לתובע נגרמו שברים כדלקמן: שברים ללא תזוזה בחוליות הצוואר, שבר של עצם השכמה מימין, שבר בעצם החזה, שבר בין - גלילי מקורב בבוהן הראשונה בכף רגל ימין. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שברים בכל הגוף בתאונת דרכים: כללי לפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1984, נפגע בתאונת דרכים ביום 28.7.01, עת נסע ברכב אשר היה נהוג על ידי הנתבע 1 ואשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן גם: "הנתבעת"). אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעים לפצות התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות. הנכות הרפואית כללי לתובע נגרמו שברים ללא תזוזה בחוליות הצוואר C1, C5 ו-C7, שבר של עצם השכמה מימין, שבר בעצם החזה, חבלת ראש וחבלת ריאה. עוד עלתה תלונה בגין שבר בין - גלילי מקורב בבוהן הראשונה בכף רגל ימין. הוא אושפז להשגחה חמישה ימים בביה"ח "סורוקה". לאחר מכן הופנה למרכז יום לטיפול בנפגעי ראש בבית החולים ע"ש לוינשטיין. הוא עבר אבחון נוירופסיכולוגי וטיפול נפשי והיה בטיפול עובדת סוציאלית בקיבוץ. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע מונו שלושה מומחים רפואיים בשלושה תחומים: נוירולוגיה אורטופדיה ופסיכיאטריה. נוירולוגיה ד"ר נסים רזון, נוירוכירורג, מונה על ידי הצדדים, עוד טרם הוגשה התביעה לבית המשפט, כמומחה רפואי מוסכם בתחום הנוירולוגיה. התובע התלונן בפני המומחה על כאבי ראש, הפרעות בזיכרון וקשיי הסתגלות שונים. במסגרת חוות דעתו מיום 7.12.03 ציין המומחה, כי לתובע נגרמה חבלת ראש שהתבטאה בדמם תת עכבישי וקונטוזיה רקתית. מדובר בחבלת ראש סגורה עם מנגנון תאוטה - תאוצה. במנגנון זה יכולים להיפגע לאורך הזמן תפקודים עליונים ואין ספק שהיה גם זעזוע מוח, למרות שהיה בהכרה בהגיעו למיון. בגין חבלת הראש וזעזוע המח נותרה לתובע נכות רפואית בת 2.5% לפי סעיף 34 א-ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). אין מדובר בנכות פסיכיאטרית אלא בתוצאות זעזוע המח בלבד. בגין הצלקת בזוית העין לא נותרה נכות. ד"ר רזון לא נחקר על חוות דעתו. הצדדים בסיכומיהם אינם חולקים על שיעור הנכות הרפואית בתחום זה. בהעדר נסיבות מיוחדות אני מקבלת את חוות הדעת. נכותו של התובע בתחום זה, אם כן, עומדת על 2.5%. אורטופדיה ד"ר ישראל קליר מונה על ידי הצדדים כמומחה רפואי מוסכם בתחום האורטופדי. אף הוא מונה בטרם הגשת התביעה לבית המשפט. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בכתפיים, בצוואר, בעצם החזה, על כאבי גב ועל קושי בפעילות ספורטיבית. במסגרת חוות דעתו מיום 10.7.03 ציין המומחה, כי מדובר בתאונה קשה עם פגיעה רב מערכתית. בבדיקה לא נמצאה הגבלה כלשהי בעמוד השדרה הצווארי. התנועות מלאות ותקינות לכל הכיוונים, ללא קיפוח כלשהו. קווי השבר בלמינות של חוליות C5 ו - C7 התחברו אנטומית. באשר לחוליה C1 ניתן להבחין בקו השבר, מצב המקנה 5% נכות בהתאם לסעיף 37(9) לתקנות הביטוח הלאומי למרות שאין הפרעה תפקודית. בכתף שמאל קו השבר התחבר היטב ללא הפרעה. הנקיעות בכתף החלו חודשים לאחר התאונה ואינן קשורות אליה. באשר לכף רגל ימין - אמנם אין רישום על חבלה או שבר בכף רגל ימין, אך התובע ואמו מוסרים, שחבלה כזו ארעה בתאונה ואכן ניתן להבחין בשבר בגליל המקורב בבוהן הראשונה בכף רגל ימין, שהתחבר עם זווית קלה והותיר הגבלה מסוימת במפרק הבין - גלילי של הבוהן. הנכות הצמיתה המתאימה לפגיעה זו עומדת על 5%, בהתאם לסעיף מותאם 50(2) לתקנות הביטוח הלאומי, בהנחה שהשבר אכן ארע באותה התאונה. בתשובתו מיום 28.7.03 לשאלת הבהרה ציין, בהתייחס לשברים בלמינות של C5 ו - C7, כי גם הוא וגם הרופאים בביה"ח סורוקה לא מצאו עדות לשברים אלו ו"אכן היו...חיבור מלא ללא כל שארית. שבר של גוף חוליה אינו מזכה בנכות "אוטומטית" שהרי סעיף 37(8)א' קובע נכות כאשר "אין תזוזה ניכרת". במקרה הנוכחי - אין תזוזה כלל ואין עדות קלינית או רנטגנית לשבר שהיה, ולכן מצאתי לנכון לא לקבוע נכות כלל, לעניין זה". ד"ר קליר נחקר על חוות דעתו. בחקירתו אישר כי לא נמצאה הפרעה בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי (עמ' 37) ונמצאו טווחים מלאים (עמ' 38). עוד חזר על האמור בחוות דעתו, כי נקיעות הכתף אינן קשורות לתאונה: "היה פרק זמן ארוך שחלף יחסית בין התאונה לבין הנקיעה הראשונה. לכן, להערכתי אז שאין קשר בין הדברים. כי אם זה קשור, מדובר בחבלה קשה ללא ספק, גם סוג הפגיעה מראה על חבלה קשה. לו זה היה נגרם בחבלה זה היה צריך להיגרם מיידית. ולא הייתה נקיעה לפי התיעוד שעמד בפני" (עמ' 37). "אם יש שבר באזור הכתף אז הפריקה היא הראשונה, היא מאובחנת מיידית...היה קו שבר בכתף...