מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי מקרקעות בבעלות המדינה: בפני עתירת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לפינוי הנתבעים מס' 3-6 וסילוק ידם, לרבות פינוי כל אדם, נטוע, מחובר או בנוי, ועקירת עצי הזית, והכול משטח אדמה בגודל כ - 7.2 דונם המהווה חלק ממקרקעין שבבעלות המדינה, המנוהלים על ידי המינהל, והידועים כחלקה מס' 121 (מקודם 5) בגוש 19222 מאדמות כיסרא (החלקה בכללותה תיקרא להלן: "המקרקעין"), אשר גבולותיו מסומנים בצבע כחול ע"ג התשריט שצורף כנספח ב' לכתב התביעה המקורי (החלק המוחזק על ידי הנתבעים ייקרא להלן: "המגרש"). בכתב התביעה (המתוקן) צוין כי מדינת ישראל היא הבעלים הרשום של המקרקעין ובעלת מלוא זכות החזקה בהם. הנתבעים מס' 3 עד 6 הינם יורשיו של המנוח עמאד סלמאן עבדאללה (להלן: "עמאד"), ונכדיו של סלמאן ג'בר עבדאללה (להלן: "סלמאן"). לטענת המינהל הנתבעים פלשו שלא כדין אל המקרקעין של המדינה, בכך שהכשירו, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, את המגרש ונטעו בו עצי זית ללא אישור ו/או הסכמת המינהל ו/או המדינה. נטען כי המנהל פנה לסלמאן ולמי מטעמו, הן בע"פ והן בכתב, בדרישה לפינוי המגרש ועקירת העצים שנטעו, ואולם פנייתם סורבה. לאור זאת, עותר המינהל לחייב את הנתבעים לסלק את ידם מהמגרש, לפנותו מכל אדם, נטוע, מחובר או בנוי ובפרט לעקור את העצים אשר נטעו עליו. בנוסף עותר המינהל למתן צו מניעה קבוע המונע מהנתבעים מלהיכנס למגרש ו/או לעשות בו שימוש. מנגד טוען סלמאן כי יש לדחות את התביעה נגדו הואיל והוא אינו מחזיק כיום במגרש ואין הוא מעבדו, וכי המגרש הנו בהחזקת נכדיו, הנתבעים 3-6, כאשר לפני כן היה המגרש בהחזקת בנו עמאד ז"ל. עוד טוען סלמאן כי הוא ובנו עמאד ז"ל הכשירו שטחים שבהחזקת הנתבעים ובבעלותם בשנות השבעים והוציאו כספים רבים, ללא כל הפרעה או התנגדות מצד המינהל או מי מטעמו, וזאת כאשר הקרקע הייתה לא מוסדרת ולא הייתה רשומה על שם המינהל, וכי סלמאן הינו הבעלים הרשום והחוקי של שטח נרחב באזור הסמוך למגרש. לטענת סלמאן עד לתחילת שנות השמונים הוא ובניו עיבדו את המגרש וזרעו בו גידולים שונים ולאחר מכן הוא מסר את המגרש לבנו עמאד אשר הכשירו שוב והשביח אותו ונטע בו עצי זית לפני שבע עשרה שנים ויותר, ללא כל התנגדות מצד המינהל ובמשך תקופה ארוכה עד לפטירתו. לאחר מכן עבר המגרש, ביחד עם שטחים נוספים, ליורשיו, הנתבעים 3-6. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות ו/או מחמת שיהוי ו/או מפאת ויתור מכללא, הואיל ומזה עשרות שנים המגרש היה בבעלותם ובהחזקתם. לחלופין, טוענים הנתבעים כי הם זכאים לרכוש את המגרש מאחר והם ו/או חליפם המנוח (אביהם), הכשירו את המגרש, נטעו עליו עצים בתום לב בסברם כי הינו בבעלותם וכי שווי הנטיעות וההכשרה עולים על שוויו של המגרש כשהוא פנוי ולפני שהוכשר, וכי מתקיימים התנאים המזכים את הנתבעים לרכוש את המגרש. בנוסף טוענים הנתבעים כי היה על המינהל להגיש חוות דעת של מודד מוסמך ותוכנית מדידה מתאימה, שכן אין בעותק תצלום האורטופוטו כדי להגדיר ולזהות כנדרש את המגרש המוזכר בתביעה. יצוין כי במהלך ניהול ההליך המשפטי נפטרו עמאד וסלמאן (ז"ל) והתביעה נגדם נמחקה בהסכמה עפ"י החלטה מיום 10.8.09. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם המינהל העידו עדי התביעה הבאים: מר דהן דוד, מפקח במחלקת פיקוח במחוז צפון של המינהל (להלן: "דהן"); המודד מאג'ד פרג' (להלן: "פרג'", שהוא גם מנהל מחלקת מיפוי במינהל). מטעם הנתבעים העיד עד הגנה יחיד, מר סלמאן עמאד עבדאללה, נתבע מס' 6 (להלן: "הנכד סלמאן"). הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק הובא בפני לצורך הכרעה. הסוגיות המשפטיות הטעונות הכרעה האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי ו/או ויתור מכללא? אם התשובה לשאלה א' שלילית - האם המגרש הינו חלק מהמקרקעין שבבעלות המדינה, והאם הנתבעים או מי מטעמם פלשו למגרש שלא כדין ? אם התשובה לשאלה ב' חיובית- האם בנסיבות העניין יש לאפשר לנתבעים 3-6 לרכוש את המגרש מהמדינה? נדון להלן ונכריע בשאלות אלה בהתבסס על הראיות והוראות הדין. הנתבעים טוענים בסעיף 10 לסיכומיהם כי יש לדחות את התביעה נגדם מחמת התיישנות, שיהוי או ויתור מכללא מכוח החזקה רבת שנים במגרש (עשרות שנים). מאידך יש לציין כי הנתבעים טוענים לבעלות על המגרש, כמו גם על שטחים נוספים הסמוכים למגרש (ראו סעיף 3 לתצהיר עדות ראשית הנכד סלמאן), אך כפי שיפורט בהמשך הנתבעים לא הציגו ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענות אלה. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי כאשר מדובר במקרקעין מוסדרים לא חלה התיישנות לגבי תביעת זכות במקרקעין, ואילו כאשר מדובר במקרקעין לא מוסדרים תקופת ההתיישנות היא 15 שנים (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). עיון בנסח הרישום מיום 20.5.04 (נספח א' לכתב התביעה המקורי) מלמד כי גוש 19222 חלקה 5 בגודל 974,255 מ"ר עברה הליכי הסדר אשר הושלמו, והחלקה נרשמה בפנקס הזכויות ע"ש המדינה בשלמות בתאריך 4.4.1978. לפי נסח רישום עדכני יותר מתאריך 17.8.2006 (נספח א' לכתב התביעה המתוקן), חלקה 5 המקורית עברה גם הליך של פיצול (פרצלציה) באופן שלאחר שהושלם הליך הפיצול קיבלה חלקה 5 (מספר ישן) מספר חדש 121, ושטחה הצטמצם לשטח 882,092 מ"ר. לאור האמור לעיל, מאחר וביום הגשת התביעה היו המקרקעין, נשוא התביעה, מקרקעין מוסדרים לא ניתן להעלות כלל טענת התיישנות נגד הבעלים הרשום (המדינה), ללא קשר למשך זמן האחזקה הנטען במגרש נשוא התביעה. יתרה מכך, גם אם נניח לטובת הנתבעים 3-6 כי נכונה טענתם לפיה סבם ואביהם המנוחים החזיקו ברציפות במגרש, הכשירו אותו והשתמשו בו במשך עשרות שנים עוד "בשנות השבעים" (סעיף 