מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פירוק שיתוף בזכויות חכירה: .1כללי בעלי הדין הם בני זוג נשואים, שמשבר קשה חל בנישואיהם. קיימים ביניהם סכסוכים קשים, מזה שנים רבות. תחילתם של הסכסוכים בשנת 1987, והם נמשכים עד היום ברציפות. עניינה של תובענה זו הוא בקשת התובעת לפירוק השיתוף בזכויות בלתי רשומות לחכירה בבית ברח' יונה 58פתח-תקוה, הידוע כחלקה 33בגוש 4042(להלן - המקרקעין). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, בדבר הזכות לרישום החכירה במקרקעין אלה. המחלוקת האמורה לא תידון לגופה בהחלטה שבפנינו, וזאת בשל טענת הגנה טרומית של הנתבע, שעומדת ביסודו של דיוננו. לפי הטענה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעתה של התובעת. הטעם לכך הוא, שסוגיית חלוקת הרכוש בין בעלי הדין נכרכה בתביעה לגט, המתבררת עתה בבית הדין הרבני. הדיון בתביעה זו החל בעבר, עוד בטרם שהתובעת הגישה את התובענה שבפנינו. מאוחר יותר, החליט בית הדין הרבני לסגור את התיק שבפניו. לאחר הגשת התובענה שבפנינו, חודש הדיון בתיק, לפי בקשת הנתבע. טענתו של הנתבע היא, שחידוש הדיון כאמור משמר את סמכותו היחודית של בית הדין הרבני, לדון בזכויותיהם של בעלי הדין במחלוקות הרכושיות שביניהם. ביום 25.3.87נפתח תיק גירושין מס' מ"ד/ 145בבית הדין הרבני בפתח-תקוה (מ/1). בתיק גירושין זה נכרכו סוגיות אלו: מזונות האישה, החזקת הילדים וענייני הרכוש (מ/7, מ/8, מ/9). בחודש אפריל 1987, נסגר התיק, לפי יוזמת בית הדין הרבני, בשל חוסר מעש של בעלי הדין בקיום ההליכים בתיק (מ/3). בהחלטת הסגירה נאמר, ש"היות ולא חודשו הדיונים שבין הצדדים מזה מספר חודשים לכן סוגרים את כל תיקיהם". ביום 3.8.89הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. ביום 21.1.92הגיש הנתבע "בקשה לחידוש דיון" בתיק מ"ד/145, אשר נסגר, כאמור, בחודש אפריל 1989(מ/5). לבקשה זו הוא כרך, בשנית, את ענייני החזקתה של בתם הקטינה של בעלי הדין, את מזונותיה של התובעת ואת ענייני הרכוש, וביניהם - את זכויות בעלי הדין במקרקעין. .2השאלה שבמחלוקת התשתית העובדתית האמורה מעלה לדיון שאלה שבסמכות: האם הגשת התובענה בבית המשפט המחוזי על ידי התובעת, לאחר סגירת התיק בבית הדין הרבני, ובטרם שהוגשה הבקשה לחידוש הדיון בו, מקיימת את כללי רכישת הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, אם לאו? רק אם תוכרע בחיוב שאלה זו שבסמכות, ניתן יהיה לברר את התובענה לגופה. נושא התובענה שבפנינו, ענייני רכוש בין בני זוג, נתון לסמכותם המקבילה של בית המשפט המחוזי ושל בית הדין הרבני. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניין קמה מכוח הוראותיו של סעיף 3לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- .1953הסמכות לדון קמה כתוצאה מכריכתו של העניין בתביעת גירושין, שנתונה לשיפוטו היחודי של בית הדין הרבני. על עניין שנתון לסמכות מקבילה של בית המשפט המחוזי ושל בית דין אחר חלות הוראותיו של סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- .1984לפי הוראות אלו, "בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית דין דן בו". העדר סמכותו של