוא הליך זה. הנתבעים הם בני זוג המתגוררים בדירה. בתביעה זו תובעת התובעת את סילוק ידם של הנתבעים מדירה בה הם מתגוררים. התובעת מוסיפה ותובעת גם דמי שימוש ראויים בסך של 4,500 ₪, לכל חודש שהם החזיקו בדירה. התובעת מבססת את תביעתה על טענה כי היא בעלת זכויות החזקה בדירה, כיוון שהיא לא מכרה אותה כפי שמכרה את הדירות האחרות בפרוייקט ואף לא מסרה אותם ליישוב. הנתבעים טוענים מנגד כי הם שוכרים את הדירה מן היישוב נווה דניאל, שהוא בעל הזכויות בדירה. העובדות אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות אשר בבסיס ההליך. הדירה נשוא ההליך ממוקמת ביישוב נווה דניאל שהוא מאוגד כאגודה שיתופית (להלן: "היישוב" או "האגודה"). ההסתדרות הציונית, שהיא לצורך העניין, הבעלים של הקרקע, העמידה את הקרקע לרשות היישוב כבר-רשות (נספח א' לכתב ההגנה). היישוב והתובעת היישוב ביקש להקים פרוייקט מגורים בתחומו והוא התקשר עם התובעת כ"יזם" בהסכם לבניית הפרוייקט מיום 1.2.94 (להלן: "הסכם הפרוייקט" נספח לכתב התביעה). על פי הסכם הפרוייקט התובעת קיבלה על עצמה לבנות את פרוייקט המגורים ולמכור את הדירות שבנתה. הגם שלא ראיתי אמירה מפורשת בהסכם הפרוייקט, ברור מתוכו כי התמורה ממכירת הדירות מהווה את התשלום לתובעת עבור הקמת הפרוייקט. דבר זה נאמר במפורש על ידי עד התביעה (עמוד 8 שורה 20). כמו כן, בהסכם הפרוייקט הוסכם במפורש כי על התובעת לשלם ליישוב תשלומים כאלה ואחרים כהחזר הוצאות שביצע קודם להתקשרות וכתשלום של 4% ממכירת כל דירה. לשם ביצע הסכם הפרוייקט העביר היישוב את החזקה באתר הבנייה לידי התובעת (הואיל אחרון בחוזה), בזו הלשון: "והואיל והאגודה הסכימה למסור החזקה באתר ליזם לצורך בניית יחידות הדיור, כאמור בהסכם זה." הגם שהתובעת היא זו שאחראית על שיווק ומכירת הדירות, הוסכם בהסכם הפרוייקט כי כל רוכש פוטנציאלי חייב לעבור את אישור היישוב כתנאי למכירה (סעיף ג(2) בעמוד 6 לחוזה). אין מחלוקת כי התובעת העבירה את כל חובותיה וזכויותיה מכוח הסכם הפרוייקט אל חברה אחרת בשם "גפן ניצנים קבלנות השקעות בע"מ" (להלן: "גפן") (עדות נציג גפן עמוד 6 לפרוטוקול). אין גם מחלוקת כי, למעט הדירה נשוא הליך זה, התובעת, באמצעות גפן, סיימה את הפרוייקט ומכרה את הדירות. היה זה במחצית שנת 1999 (נספחי התובעת ת/1 - ת/3, שהם הסכמים עם רוכשי דירות), או במהלך שנת 2000 (לפי עדות נציג גפן בראש עמוד 7 לפרוטוקול). עוד ניתן ללמוד מן החומר כי בין גפן לבין התובעת, היה, או שיש, סכסוך כלשהו (עמוד 6 לפרוטוקול). כמו כן, גם בין התובעת לבין היישוב היה, או שיש, סכסוך כלשהו. התובעת לא העלתה כל טענה בכתב התביעה כלפי היישוב, אולם מעדותו של נציג גפן עולה כי לטענת גפן או התובעת, היישוב מנע ממנה למכור את הדירה הנדונה והוא פסל את כל המועמדים שהוצעו (עמוד 7 שורה 4 לפרוטוקול). הנתבעים לא העלו כל טענה בכתב ההגנה הנוגעת לסכסוך זה, אולם מעדותו של נציג היישוב עולה