מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו מניעה נגד פתיחת אולם אירועים: המבקשים הגישו כנגד המשיבים וכנגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז הדרום תביעה בה בקשו להצהיר כי בניית או ניהול אולם שמחות ע"י המשיבים 1- 3במבנה קולנוע במרכז הוד בקרית-מלאכי מנוגדת לחוק, ולתת צו מניעה האוסר עליהם להקים או לנהל את האולם וכן להצהיר כי על הועדה המקומית, המשיבה 4, והועדה המחוזית למנוע, על פי סמכותם בדין, את בנית אולם השמחות וניהולו, ולהוציא צווים להפסקת הבניה או הריסת המבנה. במסגרת זו בקשו צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, למניעת פתיחת או ניהול אולם השמחות וצו הצהרתי זמני המצווה על הועדה המקומית ועל הועדה המחוזית לפעול לקבלת הוצאת צו זמני להפסקת פעולת הבניה וניהול אולם השמחות, כל זאת עד למתן פסק דין סופי בתביעה העיקרית שהגישו כאמור. המבקשים ביססו את התביעה והבקשה על כך שהם בעלי אולם שמחות הפועל כדין מזה שנים רבות באותו מרכז הוד בקרית מלאכי והאולם שנבנה, ועומד להתנהל ע"י המשיבים 1-3, עומד להיות מופעל בניגוד לחוק לאחר שבתוכנית ובהיתר הבניה על פיו נבנה נקבע שהבנין ישמש כ"בית עסק ומשרדים" ולא כאולם שמחות. לטענתם יפגע הדבר פגיעה חמורה ברכושם של המבקשים ובפרנסתם ובפרנסת עובדיהם תוך שהם מוסיפים כי הנזק שייגרם הוא כספי וכן תפגע אפשרות שימושם במקרקעין ובעסק המנוהל על ידם כחוק מזה שנים רבות. לאחר שמהבקשה ומדברי ב"כ המבקשים עלה שהעסק של המשיבים כבר נפתח והחל בפעולה לא ראיתי מקום למתן צו זמני במעמד צד אחד ונקבע מועד לדיון במעמד כל הצדדים. עם תחילת הדיון הסכימו המבקשים כי הבקשה כנגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז הדרום תימחק ללא צו להוצאות לאחר שב"כ הועדה הודיע לבית המשפט כי יכבד כל החלטה של בית המשפט. לאחר מכן הסכימו הצדדים, לאחר שהמחלוקת העובדתית בעיקרה לא היתה שנויה במחלוקת, כי התצהירים שהוגשו ע"י הצדדים ישמשו כראיה ללא חקירה נגדית ומבלי שהדבר יהווה הודאה של צד אחד באמור בתצהירים שהוגשו מטעם משנהו והסכימו להגיש סיכומים בכתב על פי התצהירים. בהתאם לכך עילת הבקשה של המבקשים מבוססת בעיקרה על בנית אולם השמחות בניגוד לתוכנית ולהיתר הבניה כשלטענתם הדבר פוגע בניהול אולם השמחות שלהם וגורם להם נזק ולכך הוסיפו עילה נוספת, עילה חוזית, המבוססת על כך שהמבקשים הסירו את התנגדותם לבנית המבנה על פי הסכמתם של המשיבים להשמיט מבקשתם את היעוד של אולם שמחות ובהתאם לכך שונה היעוד המבוקש משימוש כקולנוע לשימוש של "חנויות ומשרדים". על אף שאין מחלוקת שבנית הבנין למטרת אולם השמחות נעשתה בניגוד להיתר הבניה ולפיכך בניגוד לחוק, נראה לי כי אין מקום למתן צו מניעה זמני כמבוקש. אומנם ההלכה כפי שנקבעה בפסק הדין בענין איגרא רמא בג"צ 16/50פד"י ה' (1) עמ' 229 קבעה כי הרוצה למנוע פעולת בניה של שכנו בטענה שהבניה היא בניגוד להוראות החוק ופוגעת ברכושו, תרופתו היא בבית המשפט המחוזי בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לחוקיות הבניה וצו למניעתה ולאחר מכן נקבע מפסק הדין בענין לידיה לוי (ע.