מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה ייצוגית נגד שלמה סיקסט: א. בפניי בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "בקשת האישור"). ב. על-פי הנטען בבקשה: המבקש רכש מן המשיבה, שלמה SIXT רשת מוסכים ושרותי דרך (להלן: "המשיבה"), מנוי לשירותי דרך וגרירה, לתקופה שמיום 1.10.2010 ועד ליום 30.9.2011, תמורת סכום של 299 ₪. ביום 21.1.2011 בשעות הצהרים, בשעה 13:30 לערך, אירעה תקלה ברכבו הפרטי של המבקש, והוא הזמין רכב גרר שהגיע בתוך 40 דקות. רכב הגרר העמיס את הרכב בו אירעה התקלה, והמבקש הורה לנהג רכב הגרר להעביר את רכבו למוסך בישוב מעיליא, ומסר לידיו את שלט הנעילה של הרכב. המבקש נסע ישירות למוסך שבמעיליא, נסיעה האורכת 30 דקות, אך נאלץ להמתין לבואו של רכבו למוסך עד לשעה 20:45 בערב. כשהגיע רכבו של המבקש בערב למוסך, נוכח המבקש לדעת כי במהלך שבע השעות בהן המתין, הועבר רכבו למגרש של המשיבה בקרית שמונה, שם הוחנה הרכב, ולאחר מכן הועמס על רכב גרר אחר, והובא אל המוסך. טוען המבקש, כי שלט הנעילה של הרכב הוחזר כשהוא שבור. נטען גם שתיקון הרכב ארך מספר דקות, ואילו המבקש נפל למשכב מחמת שהייתו הארוכה בקור של חודש ינואר במזג אוויר חורפי של צפון הארץ. ג. נטען בבקשת האישור, כי התברר למבקש שהמשיבה נוהגת לעכב את הובלת הרכב הנגרר ליעדו שעות ארוכות ואף ימים. לטענת המבקש, מבירור טלפוני שערך, המשיבה נוהגת לעכב את הובלת הרכב הנגרר רק לבעלי מנוי, ואילו כאשר מוזמן שירות גרירה לרכב באופן פרטי, שלא באמצעות מנוי, מובל הרכב ישירות ליעד הגרירה על-ידי רכב הגרר המגיע אליו. משהלין המבקש על כך בפני נציגי המשיבה, הוא נענה כי השירות תקין ותואם את ההסכם וכתב השירות. ד. טוען המבקש בבקשת האישור, כי בעת רכישת המנוי לשירותי דרך וגרירה של המשיבה, לא נאמר לו, ולוּ ברמז, כי הבאת הרכב ליעד הגרירה - למוסך, אורכת שעות ארוכות כדבר שבשִגרה. טוען המבקש, כי הוא הניח, ככל לקוח סביר, כי הרכב נגרר ישירות ליעד הגרירה - למוסך, וכי במידה וקיימים אילוצים כלשהם המונעים גרירה ישירה ליעד הגרירה, הרי שעל המשיבה ליידע את הלקוח על כך, ולאפשר לו להיערך בהתאם. מוסיף וטוען המבקש, כי על-פי כתב השירות, על המשיבה להוביל את הרכב ישירות ליעד הגרירה - המוסך, ועיכוב ההובלה אמור להיות חריג, מחמת אילוצים שאינם בשליטתה של המשיבה, ועליה לעדכן על כך את הלקוח. לטענת המבקש, העיכוב המכוון בהובלת הרכב ליעד הגרירה - למוסך, נובע מרצונה של המשיבה להקטין עלויות ולמקסם את רווחיה, וזאת על חשבון מי ששילם במיטב כספו לרכישת מנוי לשירותי דרך וגרירה, שאמור להיות איכותי, אך בדיעבד מתברר כי המדובר בשירות נחוּת. ה. טוען המבקש, כי אילו היתה המשיבה מקיימת את חובתה ליידע את לקוחותיה בדבר טיב השירות שהיא מספקת, הרי שהוא לא היה מתקשר עימה מלכתחילה, או לחלופין, מבטל את ההתקשרות שמקורה במעשיה ובמחדליה של המשיבה. לכן, לטענת המבקש, על המשיבה להשיב לו ולכלל לקוחותיה את הסכום ששילמו עבור המנוי. ו. הקבוצה שאותה מעוניין המבקש לייצג מוגדרת בבקשה כ"כל מי שרכש מהמשיבה מנוי לשירותי דרך וגרירה במהלך התקופה שתחילתה שבע שנים עובר להגשת בקשה זו". ז. לטענת המבקש, גודלה המשוער של הקבוצה המיוצגת, הוא כ-100,000 לקוחות, הרוכשים את המנוי מידי שנה. לכן, לטענתו, שווי הסעד המבוקש הוא: 209,300,000 ₪ (לפי 100,000 לקוחות x 7 שנים x 299 ₪ ששולמו על-ידי כל לקוח עבור רכישת המנוי). ממשיך וטוען המבקש, כי על כך יש להוסיף פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של הרצון. ח. טוען המבקש כי עילות התביעה הן: 1. הטעיה לפי סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. 2. הפרת ההוראה הקבועה בדבר גודל האותיות בחוזה אחיד, שבתקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד), התשנ"ה-1995. 3. עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. 4. עילה לפי סעיפים 12 + 39 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. 5. פגיעה באוטונומיה של הרצון. 6. הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש). ט. המשיבה הגישה תגובה מפורטת לבקשת האישור שהוגשה כנגדה, כאשר טענותיה בתמצית הן אלה: 1. אין למבקש עילת תביעה אישית כנדרש בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, וממילא לא מתקיים אף לא אחד מן התנאים המצטברים המנויים בסעיף 8 של החוק. 2. לטענת המשיבה, השירות שניתן למבקש, תואם את כתב השירות שהונפק לו, זולת הפגיעה בשלט הנעילה של הרכב, בגינה קיבל המבקש החזר כספי בסך 75 ₪. 