טענה כאילו התובעת לא ביצעה את העבודות כראוי ולא סיימה את הפרוייקט כנדרש (עמוד 13 לפרוטוקול). ככל הנראה בשל סכסוכים אלה, התובעת, או גפן מטעמה, לא השלימו את בניית הדירה דנן. לגירסת התובעת, בדירה לא הותקן מטבח והיא לא חוברה למים ולחשמל (עמוד 7 שורה 17). לטענת הנתבעים, הדירה עמדה במצב שלד (סעיף 11 לכתב ההגנה). היישוב והנתבעים בין היישוב לבין הנתבעים נחתם ביום 24.6.09 הסכם שכירות מכוחו קיבלו הנתבעים את החזקה בדירה נשוא ההליך, כשוכרים (להלן: "הסכם השכירות"). לטענת הנתבעים הם מתגוררים בדירה מכוח הסכם השכירות אשר הוארך. מסקנות מן העובדות מן העובדות שלעיל עולות המסקנות הבאות: התובעת, באמצעות גפן, בנתה את הפרוייקט החל משנת 1994. הפרוייקט הסתיים, אם כי לא נסתיימה בנייתה של הדירה דנן, בסביבות השנים 2000-1999. הדירה דנן עמדה כשלד או כמבנה שאינו גמור, במשך כעשר שנים. בשלב כלשהו היישוב סיים את בניית הדירה והשכיר אותה לנתבעים בשנת 2009. התביעה דנן הוגשה בשנת 2010 לסילוק הנתבעים מן הדירה. מעמד היישוב די באמור לעיל, כדי להבין כי ללא היישוב קשה יהיה לרדת לשורשן של טענות. הוא זה אשר התחייב כלפי התובעת בהסכם הפרוייקט. והסיבה שהתובעת לא השלימה את הדירה נשוא ההליך דנן ולא מכרה אותה, נעוצה בסכסוך שבינה לבין היישוב. מנגד, הוא זה אשר התחייב כלפי הנתבעים בהסכם השכירות וזכותם של הנתבעים בדירה נגזרת מזכותו של היישוב. אם ליישוב אין כל זכויות בדירה, הרי שהוא גם לא יכול היה להשכירה לנתבעים ולהיפך. בשל כל אלה סברתי, כי יש לצרף את היישוב להליך, על דרך של הודעת צד ג' שיגישו הנתבעים (החלטה מיום 17.2.11). החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי בערעור שהגישו הנתבעים (פסק דין מיום 23.5.11) ונקבע כי היישוב אינו בעל דין נדרש (סעיף 6 לפסק הדין). לפיכך, אני נאלצת לדון בטענות הצדדים כפי שהן בחומר שבפניי במגבלות האמורות. טענות התובעת כי היא בעלת הזכויות בדירה כיוון שעל התובעת מוטל הנטל להוכיח את תביעתה, יש לבחון, בראש ובראשונה, את גירסתה של התובעת ואם יש בה כדי לבסס את התביעה. התובעת טוענת, כאמור, כי היא זו אשר יש לה את זכויות החזקה בדירה. לטענתה, הנתבעים נכנסו לדירה ללא הסכמתה והיא תובעת את פינויים. המעמד המשפטי של הדירה עולה מתוך החומר, בנדבכים כלהלן: כבר ציינתי לעיל כי היישוב הוא בר-רשות של ההסתדרות הציונית. על כך תולים הנתבעים את יהבם (סעיף 17 לכתב ההגנה, סעיפים 8 ו-9 לסיכומים) וטוענים כי היישוב, כבעל הזכויות בדירה, השכיר להם אותה והם זכאים להחזיק בה כדין. אולם, זכותו של היישוב , שאינה מוכחשת, אינה סותרת את טענת התובעת. מכוח זכותו זו של היישוב, כבר-רשות, הוא התקשר עם התובעת כדי להקים את הפרוייקט דנן והוא העביר לתובעת את זכות החזקה לצורך ביצוע הפרוייקט ומכירת הדירות, כאמור ב"הואיל" שבהסכם הפרוייקט. בתוך כך, אני דוחה את טענת הנתבעים כי זכות החזקה הועברה לתובעת רק לצורך