מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת לשון הרע נגד בנק: רקע עסקינן בתביעה לפיצויים בסך של 303,000 ₪, בגין לשון הרע. התובעות הינן אם ובת. התובעת 1 היא האם. התובעת 2 היא הבת. התובעות מנהלות חשבון בנק משותף - ח-ן 205266 וח-ן 120392 אצל הנתבע. בעבר נוהל החשבון על ידי התובעת 1 , ובעלה המנוח. התובעת 1 ובעלה המנוח חתמו על סעיף אריכות ימים בחשבון הבנק המשותף, לפיו, כל הזכויות בחשבונות יעברו עם פטירת המנוח, לתובעת 1. התובעות מצויות בסכסוך ירושה עם בני משפחתן. לטענתן, במסגרת סכסוך זה, ביצע הנתבע מעשים אשר יש בהם משום לשון הרע ואשר גרמו להן לנזקים כספיים. במהלך הדיון ביום 9.1.12, הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב. טענות התביעה התובעות סבורות כי הנתבע עשה יד אחת עם גורמים שלישיים, וגרם לנזקים במזיד, והכפיש שמן באופן שגרם להן לנזקים כספיים. לטענת התובעות, במסגרת סכסוך הירושה, הוגשו כנגדן תביעות ע"י בני המשפחה השונים. התובעות גורסות כי בני המשפחה מקיימים קשר ישיר ואישי עם הנהלת הנתבע, והם נהגו להעביר לנתבע מידע שקרי ואישי בנוגע לתביעות המתנהלות כנגד התובעות. העברת אינפורמציה זו, טוענות התובעות, גרמה ועודנה גורמת לתובעות נזק תדמיתי וכספי, ושוללת מן התובעת 1 אפשרות לפעול בחשבונה כבעבר. התובעות טוענת כי עם פטירת בעלה המנוח של התובעת 1, ועקב סעיף אריכות הימים, עברו הזכויות בחשבונות הבנק לתובעת 1. חרף האמור, טוענות התובעות, נוהלה תכתובת בין בני המשפחה לבין מנהל סניף הנתבע, מר מיקו קרסו. לטענת התובעות התכתובת מביעה זלזול וסלידה מהתובעות. התובעת מצטטות ממכתבו של מר קרסו, מיום 13.3.11, אשר נשלח לב"כ בני המשפחה בו טען כי התובעות אינן מוכנות לשתף פעולה. לכן לשם חלוקת הירושה, ייאלצו בני המשפחה לפנות לקבלת החלטה מפורשת מבית המשפט. מכתב זה, טוענות התובעות, הוצג במסגרת התביעות שניהלו בני המשפחה כנגדן, והוא הבסיס לתביעתן דנן, בעילת לשון הרע. התובעות סוברות כי לנתבע לא עומדת הגנת "אמת דיברתי". התובעות מצרפות כנספח ז' לסיכומים, העתק תלונות אשר הגישו ליחידה לפניות הציבור בבנק ישראל, בנוגע להתנהלות הנהלת הנתבע. עוד טוענות התובעות כי הנתבע התעלם, ללא צידוק, מפניותיהן אליו. העתק הפניות צורף כנספח ח' לסיכומי התובעות. התובעות טוענות כי החשבונות מחוייבים, מידי חודש, באלפי שקלים בגין תשלומים אשר הן ביקשו מפורשות מהנתבע להפסיק, כגון החיוב לבית חב"ד ואגודת תומכי תמימים. התובעות מוסיפות, כי בקשותיהן להעברת החשבונות לבנק אחר, אף הן לא זכו למענה מאת הנתבע. לטענת התובעות, הנתבע סרב לכל סוג של שינוי בפעולות בחשבון ההשקעות, וזאת בשל הוראות שקיבל מבני המשפחה. פעולות אלו של הנתבע, טוענות התובעות, גרמו לתובעות הפסדים כספיים. מעבר להפסדים אלו, מבקשות התובעות לחייב הנתבע בתשלום סך של 100,000 ₪ בגין אובדן רווחים עתידי. התובעות טוענות כי במסגרת החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה, אמנם הוגבלו הוצאותיהן בחשבונות הבנק לסך של 100,000 ₪, אולם החלטה זו של בית המשפט לא הורתה כי יש לבטל את כרטיסי האשראי והוראות הקבע. היה זה מנהל הסניף, טוענות התובעות, אשר החליט על דעת עצמו לבטל את כרטיסי האשראי והוראות הקבע בחשבון, כגון ביטוחי הבריאות, חשמל, עירייה וכד', תוך שהדבר גורם לנזק כספי ותדמיתי אדיר לתובעות. ביטול כרטיסי האשראי, גורסות התובעות, בייש את התובעת 1 ופגע בתדמיתה. התובעות מציינות, כי הנתבע