בית המשפט יכול להיות חולף, וסמכותו יכולה לקום, אם נסתיים הדיון בבית הדין. ואכן, כבר נאמר, ש"משנסתיים [הדיון], אין בית הדין "דן עוד" בענין וסמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי קמה לתחייה" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שישית 1991, 22). השאלה שבענייננו היא זו: מה טיבה של סגירת התיק בבית הדין הרבני? האם היא מהווה סיום של הדיון בבית הדין, כך שהוסר המכשול בפני הגשת תובענה בענייני הרכוש בבית המשפט המחוזי? או, האם סגירה זו מהווה אך "הרדמת התיק" בבית הדין, כך שנשמרה סמכותו היחודית של בית הדין לדון בענייני הרכוש של בעלי הדין, עקב כריכתם בתביעת הגירושין? בשלב זה, אמנע מדיון בשאלה, האם כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין המקורית עמדה במבחני הפסיקה, לפיהם על תביעת הגירושין להיות כנה, ענייני הרכוש צריכים להיות כרוכים בפועל בתביעה, וכריכתם צריכה להיות כנה גם היא. שאלה זו תעמוד לדיון רק במקרה שיוחלט, כי לא נשללה סמכותו היחודית של בית הדין הרבני לדון בעניין, בעקבות החלטת הסגירה של התיק. .3השלב הדיוני להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית בטיעוניהם, התייחסו הצדדים לשאלה, מהו העיתוי הנכון להעלאת הטענה בדבר העדר הסמכות. התובעת טענה, כי בשלב זה של הדיון, הנתבע מנוע מלהעלות את טענתו, בדבר העדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. הטעם לכך הוא, שעד עתה התקיימו כמה דיונים לגופו של עניין, מבלי שנדונה שאלת הסמכות, חוץ מעצם העלאתה בכתב ההגנה. כן נטען, שגם אם נשמעה ראשיתה של טענה זו, היא נזנחה על ידי הנתבע בהמשך הדיון. לעומת זאת, הנתבע טען, כי שאלת העדר הסמכות נטענה בהזדמנות הראשונה, בכתב הגנתו, ושמאז לא נדונו לגופן הטענות בתיק שבפנינו. אכן, הכלל הוא, שבעל דין שכופר בסמכות בית המשפט, צריך להעלות טענתו זו בהזדמנות הראשונה האפשרית. בענייננו, העלה הנתבע טענה זו כבר בכתב הגנתו, ועל כן הצדק עמו בשאלת העיתוי. יתר על כן, מאחר שהשאלה שבענייננו נוגעת לסמכותו העניינית של בית המשפט, הכלל הוא, שניתן להעלות טענות בקשר לשאלה זו בכל שלב משלבי הדיון. הטעם לכך הוא, שיש למנוע קיומם של דיונים שלא בסמכות, כפי שיש למנוע הוצאתו של פסק דין על ידי ערכאה בלתי מוסמכת. ואכן, כבר נקבע, ש"בית המשפט חייב בבדיקת העובדות אשר מקנות לו את הסמכות, אפילו הצדדים לא חלקו על עניין הסמכות" (ע"א 27/77טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 566). כן נקבע, ש"יזקק בית המשפט שלערעור לטענה כי לבית המשפט שנתן את פסק הדין, לא היתה סמכות עניינית גם כאשר לא נטענה טענה זו בערכאה הראשונה" (ע"א 510/82חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1). אי לכך, גם אם נכונה טענתה של התובעת, לפיה הנתבע זנח את טענתו בדבר העדר סמכות, יש לברר את השאלה האמורה, שכן מדובר בסמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה. אין, איפוא, צורך לברר את השאלה, האם החמיץ הנתבע את העיתוי המתאים לבירור טענתו זו. .4טיבה של "סגירת התיק" בבית הדין הרבני משמעותה של החלטת הסגירה של בית הדין הרבני תיבחן בשני מישורים: האחד - סקירה