על מנת שתקום טענת סיכול על פי הוראת סעיף 18(א) לחוק החוזים, על הטוען כזאת להוכיח שלושה תנאים מצטברים: האחד, העדר ידיעה או צי‏פייה באשר לקיומן של הנסיבות המסכלות (להלן: "דרישת העדר הציפיות"); השני, התרחשותן בפועל של הנסיבות המסכלות את קיום ההסכם; השלישי, אי יכולתו של המפר למנוע נסיבות אלו [ראו גם: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים - (החלק הכללי), לקראת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה-2005, בעמ' 627]. ויודגש, כי הדרישה להעדר הציפיות פורשה בפסיקה באופן מצומצם ביותר כך שגם " ... אירועים מסכלים שרמת ההסתברות לקיומם קלושה הם בגדר הציפייה הפוטנציאלית של הצדדים ממנה... " ופירוש זה "קרב את האחריות החוזית בארץ לאחריות מוחלטת, והפך את סעיף 18 לחוק התרופות לאות מתה בחקיקה" [פרופ' ג. שלו, שם, עמ' 630; וראו גם: דברי כב' המשנה לנשיא לנדאו בע"א 715/78 כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ, פ"ד ל"ג(3) 639]. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת סיכול: זוהי תביעה לאכיפתם של הסכמי מכר של מקרקעין, המצויים ביישוב נופים שבשומרון. הנסיבות 1. הנתבעת 1, נופים מפעלים כלכליים בע"מ (להלן: "נופים" או "החברה") הינה בעלת הזכויות בשטחי מקרקעין המצויים ביישוב נופים שבשומרון (להלן: "המקרקעין"), הכוללים שני מגרשים - מס' 503 ו-539 - אשר כל אחד מהם הינו בשטח של 990 מ"ר (להלן: "המגרשים"). הנתבע 2, עוה"ד דב פישלר, משמש מזה שנים הרבה ככונס נכסים על זכויותיה של החברה במקרקעין, וככזה הינו משמש כמנהלה בפועל (להלן: "עוה"ד פישלר" או "כונס הנכסים" או "הכונס"). 2. בשנת 1991 רכש התובע מהחברה, באמצעות כונס הנכסים, את שני המגרשים יחד עם שתי עולות חדשות (להלן: "העולות החדשות"), הגב' פלקסמן וולדה (להלן: "פלקסמן") והגב' זלקינד נטליה (להלן: "זלקינד"). מגרש 503 נרכש על ידי התובע יחד עם פלקסמן, על פי הסכם מכר מיום 5/3/1991 (להלן: "מגרש 503"), וביום 6/3/1991 נכרת הסכם מכר נוסף, הזהה לקודמו, על פיו רכש התובע יחד עם זלקינד את מגרש 539 (להלן: "מגרש 539") (הסכמי המכר מהימים 5/3/91 ו - 6/3/91 יכונו להלן יחדיו "הסכמי המכר" או "ההסכמים"). 3. לכל אחד מהסכמי המכר צורף נספח שכותרו "לוח זמנים לבנייה", בו נקבעו לוחות זמנים מפורטים להוצאת היתרים לבנייה על המגרשים; לתחילת הבנייה בהם בפועל ולסיומה (להלן: "לוח הזמנים"). 4. ביום 15/6/92 שיגר הכונס לתובע מכתב התראה בו הודע לאחרון, כי בשל כך שלא קודמו הליכי הוצאת היתר בנייה למגרש 539, הסכם המכר בגינו ייחשב כבטל, באם לא יומצא לכונס היתר תוך 15 ימים ממועד קבלת המכתב (להלן: "מכתב ההתראה למגרש 503"). מכתב בנוסח דומה נשלח לתובע ולזלקינד ביום 16/6/92, ביחס למגרש 503 (להלן: "מכתב ההתראה למגרש 503"). 5. בתאריך 8/9/92 שלח הכונס לבא כוחו דאז של התובע, עוה"ד יגאל וייס (להלן: "עו"ד וייס"), מכתב על היות הסכמי המכר בטלים, שכן התובע לא מימש את האורכה שניתנה לו במכתבי ההתראה לתיקון ההפרה (להלן: "מכתב הביטול" או "הודעת הביטול"). 6. אחר הדברים האלה ובחלוף למעלה מעשור ומחצה ממשלוח הודעת הביטול, פנה עוה"ד דורון ניר-צבי (להלן: "עו"ד ניר-צבי") בשמו של התובע, במכתבו מיום 2/4/09, בו נתבקש כונס הנכסים להמציא לתובע אישורי זכויות בגין המגרשים (להלן: "הבקשה לאישור הזכויות"). 