מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שיפוי המדינה בעד הפרשי פנסיה: .1זהו פסק דין משלים לפסק דיני מיום 25.6.85 לאחר שערעור עליו נתקבל בחלקו בבית המשפט העליון. המחלוקת בין הצדדים, (לאחר שהתיק הוחזר להשלמה מהערעור, ע.א. 495/85), מצטמצמת באופן מעשי לשאלת הנזק ההיפוטתי שהיה למדינה כתוצאה מהפרשי פנסיה שהמנוח היה זוכה להם אילו השלים את שירותו במשטרה עד גיל פרישה, וזכה לפנסיה מלאה. לפי חוק הנספים סע' 21(א)(2) זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים ששילמה לשאיריו של המנוח או שהיא עלולה לחוב בהם - ולגבות אותם מידי החייב. ביהמ"ש העליון בערעור הנזכר קיבל את עמדתה של המדינה בנקודה זו בשיעור דלהלן: "המדינה אינה זכאית לסכומים ששלמה ותשלם מכח חובתה ע"פ חוק הגמלאות, ושאותם היתה חייבת לשלם ממילא, אך היא כן זכאית לשיפוי בגין תשלומי התגמולים ששילמה ושתשלם מכח חוק הנספים. (סוף פסקה 4- מהפרק: ב' ערעור המדינה). ולהלן ד. סוף דבר: "א..... .2אשר לחישוב "הנזק ההיפוטטי" של המנוח ושאיריו - יש להתחשב גם באבדן חלק מזכויות הפנסיה, שנגרם ע"י מותו בטרם עת של המנוח עקב התאונה, והפסקת צבירת זכויות פנסיה נוספות בשל כך". בית המשפט העליון מפי כב' השופט בך מקבל את טענת המדינה שהגימלאות אשר הזכאות להם נשללה עקב העוולה - הן בגדר נזק שנגרם מהעוולה, וקובע שאובדן סכומי פנסיה שלא ישולמו ואשר לא יגיעו לניזוק ולשאיריו - הם בגדר נזק שנגרם בשל מעשה העוולה, ויש להתחשב בו. בהתאם לרשות שניתנה הגישה המדינה ראיות נוספות להוכחת הסכום אשר נגרע מהמנוח עקב הפסקת צבירת זכויות הפנסיה בגלל התאונה. .2ב"כ המלומד של הנתבעים מבקש להראות שנזק שזה הוא אפסי, מאחר שהאלמנה היתה זוכה כמעט ממילא למלוא זכויותיה לפנסיה "כאשתו של זכאי שנפטר לפני צאתו לגמלאות". סעיף 26(א)(1) לחוק הגימלאות מזכה אותה בכל מקרה לפנסיה של % 40מהשכר הקובע, בעוד שאלמלא נפטר המנוח היתה האלמנה זוכה ל-% 60מהפנסיה שהיה מקבל בפועל בהתאם לסעיף 28(א)(1) מאותו חוק, היינו % 60מ-% 70שהם % 46.67מהשכר הקובע, ועל כן הפסדה אינו עולה על %.6.67 .3ב"כ המדינה מתעלם מהסכום אשר גובה האלמנה בפועל, היינו מאותם %40, ומבקש מבית המשפט לפסוק למדינה, כזכות הנובעת מהנזק ההיפוטתי, את ידתם של השאירים מכל סכום ההפרש-בשעורי-הפנסיה שבין הפנסיה שהיה המנוח גובה מידי המדינה אילו זכה והגיע לגיל הפרישה, לבין סכום הפנסיה שלו היה זכאי בפועל בעת פטירתו. כמו כן מבקש ב"כ המדינה להוסיף לתביעתו את סכום מענק הפרישה בגובה 12 משכורות חדשיות שהיה המנוח מקבל עם פרישתו (או שאיריו עם פטירתו) והנתבע מתנגד לכך בטענה שענין זה לא הועלה בערעור בבית המשפט העליון והדיון לא הוחזר לבית משפט זה להענקת פיצוי נוסף. לחילופי חילופין מבקש ב"כ הנתבע שאעמיד את הפיצוי על 2/3ממענק הפרישה בלבד שזוהי ידתה של האלמנה מסכום זה. .4המדינה דורשת גם הגדלת שכר הטירחה שנפסק לה, ותשלום מע"מ על סכום