ביצוע הבנייה ועם סיום הבנייה זכות זו פקעה (סיפא לסעיף 1 וכן ראש עמוד 3, סעיף 10 וסעיף 37 לסיכומי הנתבעים). כיוון שעל פי הסכם הפרוייקט קיבלה התובעת גם את הזכות או החובה למכור את הדירות, הרי שזכות החזקה של התובעת נמשכה והלכה עד להעברת הדירות לרוכשיהן. הנתבעים עצמם מודעים לכך ומציינים גם את שיווק הדירות כחלק מתקופת החזקה של התובעת (סעיף 9 לסיכומים). טענת הנתבעים כאילו זכות החזקה של התובעת פקעה עם סיום הבנייה, אינה יכולה לעמוד מסיבה נוספת - ראינו כי התובעת לא קיבלה מן היישוב תמורה עבור הקמת הפרוייקט. נהפוך הוא, התובעת התחייבה לשלם ליישוב תשלומים שונים. התמורה של התובעת היא רק מן התשלומים שהיא קיבלה והיתה אמורה לקבל מכך שהיא מוכרת את הדירות (עדות נציג היישוב בעמוד 13 שורה 19). קביעה זו שבהסכם הפרוייקט, יכולה להתממש רק כאשר התובעת היא זו אשר מחזיקה בדירות ומוכרת אותן. ודוק. לו היה ממש בגירסת הנתבעים, היו בהסכם הפרוייקט הוראות ברורות כיצד היישוב מעביר את תמורת הדירות אל התובעת. הוראות שכאלה אינן בנמצא. מסקנת הביניים היא כי לתובעת יש את זכויות החזקה בדירה מכוח הסכם הפרוייקט, למן תחילתו ועד למכירת הדירות. כיוון שהדירה דנן לא נמכרה, יש בסיס לטענת התובעת כי היא בעלת החזקה בדירה. למעלה מן הצורך אעיר כי נראה שזכותה של התובעת בדירה יכולה לנבוע גם מזכות העכבון הנתונה לה על פי סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974, באשר כל עוד לא הסתיימה המחלוקת בין התובעת ליישוב וכל עוד התובעת לא קיבלה את כל התשלום המגיע לה על פי הסכם הפרוייקט באמצעות מכירת הדירה, היא זכאית לעכב את הדירה על פי סעיף זה. עד כאן, הרימה התובעת למעשה, את נטל ההוכחה המוטל עליה כדי להביא לכך שהתביעה תתקבל. כיוון שהתובעת הרימה את הנטל הראשוני המוטל עליה כדי לשכנע בגירסתה - כי היא בעלת זכויות החזקה בדירה - עובר הנטל אל הנתבעים לשכנע כי למרות הבסיס העובדתי שהציגה התובעת, אין לה את זכויות החזקה בדירה. אדון להלן בטענות הנתבעים. טענות הנתבעים כי הזכות בדירה נתונה ליישוב הסוג הראשון של טענות הנתבעים נועד לשכנע אותי כי במערכת היחסים בין התובעת ליישוב, זכותו של היישוב בדירה גוברת על טענות התובעת. משמעות טענה זו היא, כי ליישוב יש את זכות החזקה בדירה ומכאן שהוא היה רשאי להשכירה לתובעים. כאן המקום לשוב ולהזכיר כי טענות אלה של הנתבעים הן תחת המגבלות הנובעות מכך שהיישוב עצמו לא היה צד להליכים ולמעשה הנתבעים הם אלה שסירבו לצרפו. בהעדר היישוב, ממילא לא ניתן ללבן ולרדת לעומקן של הטענות שבין התובעת ליישוב. למרות זאת, הנתבעים מעלים מספר טענות כדי לשכנעני כי הזכות בדירה שייכת ליישוב. טענת הנתבעים כי התובעת הפרה את הסכם הפרוייקט עם היישוב הנתבעים טוענים כי "הוכח" שהתובעת הפרה את הסכם הפרוייקט עם היישוב ולפיכך אין לה כל זכות חזקה בדירה (סעיפים 7, 10 ועוד לסיכומים). אין בסיס לטענה זו. לא ניתן לקבוע כלל ועיקר