7. במכתב תשובה מיום 6/4/09 הודיע הכונס לעו"ד ניר-צבי על כי הסכמי המכר בוטלו כדין זה מכבר, כך שהתובע נטול זכויות כלשהן במגרשים. 8. נוכח תשובת הכונס, הגיש התובע - באמצעות עו"ד ניר-צבי - ביום 10/6/09 תביעה כספית כנגד החברה, המועצה האזורית שומרון (להלן: "המועצה") והוועד המקומי נופים (להלן: "הוועד המקומי"), במסגרתה עתר התובע להחזר היטלי המס ששולמו על ידו למן שנת 1991 ואילך, ולמתן צו עשה המורה לחברה למכור המגרשים לצד ג' ולשלם לו 85% מהתמורה שתתקבל ממכירתם (להלן: "התביעה הקודמת"). 9. ביום 3/1/10 נכרת חוזה מכר בין החברה לבין הנתבעת 3, אמנה חברה לבניין ופיתוח בע"מ (להלן: "אמנה בע"מ"), על פיו רכשה האחרונה את מרבית זכויותיה של החברה במקרקעין, ובכלל אלה את המגרשים מושאי התביעה דנן (להלן: "חוזה הרכישה"). 10. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי התביעה הקודמת נמחקה בהחלטה מיום 25/3/10, אשר נתנה תוקף של פסק דין להסדר גישור מיום 16/3/10 (להלן: "החלטת המחיקה" ו"הסדר הגישור" - בהתאמה). התביעה וטענות הצדדים 11. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה ביום 31/5/10, עתר התובע למתן פסק דין המצהיר כי הוא היה ועודנו בעל הזכויות במגרשים, וכי חוזה הרכישה על פיו רכשה אמנה בע"מ את המגרשים - בטל ומבוטל. לטענת התובע, הסכמי המכר בוטלו על ידי הכונס שלא כדין ולא בתום לב, תוך ניסיון לנשל אותו מזכויותיו במגרשים. לשיטת התובע, הוא מעולם לא קיבל הודעה רשמית על ביטול הסכמי המכר, ודבר ביטולם של ההסכמים נודע לו אך ביום 6/4/09, ממכתב התשובה של הכונס לעו"ד ניר-צבי, עת ביקש האחרון לקבל אישור על זכויותיו במגרשים. בנסיבות אלה, כך לתובע, ביטולם של ההסכמים מהווה התנהלות חסרת תום לב מצד כונס הנכסים, שכן כל העת - למן שנת 1991 ועד לחודש מרץ 2009 - הוא המשיך לשאת בהיטלי המיסים (הארנונה) ומיסי הוועד, העולים למועד הגשת התביעה לסך 197,570 ₪ (להלן: "תשלומי המיסים"). עוד טען התובע כי הוא פעל כל העת כמנהג בעלים, החזיק במגרשים והשביחם, בלא שהודע לו, כלל ועיקר, כי הסכמי המכר בוטלו זה מכבר. התובע מוסיף וטוען כי לביטולם של ההסכמים, ככול שנעשה כזאת, אין כל נפקות משפטית הואיל והכונס לא נקט צעדים אופרטיביים למימוש הביטול. בהקשר זה טוען התובע כי הכונס לא הודיע למועצה ולוועד המקומי על הביטול, לא השיב לתובע את כספי התמורה ששולמו על ידו בגין רכישת המגרשים, ולא דיווח אודות הביטול לרשויות המס. עוד טוען התובע, כי אין ולא הייתה כל עילה לביטולם של ההסכמים שכן הסכמי המכר לא הופרו על ידו, כלל ועיקר. לשיטת התובע, אי מימוש הבנייה במגרשים במועדים הקבועים בהסכמים - היה תוצאה של העדר תוכנית בניין עיר (תב"ע) מאושרת לבנייה ביישוב, ולא ניתן היה לקבל היתרי בנייה כמו גם הלוואות מהבנקים למשכתנאות. בתצהיר העדות הראשית הוסיף התובע וטען כי אי מימוש הבנייה במגרשים, נבע ממחדלו של כונס הנכסים, עת נמנע - שלא בתום לב ותוך התעמרות בתובע - מלשנות את רישום הזכויות על שמו בלבד (תוך מחיקת שמותיהן של העולות החדשות מהיותן בעלות מחצית מהזכויות במגרשים). נוכח מחדלו זה של הכונס, כך לתובע, נבצר ממנו מלקבל היתרי בנייה כמו גם משכנתא למימון הבנייה - שכן המועצה סירבה לקבל את תוכניות הבנייה בלא חתימת כל בעלי המגרשים, קרי: העולות החדשות. טוען איפוא התובע כי הוא היה ונותר הבעלים החוקי של המגרשים וכי התנהלותו של הכונס מהווה, בנסיבות האמורות, מעילה בתפקידו ככונס, וניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון התובע. 