7 ב' לכתב ההגנה המתוקן), ואפילו עשו כן עוד לפני ביצוע הליכי ההסדר שהסתיימו כאמור בשנת 1978, הרי שלאחר פרסום הודעת ההסדר הייתה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם בפני פקיד ההסדר בדבר זכויותיהם הנטענות במגרש, לרבות העלאת טענת ההתיישנות במסגרת הליכי ההסדר, ובמידת הצורך להעביר את המחלוקת בתביעות המנוגדות במגרש להכרעת ביהמ"ש המחוזי. למעלה מכך, עפ"י סעיפים 51 ו- 52 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט -1969 (להלן: "פקודת הסדר זכויות במקרקעין"), דיני ההתיישנות במקרקעין מאפשרים, בנסיבות מסוימות, מחד לסלק את ידו של הנתבע מהמקרקעין, אך מאידך לרשום אותו כבעלים גם אם אין לו זכות קניינית במקרקעין, וזאת במסגרת הליכי ההסדר (רכישת זכויות בעלות מכוח התיישנות מנחילה). סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין קובע שמרגע שהקרקע הוסדרה, קרי הליך ההסדר הסתיים בקביעה סופית של פקיד ההסדר לגבי מיקומה הגיאוגרפי והסופי של החלקה וכן בהכרעה סופית ומוחלטת של זכויות הבעלות עליה, מתבטלת כל זכות הסותרת את אותו רישום. (ראו גם סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין הקובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה "ראיה חותכת" לתוכנו). סעיף 159(ב) סיפא לחוק המקרקעין קובע כי מי שטענת התיישנות במקרקעין התגבשה לזכותו לפני תחילת חוק המקרקעין (1.1.1970), היא לא מתבטלת גם אם מדובר במקרקעין מוסדרים. לפי סעיף 5(ב) לחוק ההתיישנות תקופת התיישנות של מקרקעין מוסדרים היא 25 שנים. לאור האמור, על מנת שתעמוד לנתבעים טענת התיישנות היה עליהם להוכיח כי הם מחזיקים במגרש משנת 1945, דבר שלא נטען, וכל שכן לא הוכח על ידם. גם טענות הנתבעים בדבר שיהוי או ויתור מכללא דינן להידחות. לא הובאו ראיות כלשהן מצד הנתבעים לפיהן המדינה הייתה מודעת במהלך השנים להחזקה ו/או שימוש ו/או הכשרה שביצעו הנתבעים במגרש שבבעלותה ונקטה במדיניות של הזנחה, התעלמות או "הסכמה שבשתיקה" באופן שניתן ללמוד מכך על שיהוי רב ו/או "ויתור" מצידה על זכויותיה במגרש. בעניין זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את גודל המגרש ביחס לגודלה של חלקה 121 ואת העובדה כי המדינה בעלת המקרקעין הינה גוף גדול אשר אין לצפות ממנו להבחין בכל פגיעה או שינוי במקרקעין שבבעלותו בכל רחבי המדינה, ובכל עת. הנתבעים לא הוכיחו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ששינוי מצבם לרעה, עקב השיהוי הנטען, נעשה בתום לב, בעיקר שעה שהמקרקעין שבבעלות המדינה, לרבות המגרש, עברו הליכי הסדר עוד בשנות ה- 70 (סמוך למועד שבו לטענת סלמאן (הסב) הוא תפש חזקה במגרש והחל בהכשרתו הראשונה). נזכור כי הנתבעים טוענים כי ביצעו עבודות הכשרה בשנות השמונים לצורך נטיעת עצי זית (לאחר השלמת הליכי ההסדר). גם אם הורע מצבם של הנתבעים עקב השיהוי הנטען (השקיעו