כי 'הוכח' שהתובעת הפרה את הסכם הפרוייקט. ראשית, הנתבעים לא היו צד להסכמים עם היישוב והם אינם יודעים דבר וחצי דבר על עניין זה. הם הגיעו ליישוב לאחר שהפרויקט הסתיים והם גם אינם יודעים מידיעה אישית על נסיבות הסכסוך בין התובעת ליישוב. היישוב לא היה חלק מן ההליך שבפניי. לפיכך, המחלוקות בין התובעת לבין היישוב לא לובנו ולא הובררו. שנית, הנתבעים לא הביאו כל גירסה עובדתית אשר יכולה לבסס את הטענה כי התובעת הפרה את הסכם הפרוייקט. בכתב ההגנה, כמו בסיכומים, טענו הנתבעים בלשון כללית, כי התובעת הפרה את ההסכם עם היישוב, מבלי שהם מפרטים, עובדתית, מה היו הפרות אלה. בתצהיר טוענים הנתבעים כי היישוב אמר להם שהתובעת הפרה את ההסכם וכי "מדובר בפרשה סבוכה ועתירת פרטים" - זאת ותו-לא. שלישית, הנתבעים הביאו את מר מקובסקי מטעם היישוב כדי שיעיד לעניין זה. העד הגיע מבלי שנתן תצהיר עדות ראשית ולמרות זאת התרתי את עדותו. הגירסה שעלתה מן העדות אין לה תיעוד בכתב ההגנה והיא מהווה שינוי חזית. העד מטעם הנתבעים, העמיס על פרוטוקול את אותם פרטים סבוכים ומורכבים, להם כאמור, אין כל זכר בכתב ההגנה או בתצהיר. רביעית, גם אם אתעלם משינוי החזית האמור לעיל, ואתייחס לגירסת העד לגופא, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבעים. מלבד אמירה עקרונית על כך שהתובעת הפרה את הסכם הפרוייקט, לא הובא כל פירוט אשר יש בו כדי לשכנע כי התובעת אכן הפרה כאמור. לא הובא שום מסמך ולא פורטה כל טענה על מחדליה של התובעת אשר מקימים את ההפרה. חמישית, יתר על כן, גם אם אקבל את עדות העד כלשונה, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבעים. העד תיאר סכסוך בין היישוב לבין התובעת. הוא הוסיף ותיאר נסיון להגיע להסדר, אשר לא צלח. הוא סיפר על כוונת היישוב לקחת את הדירה (ראש עמוד 14 לפרוטוקול) והוסיף כי בשל הסכסוך בין התובעת לגפן, היישוב החליט להמתין (עמוד 14 שורה 9). הנה כי כן, כל מה שניתן להסיק מעדותו של עד זה הוא - כי בין התובעת לבין היישוב יש סכסוך אשר לא נפתר עד היום הזה. שישית, אנחנו יודעים כי היישוב "המתין" במשך עשר שנים עד אשר עשה את אותה פעולה חד צדדית של כניסה לדירה. ומאליה עולה השאלה - אם אכן היה הסכם בין התובעת ליישוב, כפי שטוען העד, מדוע החליט היישוב "להמתין" לפתרון הסכסוך בין התובעת לגפן?! לו היה הסכסוך מסתיים ולו היישוב היה סבור כי החזקה בדירה שייכת לו, הוא לא היה ממתין עשר שנים בטרם השלים את הבניה והשכיר את הדירה. העובדה כי היישוב "המתין" כאמור מעידה, כאלף עדים, כי היישוב היה מודע לכך שאין כל הסכם מחייב בינו לבין התובעת. שביעית, כאמור לעיל, כיוון שהיישוב אינו צד להליך, לא ניתן היה לרדת לעומק של מחלוקות שבין התובעת ליישוב,. לא הובאו ראיות והטענות לא לובנו. כל מה שיש בפניי זו גירסה מול גירסה של עד התובעת אל מול עד הנתבעת. כיוון שנתבעים הם אלה אשר העלו את הטענה על קיומו של הסדר ועל כך שהדירה