12. הנתבעים 1+2 (שייקראו להלן יחדיו: "הנתבעים") הכחישו נחרצות את טענות התובע. לטענת הנתבעים, התובע הפר את הסכמי המכר הפרה יסודית ובוטה עת נמנע מלבנות על המגרשים במועדים הקבועים בהסכמים, הפרה שבגינה הודע לתובע, כדין, על ביטולם. לשיטת הנתבעים, כבר בשנת 1992 שיגרו לב"כ התובע, עוה"ד וייס, הודעת ביטול, זאת לאחר משלוח מכתבי ההתראה לתובע על בטלות ההסכמים - בימים 15/6/92 ו-16/6/92. הנתבעים כפרו בטענת התובע כאילו היה עליהם לנקוט בצעדים משפטיים או אחרים למימוש הביטול. אדרבה. באם סבר התובע כי נפל פגם כלשהו בהודעת הביטול, שומה היה עליו לפעול בעניין זה, ומשלא עשה כזאת אין לו להלין אלא על עצמו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין אמת בטענת התובע שלא הודע למועצה כמו גם לוועד המקומי על ביטול ההסכמים. לשיטתם, הודע גם הודע לאחרונים על הביטול, כך שהיה על התובע להימנע מלשלם את מיסי המועצה ודמי הוועד המקומי. הנתבעים טענו עוד כי אי דיווח לשלטונות המס על ביטול ההסכמים, נבע ממחדלו של התובע אשר נמנע מלחתום על תצהירי הביטול, חרף העובדה כי נדרש לעשות כן. לבסוף טענו הנתבעים כי יש לדחות התביעה, נוכח הסכמת התובע לביטול ההסכמים, כפי שזו באה לידי ביטוי בתביעה הקודמת. במסגרתה של התביעה הקודמת עתר התובע להחזר תשלומי המיסים ועלות טיוב המגרשים, ולא זו בלבד אלא שעתר להחזר 85% מהתמורה שתתקבל ממכירתם לצד ג', כמתחייב מהוראת סעיף ו'(1) להסכמים. בנסיבות אלו, כך לנתבעים, התובע הביע הסכמתו המפורשת לביטולם של ההסכמים, ואין הוא יכול לחזור בו מהסכמה זו. כטענות סף טענו הנתבעים כי יש לדחות התביעה באיבה מחמת התיישנות ושיהוי. 13. בכתב הגנתה טענה אמנה בע"מ כי יש לדחות התביעה כנגדה, תוך שהיא מצטרפת לטענות הנתבעים בכל הקשור להפרתם של הסכמי המכר וביטולם כדין. אמנה בע"מ הוסיפה וטענה כי יש לדחות התביעה אף מחמת ויתור, השתק ומניעות. לשיטתה, טרם כריתתו של חוזה הרכישה הודע לה על ידי הכונס דבר הגשת התביעה הקודמת, ממנה עולה כי התובע השלים עם ביטול ההסכמים עימו, ובשל כך עתר בתביעה כספית להחזרי תשלומי המיסים והתמורה החלקית, ששולמו על ידו. תביעה כספית זו - כך לאמנה בע"מ - מהווה הודאה ברורה ומפורשת כי הלה ויתר על זכויותיו במגרשים, כך שאין הוא רשאי לחזור בו מהודאתו. אמנה בע"מ הוסיפה וטענה כי טרם חתימת הסכם הרכישה, פנה בא כוחה עוה"ד עקיבא סילבצקי (להלן: "עו"ד סילבצקי") לעו"ד ניר-צבי, בשאלה האם יש לתובע טענת בעלות על המגרשים והלה השיב בשלילה והבהיר כי "הוא תובע החזרים כספיים בלבד". נוכח מצג מפורש זה - כך לאמנה בע"מ - היא התקשרה עם החברה בחוזה הרכישה, ומן הדין שלא לאפשר לתובע להתכחש למצג זה. דיון והכרעה 14. הגם שהנתבעים העלו בכתב הגנתם, כמו גם בתצהיר העדות מטעמם, טענות סף בדמות התיישנות ושיהוי, אין בדעתי להתייחס לטענתו אלו כלל ועיקר שכן הן לא הועלו, אף לא ברמז, בסיכומיהם. הלכה נודעת היא כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים (אם בשגגה ואם במכוון), כדין טענה שנזנחה. לכן לא יתייחס בית המשפט אליה" (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 310). נמצא, כך מטענות הצדדים, כי שלוש הן השאלות העיקריות שבמחלוקת הצריכות הכרעה בתיק דנא ואלו הן - א. ההפר התובע את הסכמי המכר הפרה יסודית. ב. האם ההסכמים בוטלו כדין. ג. היש לדחות התביעה מחמת ויתור, השתק ומניעות. נדון בשאלות דלעיל כסדרן. הפרת הסכמי המכר 15. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית, כי לא מצאתי שחר לטענת התובע כאילו הוא לא הפר את ההסכמים, באופן אשר זיכה את החברה לבטלם. מחומר הראיות עולה בעליל כי לא זו בלבד שהתובע הפר את הסכמי המכר, אלא שהפרתם הייתה יסודית, כך שהחברה הייתה זכאית, על פי הדין, לבטלם לאלתר. במה דברים אמורים. 16. סעיף 7 להסכמים (נספחים 1,2 לתצהיר התובע ת/1) קובע בזו הלשון - "מובהר בזאת כי תנאי יסודי להסכם זה, הינו התחייבות הקונה לבנות את ביתו תוך התקופה המצויינת בסעיף 9 להלן. אי עמידה בלוח הזמנים לבנייה ייחשב כהפרה יסודית של ההסכם ...". סעיף 9 להסכמים קובע כך - "ידוע לקונה, כי הכונס מכר את המגרש במחיר זול יחסית מתוך רצון לקדם את בניית היישוב. לפיכך תנאי יסודי ועיקרי הינו כי הקונה יבנה את הבית במועד הנקוב להלן; הקונה מתחייב להתחיל בבניית ביתו על המגרש בהתאם ללוח הזמנים המצ"ב כנספח ב' להסכם זה כחלק בלתי נפרד הימנו". פיגור של למעלה מ-90 יום בשלב כלשהו ייחשב כהפרה יסודית של הסכם זה ...". עיון בלוח הזמנים (נספח ב' להסכמים) מלמד כי שומה היה על התובע להגיש תוכניות בנייה על המגרשים תוך 30 יום ממועד חתימת ההסכמים (סעיף 1 ללוח הזמנים); להתחיל בבנייה בפועל תוך 30 יום מקבלת ההיתר ולסיים הבנייה, כולל פיתוח המגרש, תוך 18 חודשים ממועד קבלת היתר הבנייה (ראו: פירוט בסעיף 3 ללוח הזמנים). כונס הנכסים הטעים בתצהירו כי סד הזמנים שנקבע בהסכמים לא היה בכדי, שכן "המגרשים נמכרו לתובע בשנת 1991, עת נדרש הח"מ, ככונס נכסים, להוכיח, כי לפחות 70 משתכנים מעוניינים לבנות את ביתם ביישוב נופים. הדרישה באה ממשרד השיכון, אשר הודיע, כי יהיה מוכן להשתתף במחצית עלות פיתוח היישוב אם יוכח לו, כי 70 משתכנים יהיו מוכנים לבנות את ביתם בנופים" (סעיף 10 לנ/1). גלל כן, כך לכונס הנכסים, נקבעו מועדים מפורטים לתחילת הבנייה וסיומה, כאשר זו לא תעלה על 21 חודשים - כולל ה"גרייס" של 90 יום, בהם לא יראו את ההסכמים כמופרים, הפרה יסודית. נמצא, איפוא, כי התובע חייב היה להתחיל בבנייה תוך 3 חודשים ממועד כריתת ההסכמים, קרי: עד לחודש ספטמבר 1991 (ראו סעיפים 1+2 ללוח הזמנים). אין חולק כי התובע לא עמד בהתחייבותו ולא החל בנייה אף בחלוף 90 הימים, איחור שלגביו נקבע, כאמור, כי הוא לא ייחשב הפרת ההסכם (סעיף 4 ללוח הזמנים). משחלף המועד, כאמור, ברי כי עסקינן בהפרה יסודית של ההסכם לאור הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים"), הקובעת כי הפרה יסודית הינה, בין היתר "הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית". משנקבע בהסכמי המכר מפורשות כי בניית הבתים במגרשים במועד, מהווה תנאי עיקרי בהסכמים וסטייה ממועד זה מהווה הפרה יסודית שלהם, הרי שקמה לחברה הזכות לביטול הסכמי המכר, בלא מתן אורכה כלשהי לתיקון ההפרה [סעיף 7(א) לחוק החוזים]. 