החזיר המחאה שניתנה לפקודת רופא שיניים, ללא כל צידוק. התובעות טוענות עוד להתעמרות מצד הבנק הנתבע, אשר ניתק את חשבון העו"ש משירות "מזרחי באינטרנט", ומנע מהן מעקב אחר הנעשה בחשבונות, ואשר דרש אישור של מנהל הסניף בגין כל העברת כספים. התובעות מצרפות כנספח יג' לסיכומים, הנתק תכתובת בעניין. באשר למנהל הסניף, מר קרסו, טוענות התובעות כי הלה הפר את פרטיות התובעות, ופרסם אימרות קשות, זדוניות ופוגעות כנגדן. התובעות גורסות, כי מר קרסו נהג להתבטא מולן בצורה פוגענית. במעשיו אלו, טוענות התובעות, הפר מר קרסו את כללי ההתנהגות והאתיקה. התנהלותו של מר קרסו, מצאה לטענת התובעות ביטוי משמעותי במכתבו מיום 13.3.11,. התובעות סבורות כי הפרסומים המשמיצים, כתיבתם ופרסומם על ידי הנתבע, מהווים משום פרסום חמור ביותר של לשון הרע על התובעות, כמשמעו בסעיפים 1-3 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). שכן היה בפרסומים אלו כדי להשפיל את התובעות בעיני הבריות ולעשותן מטרה לבוז וללעג, תוך גרימת נזקים כספיים. לטענת התובעות, לשון הרע פורסם הן במישרין בהקשר שבו ננקב שמן של התובעות, במעשים משפילים, והן מעצם פרסום שמן אצל ב"כ הצד שכנגד. כן גורסות התובעות, כי בהתאם לחוק, חזקה שהנתבע פרסם את הדברים שלא בתום לב, מאחר שמדובר בפרסום אשר אינו אמת. התובעות סבורות כי הן זכאיות לפיצוי גבוה במיוחד, בגין הנסיבות החמורות של הפרסום, ע"י מוסד בנקאי, בהקשר כה מעליב ומשפיל. כן טוענות התובעות לאינטרס ציבורי בהשתת חיוב כספי על הנתבע. התובעות מפנות להוראות סעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע, הקובע פיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, וטוענות כי כל אחת מהן זכאית לפיצוי זה, ובסה"כ לפיצוי בסך של 100,000 ₪. עוד טוענות התובעות כי הנתבע חב בגין נזקיהן, מכוח פקודת הנזיקין, שכן הפר את חובת הזהירות כלפיהן. כן טוענות התובעות להפרת חובה חקוקה - חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, ולגרם הפרת חוזה. התובעות אומדות את נזקיהן באופן הבא: נזקים ממוניים כתוצאה מעצירת הפעילות בחשבון, ביטול כרטיסי האשראי וחיובים בכרטיס - 100,000 ₪. השבה בגין אי ביטול הוראות הקבע - 3,000 ₪. עגמת נפש - 100,000 ₪. פיצוי בגין לשון הרע - 100,000 ₪. סך הכל, העמידו התובעות את תביעתן על סך של 303,000 ₪. מכאן התביעה. טענות ההגנה הנתבע מצרף כנספח ב' לסיכומיו, העתק צו מניעה זמני אשר ניתן ביום 27.5.12 במסגרת הליך אפוטרופוסות שניהלו בני המשפחה, אשר אסר כל פעולה בחשבונות, מעל לסכום של 100,000 ₪. לטענת הנתבע, עד לחודש דצמבר 2010 לא חל כל שינוי בהתנהלות החשבונות. ברם, במהלך חודש דצמבר 2010, לאחר שהוצאות התובעות עברו את הסך של 100,000 ₪, לא היה מנוס מביטול החיובים בכרטיסי האשראי ובהוראות הקבע. הנתבע מצרף העתק החלטת בית המשפט מיום 19.1.11, אשר ביטלה את צו המניעה, אולם אסרה על התובעות להעביר רכוש כלשהו, לרבות כספים, לכל צד ג' שהוא, וקבעה כי יעשה אך ורק שימוש בכספים, לצרכי התובעת 1. החלטת בית המשפט אסרה העברת מתנה כספית לכל גורם שהוא (להלן: "החלטת הביטול"). ביום בו ניתנה החלטת הביטול, מסרה התובעת 1 לבנק הוראה לחידוש הוראות הקבע בחשבון. העתק ההוראה צורף כנספח ו' לסיכומי ההגנה. אשר על כן, טוען הנתבע, ביטול החיובים בכרטיסי האשראי והוראות הקבע, עמדו, בהתאם לצו המניעה הזמני, בתוקפו, למשך חודשיים בלבד - החל מיום 27.5.10. הנתבע גורס כי המכתב