3. על-פי סעיף 13 של כתב השירות, המשיבה אינה חייבת לגרור את הרכב של הלקוח ישירות ליעד הגרירה, והיא רשאית לבצע גרירה על-ידי העברת הרכב מגורר לגורר, כך שהמבקש לא הוטעה, והוא קיבל שירות בהתאם להוראות כתב השירות. 4. בניגוד לטענת המבקש, גם גרירה של לקוחות שאינם מנויים, דהיינו, לקוחות מזדמנים, מתבצעת, לעיתים, על-ידי העברה מגורר לגורר ולא באמצעות גרירה ישירה, וזאת בהתאם לנסיבות. 5. גרירת רכב באמצעות העברה מגורר לגורר - אינה בגדר שִגרה אצל המשיבה, והיא נעשית במקרים בהם מתעוררת בעיית זמינות של רכבי גרר (סעיף 11 של התגובה). 6. בניגוד לטענות המבקש, לוח הזמנים ביום בו בוצעה גרירת רכבו של המבקש, שהיה יום שבת, היה כך: בשעה 15:00 (ולא 13:30 כטענת המבקש) פנה המבקש אל המוקד הטלפוני של המשיבה בבקשה להזמנת גרר לרכבו בשל תקלה. בשעה 16:22 (ולא בשעה 14:15, לערך, כטענת המבקש) הגיע רכב הגרר מטעם המשיבה והעמיס את הרכב. טוענת המשיבה, כי מכיוון שרכב הגרר נקרא לקריאה נוספת באזור, הוריד הגרר את רכבו של המבקש בחניון, ורכב גרר אחר הגיע לאסוף את הרכב לצורך העברתו למוסך ביישוב מעיליא, לשם ביקש המבקש שרכבו ייגרר. מכל מקום, כך לטענת המשיבה, רכבו של המבקש הורד במוסך שביישוב מעיליא בשעה 19:03 בערב (ולא בשעה 20:45 כטענת המבקש). 7. המבקש הזמין את שירות הגרירה לרכבו ביום שבת, ורכבו של המבקש הגיע למוסך, אליו ביקש לגרור אותו, בתוך שעתיים וארבעים דקות בלבד. על כן, טוענת המשיבה, כי המבקש קיבל את השירות בתוך זמן סביר בהחלט, במיוחד בהתחשב בעובדה כי המדובר היה ביום שבת. 8. המבקש לא תמך את בקשת האישור בתשתית הראייתית הנדרשת, ולא הרים את הנטל הרובץ על כתפיו של מי שמבקש לשמש כתובע ייצוגי. 9. לתגובתה צירפה המשיבה את תצהירו של מנכ"ל המשיבה, מר דידי רוזנפלד. ביום 14.5.2012 הגישה המשיבה תצהיר משלים של מנכ"ל המשיבה, לפיו בדיקת פרטי קריאת השירות במחשבי המשיבה בעניינו של המבקש העלתה, כי קריאת השירות נפתחה בשעה 14:54, בשעה 16:22 הגיע רכב הגרר לאסוף את רכבו של המבקש, ובשעה 19:03 הוריד רכב הגרר את רכבו של המבקש במוסך שבישוב מעיליא. י. בתשובתו לתגובת המשיבה טען המבקש: 1. המשיבה לא ביססה את הטענות החדשות שלה בדבר לוח הזמנים הנטען על-ידה בהליך זה, לא בתצהיר המוקדנית, ולא בתצהיריהם של נהגי רכבי הגרר, זאת למרות שהמדובר בעובדיה ובנותני שירות מטעמה, ויש לזקוף הימנעות זו לחובתה של המשיבה. זאת ועוד, לוח הזמנים המופיע בתצהיר מנכ"ל המשיבה, שצורף לתגובתה, מהווה הצהרה שאינה עולה אפילו לכדי עדות מפי השמועה. 2. כשהמבקש המתין לרכבו במוסך במשך שעות ארוכות, וביקש לברר מדוע רכב הגרר אינו מגיע, השיבה לו נציגת השירות כי רכב הגרר לא יגיע לפני השעה 20:00, ולכן לא יכולה לטעון המשיבה כי רכב הגרר פרק את רכבו במוסך בשעה 19:03. 3. המבקש מצרף לתשובתוֹ תצהיר של מר יוסף מילוא, שאסף אותו מן המוסך במעיליא בשעה 21:15, לאחר שרכבו הובא למוסך, שכבר היה סגור בשעה זו. 4. התקשרותו של המבקש עם המשיבה התבצעה באמצעות סוכן ביטוח, שלא מסר למבקש את כתב השירות. טענת המבקש, לפיה סוכני הביטוח אינם מקפידים למסור ללקוחות את כתב השירות - לא נסתרה. 5. לשון סעיף 13 של כתב השירות, אינה תומכת בטענת המשיבה, שכן בסעיף נכתב שאפשר וגרירת הרכב "תתבצע באמצעות העברת הרכב מגורר לגורר ולא בנסיעה ישירה", ואולם בפועל המשיבה מעמיסה את הרכב על גרר אחד, נוסעת עימו למגרש חניה מרוחק, פורקת אותו, ורק לאחר שעות ארוכות ולעיתים ימים, מועבר הרכב לגורר השני המוביל את הרכב ליעד הגרירה. רצף פעולות זה, אינו יכול להיקרא, אף לא לפי פרשנות מקילה כ"העברה מגורר לגורר". יא. בדיון שהתקיים בפניי ביום 20.5.2012, העידו המבקש, מר רוברט חן, ומנכ"ל המשיבה, מר דידי רוזנפלד. בסיום הדיון ניתנה החלטה המורה על הגשת סיכומי טענות בכתב. יב. בסיכומיו חזר המבקש על הטענות שהועלו בבקשת האישור, ובתשובתו לתגובת המשיבה. בנוסף, טען המבקש כי הוא הוטעה על-ידי נציג המשיבה, סוכן הביטוח, שכן הוצג לו כי השירות הינו איכותי, אולם בפועל אף המשיבה מסכימה כי השירות שהיא מעניקה ניתן באופן לקוי כדבר שבשִגרה. עוד טוען המבקש, כי מנכ"ל