הועברה לחזקת היישוב, עליהם מוטל הנטל להוכיח טענה זו. בנסיבות אלה, של גירסה מול גירסה לא הצליחו הנתבעים להרים את הנטל ודינה של הטענה להידחות גם בשל כך. טענות הנתבעים על הזמן הרב שעבר כדי להשלים את הטיעון כי התובעת הפרה את הסכם הפרוייקט וויתרה למעשה על הדירה, מצביעים הנתבעים על כך שחלפו כעשר שנים מאז הסתיים הפרוייקט. הנתבעים טוענים כי מכך יש להסיק כי אין לתובעת זכויות בדירה (סעיף 10 לסיכומים). טענה זו היא היפוך הנסיבות. הזמן הרב שעבר דווקא נופל לפתחו של היישוב ולא לפתחה של התובעת. על פי גירסת הנתבעים, היישוב הוא שטוען כי התובעת ויתרה על הדירה לטובתו - אם כך, מדוע הוא המתין עשר שנים בטרם סיים את הבנייה. כיוון שהיישוב אינו צד להליך, ממילא לא ניתן לקבל גירסתו ולהכריע בעניין זה. גירסתה של התובעת אשר טוענת כי הסכסוך לא הסתיים ולפיכך הדירה לא הועברה לידי היישוב, עולה בקנה אחד עם העובדה שהדירה עמדה נטושה ובלתי גמורה במשך זמן כה ארוך. הטענה בדבר הזמן הרב בו הדירה עמדה נטושה, פועלת, על כן, לרעת גירסת הנתבעים . טענת הנתבעים על כך שהתובעת לא באה בטרוניות כלפי הישוב ולא תבעה אותו הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת לא העלתה כל טרוניה כנגד היישוב במשך כל אותן שנים (סעיף 10 לסיכומים) ואף לא תבעה אותו (סעיף 7 לתצהיר הנתבעים). מכאן מבקשים הנתבעים כי אסיק כי אין כל ממש בטענת התובעת. טענה זו היא "חרב פיפיות", כיוון שכפי שהתובעת לא פעלה אל מול היישוב, גם היישוב לא פעל אל מול התובעת, למרות שזו המשיכה להחזיק בדירה במשך אותן 10 שנים והיישוב לא עשה דבר. כאן המקום לשוב ולהזכיר כי המחלוקת בין היישוב לבין התובעת לא לובנה כלל וכיוון שהיישוב אינו צד להליך, אין גם כל אפשרות להכריע בה. לפיכך, לא ניתן לדעת מה היו הנסיבות אשר בעטיין התובעת והיישוב לא ליבנו את המחלוקות שביניהם. בין התובעת ליישוב קיים סכסוך אשר מעולם לא הוסדר ולא הוכרע ובמסגרת סכסוך זה החזיקה התובעת בדירה במשך שנים רבות. די בכך כדי לסתור את טענות הנתבעים כאילו חוסר הפעילות של התובעת הוא בעוכריה. טענת הנתבעים על כך שהדירה היתה ריקה 10 שנים בהמשך לטענות הקודמות מציינים הנתבעים (סעיף 3 לסיכומים) כי הדירה עמדה ריקה במשך עשר שנים וגם התובעת לא השתמשה בה. לטענת הנתבעים, העובדה שהדירה עמדה ריקה במשך כעשר שנים, מעידה על כך שלתובעת אין חזקה בדירה (פסקה אחרונה לסעיף 3, בעמוד 2 לסיכומים). טענה זו אינה יכולה לעמוד לנוכח גירסתם של הנתבעים עצמם כי הדירה היתה במצב של שלד (ראש עמוד 2 לסיכומים). וודאי שדירה במצב של שלד תעמוד ריקה. ודוק. יש לזכור כי התובעת הבהירה כי היא לא סיימה את בניית הדירה במכוון, כדי למנוע מצב בו ייעשה בה בימוש. אני דוחה את הטענה. טענת הנתבעים כי התובעת לא יודעת מה קורה בדירה מוסיפים הנתבעים וטוענים כי היישוב סיים את בניית הדירה והם איכלסו את הדירה, משפחה עם שבעה ילדים, והתגוררו שם במשך