כספים בעבודות הכשרת המגרש), עדיין לא הוכח שהדבר התאפשר עקב חוסר תום לב ו/או על סמך התנהגות מודעת מצד בעלי המקרקעין (המדינה). בנוסף, לא הובאו ראיות מצד הנתבעים לעניין גבולות החלקה/ות שבבעלותם כנטען ומיקומן ביחס למקרקעין או למגרש; מהו המועד שבו תפש סלמאן (הסב) חזקה במגרש; מיהות פעולות ההכשרה והיקף ההשקעה שהשקיעו סלמאן ו/או עמאד במגרש; מועד ביצוע העבודות וכו'. מחומר הראיות המצוי בתיק ביהמ"ש לא ברור מהו המועד שבו נודע למדינה לראשונה כי מי מהנתבעים תפש חזקה במגרש ומבצע בו פעולות הכשרה. לפי נספח ג' לכתב התביעה המתוקן שלח דהן בתאריך 20.4.04 לסלמאן (ז"ל) התראה בדבר השגת גבול ודרישה לפינוי עצי הזית שנטעו במגרש. לא ברור אם פניה זו נענתה ע"י הנתבעים. לפי עדותו של דהן בביהמ"ש מלבד מכתב ההתראה הנ"ל אין תיעוד בתיק המינהל למשלוח מכתבים נוספים (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 24-26). יש לציין כי התביעה הוגשה ביום 1.7.04, דהיינו כ- 3 חודשים לאחר מכתבו הנ"ל של דהן. כמו כן, כעולה מסעיף 64 לסיכומי הנתבעים "...התובע לא התנגד לחזקה ולשימוש של הנתבעים במקרקעין במשך עשרות שנים ומעולם לא הפריע לשימוש ולהחזקה של הנתבעים במקרקעין ובמשך כל השנים לא הגיש כל בקשה ו/או תביעה לפינוי הנתבעים מהקרקע..." (ההדגשות אינן במקור ג'.נ). מובן שהטוען טענת שיהוי עליו נטל הראיה, ובנסיבות דלעיל נטל זה לא הורם ע"י הנתבעים. כאמור, המינהל צירף לתצהיר עדותו הראשית של דהן נסח רישום (נספח א') מתאריך 17.8.05 ממנו עולה כי המדינה הנה הבעלים הרשום בשלמות (לאחר פרצלציה) של חלקה 121 (מקודם חלקה 5) בגוש 19222 בשטח כולל של 882,092 מ"ר. כמו כן, צירף המינהל לכתב התביעה המקורי (נספח ג') תשריט אורטופוטו מיום 9.5.04 (להלן: "תצ"א"), עליו סומנו בצבע כחול גבולות המגרש (המגרש סומן ע"ג התצ"א באות א'), ואת גבולות החלקות הסמוכות השונות ומספריהן, לרבות חלקה 5, בקווים אדומים. עיון בתצ"א מלמד כי המגרש שגבולותיו מסומנים בקו כחול הינו חלק מחלקה 5. עוד ניתן לראות מהתצ"א שקו הגבול הצפוני של המגרש מהווה קו גבול משותף עם החלק הדרומי של חלקה מס' 4 מצפון וכי החלק הדרומי של חלקה 4, וכמעט כל המגרש, הינם שטחים מעובדים הנטועים עצים, כנטען ע"י המינהל. הנתבעים טוענים בסיכומיהם (סעיפים 31-36) כי המינהל לא הצליח להוכיח את גבולות המקרקעין שבבעלות המדינה וכן לא הוכיח כי המגרש הינו חלק ממקרקעין אלה זאת מאחר וצילום התצ"א, וגם מכתבו של דהן מיום 20.4.04 מתייחסים לחלקה 5ח בגוש 19222, ואילו כתב התביעה מתייחס לחלקה 121 בגוש 19222. לחלופין טוענים הנתבעים כי היה וביהמ"ש יקבע כי חלקה 5ח בתצ"א הינה חלקה 121, אזי הם טוענים כי התצ"א אינו יכול להוות ראיה לפלישה הנטענת למגרש, שכן שרטוט גבולות המגרש ע"ג התצ"א לא נעשו על סמך מפת מדידה של מודד בשטח או תוכנית מדידה של מודד מוסמך (פרג' המודד העיד