17. לא מצאתי ממש בטענת התובע לפיה נבצר הימנו, אובייקטיבית, מלקיים את הוראות ההסכם בשל נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בו. לשיטת התובע, כך בכתב תביעתו, לא ניתן היה לקבל היתרי בנייה, כמו גם משכנתא למימון הבנייה, נוכח העדר תב"ע מאושרת ליישוב נופים (סעיף 7 לכתב התביעה). בנסיבות אלו, כך לתובע, נבצר היה הימנו מלעמוד בלוח הזמנים, הגם שפעל למימוש הבנייה על המגרשים "מיד לאחר רכישת המגרשים בשנת 1991 ..." (שם). דא עקא, כי מחומר הראיות עולה כי לא מינה ולא מקצתיה. נתברר כי התובע לא אמר אמת - כך בלשון נקייה - עת טען להעדר יכולת לקבלת היתרים בשל העדר תב"ע מאושרת. ראשית, במהלך שמיעת הראיות הובהר כי ביישוב נופים נבנו בתים רבים על בסיס התב"ע המופקדת, הגם שזו טרם אושרה. יתר על כן, נתברר כי כונס הנכסים שימש על תקן "חברה משכנת" כך שהבנקים הסתפקו באישורו של הכונס בדבר זכויות הרוכשים במגרשים, לצורך מתן משכנתא למימון הבנייה. שנית וזה העיקר, התובע צירף לתצהירו חוות דעת השמאי מיטלמן מיום 26/7/11 (נספח 19 לת/1) לשם הערכת שוויים של המגרשים. והנה, כך למרבה הפליאה, קובע השמאי בהאי לישנא "ביישוב נופים אין תב"ע (תוכנית בניין עיר) מאושרת. קיימת תב"ע מס' 119 בהפקדה משנת 82 לא מאושרת, ללא תקנון, שלא בשימוש. קיימת תב"ע מפורטת מס' 119/5, בהמלצה להפקדה משנת 88, עם תקנון, שלפיו נתנו אישורי בנייה במתכונת אישור עקרוני ולפיה נבנו רוב הבתים הקיימים ביישוב" (סעיף 5 לחוות הדעת) (ההדגשה שלי - ח.ט.). הנה כי כן, אין אמת בטענת התובע לפיה לא ניתן היה לקבל היתרים לבנייה על המגרשים בהעדר תב"ע מאושרת. אדרבה. מחוות הדעת עולה ברורות כי ניתן גם ניתן היה לקבל היתרים, על בסיס התב"ע המופקדת. יושם אל לב, כי הערכת שווי המגרשים על ידי המומחה מיטלמן נקבעה, בין היתר, על בסיס העובדה כי ניתן לממש את הבנייה על פי התב"ע המופקדת, ובשל כך ערכם של המגרשים, כל אחד מהם, הועמד על ידו לסך של 280,000 ₪. הדעת אינה סובלת, איפוא, מצב כי לצורך הערכת שווי המגרשים - נטען על ידי התובע (באמצעות המומחה מטעמו) כי ניתן לממש הבנייה בהם, ברם לצורך עמידה בלוח הזמנים לבנייה בפועל, יטען התובע כי לא ניתן היה לקבל היתרי בנייה. כך או כך, אין כל בסיס (בלשון המעטה) לטענת התובע לקיומה של מניעה אובייקטיבית - חיצונית, לאי יכולתו לבנות על המגרשים, בדמות העדר תב"ע מאושרת. 18. בצר לו, ולנוכח קביעת המומחה מטעמו - שינה התובע טעמו וטען בתצהירו טענה חדשה, לפיה נבצר הימנו לבנות על המגרשים, זאת, הפעם, בגין מחדלו של כונס הנכסים. וכל כך למה? לטענת התובע, העולות החדשות אשר רכשו יחד עימו את המגרשים - בחלקים שווים ביניהם - שינו את טעמן, לאחר כריתת הסכמי המכר, וסירבו בתוקף לבנות על המגרשים, זאת בשל חששן " ... כי יפצעו (צ.ל. "ייפגעו" - ח.ט.) זכויותיהן לדיור - סיעו (צ.ל. "סיוע" - ח.