חודשים ארוכים מבלי שהתובעת ידעה על כך (סוף סעיף 3 לסיכומים). גם טענה זו אין בה ולא כלום, כהמשך לטענה הקודמת. כאמור, מדובר בדירה אשר בנייתה לא הושלמה. התובעת אינה אמורה לשבת ולארוב ליד אותה דירה כדי לוודא שאיש אינו משלים את בנייתה ופולש אליה. כל עוד לא הוכרע הסכסוך בין התובעת לבין היישוב וכיוון שקיבלתי את טענתה הראשונית של התובעת כי היא בעלת זכות החזקה בדירה - הרי שליישוב לא היתה כל זכות להשלים את הבנייה ולאכלס את הנתבעים בה. במילים אחרות - לא יכולות להיווצר ליישוב או לנתבעים כל זכויות בדירה רק בשל העובדה שהתובעת לא ידעה כי מי מהם פלש לדירה, בדיוק במועד הפלישה. יש לזכור כי חודשים ספורים לאחר שהנתבעים נכנסו לדירה הם קיבלו מן התובעת דרישה לפנות את הדירה ולאחר מכן הוגשה התביעה. לפיכך, התובעת לא ישנה על זכויותיה כלל ועיקר. אני דוחה טענה זו של הנתבעים. סיכום טענות הנתבעים כי החזקה בדירה נתונה ליישוב התובעת הוכיחה, כאמור לעיל, כי על פי הסכם הפרוייקט היא זכאית להחזיק בדירה דנן. הנתבעים ניסו לשכנע אותי כי ליישוב יש את זכות החזקה בדירה, כיוון שהתובעת הפרה את הסכם הפרוייקט איתו. אולם, הנתבעים לא הצליחו לשכנע אותי בכך. נהפוך הוא, כל מה שניתן להסיק מן החומר הוא כי בין התובעת לבין היישוב יש סכסוך בלתי פתור הנמשך כבר שנים רבות. במסגרת אותו סכסוך לא סיימה התובעת את בניית הדירה דנן והיא המשיכה להחזיק בה. לאחר כעשר שנים בהן עמדה הדירה ריקה, וללא כל סיבה, החליט היישוב לתפוש את הדירה, לסיים את בנייתה ולהשכירה לנתבעים. לא הוכח לי כי ליישוב היתה זכות לעשות זאת. לפיכך אני דוחה את טענות הנתבעים כאילו הזכות בדירה היא של היישוב. אני קובעת, לצורך ההליך דנן, כי לתובעת הזכות בדירה. ודוק. כיוון שהיישוב אינו צד להליך, אין בהכרעה זו כדי להכריע במערכת היחסים שבינו לבין התובעת. טענת הנתבעים על הפרת הסכם השכירות הסוג השני של הטענות נוגע ליחסים שבין הנתבעים לבין הישוב. הנתבעים טוענים כי הם אינם רשאים להפר את הסכם השכירות שביניהם לבין היישוב (ראש עמוד 5 לסיכומים). הם מוסיפים וטוענים כי הם עלולים להינזק בדרכים שונות כגון אי קבלתם כחברים ביישוב. ועוד הם מוסיפים כי היישוב אינו צד להליך ולפיכך כל החלטה הסותרת את הסכם השכירות לא תחייב אותו. קראתי טיעון זה ולא האמנתי למראה עיני. ראשית, אין בטיעונים אלה, גם לו היה בהם ממש, כדי ליצור לנתבעים איזושהי טענה ראויה כלפי התובעת. הכיצד ייתכן לטעון כי על התובעת לוותר על זכויותיה כדי לאפשר לנתבעים להתקבל לחברות ביישוב - תמהני. שנית, אין מחלוקת כי היישוב הוא זה שהשכיר לנתבעים את הדירה, כמו כן הנתבעים טענו, הן בתצהירם (סעיף 7) והן בעדותם בפניי (עמוד 11 לפרוטוקול) כי הם פנו ליישוב והיישוב אמר להם שאין להם מה לדאוג. הכיצד יכולים הנתבעים באותה נשימה לטעון כאילו הם עלולים להימצא כמפרים את הסכם השכירות עם היישוב - תמהני שוב. שלישית, האפשרות שהנתבעים יפגעו מן