של הפסיקה בנושא זה, אשר מאופיינת במגמות סותרות, תוך הכרעה לטובת הגישה המועדפת לפתרון השאלה שבדיוננו; השני - בחינה אנלוגית של החלטת הסגירה להליך דומה בסדרי הדין האזרחיים, הנהוגים בבתי המשפט, תוך אבחון והיקש לענייננו. (א) הפסיקה בעניין "סגירת תיק" בבית הדין הרבני - בספרו הנ"ל של ד"ר י' זוסמן (לעיל, 22) נאמר כך: "לפיכך, משתבעה אישה מזונותיה בבית הדין הרבני, אך חזרה בה מתביעתה ולבקשתה הורה בית הדין הרבני "לסגור את התיק", נפתחו לפניה שעריו של בית המשפט המחוזי". דעה זו אינה נטולת ספיקות. משמעות המינוח "סגירת תיק", והשלכותיו לעניין ברירת הסמכות, שנויות במחלוקת. ניתן להבחין בשתי מגמות סותרות. לפי מגמה אחת, משמעותה של סגירת תיק היא "הרדמתו" של התיק והשהיית הדיון בו, כך שהתוצאה היא שמירת הסמכות היחודית לבית הדין הרבני. לפי המגמה השניה, משמעותה של סגירת התיק צריכה להיקבע על פי נסיבות המקרה, כלומר - האם נלמדת מן המקרה כוונה "להרדים" את התיק או כוונה להפסיק את הדיון בו. נבחן את שתי המגמות האמורות: (1) בפרשת בן-נעים (ע"א 275/72בן-נעים נ' בן-נעים פ"ד כו(2) 818) נסגר תיק בבית הדין הרבני, בשל אי הגשת כל בקשה נוספת לדיון בתיק. לאחר מכן, הוגשה תביעת מזונות על ידי האישה בבית המשפט המחוזי. שם נטען, שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתובענה, בשל קיום התביעה בבית הדין הרבני. בית המשפט קיבל את הטענה וקבע, ש"...בעניננו לא מחק בית-הדין את התביעה אלא החליט רק על סגירת התיק, וזאת ... מיוזמתו הוא. העובדה שבית-הדין הרבני לא נהג בהתאם לתקנות ולא מחק את התביעה אלא רק סגר את התיק מלמדת אותנו, כי לא היתה כל כוונה מצדו למחוק את התביעה, אלא רק להרדים את התיק עד שאחד הצדדים ינקוט יזמה מצדו להחייאתו" (שם, 820; ההדגשות הוספו). ניתן לאבחן את ענייננו מאותו עניין בכך, ששם נסב הדיון על דמי מזונות שנפסקו בבית הדין הרבני. מזונות הם חיוב שעומד בעינו עד למתן הוראה אחרת מבית הדין. מאחר שהוראה אחרת לא ניתנה שם, המשיך החיוב הפסוק לחול גם לאחר סגירת התיק בבית הדין הרבני. לעומת זאת, בענייננו אין מדובר בחיוב מתמשך, אלא במחלוקת שנוגעת לענייני רכוש, שטרם הוכרעה. בפרשת יעקב (ע"א 756/85יעקב נ' יעקב פ"ד מ(2) 637, 639) חזר בית המשפט על קביעה דומה, באומרו, ש"...סגירת התיק אינה זהה למחיקת התביעה. המחיקה היא בגדר החלטה סופית, בו בזמן שהסגירה הינה החלטת ביניים, שנועדה לאפשר לבית הדין להמתין ולעקוב אחר ההתפתחויות שיחולו בעתיד" (ההדגשה הוספה). דעתו של בית המשפט היתה, איפוא, שסגירת תיק בבית הדין הרבני אינה מהווה מחיקה או דחייה של תובענה, אלא הקפאת ההליך, לשם בדיקת ההתפתחויות בעתיד. תוצאתה של הגישה שנתבטאה בשני פסקי הדין הקודמים היא, שסגירת תיק בבית הדין הרבני אינה מביאה לסיום הדיון שם. ממילא, היא אינה מאפשרת את רכישת הסמכות על ידי בית המשפט המחוזי, מכוח הוראותיו של סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט. (2) לעומת גישה זו, מוכרת מגמה נוספת בפסיקה, המאופיינת בנטייה לפרשנות מרחיבה בסוגיית הסמכות המקבילה. גישה זו התפתחה בשל האבסורד שעלול להיגרם לבעלי הדין בכלל, ולאשה בפרט, מחמת