נשוא התובענה והטענה בדבר לשון הרע, הוצא במסגרת עיסוקו וחובותיו כבנקאי, ולשם הגנה על האינטרסים הכוללים של הנתבע, התובעות, ובני המשפחה. הנתבע טוען כי ביום 24.2.11 פנה אליו ב"כ בני המשפחה בדרישה לחלק את הכספים בחשבונות הבנק, בהתאם לצו הירושה. מנגד, טוען הנתבע, פנה ב"כ התובעות, ביום 8.3.11 בדרישה להעביר את כל הכספים לחשבון בבנק הפועלים. הנתבע, אשר אינו צד בסכסוך הירושה, ואינו קשור למי מהצדדים, לא נקט עמדה והשיב ביום 13.3.11 , במכתב נשוא התביעה, לשני הפונים, כי יפעל אך ורק בהתאם להחלטה מפורשת של בית המשפט. הנתבע מצטט מפסק דינו של בית המשפט מיום 7.7.11, אשר קבע כי אינו מקבל את הטענות בדבר סעיף אריכות הימים, וכי צו הירושה הוא זה אשר יקבע את אופן חלוקת הכספים בין היורשים. במסגרת פסק הדין, הורה בית המשפט לנתבע להעביר לבני המשפחה את חלקם בירושה. פסק הדין צורף כנספח יא' לסיכומי הנתבע. הנתבע טוען כי מכתבו אינו מהווה לשון הרע, ומעבר לכך, כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי". כן טוען הנתבע כי המכתב הונפק במסגרת עיסוקו כנאמן על כספי היורשים כולם. המכתב, כך לטענת הנתבע, נשלח לצדדים שלא על מנת לפסוע, כי אם כדי להבהיר כי הנתבע לא יבצע פעולה חד צדדית בחשבונות מבלי לקבל הסכמת התובעות, או על פי צו שיפוטי. לטענת הנתבע, לא ניתן לייחס לתוכנו של המכתב כל סממן של לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. יתר על כן, טוען הנתבע, אף אילו היה במכתב משום לשון הרע, הרי משהתברר בפסק הדין כי התנהלות הבנק אשר מנע מהתובעות למשוך את הכספים בניגוד לצו הירושה הייתה נכונה, עומדת לנתבע, בין היתר, ההגנה המנויה בסעיפים 15.2 ו - 15.3 לחוק - "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". כאמור, טוען עוד הנתבע להגנת "אמת דיברתי". באשר לבקשת התובעות להעברת החשבון, עונה הנתבע כי הוא איפשר להן לפצל את החשבון לשני חשבונות נפרדים, ובלבד שיישארו באותו הסניף. כן טוען הנתבע, כי לא הגביל את אופן השקעת הכספים, אלא אך ורק את העברתם לבנק אחר, שלא על פי החלטה שיפוטית. זאת הואיל וטרם הוסדר נושא חלוקת העיזבון ולא ניתנה הסכמת יתר בני המשפחה להעברת הכספים. התובעות, כך לטענת הנתבע, לא הרימו את נטל ההוכחה לטענה כי קיבוע ההשקעה באפיק מסוים גרם להפסד כספי. כן לא הראו התובעות מהו אותו אפיק שונה בו רצו להשקיע את הכסף. משכך, לא הוכח כי נגרם להן הפסד כספי כלשהו. באשר להגבלות בחשבון, ביטול כרטיסי האשראי והחזרת המחאות, טוען הנתבע כי הגבלת יכולתה של התובעת 1 לפעול בחשבון כבעבר, נבעה מההליכים המשפטיים ומההחלטות שניתנו בהם. הנתבע "עצר" את הוראות הקבע וכרטיסי האשראי, כך לטענתו, בהתאם להחלטת בית המשפט, על מנת לעמוד במגבלת 100,000 ₪ שקבע בית המשפט. הנתבע סבור כי לתובעות לא נגרם מכך כל נזק. ביטול החיבור לאינטרנט, גורס הנתבע, נעשה בעקבות צו המניעה הזמני. בעקבות צו המניעה הזמני, הוזרם לחשבון קוד המאפשר ביצוע פעולות רק באישור מנהל הסניף, וזאת על מנת להבטיח בקרה לאכיפת צו המניעה. לטענת הנתבע, לאחר ביטול צו המניעה, בוטל הצורך באישור המנהל, והתובעות חוברו שוב לאינטרנט. באשר להוראות הקבע, הנתבע טוען כי ביום 19.1.11, עם ביטול צו המניעה הזמני, חתמה התובעת 1 על בקשה לחידוש הוראות הקבע בחשבון, והן אכן חודשו. התובעות, כך לטענת הנתבע, לא חתמו על מסמך לצורך ביטול הוראות הקבע, ולכן הן לא בוטלו. הנתבע מתייחס למכתב התובעות מיום 28.4.11 , וטוען