המשיבה הצהיר שאין כל הקפדה על כך שמסמכי ההתקשרות יימסרו ללקוח, וזאת בניגוד להוראות החוק. ממשיך וטוען המבקש, כי מעיון בכתב השירות של המשיבה, ניתן לחשוב כי מדובר בשירות איכותי, ואולם בפועל מעניקה המשיבה שירות שונה, הנחות באיכותו, וזאת במתכוון וכשִגרה, משיקוליה התועלתיים בלבד. המשיבה אף עושה עושר ולא במשפט, שכן חלק מן השירות שמכרה המשיבה למבקש, הוא מהירות ויעילות הבאת הרכב למוסך, ואולם היא לא התכוונה לספק שירות זה, כך שבאי-אספקת השירות מקטינה המשיבה את הוצאותיה. לטענת המבקש, התנהלות המשיבה כלפיו, מיושמת כלפי כלל מנויה. יג. בסיכומיה חזרה המשיבה על טענותיה, והוסיפה וטענה, כי היא אינה מחויבת על-פי דין, או הסכם, לבצע גרירה ישירה. טוענת המשיבה, כי מעדותו של המבקש עלה שהמבקש לא בדק את טיב השירות אותו מציעה המשיבה, ורק הניח כי יקבל שירות כמו בחברה הקודמת עימה התקשר לצורך קבלת שירותי גרירה, וזאת על-אף, שלמעשה הוא מעולם לא קרא את כתב השירות של החברה הקודמת עימה הוא התקשר. טוענת המשיבה, כי סוכני הביטוח, שבאמצעותם מתבצעת ההתקשרות עם המנויים, מוסרים ברגיל את כתב השירות למנויים בעת רכישת המנוי. כתב השירות אף מצוי באתר האינטרנט של המשיבה. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי המבקש שכח לציין, כי הוצע לו על-ידי נציגת המשיבה לקבל התראה בת חצי שעה בטרם יגיע רכבו למוסך, ואולם המבקש בחר שלא להיענות להצעה. עוד שכח המבקש לציין כי בשעה שהזמין את שירותי הגרירה, ביום שבת, המוסך אליו ביקש לגרור את הרכב כבר היה סגור. המבקש קיבל את השירות בתוך זמן סביר, בהתחשב בעובדה שעסקינן ביום שבת, שאינו יום עבודה רגיל ופחות רכבי גרר עובדים ביום זה. ממשיכה וטוענת המשיבה, כי טענת המבקש היא שהוא חיכה מחוץ למוסך במעיליא, שהיה סגור, במשך שעות ארוכות, וזאת בזמן שהעיד כי ביתו מרוחק כ-7 דקות נסיעה מן המוסך. המבקש פנה למשיבה, לאחר שרכבו נגרר, כך לגרסתו, רק לאחר שהמתין למעלה מ-5 וחצי שעות, דבר המצביע על כך שלוח הזמנים לו טוען המבקש הינו תמוה. יד. המבקש הגיש תשובה לסיכומי המשיבה, בה טען, כי סוכן הביטוח הציג בפניו מצג שיקבל אותו שירות כמו בחברה הקודמת עימה התקשר לצורך קבלת שירותי גרירה, ואין המדובר בהשערה שלו. לטענת המבקש, העובדה שסוכן הביטוח, שהוא נציגה של המשיבה, הציג בפניו מצג לפיו יקבל את אותו שירות כמו בחברת שירותי הגרירה הקודמת עימה התקשר, שירות שכלל גרירה ישירה למוסך, ללא תחנות ביניים, עובדה זו הביאה אותו לרכוש את השירות מן המשיבה. מוסיף וטוען המבקש, כי עיון מדוקדק בכתב השירות של המשיבה, מעלה אפשרות אחת בלבד, שהיא, כי בעת קרות תקלה ברכבו של מנוי, המשיבה תגרור את הרכב בהקדם ובמהירות ליעד הגרירה, ללא עיכובים וללא תחנות ביניים. טו. לאחר שעיינתי בבקשת האישור על נספחיה, בתגובת המשיבה על נספחיה, בתשובת המבקש, בדברים שנאמרו בדיון מיום 20.5.2012, ובסיכומי הטענות מטעם הצדדים, סבורני כי דין בקשת האישור להידחות. להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנתי זו. טז. סעיף 3(א) של חוק תובענות ייצוגיות, המפנה לתוספת השניה של החוק, קובע רשימה סגורה של עניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית. סעיף 1 לתוספת השניה קובע כי ניתן, בין היתר, להגיש תובענה ייצוגית כנגד "עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בהקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". בענייננו, אין חולק כי המבקש עונה להגדרת "צרכן" וכי המשיבה עונה להגדרת "עוסק". יז. על מי שמבקש כי התובענה שהגיש תאושר כתובענה כייצוגית, מוטל הנטל להצביע על כך שהוא בעל עילת תביעה אישית (בהתאם לסעיף 4(א) של חוק תובענות ייצוגיות), כאשר עליו גם להצביע כי "לכאורה נגרם לו נזק" (בהתאם לסעיף 4(ב) של החוק), במידה שאחד מיסודות העילה הוא נזק. יח. בנוסף לתנאים אלו הקבועים בסעיף 4 של חוק תובענות ייצוגיות, נדרש המבקש לעמוד גם בארבעת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות: ”בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) על תכליתם של תנאים אלה, הנדרשים ממי שמבקש לייצג את הרבים במסגרת תובענה ייצוגית, עמדה כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן ברע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ, פ"ד נד(2) 577, 586 (2000): ”לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים, ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות, שעל התובע לעמוד בהן בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ובמידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית. בפרשת מגן וקשת [1] נקבע, כי התובע המבקש לבוא בשעריה של התובענה הייצוגית נדרש לעמוד במבחן מחמיר יותר בהשוואה לתובע בתביעה רגילה המבקש למנוע את סילוקה על הסף. בהליך אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בכך שהעובדות הנטענות בכתב-התביעה מקימות עילת תביעה, ויש להוכיח את העובדות הנטענות באופן לכאורי.