בחקירתו בביהמ"ש כי לא ביקר בחלקה 121 והוא לא זה שהכין תשריט עם מידות של שטח הסגת הגבול הנטענת אלא בדק ואישר את התצ"א על סמך מידות שקיבלה נטלי השרטטת מהמפקח דהן, אשר העיד על עצמו בחקירתו בביהמ"ש כי אינו יודע לשרטט גבולות ו/או חלקות על גבי התצ"א). כן נטען כי העובדה שעל התצ"א לא מצוין תאריך טיסה ובדיקה פוגם במהימנות הצילום ומשקלו הראייתי. כאמור, עיון בנספח א' לתצהיר דהן מלמד כי חלקה 5 עברה הליך של פיצול שנרשם בנסח הרישום בתאריך 3.1.2005 באופן שלאחריו קיבלה החלקה את המספר 121: "נוצר ע"י שטר 107/2005 פרצלציה רצונית. המספרים הישנים של החלקה 5. לוח תמורה יוצר:1" (ההדגשה אינה במקור ג'.נ). לאור האמור, הוכח ע"י המינהל כי חלקה 121 הייתה קודם להליך הפיצול חלקה 5. אכן מכתבו של דהן מיום 20.4.04 בדבר ההתראה על השגת גבול מתייחס לחלקה 5 ולא חלקה 121, אך זהו מספר החלקה שהיה נכון למועד מכתבו של דהן. מקובלת עלי באופן עקרוני טענת הנתבעים כי לצורך הוכחת הפלישה הנטענת היה על תשריט התצ"א להתבסס על מדידת השטח בפועל באמצעות מפת מדידה ע"י מודד מוסמך. המודד פרג' העיד כי לא ביקר במגרש והוא לא זה שמדד את גבולות המגרש (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 1 ו- 7). עפ"י עדותו של פרג' גבולות המגרש התבצעו ע"ג התצ"א באמצעות תוכנת מחשב (עמוד 15 לפרוטוקול שורה 31), והתצ"א משקף את המצב בשטח, באותו דיוק של מדידה קרקעית, יחד עם הוא לא פירט מדוע הוא סבור כך (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 11-12). המודד פרג' העיד בביהמ"ש כי נטלי השרטטת קיבלה את התצ"א מהמפקח דהן עם סימון גבולות הפלישה על סמך ביקור המפקח בשטח (עמוד 15 לפרוטוקול שורה 2). מאידך המפקח דהן העיד בחקירתו הנגדית כי ביקר במגרש פעם או פעמיים (פרוטוקול עמוד 7 שורות 11 -15), אך אינו מודד מוסמך (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 27-28), אינו בעל רקע במדידות (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 32 ועמוד 6 שורה 1) ובעדותו הבהיר כי מחלקת המיפוי היא זו שאחראית על התשריט והסימונים עליו (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 1-4). תפקידו כמפקח הוא לבקר בשטח ולאמת מצב באופן פיזי (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 30-32). ואילו השרטטת נטלי אשר ערכה את תשריט התצ"א (כך צוין ע"ג התצ"א) ובעיקר סימנה בצבע כחול את גבולות המגרש לא זומנה לעדות בביהמ"ש. יחד עם זאת, מעדותו של פרג' בביהמ"ש עולה כי המינהל נוהג לרכוש את תצלומי האוויר ובכלל זה התצ"א (נספח ג') מהמרכז למיפוי ישראל כאשר התצ"א מגיע מוכן עם סימון גבולות החלקות, מספרי החלקות והגושים ע"ג התצ"א. כמו כן עפ"י עדותו של פרג' פעם בשנה הם מקבלים תצ"א עדכני מהמרכז למיפוי ישראל (עמוד 14 לפרוטוקול שורה 26). לאור האמור אין יסוד לטענת הנתבעים בדבר אי מהימנותו של התצ"א בכל הקשור למיקום הגבולות של החלקות והגושים ומספריהם, אלא לכל היותר בכל הנוגע למיקום וגבולות המגרש אשר סומן כאמור ע"ג התצ"א ע"י נטלי עפ"י נתונים שנמסרו ע"י המפקח דהן. על אף האמור לעיל, הרי שסלמאן (הסב) עצמו טען בסעיף 9 לכתב ההגנה כך: "הנתבע יטען....