כי לא המכתב אינו מציין אילו הוראות קבע יש לבטל. כן טוען הנתבע כי התובעות לא פירטו או צירפו תחשיב בנוגע לסכום התביעה בסך 3,000 ₪ בגין רכיב זה. הנתבע סבור כי הוא ועובדיו נהגו בכבוד בתובעות, פעלו בזהירות ראויה ועל פי דין, ולא גרמו כל נזק לתובעות. הנתבע מציין כי במסגרת כתב התביעה לא הועלתה טענה להפרת חובה חקוקה, ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה. הטענה בדבר עוגמת נפש, כך לטענת הנתבע, אינה מפורטת ולא הוכחה. יתר על כן, מכחישה הנתבע כי נהג בדרך לא זהירה ושלא על פי דין, אשר יש בה כדי לגרום עוגמת נפש. מכאן, עותר הנתבע לדחיית התביעה. דיון והכרעה השאלות המצריכות הכרעה הינן: אם יש במכתב מיום 13.3.11 משום לשון הרע? רכיבי התביעה. אדון בשאלות אחת לאחת. לשון הרע המונח "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו". עוולת פרסום לשון הרע, כפי העולה מהגדרתה בחוק לשון הרע, מורכבת משני יסודות: היסוד הראשון הינו יסוד ה"פרסום" והיסוד השני הינו יסוד "לשון הרע". האם במקרה דנן מדובר בפרסום כלשון החוק? "פרסום" לשון הרע מוגדר בסעיף 2 לחוק כך: "(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע." יוצא מהאמור כי לעניין פרסום לשון הרע, קבע המחוקק בסעיף 2 לחוק, כי פרסום הוא כל מעשה של העברת מסר לאחר או לאחרים זולת הנפגע. במקרה דנן, נסובה התביעה על מכתב, אשר שלח הנתבע הן לתובעות, והן לב"כ בני המשפחה. משכך, עונה משלוח המכתב, להגדרת "פרסום", שכן המכתב היה מיועד לאדם אחר זולת התובעות, והגיעה אליו. משמצינו כי אכן מדובר ב"פרסום", יש לבחון האם הנאמר בו, מהווה "לשון הרע". התובעות סבורות כי מאמר הנתבע כי הן "אינן משתפות פעולה", מהווה לשון הרע. המבחן לבחינת השאלה האם התוכן הכתוב מהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי. לעניין זה יפים דבריו של המלומד אורי שנהר בספרו 'דיני לשון הרע' (תשנ"ז - 1997), בעמוד 122: "... פרסום ייחשב כלשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפס ככזה בעיני האדם הסביר. בחירה זו בקנה מידה אובייקטיבי נובעת מכך שהחוק מגן על זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו. לפיכך, אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע". בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, תק-על 2008(3), 2030 (4.8.2008) קבע בית המשפט: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ... על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור ..." בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, 293, קבע בית המשפט: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..." וכך גם בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." אינני רואה, משום לשון הרע. ההלכה היא כי גם ניסוח "בלשון חריפה ומכאיבה", יכול שייחשב כסביר (ראו לעניין זה ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז (1),10). על אחת כמה וכמה בענייננו, כאשר המכתב נוקט לשון עניינית ומתונה. כל שעשה הנתבע, הינו מענה לבקשת בני המשפחה לקבלת חומר, תוך שהוא מציין כי עקב חוסר שיתוף פעולה, אין הוא יכול לנקוט בפעולה כלשהי, מבלי שיקבל הוראה מפורשת מבית המשפט. איני מוצאת דופי בהגיון הדברים, אשר הובעו במילים ראויות ובסגנון הולם. יתכן כי התובעות חשו פגועות מהכתוב במכתב, אולם מדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד. האדם הסביר לא היה חש פגוע מציון אי