זה. הנתבעת מסכימה עם קביעת שכר טירחה בשיעור מותאם לסכום החדש שיפסק, אך חולקת על החיוב לשלם מע"מ. .5אפתח בקלות: בית משפט העליון קיבל את ערעור המדינה בשתי נקודות בלבד: א. שהמדינה זכאית לשיפוי בגין תגמולים שהיא משלמת על פי חוק הנספים; ב. שבחישוב הנזק ההיפוטתי צריך לקחת בחשבון גם אובדן חלק מזכויות הפנסיה; ודחה את ערעורה ביתר הנקודות. ואולם, לענין הגדלת שכר טרחת עוה"ד המגיע למדינה אין צורך בערעור; כיוון שהשכר הוא חלק יחסי מהסכום אשר נפסק. יפה עשה ב"כ הנתבעת שהסכים בעצמו לתוספת זו. נראה לי שהדין עם המדינה גם לגבי תשלום מע"מ. את החיוב במ.ע.מ בנוסף לסכום שכר טרחת עוה"ד קובעת תקנה 512(ג) מתקנות סדר-הדין האזרחי כדלקמן: "פסק ביהמ"ש או הרשם שכר טרחת עו"ד לפי תקנה 511, וסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורה ביהמ"ש או הרשם הוראה אחרת". (כך נפסק גם בע"א 576/81פ"ד ל"ט(2) 589בעמ' 591). מה שב"כ הנתבעים בעצם עותר לו הוא שאורה הוראה אחרת, מחמת שאין זה צודק כביכול שהמדינה, שאיננה חייבת להעביר את הסכום למנהל מע"מ, תזכה בסכום נוסף. לי נראה שהחיוב להוסיף את מע"מ לשכר שמחוייבים בו הנתבעים אינו קשור כל עיקר לחובתם של הזוכים לשלם מס זה או להעבירו, ועל כן אין עתירת ב"כ הנתבעת נראית לי. גם אם מקבל השכר פטור מסיבה כלשהי מתשלום המס, אין מקום להתחשב בכך בחיוב המוטל על המשלם. הפטור ניתן לזוכה וכשם שאין אנו שוללים מהמדינה את הזכות לקבל שכ"ט בגין עורכי הדין שהיא מעסיקה (ומשלמת שכרם ממילא) - אף על פי שאינה משלמת להם שכר על פי התעריף, כך לא משתנה החיוב להוסיף את מס הערך המוסף עקב מעמדה של המדינה והפטור שיש לה מלשלם את המס. המדינה היתה זכאית לקבוע שגם רשויותיה ישלמו את המס כשם שהן משלמות למשל מכס על מוצרים שהן מביאות לארץ, והיא זכאית גם להורות שהסכום ישאר בקופתה האחרת, אבל זכאותה לתוספת קיימת, ויש לחייב את הנתבעת בשכר טרחה בשעור % 13לפי הסכום הסופי בתוספת מע"מ. מאידך הדין עם הנתבעת שסעיף 38לחוק המע"מ מזכה את המשלמת לנכות מס זה מחיובי מע"מ החלים עליה, ובאין חשבונית - תימצא נזוקה. התשלום של החיוב במע"מ מותנה על כן בהמצאת אישור ממנהל מ.ע.מ. שהנתבעת, המשלמת, זכאית לנכות סכום זה כמס תשומות מכל חיוב במ.ע.מ שחל עליה (כפי שהמנהל ראה 'כל מסמך אחר' לאשר על פי סמכותו בס' 38(א) מחוק מע"מ תשל"ה-1985). .6דרישת מענק פרישה בפסק הדין החלקי, ובהחלטה המשלימה אותו מיום 19.3.85, מיניתי את האקטואר שי ספיר לערוך את החישוב הסופי עפ"י הנחיות שנתתי, ועל פי נתונים אשר מקובלים על שני הצדדים. ההנחיות כללו גם התיחסות מיוחדת לענין הפנסיה אשר המדינה שילמה או עשויה לשלם לשאירי המנוח. דעתי היתה, וכך הוריתי לאקטואר, שתשלומים שממילא היתה המדינה חייבת לשלמם אינה זכאית לכלול בנזק ההיפוטתי, ובהתאם לכך הוגשו הנתונים והדרישות של הצדדים. כאמור שינה בית המשפט העליון את פסק הדין, בקובעו שהלכה זו (אשר נקבעה בענין