ט.) לשכר דירה" (סעיף 25 לת/1). הואיל, כך לתובע, והמועצה דרשה חתימת כל הבעלים על הבקשה להיתר, לא ניתן היה לקבל היתרים לבנייה על המגרשים, ובשל כך פנה, פעמים אין ספור, לכונס לשינוי הרישום. כונס הנכסים, כך לתובע, נמנע מלהיענות לבקשה האמורה, ובגין מחדלו זה של הכונס נבצר הימנו לממש הבנייה במגרשים במועד. טענה זו כקודמתה דינה להידחות. לא נתתי, לצערי, אמון בטענת התובע לפיה נבצר הימנו לממש הבנייה במגרשים, עקב סירובן של העולות החדשות לבנות עליהם. לבד מהיות הטענה האמורה גירסה כבושה שמשקלה וערכה נמוך (ראו: י. קדמי, על הראיות (חלק ראשון), 2009, בעמ' 501, 500), לא השכיל התובע להוכיח, אף לא לכאורה, את גירסתו. ניתן היה לצפות מהתובע כי ימציא מסמך כלשהו המצביע, בזמן אמת, על דרישתו מהכונס לשינוי הרישום, או למצער לזמן את העולות החדשות למתן עדות לשם אישוש טענתו. דא עקא, כי התובע בחר שלא להעידן, מחדל המקים הנחה לפיה עדותן הייתה פועלת כנגדו [ראו: ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מ"ט (1) 450; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651]. זאת ועוד זאת, אף אם הייתי נותן אמון בגירסה מאוחרת זו של התובע בתצהירו, תמהני על מה ועל שום מה מניח התובע את מחדלן של העולות החדשות לפתחו של הכונס? נפלא ממני מדוע צריך היה הכונס "לשנות הרישום" לדרישת התובע, תחת אשר ידרוש האחרון מהעולות החדשות לשתף עימו פעולה בכל הקשור להוצאת ההיתרים לבנייה על המגרשים? העדר פעולה מצד התובע מעורר את החשד שמא רישומן של אלו כרוכשות, נבע מרצונו של התובע להשתמש בזכויותיהן של העולות החדשות לצורך מימון הבנייה - כנטען על ידי הנתבעים. משחזרו בהן העולות החדשות מכוונתן לבנות על המגרשים, לא היה בידי התובע מימון לבנייה - ואין לו להלין אלא על עצמו. כך או כך, לא מצאתי כי כונס הנכסים חדל במחדל כלשהו, עת סירב לשנות את רישום הבעלויות במגרשים, מה גם ששינוי כאמור מהווה "עסקה במקרקעין", כמשמעות ביטוי זה בחוק מס שבח מקרקעין, המצריך עריכת הסכם ודיווח לרשויות המס. משהודה התובע כי לא ערך הסכמים עם העולות החדשות על פיהם תועברנה זכויותיהן במגרשים לבעלותו, ואין צריך לומר שלא דווח על כך למס שבח (פרוטוקול, עמ' 5 שורות 18-31) - הרי שהכונס מנוע היה מלשנות הרישום "בספריו", רק בשל בקשתו של התובע. טענת התובע להעדר יכולת לממש הבנייה במגרשים בשל מחדלו של כונס הנכסים - דינה, כאמור, להידחות על הסף. 19. הגדיל ב"כ התובע עשות, ובסיכומי טענותיו העלה טענה חדשה - שזִכרה לא בא בכתב התביעה ובתצהירי התובע - לפיה הימנעות כונס הנכסים מלשנות הרישום בזכויות הבעלות במגרשים על שמו בלבד - עולה לכדי סיכול, כמשמעות מונח זה בסעיף 18(א) לחוק החוזים. אני תמה, הכיצד זה מתיר ב"כ התובע לעצמו להעלות טענות חדשות שזכרן לא בא, אף לא ברמז, בכתבי הטענות - משל לית דין ולית דיין? הלכה נודעת היא מימים ימימה כי העלאת טענה, לראשונה בסיכומים, מהווה הרחבת חזית אסורה ובית המשפט מצוּוה להתעלם מטענות מעין אלו ולא להתייחס אליהן, כלל ועיקר (ראו: א. גורן, שם, עמ' 88). בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי לא מצאתי בטענת הסיכול שבפי התובע מאום - אף לא לגופה. כפי שהבהרנו לעיל, התובע לא השכיל להוכיח, אף לא לכאורה, כי אומנם הפרתו של ההסכם בדמות אי מימוש הבנייה במועד, נבע מסירוב כונס הנכסים לשנות את רישום הבעלות במגרשים על שמו. בהעדר הוכחה כאמור, יש לדחות טענת הסיכול שבפי התובע - באִיבּה. זאת ועוד זאת. סבור אני כי לא עלה בידי התובע להוכיח את שלושת התנאים הדרושים על מנת לקומם טענת הסיכול. על מנת שתקום טענת סיכול על פי הוראת סעיף 18(א) לחוק החוזים, על הטוען כזאת להוכיח שלושה תנאים מצטברים: האחד, העדר ידיעה או צי‏פייה