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) בנוסף אני מפנה בעניין זה לדבריה של כב' השופטת ע. ארבל בעע"ם 980/08 מנירב - רו"ח נ' משרד האוצר, פיסקה 13 (6.9.2011): ”בעוד שבבקשה לדחיית תביעה רגילה על הסף נטל ההוכחה רובץ על מבקש הסילוק להראות לבית המשפט שגם אם יוכיח התובע את כל העובדות שבכתב תביעתו לא יזכה הוא בסעד המבוקש, הרי שבבקשה לאישור התובענה הייצוגית הנטל מוטל על התובע להראות את סיכויי תביעתו. בעוד שבית המשפט ינהג במשורה וביד קמוצה בקבלת בקשות דחייה על הסף על מנת לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות, הרי שבהליך בקשה לאישור תובענה ייצוגית יידרש רף גבוה יותר של שכנוע בסבירות סיכויי התביעה על מנת להצליח בבקשה... וכך סוכמו הדברים על ידי השופטת שטרסברג-כהן: "...ראוי להבהיר, כי הבקשה להרשות הגשת תביעה ייצוגית היא אמנם הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין ואין להופכו לטרקלין עצמו ולברר בו את כל השאלות שבירורן יפה במהלך בירור התביעה עצמה (רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח'). אולם, ראוי לעבור פרוזדור זה בזהירות מרובה וליתן את הרשות רק במקרים המתאימים העונים על כל התנאים הדרושים, לבל תתבררנה תביעות סרק ייצוגיות שאינן ראויות להתברר ככאלה, על כל המורכבות והבעייתיות הכרוכות בהן" (עניין בזק, בעמ' 720).“ (ההדגשה שלי - י.ג.) יט. בענייננו, מעלה המבקש מספר טענות כנגד המשיבה במספר עילות. העילה הראשונה היא הטעיה לפי סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. בבקשת האישור המבקש אינו מפרט כיצד לדעתוֹ מתקיימת בענייננו הטעיה, ורק מפנה להוראת סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן. עם זאת, בתשובתו לתגובת המשיבה טוען המבקש, כי המשיבה מטעה את לקוחותיה בכתב השירות, לגבי הקבוע בסעיף 13 (בחלק 2) של כתב השירות (נספח ד' לבקשת האישור ונספח 1 לתגובת המשיבה): ”13. כל גרירה אפשר שתתבצע באמצעות העברת הרכב מגורר לגורר ולא בנסיעה ישירה. 13.1 במידה ולא ניתן להביא את רכב המנוי מאילוצי "שלמהSIXT " בשעות העבודה למוסך אליו ביקש לגרור את הרכב. תדאג "שלמהSIXT " לשמירת הרכב והבאתו למוסך למחרת (למעט במקרה של שבת וחג). הוצאות האחסנה של הרכב במקרה כזה יחולו על "שלמה SIXT". 13.2 במידה ולא ניתן להביא את הרכב (שלא באשמת "שלמה SIXT") בשעות העבודה ליעד אליו ביקש המנוי לגרור את הרכב ובחר להשתמש בשירותי אחסנה, יהא השירות הנוסף כרוך בתשלום לפי תעריף מוזל.“ לטענת המבקש, פרשנות לפיה המשיבה מעמיסה את הרכב על גורר אחד, פורקת את הרכב במגרש חניה, שם הרכב ממתין שעות ארוכות ולעיתים ימים עד להגעת הגורר השני שפורק את הרכב ביעד הגרירה, פרשנות זו לדעת המבקש אינה אפשרית ואינה מתיישבת עם הוראת סעיף 13 של כתב השירות. על דברים אלה חזר המבקש בפיסקה 3 של סיכומיו, בה טען כי הדבר אף מהווה הטעיה לפי סעיף 12 של חוק החוזים (חלק כללי). כ. עוד טוען המבקש, כי סוכן הביטוח יצר בפניו מצג, לפיו יקבל שירות טוב, לפחות כפי שקיבל עד כֹה מחברת שירותי גרירה אחרת, ממנה קיבל עד לאותו מועד שירותי גרירה. לטענת המבקש, הוא הוטעה לגבי מספר מרכיבים מהותיים בעיסקה, וביניהם: טיב ומהות השירות, מועד ההספקה, והשימוש שניתן לעשות בשירות. כא. איסור ההטעיה קבוע בסעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981: ”לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו בענינים אלה כמהותיים בעסקה: (1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; ... (3) מועד ההספקה או מועד מתן השירות; (4) השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, התועלת שניתן להפיק מהם והסיכונים הכרוכים בהם; ...“ סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, אינו דורש דווקא שתהא הטעיה בפועל מצד העוסק, אלא די בכך שיש במעשה, או במחדל של העוסק דבר "העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה". כב. במקרה שבפנינו, העיד המבקש (עמ' 4 לפרוט', ש' 14-12): ”הסוכן ביטוח הרים לי טלפון ואמר לי שהוא מציע לי שביטוח הגרירה השנה יהיה לא בשגריר כפי שהיה קודם לכן אלא חברה אחרת שעושה את אותו דבר מה ששגריר עושה יותר זול, הסכמתי מיד והוא שלח לי שובר, סביר שזה היה בקשר לחידוש הפוליסה.“ עוד העיד המבקש, כי קודם ששילם עבור שירותי המשיבה הוא לא בדק איזה שירות מציעה המשיבה (עמ' 4 סיפא לפרוט' - עמ' 5 רישא), ואולם, לדבריו, סוכן הביטוח אמר לו שהוא יקבל מן המשיבה אותו שירות כמו שקיבל מ"שגריר", שהיא החברה שסיפקה לו שירותי גרירה עד לאותו מועד (עמ' 5 לפרוט', ש' 9-6). בנוסף, אישר המבקש כי לא ביקש את כתב השירות של המשיבה לפני המקרה נשוא תיק זה (עמ' 7 לפרוט', ש' 8-6), ולראשונה הוא ראה את כתב השירות באתר האינטרנט של המשיבה לאחר המקרה נשוא תיק זה (עמ' 6 לפרוט', ש' 30-29, וכן עמ' 8 לפרוט', ש' 4). אם לסכם את הדברים, המבקש לא ראה את כתב השירות של המשיבה לפני המקרה נשוא תיק זה, ולא קרא את סעיף 13 של כתב השירות. לכן, האמור בכתב השירות לא היה בו כדי להטעות את המבקש. כג. כאשר נשאל המבקש האם הוא קרא את כתב השירות של "שגריר", ממנה קיבל שירותי גרירה עד להתקשרותו על המשיבה, הוא השיב: "מעולם לא. היה שוכב אצלי באוטו ולא התייחסתי" (עמ' 6 לפרוט', ש' 14-13). בהמשך אמר המבקש לגבי כתב השירות של "שגריר": "כל כתב השירות הזה לא מוכר לי" (עמ' 6, ש' 25, ועיינו גם בעמ' 11 לפרוט', ש' 17-16). עם זאת, עמד המבקש על טענתו, לפיה סוכן הביטוח אמר לו כי הוא יקבל מן המשיבה שירות כמו שקיבל מחברת "שגריר" (עמ' 5 לפרוט', ש' 9-6). הואיל והמבקש לא קרא את כתב השירות של "שגריר", ואינו יודע את פרטיו, וכדבריו, לגבי כתב השירות של "שגריר": "כל כתב השירות הזה לא מוכר לי" (עמ' 6, ש' 25), אין באפשרותו לטעון כי הוטעה לחשוב שהמשיבה מספקת שירות כמו חברת "שגריר". כד. המסקנה היא כי המבקש לא הוטעה בפועל. לעניין זה יפים דברים שכתב כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק (בדעת הרוב) בע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 620 (2001): ”... אם הצרכנים לא הסתמכו על הפרסום, אין זה ראוי כי יתאפשר להם להגיש תובענה ייצוגית. אין לשכוח כי הוראות החוק בעניין התובענה הייצוגית מהוות איזון עדין בין האינטרסים של הצרכן, העוסק והציבור. ההגנה על הצרכן חשובה היא, אולם אין לקדש בשמה מקרים שאינם ראויים להתברר כתובענה ייצוגית.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) (על פסק דינו של בית המשפט העליון הוגשה עתירה לדיון נוסף, שנדחתה בדעת רוב בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385 (2003)). דהיינו, כמוסבר בפסק הדין הנ"ל בעניין ברזני: מי שלא הסתמך על הפרסום אינו זכאי לפיצוי, דבר העולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 31(א1) של חוק הגנת הצרכן, המגבילה את הזכות לקבלת סעד בגין עוולה לפי החוק, לצרכן שנפגע מהטעיה: ”הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) כה. עוד אני מפנה בעניין זה לדבריה של כב' השופטת מ. נד"ב בת"צ (מחוזי מרכז) 9386-03-09 שור נ' מפעל הפיס, פיסקה 9(ד) (17.11.2009): ”לא נראה לי כי יש מקום לפתוח פתח בלתי סביר למבול של תביעות, בעילות הטעייה, באמצעות צרכנים שכלל לא טעו עקב מעשה או מחדל של עוסק (הפרסום בעניין שלפניי), ואשר טוענים כי המעשה או המחדל עלול להטעות. התניית הזכות של צרכן לתבוע בכך שנפגע, היא סבירה בשל כך שקיומו של צרכן כזה מלמד שלפחות צרכן אחד טעה עקב הפרסום "העלול להטעות" וכי על כן יש בכך אינדיקציה לעובדה כי עניין לנו בפרסום העלול להטעות. אין הגיון לאפשר לכל אדם להגיש תביעה בגין פרסומים שייטען לגביהם שהם עלולים להטעות למרות שבפועל איש לא טעה. צרכן שלא טעה יכול להפעיל את המנגנונים הפליליים והמנהליים שבחוק הגנת הצרכן להפסקת הפרסום שלטעמו עלול להטעות (סעיפים 21 ו-23 בחוק הגנת הצרכן). הקביעה בחוק הגנת הצרכן, ש"זכות העמידה" בתביעה על פי החוק עומדת אך לצרכן כהגדרתו בחוק, אין בה משום תיחום משמעותי של מעגל התובעים האפשריים על פי החוק, שכן כל אדם שירצה לתבוע יוכל "להפוך" לצרכן על ידי רכישת המוצר נושא התביעה באופן יזום. לסיכום, נראה לי כי פרשנות לפיה לכל צרכן, אשר כלל לא טעה עקב התנהגות העוסק, זכות להגיש תביעה נגד העוסק בעילה שהתנהגותו "עלולה להטעות" היא אינה סבירה ועלולה להעמיד את העוסקים במצב בלתי אפשרי.