הקפאת ההליך בבית הדין הרבני. משמעותה של הקפאת ההליך היא העדר התקדמות לקראת פתרון הסכסוך במסגרת הדיונית של בית הדין הרבני; בו בזמן, הקפאת ההליך מונעת אפשרות של פתרון בבית המשפט המחוזי. מצב זה יוצר אבסורד דיוני, שנזק רב בצידו. בפרשת בכור (ע"א 135/80בכור נ' בכור פ"ד לו(2) 358, 360) קבע בית המשפט, כי "משסגר בית הדין את התיק, שהיה תלוי ועומד לפניו, בלי לדון לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת שהיתה לבית הדין על יסוד הליכים קודמים לתשלום מזונות למשיבה...". על כן, לא נמצאה מניעה לפתיחת שערי בית המשפט המחוזי לתביעתה של המשיבה. הנימוק להחלטתו של בית המשפט היה, "שאם לא נאמר כן, היתה המשיבה נשארת לאנחות, ללא פורום כלשהו לבירור תביעתה למזונות מאת אביה... " (שם, שם). (לגישה זו, ראה עוד: ע"א 438/78לוין נ' פטריץ פ"ד לג(1) 144, 150; בג"צ 669/82בן צבי נ' בית הדין הרבני האיזורי, חיפה פ"ד לח(2) 716). דעתי היא, שיש להכריע במחלוקת זו על פי שיקולים של מדיניות משפטית, ולא על פי בחינה לשונית של משמעותו של המינוח "סגירת תיק" בבית הדין הרבני. המבחן המנחה צריך להיות מבחן ענייני, בדבר קיומה, הלכה למעשה, של תביעת גירושין בבית הדין הרבני. בספרו דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן, 61-62) מאזכר פרופ' א' רוזן-צבי את החלטתו של בית המשפט המחוזי בפרשת ועקנין (ה"פ 324/84ועקנין נ' ועקנין, לא פורסם). לפי החלטה זו, "יש לראות את החלטת בית-הדין הרבני (לדחות את הדיון בתביעות הצדדים ואת ההכרעה בהן, "עד שיגיעו הצדדים לידי הסכם בתנאי הגירושין" מ' ב') כוויתור על סמכותו לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין... אין לי עניין בהגדרה פורמלית של מצב התיק כיום בבית-הדין הרבני. ענינית התיק אינו קיים. כך יש לפרש עמדה מוזרה של בית-הדין המכריז על עצמו שאינו מוכן להכריע בסכסוך בין בני הזוג" (ההדגשות הוספו). אני מסכים לדעתו של פרופ' רוזן-צבי (שם, 61), לפיה "...מעשה שביום-יום הוא מצד בתי-הדין הרבניים שלא להכריע בשאלת הגירושין (ובסוגיות הכרוכות בה - מ' ב'), להשאיר את התיק תלוי ועומד, ולהפנות את הצדדים לניהול משא-ומתן ביניהם. יתר על כן, פעמים שהתיק נסגר ללא הכרעה בתביעה, דהיינו אין התביעה נדחית, אין היא מתבטלת ואף אינה נמחקת". אכן, כדבריו שם, "הנצחת סמכות ללא הכרעה שיפוטית היא שימוש בלתי נאות מצד בית-הדין בסמכות הכרוכה". על כן, הראייה של "סגירת תיק" בבית הדין הרבני "כהקפאה" של הדיונים בלבד, משאירה את הצדדים בואקום משפטי. אני סבור, שיש לראות ב"סגירת תיק" בבית הדין הרבני הפסקת התביעה, לאמור - מחיקתה. בכך, מושגת המדיניות המשפטית הראויה, לפיה נמנע המצב, שבו נשללת מן האשה ברירת הדיון. בכך, מושגת תוצאה נוספת, לפיה נמנע המצב, שבו ברירת הדיון נתונה בידי הבעל בלבד: ירצה - יחדש את הדיון בתיק בבית הדין הרבני, ירצה ישאירו "סגור" ללא הכרעה לגופו של עניין. הנסיבות הקונקרטיות של העניין שבפנינו תומכות, אף הן, באימוץ גישתי. התיק בבית הדין הרבני היה סגור במשך תקופה של כ- 3שנים, מחודש אפריל 1989ועד לחודש ינואר .1992התיק נסגר בשל אי חידוש הדיונים בין הצדדים. עיון בפרוטוקולי