ההליך, בהיותם בין הפטיש לבין הסדן, היא שעמדה בבסיס החלטתי מיום 17.2.11, בה הוריתי לנתבעים להגיש הודעת צד ג' כנגד היישוב. הנתבעים בחרו לערער על ההחלטה וזו בוטלה. בנסיבות אלה, כיצד יכולים הנתבעים להעלות טענה על כך שזכויותיהם כלפי היישוב יכולות להיפגע כיוון שהיישוב אינו צד להליך - תמהני כפול ומכופל, בשלישית. לסיום, כיוון שהיישוב אינו צד להליך, לא ניתן ללבן את מערכת היחסים בין הנתבעים לבין היישוב. ייתכן שתהיינה השלכות לפסק דין זה על היחסים בין הנתבעים לבין היישוב, אולם השלכות אלה אינן מעניינו של פסק דין זה. אני דוחה גם טענה זו של הנתבעים. טענת הנתבעים כי הם שוכרים תמי-לב הסוג השלישי של הטענות נוגע למצבם של הנתבעים והם טוענים כי הם שוכרים תמי-לב המוצאים את עצמם בין התובעת ליישוב. באותו הקשר הם מוסיפים וטוענים כי אין כל יריבות ביניהם לבין התובעת (סעיף 34 ו-35 לסיכומים). קשה לקבל טיעונים אלה, בנסיבות דנן. ראשית, עצם העובדה כי הנתבעים מחזיקים בדירה של התובעת, ללא רשותה, היא הנותנת כי יש יריבות בין הנתבעים לבין התובעת והתובעת היתה זכאית לתבוע אותם לפינויים מן הדירה. שנית, הנתבעים לא הצליחו לשכנע אותי כי הם תמי-לב. הם לא פירטו בתצהירם על נסיבות קבלת הדירה. הם גם לא פירטו מה הם ידעו על אותה דירה בעת קבלתה. ודוק. דירה העומדת כשלד לא גמור במשך עשר שנים בתוך יישוב קטן, היא איננה מחזה שגרתי. על אחת כמה וכמה כאשר הנתבעים מציינים בסיכומיהם (עניין שאין עליו רמז בתצהיר) כי הורי הנתבעת מתגוררים ביישוב (סעיף 27 לסיכומים). שלישית, שוכנעתי דווקא כי הנתבעים אינם תמי-לב כלל ועיקר. בעדותו של הנתבע (עמוד 11 שורה 4), הוא מבהיר: "...פניתי למזכירות היישוב, המזכירה באה והציעה לי את הדירה, מכיוון שידעתי שהיו בעיות באיזור, ויצאתי וביררתי שאין בעיה, גם עם עו"ד מקובסקי, ואמרו לי שאין בעיות, שהדירה היא של היישוב ועל סמך זה שכרתי." הנה כי כן, ניתן לומר בוודאות כי הנתבעים ידעו גם ידעו, בטרם שכרו את הדירה, כי היו בעיות עם הדירה וקיים ספק אם הדירה של היישוב אם לאו. רביעית, גירסתם של הנתבעים מעלה, לכל היותר, טענה על כך שהיישוב הטעה אותם. והרי לשם כך הוריתי להם להגיש הודעת צד ג'. הנתבעים בחרו שלא להגישה ואין להם להלין אלא אצל עצמם. חמישית, אומנם בסיכומים (סעיף 30) טוענים הנתבעים כי לפני חתימת הסכם השכירות הם לא ידעו מאומה על הסכסוך בין התובעת לבין היישוב, אולם, להצהרה עובדתית שכזו, המופיעה בסיכומים, לראשונה, אין כל ערך ראייתי. יתר על כן, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע כאמור לעיל. המסקנה כי כי טענה זו בסיכומים אין לה כל משקל זולת לעניין חוסר אמינותם של הנתבעים. שישית, תום לבם של הנתבעים אינו רלוונטי להליך דנן ואינו יכול למנוע את קבלת התביעה. הזכות של התובעים היא זכות שכירות לכל היותר, הנובעת מן ההסכם שהם עשו עם היישוב. אולם, כאשר ליישוב אין כל זכות בדירה הוא גם אינו