עזבון ד"ר אונגר, מד"י נ. מנורה - פד"י לא(2) ס' 354) חלה לגבי סכומים ששולמו ואינה חלה על סכומים שנמנעו מהשאירים עקב התאונה, וכי משום כך הפרשי זכויות פנסיה עומדים לזכות המדינה ויש לקחתהם בחשבון הנזק ההיפוטתי. באקטואר קיבל בשעתו את הנתונים מב"כ הצדדים ועשה את החישוב עפ"י מכתבו מיום 14.4.85(שסומן כמוצג במ/1); עפ"י הערות 3ו- 4שבמכתב הוא כלל בחשבונו כל סכום שהובא בפניו ואשר שולם לאלמנה וליתומים עד תאריך 31.8.79שהוא היום שבו היה עתיד המנוח להגיע לגיל 60שנה. האם נמנעה המדינה מלשלם מענק פרישה למנוח ומלחשב מענק זה בכלל הנזק ההיפוטטי עקב הוראותי והנחיותי? נראה לי שהתשובה לכך היא חיובית: המנוח לא קיבל מענק פרישה כיוון שנפטר, ולאלמנה ולשאירים שולמו תגמולים גבוהים הרבה יותר על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. מכאן שהמדינה אמורה היתה רק לכלול את סכום המענק בתחום הנזק ההיפוטתי, כסכום שהיתה אמורה לשלם למנוח. המדינה נמנעה מלהגיש דרישה זו לאקטואר מאחר שאני סברתי, והוריתי כאמור, שאין להחזיר לה סכומים שהיתה משלמת ממילא למנוח, ומענק הפרישה היה אחד מסכומים אלה לפי קביעתי; אין איפוא הבדל בין מענק הפרישה שלא שולם לבין הפרשי הפנסיה שלא שולמו, ודין זה כדין זה; אינני רואה שהמדינה החמיצה את השעה שלא תבעה את הסכום ולא ערערה על חסרונו. נראה לי שהוראתו של בית המשפט העליון שהדרך פתוחה בפני המדינה להביא ראיות לגבי סכומים שמן הדין היה לכלול אותם בנזק ההיפוטתי - חלה גם על סכום זה. .7א. טיעונו החילופי של ב"כ הנתבעת שיש לראות כנזק היפוטתי רק את ידת התלויים מסכום הפנסיה האבודה - אני מקבל, וגם ב"כ המדינה הסכים עקרונית לטיעון זה. עפ"י החלוקה לידות יש לקחת בחשבון שהמנוח היה מקבל אחת מידות הבית עד תום תוחלת חייו הצפויה, ואני מקבל שתוחלת זו היתה עד אוגוסט 1996(המנוח יליד אוגוסט 1919) נתון נוסף שיש לקחתו בחשבון הוא שפסק דיני הקודם ניתן ביוני 1985(להלן - פס"ד קמא) ושבנו הצעיר של המנוח היה מגיע לגיל 18בינואר 1981היינו 18חודש אחר הגיל שקבעתי כגיל פרישתו הצפויה של המנוח לגימלאות (אוגוסט 1979). ב. משמע 18חודש הפסידו התלויים 3ידות מתוך 4; עוד 53חודש, עד מתן פסק הדין קמא, הפסידה האלמנה 2ידות מתוך 3(סכום זה לא ישא היוון) ועד סיום תוחלת חייו של המנוח נותרו 134חודש שגם בהם הפסידה האלמנה מתוך הפרשי הפנסיה שתיים מ- 3ידות; מתוך הפרשי הפנסיה. מתוך 134חודש אלו, 87ח' לא יהוונו אף הם, שזוהי התקופה עד מתן החלטתי זאת, ולגבי 47החודשים הנותרים יש להפעיל חישוב של היוון לפי %.3 ג. מתום תוחלת חייו של המנוח ועד תום תוחלת חייה שלה, זכאית היתה האלמנה בחישוב הנזק ההיפוטתי להפרש שבין הגימלה שהיתה מקבלת כאלמנת גימלאי (שנפטר לאחר שצבר מלוא זכויות פנסיה) לבין זו שהיתה מקבלת אילו קיבלה קיצבה של אלמנה עפ"י משכורתו הקובעת בעת פטירתו, כשהיה בן .53ההפרש בין תוחלת החיים של האלמנה לזו של המנוח חושב ע"י האקטואר ספיר (בחוות דעת שצירף ב"כ הנתבעים; מיום 26.2.92- סעיפים 8ו-9) כ- 11שנה וחמישה חודשים היינו, 137חודש נוספים. .8לתקופות הנזכרות - חישבתי את ההפרשים כדלקמן: (1) בקחתי כבסיס את חישובה של פקד עדנה פנקס. ת/101, אני קובע את הפסד הפרשי הפנסיה בשיעור % 8.67לתאריך מתן פסק דין קמא (יוני 85) בסך 50.32ש"ח לחודש (סע' 4מהתעודה). הפסד של 3ידות במשך 18חודש עולה, במעוגל ליום מתן פסק דין קמא, לסך: 680ש"ח סכום זה ישא ריבית, בשיעורים שאפרט להלן, מיום 1.5.80ועד תאריך פס"ד קמא ולאחר מכן תחול עליו הריבית וההצמדה כפי שנקבעו בפסה"ד. (2) השווי המחושב, על אותו בסיס, של 2ידות מתוך 3ל- 53חודשים (עד תום תוחלת חייו של המנוח) עולה לסך: 778, 1ש"ח ישא ריבית, בשיעורים שלהלן, מיום 1.5.83ועד מתן פסק דין קמא. (3) ב"כ הנתבעת מצביע על כך כי שעפ"י סע' 26(א)(1) (כך צריך להיות, ולא כציונו את הסעיף) לחוק הגמלאות - אלמנתו של זכאי שנפטר לפני צאתו לגמלאות מקבלת כפנסיה % 40מהשכר הקובע בעת מות בעלה, ועד אחרית ימיה, וכי עפ"י סע' 28(א)(1) זכאית אלמנתו של פנסיונר שנפטר בתקופת הפנסיה ל-% 60מהפנסיה של בעלה אך לא יותר מ-% 40מהשכר הקובע, ועל כן לדעתו שתי הגמלאות שוות ואין לפסוק לאלמנה (ובעקבותיה - אין לזקוף לנזק ההיפוטתי) כל פיצויי שהוא; אולם כאן יש טעות קטנה, % 60מפנסיה של % 70עולות כדי % 42והאלמנה היתה זכאית למקסימום של %40; לעומת זאת עפ"י ת/ 101הנ"ל צבר המנוח עד פטירתו רק % 61.33(סע' 2מהתעודה) ועל כן היתה האלמנה זכאית ל-% 40משעור זה שהם לפי חישובי רק % 36.8ומשמע שנוצר הפרש של % 3.2מהמשכורת הקובעת. עפ"י החישוב היחסי (שקבע את הסכום של 50.32ל- 8.67אחוזי הפרש) עולה ההפרש של % 3.2- כדי הפרש כספי בן 18.57ש"ח. החישוב ייעשה איפוא לפי 2ידות מ-3, לתקופה שמהיום ואילך ( 47חודש) - שתהוון. החישוב מעלה שלתקופה של 87החודשים מצטבר הסכום כערכו ביום מתן פסק דין קמא. (= 3: 2x 87x18.37) לסך 077, 1ש"ח ואילו לתקופה של 47חודש בהיוון לפי %3 עולה הסכום כדי: 550ש"ח (4) לסכומים אלה יווספו 3ידות מ- 4מהמענק בגובה 12משכורות, שכפי שהחלטתי בס' 6לעיל - המדינה זכאית לקבלו במסגרת הנזק ההיפותטי. הסכום המלא הוא 965.64, 6(סוף סעיף 3בתעודה ת/101) על פי ערכו ביום 25.6.85יום מתן פסק הדין קמא. והידות של התלויים עולות כדי: 224, 5ש"ח (5) כל הסכומים המגיעים בגין מניעת הפרשי הפנסיות עקב פטירתו של המנוח בתאונה ואי השלמת שירותו עולה לסה"כ של: 309, 9ש"ח (6) נראית לי טענתה של המדינה לגבי שיעורי הריבית שיש להוסיף לסכומים שזכתה בהם בגין נזקי העבר רבית בשעורים שננקבו בסיכומיה: בשיעור של % 1.5עד 1.8.80, % 2עד 13.4.89, ו- % 4מאז ועד התשלום בפועל. שעורי הריבית מתייחסים לפסיקת ריבית שתכלל בקרן פסק הדין כאמור בסעיף זה לעיל, ולריבית שישא סכום פסק הדין מיום מתן פסק הדין קמא בעד התשלום בפועל. סכום זה יחשב כמתקן את קרן פסק דין קמא וישא שכר טרחה בשעור % 13ומע"מ.שיפויפנסיה