אבל אין שום תיעוד, שום מילה וכל החומר עמד בפני, על פריקה" (עמ' 38). באשר לשבר בבוהן השיב, כי "היה לי ספק אם הבוהן היא קשורה לתאונה או לא" (עמ' 38). כאשר נשאל כיצד השבר בבוהן מתיישב עם היות התובע ספורטאי, אשר מתאמן לטריאתלון ורוכב רכיבות שטח ממושכות באופניים, ציין כי: "הייתי אומר שהנכות היא לא תפקודית אבל קיימת" (עמ' 39). השבר בבוהן אינו יכול להשתנות באופן ספונטאני. הוא אישר כי התפקוד עם השבר הוא "דבר אינדיבידואלי". הוא ציין כי "השילוב של חוליות, בית חזה וכתף זה מראה על חבלה קשה" (עמ' 40). את מסקנתו שהנקיעות בכתף אינן קשורות לתאונה ביסס על כך, שהנקיעות החלו רק כשמונה - תשעה חודשים לאחר התאונה: "אין לי ספק שהיה שבר. אבל לפחות לפי המסמכים מסורוקה ובכלל, אין עדות לפריקה...גם היום להערכתי אין קשר" (עמ' 41). "מהניסיון שלי לא יעלה על הדעת פריקות חוזרות כשאין פריקה ראשונה" (עמ 42). הוא הוסיף כי "החבלה הקשה היא לא הייתה בכתף. קו השבר בגלנואיד בלי תזוזה זה חבלה מינורית בכתף, בכתף כלשעצמה...לא יעלה על הדעת ואני לא מכיר מצב כזה לא בסורוקה ולא בבית חולים אחר, שתהיה חבויה מאחרי שבר בעצם השכמה...שתהיה פריקה וזה לא יאובחן. יותר מזה, בתקופה הראשונה אם כמו שאתה אומר הוא היה עם חגורות ומעקבים, בטח שהיו מאבחנים" (עמ' 44). "לו הייתה אז היה מופיע באיזה נייר שהייתה פריקה שהוחזרה או משהו כזה. הוא היה כל הזמן בהשגחה רפואית" (עמ' 45). "חזרתי והסברתי ואני חוזר עוד פעם, לא היה, אין שום תיעוד שהייתה פריקה של כתף. מדובר בקו שבר של עצם השכמה שהוא שבר מינורי...אין שום תיעוד. לא עשו אולטרה סאונד, לא עשו שום בדיקה של הכתף בהמשך, למעט אותה נקיעה כשמונה תשעה חודשים אחרי כן. ואני חוזר, גם בדיעבד, להערכתי גם היום בדיעבד אין שום קשר בין הדברים" (עמ' 47). התובע מציין בתצהירו, באשר לשבר בבוהן כף הרגל, כי "עוד כשהייתי מאושפז בביה"ח אמא שלי שמה לב שהאצבע ברגל ימין נפוחה, אבל למרות שהיא אמרה זאת לרופאים הם לא התייחסו לזה. כשהתחלתי כבר קצת ללכת, היו לי כאבים בכף הרגל ואחרי שעשו לי צילום רנטגן מצאו שהיה שבר באגודל כף הרגל שלא התאחה טוב". גם אמו של התובע, תמירה מור, ציינה בתצהירה כי "כבר במהלך האשפוז שמתי לב שגם הבוהן ברגלו הימנית של רועי הייתה נפוחה ונראית רע, אני הסבתי את תשומת לב הרופאים גם לזה, אבל לא הייתה התייחסות ממשית מצידם לעניין הזה, כפי הנראה משום שתשומת הלב והטיפול היו מכוונים לפגיעת הראש שהייתה הקשה והמדאיגה מבין פגיעותיו. רק חודשיים מאוחר יותר הופנה רועי לצילום ואז גילו שבר בבוהן שהתחיל כבר להתאחות בצורה לא טובה". התובע בסיכומיו אינו חולק על הנכות שקבע המומחה. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לא קיים תיעוד, המצביע על כך שהפגיעה בבוהן נגרמה בתאונה. גם למומחה היה ספק בעניין זה. לא ניתן לקבוע כי הנכות בגין הפגיעה בבוהן קשורה לתאונה, רק משום שהתובע ואמו טוענים כן. לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בכלל הראיות ובטענות הצדדים ולאחר ששמעתי המומחה, אני סבורה כי יש לקבל חוות דעתו במלואה. המומחה הסביר היטב את קביעותיו באשר לנכות שקבע בגין השבר בחוליה ובאשר לאי קביעת נכות בגין הכתף. באשר לשבר בבוהן הראשונה בכף רגל ימין - המומחה קיבל כסבירה את גרסת התובע ואמו, כי השבר קשור לתאונה וכי נצפתה נפיחות בבוהן מיד לאחר התאונה. הנושא טופל באיחור עקב פגיעותיו הקשות האחרות של התובע. התובע ואמו כלל לא נחקרו על גרסתם זו בבית המשפט. גם בנושא זה איני מוצאת מקום לא לקבל עמדת המומחה. גרסת התובע ואמו סבירה, הגיונית ואני נותנת בה אמון. סביר בעיני כי, נוכח פגיעותיו האחרות של התובע, לא נבדק נושא הבוהן באופן מיידי. אני קובעת כי הנכות בגין השבר בבוהן קשורה אף היא לתאונה. הנכות הרפואית המשוקללת בתחום האורטופדיה עומדת, אם כן, על 9.75%. פסיכיאטריה ד"ר גיא אור מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. במסגרת חוות דעתו מיום 23.5.10 פירט את עברו הרלוונטי של התובע. התובע יליד קיבוץ בארי. כילד גילה היפראקטיביות. בהיותו כבן שמונה התגרשו הוריו. אביו סבל מהשלכות נפשיות של הלם קרב ממלחמת לבנון. לאחר גירושי ההורים סבל התובע מקשיים רגשיים והתנהגותיים. בגיל תשע ניסה להתאבד בתליה באמצעות חבל. לאורך השנים היה בטיפולים פסיכולוגיים, אך שיתוף הפעולה עם הטיפולים היה חלקי. בכתה ו' אובחן כסובל מקשיי ריכוז, לקות למידה וקשיים רגשיים. הוא נשלח לפנימיית "נווה צאלים", בה למד שנתיים. בתקופת לימודיו בפנימייה היה בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ובמעקב פסיכיאטרי. התגלו קשיים רגשיים שהתבטאו בפחדים, תוקפנות ותחושת חוסר ביטחון. בגיל 14 שב לקיבוץ ולמד בבית הספר "שער הנגב" בכתה מיוחדת. במקביל ללימודיו החל ללמוד רכיבה על אופניים באופן מקצועי. התאונה התרחשה בין כתה יא' ל- יב'. התובע ניגש רק לחלק מבחינות הבגרות. הוא עישן סמים (גראס וחשיש) עובר לתאונה. במסמכים ובאבחונים, אותם סוקר המומחה, המתייחסים למצבו של התובע עובר לתאונה, מדובר על אלימות פיסית ומילולית כלפיו