א. 140/53פד"י ט' (3) עמ' 1667) כי קיימת במקרים כאלה עילת תביעה המבוססת על שלושה יסודות שהם: .1הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי. .2המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו ומהנאתו מרכושו. .3הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. אך עילה זו היא במהותה עילה של הפרת חובת חקוקה לפי פקודת הנזיקין שבמסגרתה יש לבחון מה היא המטרה שהחיקוק הנידון נועד לשמור ולהגן עליה ויש לבחון אם הנזק הוא מסוג הנזק שאותו התכוון החיקוק למנוע ולהגן מפניו, כפי שהדבר הובהר בפסק הדין בענין תחנת שרות גדרה (ע.א. 25/66פד"י כ' (2) עמ' 202) שבו נקבע כי לצורך הלכות בנין ערים, לאמור חוק התכנון והבניה ומטרותיו, נימוק "כלכלי" של פגיעה ברווחים הנובעים מניהול עסק איננו ממן הענין ואיננו בגדר אותן זכויות שחוק התכנון והבניה נועד להגן עליהן. בית המשפט העליון חזר על הלכה זו גם בפסק הדין בענין בלומנטל (ע.א. 711/82פד"י ל"ט (2) עמ' 477) שבו נאמר כי הדגש בעילת הפרת הוראה חוקית אינו מושם על עצם גרימת הנזק אלא על גרימת נזק מן הסוג אותו התכוון החיקוק למנוע ונאמר שדרישה זו פורשה באופן צר, ובמסגרת זו נקבע באותו מקרה כי החוק לא נועד להגן בפני תחושה של אי נוחות הנגרמת לדיירי אזור עקב הקמת בית חולים לחולי נפש ומפורטות מטרות חוק תכנון והבניה ולא נזכרת ביניהן המטרה של מניעת תחרות כלכלית. בהחלטה בענין נוצר חב' לנאמנות (המר' 468/81פד"י ל"ה (4) עמ' 736) נאמר כי לא די בכך שהמבקשים יוכיחו שתוכנית בנין ערים והיתר הבניה שמכוחם מבוצעת הבניה הינם בטלים, אלא שעליהם להוכיח בגדר עוולת הנזיקין של הפרת חוזה חקוקה שתפגע נוחותם או הנאתם מרכושם, או בגדר העוולה של מטרד ליחיד, שתגרם להם הפרעה של ממש שצריכה להיות קשורה לשימוש או להנאה מהנכס בתור שכזה, דברים שמהווים את מטרותיו של תכנון החוק והבניה ולא די בנזק כלכלי של פגיעה בעסקים וברווחיים הנובעים מהם. בפסק הדין בענין קרגל נ. מנהלת מרכז השקעות, (בג"צ 289/91פד"י מ"ו (2) עמ' 852), שב"כ המבקשים הסתמך עליו, אומנם צויין שהמגמה המסתמנת היא להכיר בזכות העמידה של מתחרה עיסקי הנפגע ממתן הטבה למתחרהו, אך שם היה מדובר בענין שמהותו שונה לחלוטין, לאמור בזכות עמידה בקשר למתן הטבה ע"י רשות שלטונית לאדם אחר באותו ענף עסקי שפוגעת בעסקו של המבקש ובקשר לכך הוכרה זכותו של הנפגע לפנות לבית הדין הגבוה לצדק כדי לבחון את חוקיותה של ההחלטה השלטונית שהעניקה את אותה הטבה למתחרהו. במקרה הנוכחי זכות העמידה, או בעניננו עילת התביעה, אינה שנויה במחלוקת אך הזכות המהותית מבוססת על הפרה חובה חוקית המתייחסת לחוקי התכנון והבניה