הדיונים בבית הדין הרבני מעלה, שאי חידושם של הדיונים נבע מפער גדול בעמדותיהם של הצדדים, שהוביל למבוי סתום. האמנם ראוי לראות בסגירת התיק בנסיבות אלו השהייה והרדמה, עד שאחד הצדדים ינקוט יוזמה, מצידו, להחייאתו? האין לראות בנסיבות האמורות, שהובילו למבוי סתום, מצב, ששימורו ימנע פתרון צודק בין הצדדים, לאורך זמן רב? ועל כן, האין לראות בנסיבות האמורות מצב, שבו הפסיקו הצדדים את הדיונים בבית הדין הרבני? אני סבור, שיש לראות בסגירת התיק בנסיבות האמורות הפסקת התובענה בבית הדין הרבני. לאור אופיה ומהותה של החלטת בית הדין הרבני, ובשל התוצאה האבסורדית שנלווית לגישה שרואה בהחלטה "הרדמת התיק", אני רואה את סגירת התיק כהפסקתו של ההליך בבית הדין הרבני, לאמור - מחיקתו. משנוצר מצב זה, חזרה התובעת ורכשה את ברירת הסמכות; ומשבחרה אז להביא את עניינה בפני בית המשפט המחוזי, קנה זה את סמכותו לדון בעניין, מכוח הוראות סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט. הבקשה לחידוש הדיון בבית הדין הרבני, באותו מס' סידורי של תיק מד/145, אינה מהווה סתירה לקביעתי. הטעם לכך הוא, שאף שההליך בבית הדין הרבני הופסק, ניתן היה לחדשו במסגרת אותו תיק. חידוש הדיון כאמור אינו מהווה "חזרה לאחור" מן הבחינה הדיונית, ועובדה היא, שהנתבע שבפנינו נדרש לשלם שם אגרת פתיחה מחודשת בהליך. (ב) בחינה אנלוגית לתקנות סדר הדין האזרחי - החלטת בית הדין הרבני ניתנה ביוזמתו ולא ביוזמת הצדדים (מ/4). כזכור, הנימוק למתן ההחלטה היה אי חידושם של הדיונים בין הצדדים, במשך מספר חודשים. מקור ההסמכה להחלטה זו קבוע בתקנה ע- 2לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - תש"ך, לפיה "תובע שהזניח תביעתו ולא פנה בעניין אל בית הדין במשך 6חודשים רצופים, רשאי בית הדין להחליט על ביטול התביעה. החלטת בית הדין כאמור תועבר ע"י המזכירות אל הצדדים" (ההדגשות הוספו). אמנם, לא נאמר בהחלטה, כי היא מבוססת על הוראות תקנה זו, אך הרציונל של ההחלטה והרציונל של תקנה ע- 2זהה, והוא - הזנחת התביעה. ואכן, בבקשתו לחידוש הדיון (מ/ 5ס' 2), נאמר על ידי הנתבע כך: "לאחר מספר דיונים בפרטי התביעה, הפסיק התובע (הנתבע שבפנינו - מ'ב') את הטיפול בתיק משחש שהגיע למבוי סתום. משראה כבוד בית הדין שאין הצדדים מחדשים הדיונים ביניהם סגר את התיק". במילים אחרות, הפסקת הטיפול בתיק בבית הדין הרבני, שנגרמה על ידי הנתבע, היא שהביאה להחלטת הסגירה. עם זאת, החלטתו של בית הדין היתה לסגור את התיק, בעוד שתקנה ע- 2דנה בביטול התביעה. מה טיבה של "סגירה" שכזו בבית משפט, האם קיים הסדר מתאים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984(להלן התקנות) למצב דיוני זה, והאם ניתן להקיש ממנו לענייננו? ראוי לבחון שתי תקנות רלוונטיות: תקנה 156לתקנות מאפשרת לבית המשפט, על דעת עצמו, להביא לסיום הדיון בתובענה שהוגשה, אך אין בה התקדמות בשל חוסר מעש. במקרה כזה, בית המשפט או הרשם רשאים לתת הודעה לבעל הדין הנוגע בדבר, לפיה עליו לתת טעם, מדוע לא תימחק התובענה. אם לא ניתן טעם להנחת דעתו של בית המשפט, תימחק התובענה. מאחר שהחלטת מחיקה אינה יוצרת מעשה בית דין (ראה: תקנה 527לתקנות), תובע