אחיו. מצוינת מערכת יחסים קשה בין התובע לאמו ועל אלימות של האב. נמצאה יכולת שכלית ממוצעת ומעלה, אך חוסר תפקוד בבית הספר בשל קשיי למידה ספציפיים וקשיי ריכוז. דווח על בעיות התנהגות קשות, כולל סרבנות ואלימות. דווח כי גם אחיו סובלים מלקויות למידה ומבעיות התנהגות. נמצא תפקוד קוגניטיבי נמוך. ברישום מכתה י' נרשם כי הוא בכתה מיוחדת ומיועד לעשות בגרות חלקית. נרשם כי קיימים פערים בלימודים, עקב קשיים של קשב וריכוז וקשיים רגשיים ושפתיים. התובע התלונן בפני המומחה על קשיי ריכוז וזיכרון; מצבי רוח דיכאוניים, לרבות מחשבות אבדניות; פגיעה בדימוי העצמי; הימנעויות מנסיעה ברכב עם אחרים ומצפייה בטלוויזיה כאשר מדווחת תאונת דרכים; הסתגרות חברתית; קשיי התארגנות; קשיי שינה; סף גירוי נמוך והפרעה בתפקוד המיני. לא הועלו תסמינים פסיכוטיים ולא תסמיני שחזור פוסט טראומטיים. התובע מסר כי לאחר התאונה החל להשתמש במריחואנה וחשיש, אחת לשבוע - שבועיים וכן דווח על שימוש באלכוהול מידי פעם. ד"ר אור קבע בחוות דעתו כי התובע סבל, כך נראה, מחסר רגשי ראשוני על רקע ריחוק רגשי של האם ומוגבלות רגשית של האב. בגיל צעיר אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז עם קשיים התנהגותיים ורגשיים, שהוחמרו לאחר גירושי הוריו וחוסר יכולתם להתמודד ולהכיל את קשייו. על רקע בעיות התנהגות, יחד עם ביטויי מצוקה, שכללו אף ניסיון אובדני, הושם במסגרת של פנימייה טיפולית. עקב קשיים רגשיים שהתבטאו באפקט דיכאוני, התנהגויות רגרסיביות ותוקפנות כלפי עצמו ואחרים היה במהלך השנים בהן למד בפנימייה בטיפול פסיכולוגי ובמעקב פסיכיאטרי. בגיל 14 חזר לקיבוץ אך הופנה ללמוד במסגרת אחרת מאשר שאר ילדי הקיבוץ, מסגרת של חינוך מיוחד. באבחון דידקטי שנערך בגיל 17 נמצאה עדות לקשיים של קשב וריכוז, קשיים שפתיים וקשיים רגשיים. עם זאת, תפקודו החברתי תואר כטוב והוא הרבה לעסוק בספורט ולהצליח בכך. ד"ר אור ציין, כי הוא מעריך שהתובע סבל באותה עת מנכות נפשית וקוגניטיבית בשיעור של 5%, בהתאם לסעיפים 34 א-ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בתאונה נפגע פגיעה רב מערכתית, לרבות פגיעה מוחית חבלתית. על רקע פגיעת הראש הוא סובל מירידה בתפקודו הקוגניטיבי. לקותו הקוגניטיבית כלולה בחוות הדעת שניתנה על ידי ד"ר רזון. בנוסף, הופיעו לאחר התאונה תסמינים נפשיים. בבדיקתו לא נמצאה עדות להפרעת דחק בתר חבלתית ולא למצב פסיכוטי. הוא גם לא נמצא סובל מדיכאון מז'ורי. הפרעתו הנפשית הוא שילוב בין שתי הפרעות: Organic emotionally liable disorder ו - Organic personality disorder. קיימת פגיעה ביכולתו לתפקד כמצופה מבני גילו. הוא לא גויס לצבא והוא עובד במסגרת המגוננת של הקיבוץ. הוא גם מתקשה בהתנהלותו היום יומית ומתקשה לתכנן מעשיו לעתיד. אמנם קשיי התפקוד קשורים גם לנכותו הנוירולוגית, אך לקשייו הנפשיים יש משקל של ממש במגבלות אלו. קשה לעשות הפרדה ברורה בין השפעת הלקויות השונות על תפקודו. בשקלול, סביר להעריך כי נכותו הנפשית הצמיתה, לרבות הנכות ממנה סבל עובר לתאונה, היא בשיעור 15%. ד"ר אור המליץ על טיפול במסגרת שיקומית לנפגעי ראש, תכנית של טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי ושיקומי, לתקופה של כשנה. ד"ר אור נחקר על חוות דעתו. בחקירתו ציין כי, באשר להפרעות הקשב והריכוז, שאותרו אצל התובע בילדותו, הרי ש"לחלק מהאנשים זה עובר או שהמשמעות של זה היא הרבה יותר קלה...יש חלק מהילדים שבסביבות גיל ההתבגרות זה חולף או פוחת...מה שקורה במהלך ההתבגרות יש שינויים מסוימים, שינויים מוחיים מסוימים. אנחנו יודעים היום שזה חולף פחות ממה שחשבנו בעבר. אבל עדיין זה חולף. המשמעות של זה פוחתת...המשמעות הקלינית שלו משתנה. כי עם ההתפתחות יש מנגנוני פיצוי שונים..." (עמ' 11). "לחלק לא מבוטל מהאנשים שסובלים, הנערים או הילדים שסובלים מהפרעת קשב עם הבגרות, זה קורה בסוף גיל ההתבגרות, עם ההתפתחות המוחית של גיל ההתבגרות יש שיפור קליני במצבם". הוא אישר שהתובע סבל גם מלקויות למידה. "רמת המשכל שלו היא ממוצעת...נמצאה רמת יכולת ביצועית מאד גבוהה. יש לו לקויות מסוימות במובן המילולי. אבל בסך הכל תפקודו האינטלקטואלי הוא ממוצע, ובחלק הביצוע, שזה החלק שבו הוא התמקד...הוא היה ברמה גבוהה מהממוצע, וייתכן אפילו ברמה שהיא גבוהה מאד מהממוצע...אם האיש הזה, אם הנער הזה היה עוסק בתחום ביצועי אז היכולות שלו היו בהחלט גדולות" (עמ' 12). המומחה הופנה לאבחון שנערך לתובע בגיל 17, כחודשיים עובר לתאונה, שם נרשם כי התובע מתקשה בחשבון ובלוח הכפל והשיב: "זה מעיד על זה שיש לקויות...אני מסתכל על ההערכה כולה...בהערכה כולה כתוב שהוא מתפקד בסך הכל ברמת משכל ממוצעת גבוהה...אני מעריך שהיו לו...היו לו הפרעות למידה...