שיתוף פעולה מצידו, במסגרת התנהלות אל מול סניף בנק, אשר מצא עצמו מעורב בסכסוך ירושה. ניכר כי תחושותיהן הקשות של התובעות נובעות מהסכסוך בו הן מצויות עם בני משפחתן, כאשר הנתבעת משמש כ"כלי" להבעת חוסר שביעות רצונן מהמצב אליו נקלעו. בהתנהלות הנתבע עצמו אין כל פסול. התנהלותו היתה זהירה ושקולה. מוסד בנקאי אשר מצא עצמו מעורב על כורחו בסכסוך ירושה, אשר ביקש לפעול בזהירות ומבלי לנקוט עמדה ביחס לזכויות מי מן הניצים. לשם כך מיאן לפעול שלא על פי ומכוח הוראות מפורשות של בית המשפט הדן בסכסוך. אני דוחה איפה את הטענה כי התנהלות הנתבע מהווה הוצאת לשון הרע. עצירת פעילות בנקאית ואי כיבוד הוראות לטענת התובעות, כתוצאה מעצירת הפעילות בחשבון, ביטול כרטיסי האשראי וחיובים בכרטיס, נגרמו להן נזקים ממוניים בסך של 100,000 ₪. כן טוענת התובעות לנזקים בסך של 3,000 ₪ בגין אי ביטול הוראות הקבע 3,000 ₪. הנתבע מכחיש את טענות התובעות בדבר גרימת נזקים כספיים, ומפרט כי לכל אורך הדרך פעל בהתאם להוראות בית המשפט. בתחילה הטיל צו מניעה זמני, אשר כלל את הכספים בחשבון הבנק, ולאחר מכן, הסיר את הצו, אולם הגביל סכום השימוש בכספים ל 100,000 ₪. הנתבע טוען ותומך יתד טענותיו בדפי החשבון, כי התערב ועצר הפעילות הבנקאית אך ורק בעקבות חריגה מסכום ההגבלה. אכן, לא מצאתי כי טענת התובעות בדבר נזק ממוני אשר נגרם להן ע"י הנתבע, בוססו כדבעי. התובעות לא הוכיחו כי הנתבע הגביל את אופן השקעת הכספים, ואף לא פירטו מהי אותה השקעה אשר לכאורה נמענה מהן. יתר על כן, לא צרפו ראיה כלשהי בדבר התשואה אשר אותה השקעה "עלומה" הייתה מניבה להן, ואשר בגין הפסדה הן דורשות פיצוי. באשר להגבלות בחשבון, ביטול כרטיסי האשראי והחזרת המחאות מקובלת עלי גרסת הנתבע כי הגבלת יכולתה של התובעת 1 לפעול בחשבון כבעבר, נבעה מההליכים המשפטיים ומההחלטות שניתנו בהם. עצירת הפעילות הכספית נבעה מחריגה ממגבלת 100,000 ₪ שקבע בית המשפט, ולא משרירות ליבו של הבנקאי. נוסף על כך, התובעות לא הוכיחו או פרטו כיצד אותה עצירת פעילות גרמה נזקים בגובה של 100,000 ₪. התובעות לא הצביעו ולו על מקרה אחד בו ביקשו לבצע פעולה ואשר אי ביצוע הוביל לנזק כלשהו. כן מקבלת אני את הסבר הנתבע לביטול החיבור לאינטרנט, אשר נעשה בעקבות צו המניעה הזמני. אף רכיב התביעה בסך של 3,000 ₪ בגין ביטול הוראות קבע לא הוכח ולא נתמך בראיות כלשהן. החזרת ההמחאה לרופא השיניים, אינה עולה כדי נזק מוחשי, והתובעות היו אמורות לצפות זאת, נוכח החלטות בית המשפט בדבר הפעילות המבוקרת שיש לנקוט בחשבון זה. טענות התובעות בדבר נזקים כספיים, כפי שפורט לעיל, נדחות איפוא. אף התביעה לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש אינה מפורטת ולא הוכחה. עגמת נפש היא עניין סוביקטיבי, אך אם אין לכך בסיס אובייקטיבי, אין מקום לפסיקת פיצוי. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור קביעתי דלעיל כי הנתבע נהג בדרך זהירה ושעל פי דין. לאור האמור, הרי שהתובעות לא הוכיחו גרימת נזק כלשהו ע"י הנתבע, אשר כל פעולותיו תאמו את ההחלטות השיפוטיות אשר נתקבלו במסגרת סכסוך הירושה בו היו מצויות התובעות ובני משפחתן. סיכום מן המקובץ עולה כי דין התביעה - להידחות. כך אני מורה. התובעות תשאנה בשכ"ט ב"כ הנתבע, בסך של 6,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין. סכום ההוצאות נפסק לקולא, הואיל והצדדים ייעלו את הדיון, והסכימו להכרעה על יסוד הכתב.בנקלשון הרע / הוצאת דיבה