שתביעתו נמחקה, והוא חפץ לחדשה, אינו זקוק לביטול החלטת המחיקה, אלא הוא יכול להגיש תובענה חדשה, בשל אותה עילה (ראה: זוסמן, לעיל, 379). תקנה 154לתקנות מאפשרת את הפסקתה של תובענה. תובע או נתבע, שהגיש תביעה שכנגד, רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם להפסיק את התובענה שהגיש, ללא מתן פסק דין, וזאת - לפי סדר הדין הקבוע בתקנה האמורה. התוצאה של הפסקת התובענה דומה למחיקת כתב התביעה, כלומר - התובע רשאי לחדש את תביעתו על ידי הגשת כתב תביעה חדש, בשל אותה עילה (ראה: זוסמן, לעיל, 449- 452). על אף השוני בין סדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט לבין אלה הנהוגים בבתי הדין הרבניים, ניתן להקיש מן ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי לענייננו. אמנם, קיים שוני עובדתי בין המצב המתואר בתקנה 154לתקנות, לפיו התובע הוא היוזם את הפסקת התובענה, לבין המצב העובדתי שבענייננו, לפיו יזם בית הדין הרבני את סגירת התיק. יחד עם זאת, יש דמיון רב בתוצאות ההחלטה: מצד אחד, הפסקת הדיון כמוה כמחיקת התובענה, כלומר - אין יותר עניין התלוי ועומד בפני בית המשפט; מצד שני, התובע רשאי לחדש את תובענתו על ידי הגשת כתב תביעה חדש, בשל אותה עילה. כך הוא גם המצב בענייננו: מצד אחד, סגירת התיק כמוה כמחיקת כתב התביעה, במובן זה, שאין יותר דיון התלוי ועומד בפני בית הדין הרבני; מצד שני, הנתבע היה רשאי לחדש את תביעתו, בשל אותה עילה, כפי שאכן קרה בפועל, כלומר - הנתבע הגיש "בקשה לחידוש דיון" בתיק. ואכן, הדיון חודש באותו תיק, לאחר תשלום אגרת פתיחה חדשה. על פי האמור, מסקנתי היא, שבאנלוגיה להסדר הקבוע בתקנות, ומתוך בחינת תוצאות ההחלטה, משמעותה של "סגירת התיק" בבית הדין הרבני היא כמשמעות הפסקת תובענה בבית המשפט. במילים אחרות: כל עוד לא הוגשה בקשה לחידוש הדיון, תוצאות ההחלטה הקודמת הן מחיקת כתב התביעה. מכוח מחיקה זו, ועל פי הוראות סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט, קמה לתחיה סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי לדון בענייני הרכוש שבין בעלי הדין. על כן, פניית התובעת לבית המשפט המחוזי, בבקשתה לפירוק השיתוף, בתקופה שבין החלטת הסגירה לבין חידוש הדיון בתיק, נעשתה כדין. ראוי לציין, שסגירת התיק בבית הדין הרבני והגשת בקשתה של התובעת לבית המשפט המחוזי אינן מונעות את חידוש הדיון בתביעתו של הנתבע לגירושין בבית הדין הרבני, כפי שאכן נעשה בפועל. אולם, בית הדין הרבני חדל להיות מוסמך לדון בענייני הרכוש שבין בעלי הדין, בכל הנוגע למקרקעין שבענייננו. הטעם לכך הוא, שנושא זה הובא כדין בפני בית המשפט המחוזי, שקנה סמכות לדון בו, וממילא בית הדין הרבני חדל להיות מוסמך לדון בו. .5סיכום מכאן, שהן לפי הפירוש שראוי לתת להחלטת הסגירה של בית הדין הרבני, והן לפי הבחינה האנלוגית לתקנות סדר הדין האזרחי, המסקנה היא, שבקשתה של התובעת לפירוק השיתוף במקרקעין הוגשה לבית המשפט המחוזי כדין, כלומר לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בתובענה האמורה. הנתבע ישלם לתובעת את הוצאותיה בדיון זה בסך של -.500, 3ש"ח, בצרוף מע"מ, בשווים להיום.פירוק שיתוףחכירה