ברור שיש לו הפרעות למידה. רק אנשים עם הפרעת למידה כזו אתה מוצא אותם אחר כך עושים דברים מאד מוצלחים בחייהם שהם לא עוסקים בדברים שהם לא כל כך מוצלחים בהם" (עמ' 14). הוא ציין כי "הנכות הנפשית קודם לתאונה הייתה בין בינונית לקלה. וזאת כי אנני רק רואה מה שכתוב בדפים, אני מקבל גם את האינפורמציה ממנו. וגם בדפים בעצם מצוין, באותם דפים שהתפקוד החברתי שלו היה מצוין, שהוא היה מקובל בקרב בני גילו...היה ממושמע ואחראי, והדבר מוביל לכיוון של יתר מעורבות בפעילות של בני הכתה. וזה הדבר מופיע במקומות נוספים. הוא גם בכתה המיוחדת שהעבירו אותו כי באמת היו לו לקויות למידה, כתוב שהוא תלמיד טוב. כתוב שהוא מוגש לבגרות....כשאתה מנסה להעריך נכות אתה מעריך את זה על סמך הפוטנציאל של אותו אדם...לרכוב באופניים באופן תחרותי דורש הרבה מאד משמעת ועמידה במסגרת. אם האיש הזה רכב באופן תחרותי...וזכה להישגים זאת אומרת שיש לו את היכולת, יכולת התמודדות, גם יכולת חברתית היא דבר מאד חשוב" (עמ' 19). "זה פוטנציאל, זה מדד יותר חשוב לאיך תסתגל בעתיד מאשר איזה ציונים היו לך...כשאני מנסה להעריך את שיעור הנכות, זאת הערכה, הערכה על סמך מה שיש לפניי, אני בוחן את הדברים ביחד ומנסה להגיע למסקנה" (עמ' 19). נאמר למומחה שהתובע כיום עובד כמדריך רכיבה וכושר, לאחר שלמד זאת במכון וינגייט, למד קורסים רפואה משלימה, עיסוי ועוסק בטריאתלון. המומחה נשאל, האם יש בכך כדי לשנות חוות דעתו. המומחה השיב כי גם בעת כתיבת חוות הדעת "הוא נראה אדם שמפעיל את גופו באופן אינטנסיבי...זה היה ברור בזמן חוות הדעת...יכולה להיות אפשרות שהתפקוד התעסוקתי שלו הוא יותר טוב ממה שתואר כשאני בדקתי אותו. אני לא יודע, אולי כן אולי לא" (עמ' 22). "הנכות שניתנה לו על ידי אחר התאונה היא איננה נכות גדולה. היא נכות בשיעור של 15%. זאת איננה נכות שבגללה אנשים אינם מסוגלים לעבוד. אנשים יכולים לעבוד. גם דברים שהם יכולים לעשות באופן מלא או כמעט מלא. השאלה היא האם בתוך העבודה, זה דבר שהייתי צריך לדעת, זה צריך לברר, האם כשהוא עושה את העבודה הזאת האם יש רגעים שהוא מתקשה לעשות דברים מסוימים? האם יש דברים שהוא לא מצליח להתארגן כמו שיכול היה להתארגן לפני זה. האם יש לו אותם לקויות נפשיות...צריך לבדוק את הדברים...עצם זה שיש רשימה ארוכה, שאגב היא רבה, זאת אומרת שהיא לא יציבה, זה לא שמאז שלא ראיתי אותו הוא עובד באותו מקום, נמצא באותו מקום ועושה את אותו דבר. אז אנני יכול לומר שזה מיד משנה את העמדה...זה אננו אומר שלאיש אין 15% נכות מבחינה נפשית" (עמ' 23). הוא אישר כי במסמכים לגבי עברו של התובע לפני התאונה יש עדויות לכך, שהייתה הפרעת תפקוד וגם הפרעה בהתאמה סוציאלית, אם כי הדבר השתפר לאורך השנים (עמ' 24). מבחינת אפשרויות התעסוקה שלו, בהתבסס על מצבו עובר לתאונה: "יש דברים שיהיה לו קשה לעסוק בהם...מה שקשור לתחום המילולי. לעומת זה בתחום הביצועי היו לו יכולות גבוהות מהממוצע" (עמ' 26). מגיל התיכון "הרושם שזה יותר הפרעות למידה מאשר הפרעות קשב", ואלו לא משתנות במהלך החיים. "אם יש פגיעה מוחית אורגנית, לקויות הלמידה שהיו קודם, היכולת להתמודד איתם קטנה" (עמ' 31). הנכות הנפשית אינה חופפת לנכות הקוגניטיבית, שנקבעה על ידי ד"ר רזון (עמ' 32). המומחה ציין, כי בשנת 2012 שונו הקריטריונים לעניין קביעת נכות נפשית בתקנות הביטוח הלאומי, סעיפים 33- 34 לתקנות, כך שניתנים אחוזי נכות גבוהים יותר בגין נכויות קלות. בהתאם לתקנות המעודכנות, קובע המומחה, "במקרה הזה זה היה נכון על פי הסעיף הזה שנכותו קודם לתאונה זה עשרה אחוז, ונכותו היום זה עשרים אחוז" (עמ' 32). באשר לטיפול, לגביו המליץ במסגרת חוות דעתו, ציין, כי הטיפול אינו חלק מסל הבריאות. "הסכנה עם נפגעי ראש, זה שתהיה החמרה במצבם. הדברים לא מסתדרים והשכיחות של דיכאון עולה, ואם מישהו כזה שלא מצליח להסתגל בכל זאת בתוך יכולת תפקודו, מצבו יכול להחמיר" (עמ' 34). "אני חושב שהערכה שלי שלא מדובר פה בפגיעה גדולה אבל זה יכול היה לעזור לו לפחות בתקופה שאני ראיתי אותו, להתארגן בתוך מה שהוא עושה, למצוא את המסגרת שבה הוא יוכל להיות יציב. אם הוא בינתיים התייצב אז אולי הוא פחות צריך את זה". לשאלה אם עדיין יוכל טיפול כזה להועיל לו כיום השיב "אני לא יודע בדיוק את מצבו היום" (עמ' 35). "אם כרגע אורח חייו לא מאורגן, אין לו מבנה של מבנה יום מסודר, מאורגן, הוא יותר כאוטי, זה נכון שזה יהיה. אם הוא התייצב במבנה מסודר, אז אולי זה כבר מיותר" (עמ' 36). התובע, בסיכומיו, אינו חולק על הנכות הרפואית שנקבעה לו על ידי המומחה. הנתבעים בסיכומיהם טוענים, כי המומחה אישר בחקירתו, שייתכן ותפקודו של התובע טוב יותר מאשר היה בעת בדיקתו. יש לקבוע כי שיעור הנכות הנפשית נמוך יותר מזה שקבע המומחה, כיון שהערכת הנכות התבססה בעיקר על הערכת ההגבלה התעסוקתית של התובע. יש לקבוע כי נכותו הכוללת בתחום הנפשי עומדת על 10% בלבד, כאשר מחציתה בגין התאונה. לחילופין, אם תאומץ קביעת המומחה כי נכותו הנפשית הכוללת היא 15%, הרי שיש לקבוע כי לפחות מחצית