באשר לקיומן של הנסיבות המסכלות (להלן: "דרישת העדר הציפיות"); השני, התרחשותן בפועל של הנסיבות המסכלות את קיום ההסכם; השלישי, אי יכולתו של המפר למנוע נסיבות אלו [ראו גם: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים - (החלק הכללי), לקראת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה-2005, בעמ' 627]. ויודגש, כי הדרישה להעדר הציפיות פורשה בפסיקה באופן מצומצם ביותר כך שגם " ... אירועים מסכלים שרמת ההסתברות לקיומם קלושה הם בגדר הציפייה הפוטנציאלית של הצדדים ממנה... " ופירוש זה "קרב את האחריות החוזית בארץ לאחריות מוחלטת, והפך את סעיף 18 לחוק התרופות לאות מתה בחקיקה" [פרופ' ג. שלו, שם, עמ' 630; וראו גם: דברי כב' המשנה לנשיא לנדאו בע"א 715/78 כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ, פ"ד ל"ג(3) 639]. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. בענייננו, לא השכיל התובע להוכיח אף לא אחד מן התנאים האמורים. התובע ידע, או למצער, היה עליו לדעת כי רכישת המגרשים יחד עם העולות החדשות, תצריך הסכמתן לבנייה על המגרשים ויכול ואלו האחרונות תסרבנה למימוש הבנייה. התובע אף לא השכיל להוכיח קיומן של הנסיבות המסכלות ועל חוסר יכולתו למונען. התובע יכול היה בנקל לדאוג לכך שהעולות החדשות תחתומנה על הבקשות למתן היתר, או לקבל מהן יפויי כוח מתאימים ו/או לערוך עימן חוזי מכר להעברת זכויותיהן במגרשים על שמו. התובע בחר, משום מה, להימנע מעשות אחת מאלה ובחר, בדיעבד, לתפול על כונס הנכסים את מחדלו שלו. 20. הפועל היוצא מן האמור והמקובץ לעיל הוא כי התובע הפר את הסכמי המכר הפרה יסודית. ביטול הסכמי המכר 21. משבאנו לכלל מסקנה כי התובע הפר את הסכמי המכר הפרה יסודית, קמה וגם ניצבה השאלה השנייה שבמחלוקת, האם - אם לאו - החברה ביטלה את הסכמי המכר כדין. נוכח היות הפרת ההסכמים, הפרה יסודית - הרי שעל פי הדין [סעיף 7(א) לחוק החוזים] רשאית הייתה החברה לשגר לתובע הודעת ביטול לאלתר, עם הפרתם של ההסכמים. החברה, באמצעות כונס הנכסים, פעלה לפנים משורת הדין ושיגרה לתובע מכתב התראה בגין כל אחד מהמגרשים: האחד, מיום 15/6/92 בגין מגרש 539 והשני, מיום 16/6/92, בגין מגרש 503. במכתב ההתראה למגרש 503, הודיע הכונס לתובע ולזלקינד בזו הלשון "הואיל ועברה למעלה משנה מאז נחתם ההסכם ומשלא נעשה דבר הנני להודיעכם בזאת על ביטול ההסכם והנכם מתבקשים להיכנס למשרדי כדי לחתום על המסמכים כדי להודיע למס שבח על ביטול העסקה וכדי שתוכלו לקבל את מס הרכישה ששילמתם, אם שילמתם" (סעיף 7 לנספח א' לנ/1). עם זאת, ניתנה לתובע ולזלקינד אורכה בת 15 יום להמציא היתר לבנייה. בסופו של מכתב ההתראה נאמר כי במידה וההפרה לא תתוקן במסגרת האורכה שניתנה הרי " ... ייחשב ההסכם כבטל אוטומטית ... והח"מ יפעל על פי חובתו כלפי היישוב ועל פי זכותו כמפורט בסעיף ו' להסכם" (שם, סעיף 11). כך באופן דומה, הותרה התובע באשר למגרש 539. במכתב ההתראה מיום 15/6/92 נדרש התובע לתקן ההפרה תוך 15 יום, שאם לא כן " ... תחשב כמפר הפרה יסודית של הוראות ההסכם, וההסכם ייחשב כבטל אוטומטית ..." (סעיף 5 לנספח 11 לת/1). משלא שעה התובע למכתבי ההתראה הודיע כונס הנכסים לעו"ד וייס, במכתבו מיום 8/9/92 בזו הלשון "מרשך הפר את ההסכם הפרה יסודית ואף לא מימש את האורכה שניתנה לו ולפיכך ההסכמים בוטלו והח"מ ינהג על פי הוראותיו". הנה כי כן, כונס הנכסים פעל לפנים שורת הדין והודיע על ביטול ההסכמים רק לאחר מתן אורכה לתיקון ההפרה, חרף היות ההפרה - הפרה יסודית. 