יכול להעביר אל הנתבעים איזו זכות שהיא בגדר 'יצירת יש מאין'. העיקרון המשפטי כי אין אדם יכול להעביר אלא את מה שיש לו, חל ותקף במקרה דנן. שביעית, טענות בדבר תום לב בביצוע עיסקה יכולים להועיל לצד שהוא הקורבן בעסקה ולהקנות לו זכויות גם מקום שאלה אינן מגיעות לו, רק באותם מקרים בהם החוק מכיר בכך במפורש. כגון, במקרה של תקנת השוק (סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968) או עסקאות נוגדות במקרקעין (סעיף 9 וסעיף 80 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). אף אחד מן המקרים אותם קובע החוק אינו יכול לחול על המקרה דנן. לסיום, הנתבעים לא היו תמי לב כלל ועיקר בעת ששכרו את הדירה. גם לו היו הנתבעים תמי לב, לא היה בכך כדי להועיל להם אל מול זכויותיה של התובעת. סיכום התובעת הקימה פרוייקט בתחום היישוב נווה דניאל. את התשלום עבור הפרוייקט קיבלה התובעת ממכירת הדירות שבנתה ולשם כך היא קיבלה את החזקה בדירות. עקב סכסוך בינה לבין היישוב היא לא סיימה את אחת הדירות בפרוייקט ולא מכרה אותה. התובעת והיישוב לא השכילו לסיים את הסכסוך וכך החזיקה התובעת בדירה במשך 10 שנים. בשלב מסויים פעל היישוב באופן חד צדדי, תפס את הדירה, השלים את בנייתה והשכיר אותה לנתבעים. הנתבעים ידעו כי זכותו של היישוב בדירה מוטלת בספק ולמרות זאת הם שכרו את הדירה בהסתמך על הבטחת היישוב כי "הכל בסדר". מספר חודשים לאחר שהנתבעים נכנסו לדירה, הודיעה להם התובעת כי עליהם לפנות את הדירה. לכשהנתבעים לא פינו את הדירה, הוגשה התביעה. הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי יש להם זכויות להחזיק בדירה. מתוך החומר שהוגש בפניי ולצורך הליך זה בלבד, שוכנעתי כי התובעת היא בעלת זכות החזקה בדירה ולא היישוב. לפיכך ליישוב לא היתה כל זכות להשכיר לנתבעים ולנתבעים אין זכות שכירות בדירה. לאור האמור, דינה של התביעה להתקבל. התובעת תובעת את פינוי הדירה ואני מורה לנתבעים לפנות את הדירה עד ליום 30.7.13. כמו כן תובעת התובעת את דמי השכירות לתקופה בה החזיקו הנתבעים בדירה. התובעת תובעת דמי שכירות ראויים בסך 3,500 ₪ לחודש, והנתבעים לא העלו כל טענה כנגד זאת. הנתבעים מחזיקים בדירה מאז 1.8.09 ולפיכך עליהם לשלם לתובעת דמי שכירות בעבור 48 חודשים עד ליום הפינוי. סה"כ על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 168,000 ₪. ככל שהנתבעים יפרעו סכום זה עד למועד הפינוי, הסכום לא ישא הפרשי הצמדה וריבית. באם הסכום לא ייפרע במועד האמור, אני קובעת כי הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעים יוסיפו וישלמו לתובעת סך של 8,000 ₪ הוצאות ההליך. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק אני מדגישה כי אין בממצאי פסק דין זה וקביעותיו כדי להוות מעשה בי-דין במחלוקות שבין התובעת ליישוב, במחלוקות שבין התובעת לגפן ובמחלוקות שבין הנתבעים ליישוב. פינוי מושכרמקרקעיןקבלןשכירותפינויפינוי דירה