“ (ערעור שהוגש על פסק דין זה של כב' השופטת מ. נד"ב, נדחה בהסכמת הצדדים: ע"א 10372/09 שור נ' מפעל הפיס (6.6.2010)). כו. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שלא עומדת עילת תביעה לצרכן שלא הסתמך בפועל על הפרסום. כמצויין כבר לעיל, המבקש לא הסתמך על סעיף 13 של כתב השירות של המשיבה בעת שהתקשר עימה, ולא קרא את כתב השירות של חברת "שגריר", לגביה טען שהובטח לו כי השירות שהמשיבה מספקת זהה לשירות שמספקת "שגריר". מכאן, שהמבקש לא הוטעה בשל כך, ולכן לא עומדת למבקש עילת תביעה אישית בגין הטעיה, לפי סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן. כז. המבקש מוסיף וטוען, כי המשיבה הפרה את הוראות תקנה 3 של תקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), התשנ"ה-1995 (להלן: "תקנות הגנת הצרכן"), הקובעת כללים לגבי גודל האותיות, צורתן, צבען, הרווח בין השירות ובין האותיות, שלדבריו ניכר שאינם מתקיימים בכתב השירות של המשיבה. בתשובתו לתגובת המשיבה הוסיף וטען המבקש, כי כתב השירות ערוך באותיות הקטנות מן המותר לפי תקנות הגנת הצרכן. כח. תקנה 2 של התקנות הנ"ל קובעת, לגבי גודל האותיות בחוזה אחיד: ”גודלן המזערי של האותיות בחוזה אחיד, למעט האות "י", יהיה 2 מילימטרים.“ בנוסף, קובעת תקנה 2א: ”גודלן המזערי של האותיות בתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן יהיה 30 אחוזים מגודל האותיות הגדולות ביותר שבמידע האמור, אך לא יותר מגודל האותיות המהוות את תוכן המידע, ולעניין מידע אחר שאינו מופיע במדיה אלקטרונית - בכל מקרה לא פחות מ-2 מילימטרים.“ מעיון בכתב השירות של המשיבה (נספח 1 של תגובת המשיבה), נראה, כי גודל האותיות הינו יותר מ-2 מילימטרים, וכי גודל האותיות נראה, לפחות על פניו, גדול מ-30% מגודל האותיות הגדולות ביותר. גם לא הוגשה חוות דעת הקובעת שגודל האותיות קטן מן הנדרש לפיה התקנה, ומכל מקום, המבקש לא עמד בנטל להוכיח, לכאורה, את טענתו בדבר הפרת ההוראה הקבועה בתקנות הגנת הצרכן בדבר גודל האותיות. כט. עוד טוען המבקש, כי המשיבה מפרה את חובתה למסור את כתב השירות ללקוחותיה. לטענת המבקש, סוכני הביטוח, המשמשים כנציגיה של המשיבה, אינם מקפידים למסור ללקוחות את כתב השירות. המבקש מציין, שהוא לא קיבל את כתב השירות לידיו עד למועד הגשת תשובתו לתגובת המשיבה (פיסקה ב(2) של תשובת המבקש לתגובת המשיבה). בנוסף טוען המבקש, כי לוח הזמנים שהציגה המשיבה אינו נכון, וכי לוח הזמנים שהוא מציג הינו לוח הזמנים הנכון לאשר אירע. לפיכך, לטענת המבקש, הפרה המשיבה את התחייבותה הקבועה בסעיף 1(ב)(1) של כתב השירות, לפיה: "השירותים יינתנו בהקדם האפשרי ובהתאם לנסיבות המקרה, בהתחשב באילוצי מזג האוויר, זרימת התנועה ואירועים בטחוניים". ל. אין בידי לקבל את עמדת המבקש: מנכ"ל המשיבה, מר דידי רוזנפלד, העיד, כי סוכן הביטוח אחראי לשלוח ללקוח את כתב השירות יחד עם טופס התשלום, וזאת לפי ההנחיות שהם מעבירים לסוכני הביטוח (עמ' 12 לפרוט', ש' 19-11). מנכ"ל המשיבה אמר גם בעדותו, שהעניין עולה בכנסים שהם עורכים לסוכני הביטוח. וכן מסר בעדותו, שגם מנהלת השיווק האזורית, הנמצאת בקשר ישיר עם הסוכן, מעלה את הנושא מפעם לפעם (עמ' 12 סיפא לפרוט'). דבריו אלה של מנכ"ל המשיבה לא נסתרו. גם אם מתקבלת עמדת המבקש באשר למחלוקת העובדתית שבין הצדדים, הרי שמלבד מקרהו הפרטי של המבקש, כמתואר בבקשת האישור ובתצהירו של המבקש, לא עמד המבקש בנטל להראות כי התנהלות זו מהווה "שיטה" אצל המשיבה, טענה שהוכחשה על-ידי המשיבה, הטוענת כי גרירה באמצעות העברה מגורר לגורר אינה בגדר שִגרה אצלה (סעיף 11 של תגובת המשיבה). לא. על המבקש היה להצביע על כך שהמשיבה נהגה כלפי לקוחות נוספים, כפי שנהגה כלפיו, וכי אין המדובר בתקלה נקודתית. אכן, אין מקום לדרוש כי המבקש יוכיח שהמשיבה נהגה כפי שטען, לגבי כל לקוחותיה, או אפילו כלפי רובם, ואולם עדיין מוטל עליו הנטל להוכיח קיומה של "שיטה", או קיומו של "נוהג" כלפי מספר