מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיכוב הליכים עד להמצאת ערבות:   בקשה מבית-המשפט להפעיל את סמכותו, על-פי סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ולהורות למשיבה לתת ערבות בנקאית בסך 150,000 ש"ח, להבטחת הוצאות המשפט של המבקשת, באם תידחה התביעה נגדה. כן מתבקש בית-המשפט להורות על עיכוב ההליכים בתביעת המשיבה, עד להמצאת ערובה, כאמור.   סעיף 232 הנ"ל קובע:   "מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".   סמכות דומה מוענקת לבית המשפט גם בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:   "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".   התקנה אינה קובעת מתי ובאילו תנאים רשאי בית המשפט לצוות על תובע להמציא ערובה, והשאירה את הדבר לשיקול-דעת בית המשפט.   1.      חלות התקנות לביצוע אמנת האג   תקנה 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג, 1954 (סדר הדין האזרחי), תשכ"ט - 1968, קובעת לאמור:   "תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן ביטחון או ערובה לפירעון הוצאות-משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלול להתחייב בהן כלפיו במשפט".   טוען בא-כח המשיבה, כי לאור התקנה הנ"ל, אין לחייב את המשיבה - התובעת ליתן ערובה להוצאות.   אין לקבל טענה זו, התקנה קובעת, כי אין לחייב תובע לתת ערובה רק "מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים", אולם אין התקנה מונעת מלחייב תובע לתת ערובה משיקולים אחרים, אשר בתי-המשפט מתחשבים בהם בבואם להכריע, האם לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע, כגון: מצבו הכספי של התובע והחשש שמא לא יוכל לעמוד בתשלום ההוצאות.   בת"א (חי') 428/75, המ' 2912/75, אנקרלוקן (נורווגיה) נ' חברה לבנין מיסודו של סולל בונה בע"מ, פס"מ תשל"ו 2, קבע אמנם בית-המשפט כי חברה בע"מ יכולה להיכלל במונח "אזרח" של מדינה, במובן תקנה 28(א) הנ"ל, ולפיכך, יש לשחרר את התובעת ממתן ערובה. אולם, הוא הוסיף, כי אילו הוכח שלחברה התובעת אין רכוש אף בנורווגיה "היה מקום להטיל על התובעת מתן ערובה להוצאות הנתבעת, לא מפני מושבה בחו"ל, אלא לפי ההוראה שבסעיף 253 לפקודת החברות (כיום סעיף 232 - א"ו), אשר נותנת לשופט כוח להטיל על חברה מוגבלת (במניות או בערבות), שהיא תובעת בתובענה או בכל הליך אחר, לתת בטוחה להוצאות הנתבע, כאשר יעלה מראיות אמינות, כי יש סיבה להניח שהחברה לא תהיה מסוגלת לשלם את הוצאות הנתבע, כאשר יצליח בהגנתו. הוראה זו אינה מבדילה בין חברה ישראלית לבין חברה זרה, ולכן, אין מניעה באמנת האג, 1954 או בתקנות תשכ"ט, להשתמש בה נגד התובעת במקרה דנן".   יוצא, אם כן, שמצבה הכלכלי של התובעת ויכולתה לעמוד בהוצאות, אם תפסיד בתביעתה, יכולים להוות שיקול בהחלטה האם לחייבה במתן ערובה לפי סעיף 232 לפקודת החברות, ואין הדבר עומד בניגוד לאמור בתקנה 28 (א) לתקנות לביצוע אמנת האג.   2.      השיקולים בהחלטה האם לחייב במתן ערובה   בפסק הדין שניתן ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, נקבע, כי יש לראות את סעיף 232 לפקודת החברות כהוראה מיוחדת החלה על חברות, ולעניינן אין תחולה להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:   "להבדיל מתקנה 519, קובע סעיף 232 הנ"ל תנאי הכרחי יחיד לחיובה של חברה במתן ערובה, והוא - חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות אם הנתבע יזכה בדין. בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד, שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה התובעת, שהיא חברה חסרת-יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות" (שם, בעמ' 650).   בפסק הדין הנ"ל סוקר השופט המלומד את הפסיקה האנגלית, בנוגע להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית-המשפט, אם להורות לחברה חסרת יכולת להמציא ערובה להוצאות אם לאו. על-פי הפסיקה האנגלית בין השיקולים שרשאי בית המשפט להביא בחשבון אפשר למנות גם את אלה: האם הוגשה תובענת החברה בתום-לב והאם יש לה סיכוי טוב להצליח בה? האם ניתן לדלות מעמדת הנתבע הודאה בחוב? מהם סיכויי ההגנה? האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה ולהכשילה? האם מצבה הרעוע של החברה התובעת נגרם על-ידי התנהגות הנתבע?   