מנכות זו אינה קשורה לתאונה, זאת לאור עברו הרפואי בתחום הנפשי. המומחה אישר כי לקויות למידה אינן חולפות. לאחר עיון בחוות הדעת, בכלל התיעוד הרלוונטי ולאחר ששמעתי המומחה, מסקנתי היא כי אין מדובר במקרה חריג, בו על בית המשפט להתערב במסקנות המומחה הרפואי שמונה על ידו. המומחה היה ער למצבו הנפשי ולמלוא בעיותיו של התובע עובר לתאונה ופירט זאת פירוט רב ומדוקדק במסגרת חוות דעתו. למומחה הוצגו מלוא המסמכים והנתונים הן באשר למצבו של התובע עובר לתאונה והן באשר למצבו ותפקודו לאחר התאונה. למומחה הוצגו הנתונים הרלוונטיים באשר לעיסוקיו של התובע לאחר התאונה. קביעותיו ניתנו בשים לב לכלל נתונים אלו. המומחה קבע, ועמד על קביעתו גם בחקירתו, כי התאונה החמירה מצבו הנפשי של התובע יחסית למצבו עובר לתאונה וכי קיימת הפרעה נפשית בגין התאונה. המומחה, במסגרת חקירתו, עדכן את היחס בין הנכות שהייתה לתובע עובר לתאונה ובין הנכות שנגרמה לו עקב התאונה ואני מקבלת קביעתו המעודכנת, גם בשים לב לכלל הנתונים המתייחסים לתפקודו ולקשייו של התובע עובר לתאונה. אני קובעת כי נכותו הנפשית של התובע עומדת על 20%, כאשר 10% ממנה יש לייחס לתאונה. נכותו הרפואית הכוללת המשוקללת של התובע עקב התאונה עומדת, אם כן, על 20.8%. הפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות התאונה ארעה עת היה התובע בחופשת הקיץ בין כתה יא' ל - יב'. בתצהירו ציין כי התאונה "שינתה מבחינתי את כל מהלך החיים שלי...ישבתי חודשים בבית, רוב הזמן עם הצווארון כשאני מרותק לכורסא או למיטה. אני נעדרתי מהלימודים במשך רוב שנת הלימודים שלאחר מכן, חזרתי רק בסוף שנת הלימודים של כתה יב' ולא ניגשתי לרוב בחינות הבגרות בגלל כל החומר שהפסדתי ובגלל שלא יכולתי בכלל להתרכז וללמוד. לפני התאונה קבעו לי פרופיל 97 וכמו רב בני הקיבוץ והחברים שלי היו לי תכניות לשרת כחייל קרבי, אבל כמה חודשים אחרי התאונה זימנו אותי לועדה רפואית שקבעה שאני לא כשיר להתגייס...נתנו לי פטור מלא משירות בגלל המגבלות הרפואיות שלי...מאד התקשיתי להתמודד עם העובדה שלא גויסתי, זה היה מבחינתי התנפצות של חלום...עשיתי אמנם שנתיים שרות לאומי כחונך לילדה אוטיסטית...אבל זה לא היה כמובן כמו לשרת בצבא מבחינתי...לפני התאונה התחלתי ללמוד נהיגה אולם אחרי התאונה לא יכולתי להמשיך וחזרתי לזה רק אחרי שנים. כיום אני אמנם נוהג, אבל קשה לי להיות ברכב כשמישהו אחר נוהג...". התובע ציין בתצהירו כי עובר לתאונה עסק בספורט ואף היה אלוף ישראל לנוער ברכיבה תחרותית. לאחר התאונה חזר לרכוב על אופניים. הוא החל ללמוד רפואה משלימה באוניברסיטה הפתוחה. בנוסף עשה גם "קורס מדריכי ספורט במכון וינגייט וניסיתי אפילו לעבוד בזה בקיבוץ אבל לא הצלחתי אז להתמיד בזה ורק לאחרונה התחלתי לנסות ולהדריך בני נוער ברכיבת אופניים ובכושר. באמצע שנת 2009 ובמהלך 2010 עשיתי גם כמה קורסים לעיסוי במכון וינגייט ורק ממש לאחרונה...התחלתי לתת לחברים במשק טיפולי עיסוי...הספורט והטיפול באחרים עושים לי טוב...ולכן אני משתדל להמשיך ולעסוק בזה כמה שאני יכול למרות שלפעמים קשה וכואב. מבחינת מקצוע ועבודה לא הצלחתי עדיין למצוא את עצמי, אני אובד עצות, קשה לי להתמיד בדברים, אני לא מוצא את עצמי בשום מקום ואני מתעסק המון בעניין הזה ומודאג לגבי העתיד שלי". באשר למגבלותיו הרפואיות ציין, כי "האצבע ברגל נשארה עקומה וכואבת ואני לא יכול לכופף אותה כמו את שאר האצבעות. בהליכה ממושכת, בריצה וברכיבה יש לי כאבים ולעיתים קרובות, במיוחד בימים קרים, היא נרדמת ומכחילה". עוד ציין כי הוא סובל מכאבים וחריקות בכתפיים ומכאבי ראש. בחקירתו אישר, כי הוא עובד בהדרכת ילדים ברכיבה על אופניים. הוא עצמו רוכב לעיתים על אופניים (עמ' 51), לרבות רכיבת שטח (ע' 52). הוא עוסק בפעילות גופנית מידי יום, לרבות אימונים במכון כושר (עמ' 52- 53). הוא עובד כשכיר במועדון רכיבה "למדווש", ליד קיבוץ בארי ושם הוא מדריך ילדים פעם בשבוע (עמ' 54). בעבר עבד גם בכפר עזה (עמ' 55). הוא סיים שנתיים של לימודי רפואה משלימה (עמ' 57). בנוסף, למד במכון וינגייט קורס של מדריך כושר גופני. משך הקורס כשמונה חודשים (עמ' 57) והוא בעל תעודת מדריך כושר גופני (עמ' 58). הוא עבד כחודשיים - שלושה במכון הכושר בקיבוץ (עמ' 58). הוא למד גם עיסוי תינוקות וארומתרפיה (עמ' 59). הוא סיים את לימודי הרפואה המשלימה באוקטובר 2012 (עמ' 59). הוא אישר כי עיסוי היא "עבודה פיסית מאומצת" אך "אין לי הרבה עבודה בתחום הזה, יש לי מידי פעם עיסוי" (עמ' 62). הוא סיים את השירות הלאומי בדצמבר 2006 ועבד בקיבוץ מגן, בו עשה את השירות הלאומי, בעזרה לילדה אוטיסטית (עמ' 63), כך גם בשנים 2007 - 2008, שלוש שעות ביום. הוא אישר כי קיים קושי פיסי ונפשי בעבודה זו (עמ' 64). הוא אינו זוכר כי עבד בשנת 2010 בעמותה למען הקשיש באשקלון, כפי שנרשם ברישומי המוסד לביטוח לאומי (עמ' 65). ההתחשבנות עם קיבוץ בארי, בו הוא עובד, היא באמצעות העברה לתקציב: "לי יש תקציב בקיבוץ והם מעבירים לי פשוט לתקציב" (עמ' 66). הוא אישר כי לאחר התאונה נסע לחודש להודו וכן נסע לחו"ל לעשרה ימים עם כיתתו מהקיבוץ (עמ' 66). יוער בהקשר זה, כי ברישומי משרד הפנים שהציגו הנתבעים נרשם, כי התובע נסע לחו"ל בין התאריכים 10.4.02 - 6.5.02 וכן בין התאריכים 16.7.02 - 25.7.02. נסיעה נוספת היא בשנת 2006. אין ברשות התובע מסמך לגבי קביעת פרופיל עובר לתאונה (עמ' 73). הוא אישר כי אינו מקבל טיפול נפשי מאז שסיים הפגישות עם העובדת הסוציאלית של הקיבוץ (עמ' 76). אמו של התובע, הגב' תמירה מור, ציינה בחקירתה כי גם היא עובדת בקיבוץ וכמו כל חבר קיבוץ היא אינה מקבלת משכורת אלא מקבלת תקציב שנתי מהקיבוץ (עמ' 78- 77). היא ציינה כי התובע מתגורר עם בת זוגו מחוץ לקיבוץ בדירה שכורה (עמ' 80 - 81). הנתבעים העידו מטעמם שני חוקרים: אילן ארזי ויואב כהן. אילן ארזי שוחח טלפונית עם אמו של התובע, הגב' תמירה מור, עם התובע ועם מר ארז מנור, מנהל מרכז הרכיבה "לה מדווש". מהשיחות שהתקיימו במאי 2011 ובמרס 2012 עלה, כי התובע מלמד קבוצות ילדים רכיבה על אופניים פעם בשבוע. כמו כן ציין התובע בשיחתו עם החוקר כי הוא עובד ארבעה ימים בשבוע והוא במקביל לומד רפואה משלימה. בשיחה נוספת (אשר הקלטתה לא הוגשה) הביע התובע נכונות לעבוד כמעסה לספורטאים בחדר כושר. החוקר יואב כהן בצע מעקב מוסרט אחר התובע ביום 6.11.12. במעקב נראה התובע עובד ב"לה מדווש", ונצפה מבצע פעולות פיסיות שונות, לרבות רכיבה על אופניים בשטח. הנתבעים הציגו מסמכים נוספים לגבי לימודים אותם למד התובע במכון וינגייט. מהמסמכים עולה כי התובע למד והוסמך כמטפל בשיטת פרחי באך ובארומתרפיה, כמדריך רכיבת אופניים בסטודיו וכמדריך לרכיבה באופני שטח. כמו כן למד החייאת ועיסוי תינוקות. עוד הוצג דו"ח רציפות מהמוסד לביטוח לאומי. מהדו"ח עולה כי התובע מדווח משנת 2001 ואילך כחבר קיבוץ בארי. מנובמבר 2004 ועד אוקטובר 2006 היה מתנדב בשירות לאומי. בחודשים נובמבר - דצמבר 2006 עבד כשכיר בקיבוץ מגן בשכר חודשי ממוצע של 5700 ₪. בחודשים ינואר - אוקטובר 2007 עבד גם כן כשכיר בקיבוץ מגן בשכר ממוצע של כ 5500 ₪. בשנת 2008 עבד ארבעה חודשים כשכיר בקיבוץ מגן בשכר חודשי ממוצע של כ - 6000 ₪. בשנת 2010 עבד חודש אחד במכון וינגייט בשכר של 5775 ₪ וחמישה חודשים בעמותה למען הקשיש באשקלון בשכר חודשי ממוצע של כ 2100 ₪. התובע בסיכומיו טוען, כי לנכויות שנגרמו לו בתאונה משמעות תפקודית רבה, גם נוכח קשייו ומגבלותיו אשר היו עובר לתאונה. הנכות בתחום האורטופדי אמנם לא מונעת ממנו לעסוק בפעילות גופנית, אך יש בה כדי להציב בפניו קשיים נוספים בתפקוד. חלק מהשלכות הפגיעה הנפשית מתבטא בקשיים בהתנהלות ובהתארגנות היומיומית ובתכנון המעשים לעתיד. ניתן לראות, כי בחינת החלטותיו ובחירותיו באשר לעתידו התעסוקתי מתאפיינים בחוסר עקביות, חוסר יכולת התמדה וקושי בתכנון העתיד. מאז סיים התנדבותו הוא דילג בין הכשרות וקורסים למיניהם, מה שמצביע על כך שמדובר באדם המתקשה בקבלת החלטות ומתקשה "למצוא את עצמו". הוא נפגע בהיותו נער מתבגר ולא ניתן לדעת לאן היה מנתב עצמו בחייו. בדרך כלל יש לראות, בנוגע לקטינים, את הנכות הרפואית כמשקפת את הירידה בכושר ההשתכרות, אך בעניינו של התובע יש לקבוע כי הנכויות בתחום הנפשי והנוירולוגי הן בעלות השלכה תפקודית גבוהה מזו של הנכות הרפואית. הנכות התפקודית מגיעה לכדי 25%. התובע הפסיד את מרבית שנת הלימודים בכתה יב' והצליח להשלים בגרות חלקית בלבד. הוא לא גויס לשירות צבאי סדיר. מאז הוא נע בין הכשרות, קורסים ועבודות שונות. עד היום לא הצליח לגבש לעצמו כוון תעסוקתי מוגדר. עתידו התעסוקתי אינו ברור. כלל האפשרויות שהיו לקיבוץ להציע לו מוצו ולא ברור אם יוכל להתקבל כחבר קיבוץ בגיל 30, הגיל בו ניתן להתקבל כחבר, לטענתו. מצבו עובר לתאונה אינו יכול להוות הצדקה לסטות מהחזקה, על פיה שכר קטינים יחושב על פי השכר הממוצע במשק. התובע אינו חבר קיבוץ ובכל מקרה, גם את כושר השתכרותו של חבר קיבוץ יש להעריך על פי השוואה לשכר שהיה משולם לו מחוץ לקיבוץ בתפקיד מקביל, במיוחד כאשר כיום קיבוצים רבים החלו לעבור תהליכי הפרטה ובוטל התקציב השוויוני. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד מתום שלוש שנים מסיום השירות הלאומי ועד גיל 67, לפי נכותו התפקודית והשכר הממוצע במשק. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי הנכות בגין הפגיעה בצוואר אינה תפקודית, כך על פי חוות דעת המומחה בתחום האורטופדי. המומחה לא מצא מגבלה כלשהי בתנועות הצוואר לאחר שהשבר בחוליה התאחה וקבע מפורשות, כי אין מדובר בנכות תפקודית. תפקודו של התובע כיום והפעילות הספורטיבית בה הוא עוסק תואמים את קביעות המומחה, כי אין מדובר בנכות תפקודית. גם הנכות בגין הפגיעה בבוהן אינה תפקודית. הנכות הנוירולוגית היא נכות מזערית וגם לה אין השפעה תפקודית. כל השפעה תפקודית של הנכות הנוירולוגית נבלעת בנכות בתחום הנפשי. באשר לנכות הנפשית - תפקודיותה אינה עולה על 5%, נוכח תפקודו התעסוקתי של התובע מאז התאונה. ההלכה היא, כי נכות נפשית בשיעור של עד 15% אינה נכות נפשית, שיש בה כדי להגביל אדם בעיסוקיו ובתפקודו. בחינת תפקודו של התובע מאז התאונה ועד היום מלמדת, כי לא נותרה לו כל נכות תפקודית, ולחילופין, הנכות התפקודית נמוכה מזו הרפואית. התובע נסע לטיולים בחו"ל לאחר התאונה. הוא עשה שירות לאומי ולאחר מכן עבד. עבודתו הייתה טיפול בילדה אוטיסטית, עבודה בעלת קושי פיסי ונפשי. גם לאחר מכן המשיך התובע לתפקד ללא מגבלות ולמד לימודים שונים. כל הלימודים קשורים זה בזה ועוסקים בהדרכות ספורט וברפואה אלטרנטיבית, תחומים בהם היה התובע בוחר ללמוד ולעסוק גם לולא התאונה. כיום הוא עובד כמדריך במועדון רכיבה. התובע אינו סובל מכל מגבלה תפקודית, כפי שניתן לראות אף בסרט המעקב. גם בתחום הבינאישי מתפקד התובע והוא מתגורר עם בת זוג. באשר לכושר השתכרותו של התובע - הרי שעובר לתאונה וללא קשר אליה סבל התובע מליקויי למידה קשים, מבעיות קשב וריכוז ומבעיות נפשיות ורגשיות, בגינן סבל מנכות בתחום הנפשי. לפיכך, יש לסטות מהכלל הקובע כי כושר ההשתכרות של קטינים יחושב בהתאם לשכר הממוצע במשק. המומחה בתחום הנפשי אישר, כי התובע ממילא היה מוגבל בקשת העיסוקים בהם יכול היה לעסוק. יש להעמיד את כושר השתכרותו על 70% מהשכר הממוצע במשק. לתובע לא נגרם הפסד שכר לעבר. ממילא, התובע למד עד שנת 2012 ובכל מקרה, גם לולא התאונה, היה מעביר שכרו לקיבוץ כנגד קבלת תקציב אישי מהקיבוץ, כפי שנעשה כיום. באשר לעתיד - לא צפוי לתובע כל הפסד. התובע הוא חבר קיבוץ והקיבוץ מכסה את כל צרכיו. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בהתאם לשיעור נכותו הרפואית המלאה בכל התחומים, למעט בגין השבר בחוליה, בהתאם להנחה על פיה הנכות הרפואית של קטינים, אשר דרכם התעסוקתית לא הייתה ידועה בעת התאונה, תשמש גם כנכות הרפואית. העובדה שהתובע הצליח, מאז התאונה, ללמוד קורסים בנושאים שונים וגם לעבוד, וגם העובדה שהתובע מצליח לבצע פעילות פיסית, אינה שוללת הנחה זו. גם כיום, כאשר התובע כבן 29 שנים, עדיין אין בפנינו מסלול תעסוקתי ברור, ממוקד ומגובש, אותו ניתן לייחס לתובע. התובע למד קורסים שונים ועבד בעבודות שונות, אך עדיין לא ניתן להגיע למסקנות ברורות באשר ליכולת תפקודו. באשר לנכות בגין השבר בחוליית הצוואר - אמנם, מומחה בית המשפט קבע כי לא נמצאה הגבלת תנועות אך, עדיין, מדובר בשבר בחוליה אשר לא התחבר אנטומית, בגינו מצא לנכון המומחה לקבוע נכות רפואית, למרות שציין כי לא כל שבר מזכה בנכות. בשים לב לגילו של התובע ולכך שהוא עוסק בעיסוקים בעלי מאפיינים פיסיים, כאשר התחום הביצועי הוא התחום בו יכולותיו, עובר לתאונה, הן גבוהות יותר מתחומים אחרים, אין לשלול השפעה תפקודית אפשרית כלשהי גם לנכות הרפואית בגין שבר זה. אעמיד את הנכות התפקודית בגין השבר על מחצית מהנכות הרפואית. לאור כך, נכותו התפקודית הכוללת של התובע תעמוד על 19% במעוגל. השאלה הבאה אותה יש לבחון היא, האם יש לסטות, בענייננו, מהחזקה הקובעת, כי הפסדי ההשתכרות של קטינים, אשר טרם החלו דרכם התעסוקתית, יחושבו בהתאם לשכר הממוצע במשק. בעניין זה יש לציין, מחד, כי, אכן, הוצגו ראיות המעידות על קשיי תפקוד של התובע לאורך כל חייו, עד התאונה, כאשר התובע היה מעל גיל 17 בתאונה. התובע סבל מקשיי לימודים, הפרעת קשב, ליקויי למידה ותפקוד לקוי במסגרות לימודיות. הוא סבל מקשיים רגשיים והתנהגותיים מגיל צעיר שהוחמרו עם השנים. הוא חווה ניסיון אבדני. הוא היה בטיפול נפשי רצוף לאורך השנים. הוא גילה בעיות השתלבות גם במסגרות חברתיות, היה בפנימייה טיפולית, לא למד עם יתר ילדי הקיבוץ ולמד בכתה מיוחדת. הוא סבל מקשיים בתחום המילולי - שפתי וכן מקשיים בחשבון, לרבות קשיים בלוח הכפל, קשיים אשר נמצאו אף באבחון שבוצע סמוך לתאונה, בסוף כתה יא'. תפקודו הקוגניטיבי נמצא נמוך. התובע ממילא, וללא קשר לתאונה, היה מיועד לגשת לבחינות הבגרות באופן חלקי בלבד. בהתאם לקביעת המומחה, סבל התובע מנכות בתחום הנפשי בשיעור של 10% ללא קשר לתאונה. התמונה העולה מכלל האמור היא תמונה של פערים בתפקוד שהתגלו בגיל צעיר, פערים אשר לא הודבקו גם כאשר התובע כבר היה לקראת שנת לימודיו האחרונה בבית הספר, עובר לתאונה. מאידך, יש לקחת בחשבון כי קיימת אפשרות למיתון הפרעת הקשב והריכוז עם השנים, כפי שציין המומחה. באבחונים שעבר התובע נמצאה יכולת ביצוע גבוהה ותפקוד אינטלקטואלי ממוצע. עוד יש לקחת בחשבון כי, ממילא, התובע היה פונה לעיסוקים אשר אינם דורשים יכולת מילולית שפתית אלא יכולת ביצוע, בהם תפקודו גבוה. לאחר שקילת כלל הנסיבות והראיות, אני סבורה כי, בנסיבות העניין, הראיות מצביעות על כך שיש מקום לסטות במידה מסוימת מההנחה, כי כושר