לקוחות. אין, כמובן, לקבוע מסמרות מהי כמות הראיות הנדרשת לצורך עמידה בנטל, והדבר תלוי, בין השאר, בנסיבותיו של המקרה הנדון. אולם, ברי שאין די בכך שהמבקש מצביע כי המשיבה נהגה כך כלפיו בלבד (בעניין זה עיינו בדבריו של פרופ' א. קלמנט במאמרו [אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט(1) 131, 140 (2006)]). לב. יפים לענייננו, דברים שכתבה בסוגיה זו כב' השופטת (כתוארה אז) ד. פלפל בת"א 2162/01 טרוים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"מ תשס"ב(2) 654, 668-667 (2003): ”כלל ראשוני ובסיסי הוא שתובע אשר רוצה שתתקבל בקשתו להגשת תובענה ייצוגית ישכנע במידה הראויה כי קיימת קבוצה נוספת של אנשים אשר נפגעו בדרך דומה ובנסיבות דומות. בדרכם הרגילה של הדברים, בכדי לעבור את המשוכה ולתבוע בתביעה ייצוגית אין די לו לתובע שיוכיח את נזקו האישי ולצדו יציג את הטענה הסתמית - "אם כך אירע לי אז ודאי שכך אירע גם לרבים אחרים". רק במצבים מסוימים ומיוחדים יכול המקרה האישי של התובע להעיד כשלעצמו על קיומה של קבוצת נפגעים. אין זה המצב שלפנינו. על המבקשת מוטל נטל השכנוע כי מקרים כגון שלה אירעו באופן שיטתי ללקוחות רבים מהבנק. במיוחד נכונים הדברים משהביא הבנק ראיות לקיומה של שיטת עבודה אשר מבטיחה, לכאורה, בצורה טובה שלא יצורפו לקוחות שלא ברצונם ובלי שהוסברה להם מהות השירות ועלותו וכשהמבקשת לא הצליחה לסתור את טענתו של הבנק לאור הראיות שהביא, שגם אם אירע לה נזק, הרי שמדובר בתקלה נקודתית אשר לא בהכרח חזרה בנסיבות דומות אצל לקוחות אחרים.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) אמנם דברים אלה נאמרו בטרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, אולם יפים הם גם לאחר חקיקתו של החוק. לג. כמו כן, כתבה בסוגיה זו כב' השופטת מ. נד"ב בת"צ (מחוזי מרכז) 24912-03-10 חגי נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (27.3.2011): ”אין להוציא מכלל אפשרות שבטיפול בכמות מנויים גדולה כשל המשיבה יתכנו תקלות עקב טעות, רשלנות, אי הבנות וכיוצב'. אפילו אניח לחומרא כי שיר בענייננו "איקטבה" את שירותי התוכן בלי שהתבקשה כדי להגדיל הכנסותיה שנקבעו גם לפי מכירות, כפי שהעיד אסף (עניין שלא הוכח) לא היה בכשל נקודתי של נציג כלשהו כדי להקים עילת תביעה קבוצתית כנגד המשיבה משלא הוכח כי המשיבה נהגה כשיטה לספק שירותי תוכן ללקוחותיה ללא הסכמתם. דווקא כמות המקרים המעטה שליקטה המבקשת ושהובאו לעיל, מעידה כי אין זו שיטה וכי על כן אין לפנינו קבוצה. לא נעלם מעיניי כי המבקשת טענה ש"גם בפורומים צרכניים רבים ניתן למצוא תלונות רבות והתייחסות לאותה רעה חולה ממש..." (ראה: סעיף 21 לבקשת האישור) ושמשרד התקשורת פרסם כי "הגיעו אליו עשרות רבות של תלונות צרכנים בעניינים אלו" (ראה: סעיף 22 לבקשת האישור). לא מצאתי להסתמך על הכתוב באותם פורומים באתר האינטרנט או על פרסומים הנטענים של משרד התקשורת, שהתייחסו ל - 16 כשלים בכל ענף הסלולר ולא ספציפית למשיבה. אין אלה אלא עדויות שמיעה וככל שיש ממש בתלונות וככל שהן רלבנטיות לעניין הנדון, היה על המבקשת להביא את המתלוננים להעיד. לאור האמור עד כאן אני קובעת כי לא התקיים התנאי הראשון שבסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות לאישור התובענה כייצוגית. מאחר והתנאים שבסעיף הנ"ל הם כאמור מצטברים, דין הבקשה להידחות ועל כן לא מצאתי מקום לדון בקיומם של התנאים האחרים.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) על החלטתה זו של כב' השופטת מ. נד"ב הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט העליון. בפסק הדין שניתן בערעור כתבה המשנה לנשיא כב' השופטת מ. נאור בע"א 3948/11 חגי נ' פרטנר תקשורת בע"מ, בפיסקה 4 (20.11.2012): ”אף שהמערערת הוכיחה את תביעתה האישית, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי, שהיא לא עמדה במידה מספקת בנטל להוכיח כי מה שארע לגביה - חיובים בתשלום עבור שירותי תוכן שלא ביקשה ולא אישרה - ארע גם בעניינה של "קבוצה" של תובעים ייצוגיים, ועל כן מדובר ב"שיטה" של הנתבעת. לא אכחד: מה שקרה בעניינה של התובעת, ובפרט ולאור העובדה שמוקדני השירות של המשיבה נהנים, כפי שהובהר, מתמריצים על רישום לקוחות לשירותי תוכן - יש בו כדי לעורר חשד נגד המשיבה. גם הנכונות, בדיעבד, אחרי פסק הדין בענייננו, להגיע עם רשף