לעניין השאלה, אם קיימת חזקה הקובעת שיש או שאין מקום להורות על מתן ערובה, נחלקו הדעות בפסיקה האנגלית. לדעת השופט המלומד, אי אפשר שלא לנקוט עמדה לגבי השאלה, מהי, לעניין סעיף 232, החזקה הקיימת, כאשר כפות המאזניים בגדרו של הסעיף מאוזנות:   "במקרה כזה, אם לא תאמר שקיימת חזקה שיש מקום להורות על ערובה להוצאות, ממילא אמרת שהעותר לחיוב בערובה עליו הראיה".   לפיכך, דעתו היא שקיימת חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא-אם-כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור.   עם כל הכבוד, לדעתי, החזקה הנ"ל, אם קיימת, חלה כאשר בית-המשפט מפעיל את שיקול-דעתו על-פי תקנה 519 דווקא ולא על-פי סעיף 232. תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, ואילו סעיף 232 מפרט תנאי למתן הערובה שהשופט ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.   כלומר, דווקא על פי סעיף 232 נדרשת ראיה נאמנה והנטל להביא ראיה זו מוטל על הנתבע המבקש את מתן הערובה.   לפי הקשר הדברים נראה לי, שגם כוונת השופט המלומד הייתה שחזקה זו חלה לגבי חברה שיש לגביה יסוד סביר לחשש שלא תעמוד בהוצאות, כאמור בסעיף 232, ואין החזקה חלה על כל חברה שתובעת, רק משום היותה חברה בע"מ ולא אדם פרטי.   אם זו כוונת הדברים, הרי שהנטל להראות שקיים יסוד סביר לחשש כזה עדיין מוטל על מבקש הערובה, ורק משעמד בנטל זה - יש מקום להפעיל את החזקה בדבר מתן הערובה. לאחר שמופעלת החזקה, עובר הנטל אל התובעת להראות שקיימים שיקולים אחרים, השוללים את חיובה במתן הערובה, כגון: שמצבה הכספי הרעוע, המהווה את היסוד לחשש שלא תעמוד בהוצאות, נגרם על-ידי הנתבעת עצמה, המבקשת כעת את מתן הערובה.   לדעתי, המצב הרצוי הוא שלבית המשפט שיקול-דעת רחב להיעתר לבקשה למתן ערובה או לדחותה, לפי נסיבות העניין, ולא קיימת חזקה בדבר נטל השכנוע לכאן או לכאן מעבר לאמור בסעיף 232 עצמו.   במקרה דנן, עולה מתצהיר המבקשת כי לתובעת, שהינה חברה זרה, ישנם נושים בישראל ועומדות כנגדה תביעות בסכומים גבוהים, ואילו נכסים בישראל - אין לה.   כמו-כן, בעיקול זמני שהוטל על כספי המבקשת לטובת המשיבה, חויבה המשיבה במתן ערובות, ואולם היא לא נתנה אותן, וצו העיקול פקע מאליו.   לכאורה, יש בדברים אלו כדי לבסס יסוד לחשש בדבר מצבה הכספי והכלכלי של המשיבה ובדבר אי-יכולתה לשלם הוצאות הנתבעת.   בתצהיר הנגדי, מטעם המשיבה, נמנע המצהיר מלציין במפורש שמצבה הכספי והכלכלי הרעוע של המשיבה איתן. בתצהיר נטען שהנתבעת - המבקשת, באי-כיבוד התחייבותה כלפי התובעת - המשיבה, גרמה למצבה הרע של המשיבה - אם הינו קיים - ולכן, היא מנועה מלבקש ערובה להוצאות בטענה של מצב כלכלי רעוע, לכאורה.   אכן, בית-המשפט רשאי להתחשב בשיקוליו בטענה זו - אם תוכח. שיקול נוסף אשר בית-המשפט רשאי להתחשב בו, בבואו להחליט אם לחייב התובעת במתן ערובה, הינו - האם יש לתובעת סיכוי טוב להצליח בתביעה ומהם סיכויי ההגנה.   במקרה דנן, שני השיקולים הנ"ל כרוכים זה בזה: אם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת אכן נגרם עקב הפרת הנתבעת את התחייבותה כלפי התובעת, הרי שממילא יש לתובעת סיכוי טוב לזכות בתביעתה וסיכויי ההגנה קלושים.   כדי לענות על שאלות אלו בוודאות, יש להמתין לתוצאות המשפט גופו. אולם, כדי להכריע בשאלה המקדמית של מתן הערובה, אין ברירה אלא להתחשב בשיקולים אלו, כפי שהם נראים על-פני הדברים, מתוך כתבי-הטענות והתצהירים.   התביעה דנן הינה בסדר דין מקוצר, ולכן אבן בוחן טובה לבדיקה הנ"ל תהיה ההחלטה, האם לתת לנתבעת רשות להתגונן.   אם תינתן למבקשת רשות להתגונן, משמע שסיכויי ההגנה טובים לכאורה, ואזי, בשים-לב למצב הכלכלי של התובעת, יש מקום לחייבה במתן ערובה.   אם לא תינתן לנתבעת רשות להתגונן, ממילא נשמטת עילת בקשה זו. ד"ר א' -7583/94   לפיכך, מכוח סמכותי על-פי סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, אני מורה למשיבה ליתן ערובה בנקאית בסך 50,000 ש"ח, להבטחת הוצאות המשפט של המבקשת. חיוב זה ייכנס לתוקפו רק אם וכאשר תינתן למבקשת רשות להתגונן בתיק העיקרי.  עיכוב הליכיםערבות