שביחס אליהם נקבע, כאמור, כי מטרת החוק היא להגן על שימוש בזכויות והנאה מנכסים ולא על אינטרסים כלכלים של פגיעה ברווחים כתוצאה מקיום תחרות עיסקית. קיצורו של דבר, על אף שנקבע עוד בהלכת לידיה לוי כי הפגיעה שמקנה עילת תביעה במסגרת זו אינה צריכה להתייחס לקיום עילת מטרד דווקא היא בכל זאת צריכה להתייחס לנכס עצמו, לשימוש בו ולהנאה ממנו בתור שכזה כאשר חוק תכנון והבניה לא נועד להגן על אינטרסים של ניהול עסקים ומניעת תחרות. לכן על אף שהמשיבים פעלו, בשלב זה, בניגוד לחוק באופן ברור, אין להעתר, מנימוק זה, לבקשה לצו מניעה לאחר שהחוק באופן כללי אינו אוסר פתיחת עסקים עקב כך שהם מהווים תחרות לעסקים קיימים וחוק תכנון ובניה לא נועד למטרה של הגנה על זכויותיהם של עסקים קיימים ומניעת פתיחת עסקים המתחרים בהם. בבקשתם של המבקשים מדובר במפורש על נזק כספי ואין בבקשה ובתצהיר כל פירוט לטענה של פגיעה בעצם השימוש שלהם באולם השמחות, להבדיל מהנימוק הכספי-הכלכלי כפי שפורט, ולכן אין מקום על פני הדברים למתן צו מניעה זמני. הוא הדין וביתר שאת לגבי הבקשה בקשר לוועדה המקומית לתכנון ולבניה. כל עיקרן של הלכות איגרא רמא ולידיה לוי, שפורטו לעיל, הוא במניעת ההתדיינות בין האזרח לבין הרשויות השלטוניות העוסקות בתכנון ובפיקוח על הבניה והפנית הנפגעים להגשת תביעה כנגד הגורם האזרחי המזיק, שהוא במקרה הנוכחי לטענת המבקשים 1-3, כך שלא היה מקום להפנות את הבקשה, לא כנגד הועדה המחוזית וגם לא כנגד הועדה המקומית. בנוסף לכך אין לבית משפט מחוזי סמכות למתן צו עשה בתחומים מובהקים של סמכויות שלטוניות ולכן בית המשפט לא מוסמך לתת צו לוועדה מקומית, להוציא צווים מינהליים להפסקת בניה. ענין מסוג זה הוא בסמכותו של בית הדין הגבוה לצדק ואינני סבור שגם לבית המשפט המחוזי יש סמכות למתן צו כזה גם בגדר סעד של הצהרה. ודאי שהועדה צריכה לפעול, בגדר סמכויותיה, למניעת אי ביטול הפעולה הבלתי חוקית אך בימ"ש זה אינו מוסמך לצוות עליה לעשות כן . נראה לי שגם על פי העילה החוזית לא יכולה, על כל פנים בשלב זה, לעמוד תרופה למבקשים. אומנם מעצם הוויתור של המשיב מס' 3על בקשתו להרשות לו בנית אולם שמחות במקום הקולנוע בבנין הנ"ל וההבטחה שהשטח ישמש לחנויות ומשרדים בלבד והוויתור מצד המבקשים, בעקבות זאת, על ההתנגדות לשינוי התכנית ניתן ללמוד על מעין הסכם או הבטחה מצד המשיבים שלא להקים במקום אולם שמחות, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי במכתבו של ראש המועצה המקומית קרית מלאכי מיום 24.2.93(נספח ה' לבקשה) כי "סוכם על פשרה שהסירה את ההתנגדויות והיעוד לגבי כל תוכנית הבניה יהיה של מסחר ולא יהיה אולם של שמחות", סיכום או הבטחה שהמבקשים רשאים היו לסמוך עליהם. יש מקום לומר שהויתור על היעוד של אולם שמחות היווה לפחות מצג שהמבקשים פעלו על פיו בהסירם את התנגדותם לשינוי התוכנית ובכך שינו את מצבם לרעה כי התוכנית אושרה מבלי שהתנגדותם נידונה ועל כן מנועים המשיבים לחזור בהם מאותו מצג שלא יקימו אולם שמחות ומצג זה מחייב גם את המציג וגם את כל אלה שבאים מכוחו. השותפים או אלה שפועלים מכוחו, לא יכלו, על פני הדברים, לרכוש יותר זכויות מאשר היו למציג. אולם המצג הזה נעשה בשנת 1990בעוד שהשינוי בתוכנית אושר רק בסוף שנת 1992כך שחלפו כשנתיים והקשר בין שני הדברים נראה במידה מסויימת רופף והעיקר הוא בכך שהבניה נעשתה באותו מרכז שבו נמצא גם אולם השמחות של המבקשים והם ודאי התעניינו וראו את מהות הבניה, מה גם שהיו ביניהם הליכים משפטיים קודמים בקשר למחסן משותף ומערכת מדרגות המהווה חלק מהרכוש המשותף במבנה ובמהלך כל תקופת הבניה הם, המבקשים, לא התנגדו לבניית אולם השמחות. (ראה גם מכתבו של מרכז הפיקוח על הבניה במחוז הדרום, נספח ו' לבקשה, ממנו עולה שעוד בחודש נובמבר 1993הוצגו עבודות של בנית אולם שמחות במקום). שינוי היעוד ממסחר להקמת אולם שמחות, הוא דבר בולט שניתן היה להתרשם ממנו בודאי בשלבי הגמר של הבניה והכנסת הריהוט, שהוא שונה באופן ברור באולם שמחות ולעומת שטחי מסחר. אם אכן ייעוד השטח לאולם השמחות עמד בניגוד להסכם או הבטחה היו המבקשים צריכים לפעול מיד ולא להמתין עד לאחר פתיחת העסק וקיום של לפחות אירוע אחד, כפי שנאמר בסעיף 14לתצהיר המבקש מס' 1, דבר שביפרוש יש לראות בו שיהוי בגדר ההלכות בקשר למתן סעד של צו מניעה, ביחוד סעד זמני. בסופו של דבר, מדובר בנזק, שגם אם המבקשים צודקים, ניתן יהיה לפצותם עליו פיצוי כספי ובנסיבות שתוארו, כשהבקשה הוגשה בשלב מאוחר ולאחר שיהוי, כשלא היה הסכם מפורש והקשר בין הוויתור על היעוד לאולם שמחות לבין הסרת ההתנגדות הוא די רופף נראה שלצורך הצו למניעה זמני יהיה זה מרחיק לכת להגיע למסקנות סופיות שתאסורנה על הפעלת אולם שמחות שכבר החל לפעול. יש להוסיף ולהדגיש, כי עצם השיהוי בהגשת הבקשה הנוכחי גם מפחית ומכרסם מתוקפן של טענות ההבטחה או המצג המונחות ביסוד דיון זה שכן יש להניח שאם המבקשים אכן היו מסתמכים על הבטחה ברורה היו פועלים בשלב יותר מוקדם. אם המבקשים המתינו עד לשלב זה, יש מקום לדרוש מהם להמתין גם עד לבירור סופי של העובדות בקשר לעילה החוזית על מרכיביה ובקשר לשיהוי, ולא לצוות על מניעת הפעלת האולם ע"י המשיבים כבר בשלב של לפני גמר הדיון. גם מבחינת הסמכות נראה לי שהמשיבים צודקים כי לאחר שהוברר שלבקשה כנגד הועדה המקומית אין כל יסוד ובסיס בבית משפט זה, ונותרה המחלוקת בין המשיבים לבין המבקשים 1-3, הרי שהמחלוקת מתייחסת לחזקה ולשימוש במקרקעין ובענין זה הסמכות היא לבית משפט שלום ולא לבית משפט המחוזי לפי סעיף 51(א) (3) לחוק בתי המשפט. לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני ומחייב את המבקשים לשלם למשיבים הוצאות הבקשה, לרבות שכר טרחת עורך דין (כולל מע"מ), בסך 000, 2ש"ח למשיבים 1- 3מחד ולמשיבה מס' 4מאידך.אולם / גן אירועיםצוויםצו מניעה