לפשרה, יש בה כדי לחזק את התחושה כי יש דברים בגו וכי אין המדובר בכשל של נציגת שירות אחת. עם זאת, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואנו מוגבלים בהליך זה לעובדות שהוכחו בערכאה הדיונית. נראה לי כי המערערת לא עשתה די כדי לעמוד בנטל הנדרש להוכחת העובדות באופן שיצדיק אישור התובענה כתובענה ייצוגית. על כן לדעתי צדק בית המשפט כשקבע כי לא די במה שהובא לפניו כדי לקבוע שהונחה תשתית ראייתית לכאורה לכך שהמשיבה נוהגת כ"שיטה" או כדרך עבודה לעודד מוקדני שירות לחייב את לקוחותיה בחבילות תוכן ללא הסכמתם. משכך לא הוכח, אף לא לכאורה, כי קיימת קבוצה שקיימת לה עילת תביעה. בצדק נמנע בית המשפט מלהסתמך על פרסומים שונים באתר האינטרנט או על פרסומים שונים של משרד התקשורת. ודוקו: העובדה שהמערערת לא הציגה בבית המשפט ראיות מספקות אין משמעותה כי אין המשיבה נוקטת בשיטה לה טוענת המבקשת. פירוש הדברים הוא, בפשטות, כי לא הונחו בפני בית המשפט ראיות מספקות להוכחת הטענה. לא על דרך זו מוכיח תובע כי התביעה שהגיש כשירה להתברר בתובענה ייצוגית.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) לד. בנוסף, יפים לעניין זה דברים שכתב כב' השופט פרופ' ע. גרוסקופף בת"צ (מחוזי מרכז) 4818-07-10 מנדנך נ' גלובל נטוורקס אי.סי.איי בע"מ, בפיסקאות 12-11 (9.2.2012): ”11. בענייננו, קיימות אומנם מחלוקות משפטיות בין הצדדים, ואולם לא הן שעומדות בלב העניין. בסופו של יום, מקובל על שני הצדדים כי חובת המשיבה היא להפסיק לשלוח פרסומות וטיזרים למנויי האתר שמסרו הודעות סירוב. השאלה המתעוררת היא האם במקרה כזה או אחר פעלה המשיבה בהתאם לחובתה זו. לשיטת ב"כ המבקש המשיבה מפרה במקרים רבים את חובתה. לשיטת ב"כ המשיבה היא מכבדת ככלל (בכפוף לתקלות אקראיות) הודעות סירוב. אינני סבור כי מחלוקת מסוג זה, בנסיבות בהן לא הובאו ראיות של ממש לכך שהתעלמות מהודעות סירוב מהווה מדיניות מכוונת של המשיבה, נוגעת ל"שאלות מהותיות של עובדה או משפט" (וראו גם ת"צ 24912-03-10 חגי נ' חברת פרטנר לישראל בע"מ (ניתן ב-27.3.2011 ע"י השופטת מיכל נד"ב)). 12. זאת ועוד, אף אם תאמר שטענת המבקש היא שיש רשלנות מצד המבקשת בטיפול בהודעות סירוב, הרי שבהעדר ראיות ישירות לקיומה של מדיניות מכוונת בעניין זה, אינני סבור כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת...“ (ההדגשה שלי - י.ג.) לה. אם לסכם את הדברים, המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי אי-מסירת כתב השירות לידיו על-ידי סוכן הביטוח, ולוח הזמנים שאירע לגביו, מהווים "שיטה" בה נוהגת המשיבה כלפי כל לקוחותיה, או למצער כלפי לקוחות נוספים. בעניינים אלה, המבקש התייחס, למעשה, לעניינו האישי בלבד. סעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות דורש כי המבקש יצביע, בין השאר, על כך ש"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (ההדגשה שלי - י.ג.), ואולם המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי השאלות שהעלה אכן משותפות לכלל מנויי המשיבה, שזו הקבוצה שהוא ביקש לייצג. היות והתנאים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות הינם תנאים מצטברים, הרי שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, ומשכך דין בקשת האישור להידחות. לו. נוכח כל המפורט לעיל, דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית להידחות, וכך אני מחליט. לז. אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ (כולל מע"מ). בקביעת סכום זה התחשבתי בכך שבקשת המשיבה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה - נדחתה במסגרת ההחלטה מיום 2.5.2012, כשבהחלטה זו נקבע כי ההוצאות בגינה ייקבעו בתום הדיון בהליך. לח. על המבקש לשלם סכום זה (המצוין בפיסקה ל"ז) במשרד ב"כ במשיבה בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לט. על ב"כ המבקש להודיע בכתב לבית המשפט בתוך 21 יום ממועד המצאת החלטה זו, עם העתק ישירות לב"כ המשיבה, האם מעוניין המבקש להמשיך את ההליכים במסגרת תובענה אישית, וזאת בשים לב, בין היתר, להוראת תקנה 9 של תקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, בדבר "בירור תביעה אישית". ככל שלא תינתן הודעה כאמור על-ידי ב"כ של המבקש - יינתן פסק-דין המוחק את ההליך שהוגש במסגרת ת"צ 29499-12-11. תביעה ייצוגית