ההשתכרות של התובע לולא התאונה הוא בגובה השכר הממוצע במשק. התמונה העולה מקשיי התפקוד של התובע עובר לתאונה מצביעה על מסקנה מסתברת, שהתובע היה מתקשה להגיע לדרגת השכר הממוצע במשק. אני מעמידה את גובה השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של התובע על 90% מהשכר הממוצע במשק. השכר הממוצע במשק כיום עומד על 8953 ₪ ברוטו, 8380 ₪ לאחר ניכוי מס. 90% משכר זה יעמוד על 7542 ₪. יוער, כי אין לקבל טענת התובע, כי אין מקום לניכוי מס הכנסה מבסיס השכר, כיון שליישובי עוטף עזה הטבות מס. ראשית, טענה זו לא לוותה בראיות מתאימות. שנית, אין לדעת היכן יתגורר התובע במהלך חייו ולא ניתן לבסס הפיצוי על הנחה, שימשיך להתגורר כל חייו במקום בו יהיה זכאי להטבות מס. שלישית, צודקים הנתבעים בטענתם, כי השכר הממוצע במשק מתייחס לכלל המדינה ולא למקום ספציפי, ובהתאם לכך יש לחשב גם את המס על השכר. באשר להפסדי השכר לעבר - התובע ממילא היה אמור לשרת בצבא תקופה של שלוש שנים. במקום זאת שירת שירות לאומי. הוא סיים את השירות הלאומי בסוף שנת 2006. מאז עבד והשתכר. לאחר מכן החל ללמוד ולעבוד במקביל, הן במסגרת הקיבוץ והן מחוץ לקיבוץ. גם אם לא עבד באופן רצוף, יש להניח כי גם לולא התאונה זה היה מסלול חייו בשנים אלו, דהיינו, לימודים ובמקביל עבודות זמניות, לא רצופות, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ. התובע סיים לימודיו בשנת 2012 ומאז הוא מחפש דרכו התעסוקתית ועובד במסגרת הקיבוץ. התובע מקבל תקציב מהקיבוץ, כמקובל בקרב חברי קיבוץ, גם אם אינו חבר קיבוץ באופן פורמלי, כטענתו. אניח כי עד אפריל 2011, גיל 27, כחמש שנים לאחר סיום השירות הלאומי, השלב שבו אמור היה, כמו יתר בני גילו, להתחיל דרך תעסוקתית ממוקדת יותר, לא נגרמו לתובע הפסדי שכר ואניח כי גם לולא התאונה הייתה השתכרותו דומה. החל מאפריל 2011 זכאי התובע לפיצוי בהתאם לנכותו התפקודית ו - 90% מהשכר הממוצע במשק, סכום של 1430 ₪ במעוגל לחודש. בגין 24 חודשים זכאי התובע לסכום של 34,320 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. בהתייחס להפסדי השכר לעתיד, אלו יחושבו מהיום ועד שיגיע התובע לגיל 67, בהתאם להפסד חודשי של 1430 ₪. הסכום המתקבל, לאחר הוון, הוא - 388,800 ₪. התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ולכך מסכימים גם הנתבעים. מגיל 67 ועד תום תוחלת חייו, גיל 82, בהוון כפול, בהתאם ל - 70% מהשכר אותו היה אמור להשתכר והנכות התפקודית, סכום הפיצוי יעמוד על 47,000 ₪ במעוגל. ראשי נזק נוספים בגין כאב וסבל, בהתאם לנכותו הרפואית, גילו וחמישה ימי אשפוז, זכאי התובע לסכום של 54,300 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. התובע עותר עוד לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, נסיעות והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד. בתצהירו ציין כי בתקופת אשפוזו ולאחר מכן נעזר באמו. אמו של התובע ציינה בתצהירה, כי שהתה לצד בנה בעת אשפוזו וכן בשבוע הראשון לאחר ששוחרר לביתו. לאחר שבוע חזרה לעבודתה ובעת שלא הייתה עמו טיפלו בתובע בני משפחה אחרים. התובע טוען בסיכומיו, כי הוא זכאי לפיצוי בגין עזרת בני משפחתו בעבר וכן להחזר הוצאות שנגרמו לו, לרבות כורסת טלוויזיה ומכשיר למשחקי טלוויזיה, בו שיחק עת היה מרותק למיטתו. עוד טוען התובע כי בהתאם להמלצת ד"ר אור עליו לעבור טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי ושיקומי לתקופה של כשנה, טיפול אותו עדיין לא עבר. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי לא הוצגו ראיות לגבי הוצאות בגין עזרת צד שלישי. התובע עוסק בפעילות פיסית מאומצת ללא מגבלות והוא אינו נזקק לעזרה ולא יזדקק גם בעתיד. באשר להוצאות רפואיות ונסיעות, מדובר על קבלות בסכום משוערך של כ- 1000 ₪ בלבד. אין לפצות התובע על רכישת כורסת טלוויזיה ומכשיר למשחקי טלוויזיה, שכן אין מדובר בהוצאה רפואית שאושרה על ידי מומחי בית המשפט. התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, לרבות בתחום הנפשי. בכל מקרה, האחריות למימון הטיפולים מוטלת על קופות החולים. לאחר עיון בקבלות שצורפו ובטענות הצדדים, בשים לב לפגיעתו הקשה של התובע בתאונה ולנכויות שנקבעו לו, אני מעמידה את סכום הפיצויים לו זכאי התובע בגין עזרת צד שלישי, מעבר לעזרה השגרתית הנהוגה בין בני משפחה, נסיעות וטיפולים רפואיים, לרבות טיפולים נפשיים, אשר יש סבירות כי התובע יזקק להם נוכח נכותו בתחום זה, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 55,000 ₪, נכון להיום. לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% כולל מע"מ וכן סכום האגרה ששולם על ידי התובע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד היום. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעים ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תאונת דרכיםשבר