אין הוא עצמו מחזיק בשטח נשוא התביעה ואין הוא מעבד אותו בעצמו והשטח הנטען הינו בחזקת בנו עמאד סלמאן עבדאללה ובני משפחתו..", וכן בסעיף 11 לכתב ההגנה: "כי עד לתחילת שנות השמונים הוא ובניו עיבדו את הקרקע, נשוא התביעה, וזרעו בה חיטה, עדשים, שעורים וגידולים אחרים..", כאשר הזיהוי וההתייחסות הנה לאותו "שטח נטען" (המגרש), נעשה עפ"י התצ"א שצורף לכתב התביעה (הנתבעים בחרו שלא להגיש חוות דעת מודד נגדית או ראיה אחרת על מנת לסתור את התצ"א שהגיש המינהל). דהיינו, הנתבעים אינם מכחישים למעשה כי הם מחזיקים ומשתמשים במגרש (הטענה חוזרת על עצמה במספר סעיפים בכתב ההגנה המקורי והמתוקן), אלא טוענים לבעלות על המגרש מכוח התיישנות עקב החזקה רבת שנים במגרש ו/או עקב עבודות הכשרה שהשקיעו במגרש, וזאת, עפ"י הנטען, עוד בטרם הוסדרו המקרקעין, נשוא התביעה. בנסיבות דלעיל, הנטל עובר לנתבעים להוכיח מכוח איזו זכות הם טוענים לבעלות על המגרש. יובהר כי ככל שטענת הנתבעים לבעלות על המגרש מכוח סעיפים 51-52 לפקודת הסדר מקרקעין (התיישנות מנחילה), הרי שהיה עליהם להוכיח טענות אלה במסגרת הליכי ההסדר ואילו אם טענתם היא להתיישנות דיונית, הרי שגם אם טענה זו הייתה מוכחת, אין בה כדי להקנות לנתבעים זכויות בעלות במגרש אלא לכל היותר לחסום את בעלי המגרש מהאפשרות לסלק ידם ולפנותם מהמגרש (עפ"י סעיף 2 סיפא לחוק ההתיישנות אין בהעלאת טענת התיישנות דיונית מצד הנתבע כדי לפגוע בזכות המהותית של התובע). דא עקא, שהנתבעים לא הציגו כל ראיה התומכת בטענתם לבעלות על המגרש. הנתבעים אף לא הציגו כל ראיה לגבי מיקום הגבולות של החלקות הסמוכות למגרש, נשוא התביעה, אשר נטען כי הן בבעלותן. עיון בתצ"א מלמד כי מלבד קו הגבול המשותף בין החלק הצפוני של המגרש לבין החלק הדרומי של חלקה 4, יתר השטחים מסביב למגרש שייכים לחלקה 5 (כיום 121) שכאמור אין חולק שהיא בבעלות המדינה. יתרה מכך, גם הנכד סלמאן לא ידע לפרט במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש את מספרי החלקות שלטענתו קיבל בירושה מאביו המנוח עמאד אשר קיבל אותן מסבו סלמאן (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 15-24). הנכד סלמאן אישר בחקירתו הנגדית כי גודל המגרש מסתכם בכמה דונמים (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 20). הוא גם אישר בחקירתו הנגדית שלאחר הגשת התביעה לא ביצע שום בדיקה, מדידה, רישומים בטאבו, על מנת לוודא שהמגרש בבעלותו והסביר שהוא מכיר פיסית את האדמה מילדותו, והאדמה הוחזקה והוכשרה ע"י סבו סלמאן עוד משנות ה- 70 אשר חילק את אדמותיו לילדיו (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 17-28). יש לציין כי הנתבעים 3-6 לא הציגו כל ראיה לפיה המגרש או חלקות סמוכות למגרש נכללו בעיזבון אביהם המנוח עמאד ז"ל. לאור האמור לעיל, ובהעדר ראיות מצד הנתבעים לסתור, אני קובע כי המינהל עמד בנטל הראיה הרובץ על כתפיו במשפט אזרחי והוכיח כי השטח המסומן בכחול ע"ג התצ"א (המגרש) הינו חלק ממקרקעין שבבעלות המדינה (חלק מחלקה 121 גוש 19222) ושהנתבעים ו/או מי מהם פלשו למגרש, עושים בו שימוש, ומחזיקים בו שלא כדין. מכאן לטענה החלופית של הנתבעים (סעיפים 51 עד 61 לסיכומיהם) לפיה מאחר וסלמאן, סבם המנוח, ולאחר מכן אביהם המנוח עמאד ז"ל החזיקו והשתמשו במגרש מאז שנות השבעים ונהגו בו מנהג בעלים, הכשירו אותו ונטעו בו גידולים שונים וזאת ללא התנגדות ו/או הפרעה מצד המדינה, הרי אין מקום להורות על פינוים מהמגרש אלא יש לאפשר להם להמשיך ולהחזיק בו כנגד תשלום תמורת המגרש ו/או פיצוי הולם לתובע. המינהל טוען מנגד כי הנתבעים לא הוכיחו כי מתקיימים בנסיבות העניין התנאים המזכים אותם לרכוש את המגרש מהמדינה. נבחן להלן סוגיה זו. פרק ד' לחוק המקרקעין דן בבניה במקרקעי הזולת. חוק המקרקעין מבחין בין שני מצבים של בניה במקרקעי הזולת: הראשון, בנייה על קרקע מוסדרת והשני, בנייה על קרקע שאינה מוסדרת. סעיף 21 לחוק המקרקעין קובע כי כאשר הבניה או הנטיעה נעשית על קרקע מוסדרת, כי אז יוכל בעל הקרקע לדרוש את סילוק הבניה ללא כל התחשבות בנזק שייגרם לפולש. הסיבה היא כי בקרקע מוסדרת לא יכולה להיות סיבה לטעות במימדי שתי החלקות הסמוכות ומיקומו של הגבול המשותף ביניהן. אשר על כן, האפשרות כי מקים הבניה יוכל לגבור על בעל מקרקעין שבחלקתו בנה, קיימת רק במקרקעין לא מוסדרים בהתקיים שלוש תנאים מצטברים הבאים: המקים סבר בתום לב בשעת הקמת המחוברים כי הוא בעל המקרקעין; הסכום שהשקיע המקים במחוברים עלה בשעת הקמתם על שווים של המקרקעין בלי המחוברים באותה שעה; רכישת המקרקעין ע"י המקים לא תגרום לבעל המקרקעין נזק חמור שאין בתשלום שוויים כדי לפצות עליו. (ראו: מוטי בניאן, דיני מקרקעין, מהדורה שנייה, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, עמוד 261). בעניינו, מאחר והמקרקעין נשוא התביעה מהווים מקרקעין מוסדרים (כפי שנקבע לעיל), הרי שסעיף 23 לחוק המקרקעין אינו ישים, ובעלי המקרקעין (המדינה) רשאים לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים, כולל סילוק הבניה והנטיעה ללא התחשבות בנזק שייגרם לנתבעים (ככל שייגרם). יחד עם זאת ולמעלה מן הדרוש אציין כי גם אם המקרקעין היו לא מוסדרים עדיין לא הוכח כדבעי ע"י הנתבעים התקיימות שלוש התנאים שפורטו לעיל במצטבר. בין היתר, הנתבעים לא הציגו כל ראיה המעידה על קיומו של קו גבול משותף בין המגרש לבין חלקה כלשהי הסמוכה למגרש, אשר עפ"י הנטען הינה בבעלותם, באופן שיכול ללמד על נסיבות של החזקה או שימוש במגרש בתום לב (תוך אמונה בטעות ובתום לב כי הם בעלי הקרקע); כמו כן, הנתבעים לא הוכיחו ברמה מספקת את המועד שבו התחילו את עבודות ההכשרה במגרש, סוג העבודות, מועד הכשרת הקרקע לגידולים, מועד השבחת הקרקע לצורך נטיעת עצי זית, כו', כך שלא הוכח היסוד של תום לב בשעת הקמת המחוברים; עפ"י סעיף 4 לתצהיר הנכד סלמאן וכן עדותו בביהמ"ש, המגרש עבר עבודות הכשרה פעמיים: פעם הראשונה ע"י סלמאן במועד לא ידוע בשנות השבעים לצורך הכנת הקרקע לגידולי פלחה, ופעם שנייה במועד לא ידוע בשנות השמונים ע"י עמאד המנוח לצורך נטיעת עצי זית (לפי עדות הנכד סלמאן בביהמ"ש הוא נולד בשנת 1975 ומאז גיל 6-7 ידוע לו שהאדמה של משפחתו). כן ציין כי האדמה ניטעה עצי זית לפני 20 שנה (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 1-2 ו- 29), דהיינו במגרש נטעו עצי זית בסוף שנות ה- 80 - תחילת שנות ה- 90. יש לציין כי עצם ביצוע עבודות ההכשרה ע"י הנתבעים במגרש נתמכו בעדותו של דהן בביהמ"ש במסגרתה העיד כי המגרש מצוי באזור סלעי מאד והיה צורך להשתמש בכלי עבודה כבדים (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 1-2) וכן כי בעת ביקורו במגרש, בסמוך למשלוח מכתב ההתראה לסלמאן (שנת 2004) הבחין כי נטועים בו עצי זית בוגרים ומניבי פרי בגיל 22-27 שנים לערך (עמוד 7 לפרוטוקול שורה 10). לטעמי, העובדה כי המקרקעין נשוא התביעה עברו הליכי הסדר אשר הושלמו בשנת 1978 יש בה כדי לשלול את טענת הנתבעים לבניה או לנטיעה בתום לב במגרש לכל הפחות בנוגע לעבודות שבוצעו במגרש, לאחר שהקרקע הוסדרה. הנתבעים גם לא צירפו כל ראיה לגבי מיהות פעולות ההכשרה שביצעו במגרש, מועדי הביצוע, וסה"כ שווי העבודות שבוצעו. כמו כן, לא הוגשה כל ראיה לעניין שווי המגרש, במועד ביצוע הבניה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע האם התנאי השני לעיל מתקיים. לסיום יובהר כי עפ"י סעיף 21 לחוק המקרקעין לבעל המקרקעין ישנה זכות ברירה, עפ"י שיקול דעתו הבלעדי, לבחור באפשרות של קיום המחוברים ובמקרה כזה עליו לשלם למקים את שווים בעת הקמתם או את שווים בעת הפעלת זכות הברירה, לפי הנמוך מהשתיים או לדרוש את סילוקם של המחוברים על ידי ועל חשבון מסיג הגבול, והשבת המצב לקדמותו. לאור הנטען בכתב התביעה הרי שהמינהל בחר באפשרות השנייה. סיכום: מכל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים 3-6 מהמגרש אשר גבולותיו מסומנים בצבע כחול ע"ג התשריט שצורף כנספח ב' לכתב התביעה המקורי, המהווה חלק ממקרקעין הידועים כחלקה מס' 121 (מקודם 5) בגוש 19222 מאדמות כפר כיסרא. כמו כן אני מחייב את הנתבעים 3-6 לפנות את כל הבנוי והנטוע על המגרש הנ"ל. פסק דין זה יקוים תוך 60 יום מיום קבלתו. אני מחייב את הנתבעים 3-6, הדדית, לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחה בסך 3,000 ₪. קרקעותפינוי מקרקעיןבעלותמקרקעיןפינוי