22. חרף האמור, טוען התובע כי ביטולם של הסכמי המכר על ידי החברה היה שלא כדין, שכן לא הודע לו דבר ביטול ההסכמים. לשיטת התובע, הוא קיבל לידיו אך את מכתב ההתראה למגרש 539, וזה המתייחס למגרש 503 לא נתקבל אצלו מעולם. התובע הוסיף וטען כי לא ידע דבר וחצי דבר באשר להודעת הביטול מיום 8/9/92, אשר נשלחה לב"כ התובע עוה"ד וייס. לא האמנתי, לצערי, לגירסת התובע האמורה, שכן גירסתו נסתרת מינה וביה מחומר הראיות שהוצג. במהלך חקירתו של כונס הנכסים, הציג האחרון אישורי הדואר מיום 17/6/92 (מוצג במ/1) מהם עולה בעליל כי מכתב ההתראה למגרש 503 נשלח לתובע ולזלקינד בדואר רשום - המפריך את טענות התובע. יתר על כן, לתצהיר העדות מטעמו, צירף התובע שני מכתבים זהים, מיום 28/6/92, שנשלחו על ידו לכונס - בהם הוא קובל על ביטולם של ההסכמים. המכתב האחד, נושא כותרת "מכתבתך בקשר למגרש 503 בנופים" (נספח 12 I לת/1), והשני, נושא כותרת "מכתבך בקשר למגרש 539 בנופים" (נספח 12 II לת/1). בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה מהין התובע לטעון כי לא קיבל את מכתב ההתראה המתייחס למגרש 503, כאשר הוא הגיב עליו - בכתב - ביום 28/6/92. האם בשופטני עסקינן כי נאמין שהתובע שלח מכתב תגובה בגין מגרש 503 בלא שקיבל את מכתב ההתראה בגינו? תמהני! לא קיבלתי, לצערי, את הסברו של התובע בחקירתו הנגדית על כי המכתב המתייחס למגרש 503 נכתב על ידו, בעקבות קבלת מכתב ההתראה למגרש 539 וכלשונו " ... כאשר קיבלתי מכתב ב 15 למגרש 539, הנחתי שהיה גם מכתב שני לגבי 503 ... לכן כתבתי מכתב תשובה לגבי כל אחד מהמגרשים" (עמ' 7 שורות 30,31, עמ' 8 שורות 1,2 לפרוטוקול). לטעמי, אדם מן היישוב אינו מגיב במכתב תגובה, למכתב עלום, רק מתוך הנחה כי הוא שוגר אליו. זאת ועוד. במכתב התגובה כותב התובע, בין היתר, כי "השימוש שלך בזכות לבטל את החוזה נעשה שלא בתום לב ופגע פגיע (כך במקור - ח.ט.) חמורה ביחסים העיסקיים בייניינו" (כך במקור - ח.ט.). הנה כי כן, התובע מתייחס למכתב ההתראה למגרש 503, שכן במכתב זה הודע לתובע על ביטול ההסכם ומתן אורכה לתיקון ההפרה. ואם באמור לא סגי, בא מכתבו של עוה"ד וייס מיום 2/9/92 (נספח ב' לנ/1) ומפריך לחלוטין את טענת התובע. במכתב האמור מבהיר עו"ד וייס, בשמו של התובע, כי " ... מבקש מרשי לקיים את ההסכם לגבי מגרש 539 ... באשר למגרש 503 מרשי יסכים לשקול בחיוב ובכפוף לעריכת הסכם פורמלי את ביטולו של ההסכם ..." (שם, סעיפים 1 ו-2). אמור מעתה: אין שחר לטענת התובע לפיה לא קיבל את מכתב ההתראה למגרש 503, שכן מכתב בא כוחו מיום 2/9/92 מפריך הטענה מיסודה. בצר לו טען התובע, בחקירתו הנגדית, כי לא היה מודע למכתבו של עוה"ד וייס כמו גם להודעת הביטול מיום 8/9/92 (סעיפים 41 ו-42 לת/1; עמ' 10 שורות 8-16 לפרוטוקול). בכל הכבוד אין אני נותן אמון בגירסה זו של התובע. אין אני מעלה על הדעת כי עוה"ד וייס פעל על דעת עצמו בכל הקשור למגרש 503, אם לא שנִדבַּר תחילה עם התובע. לו אמת הייתה בפי התובע, כאילו עו"ד וייס פעל על דעת עצמו - נפלא ממני מדוע לא זומן האחרון למתן עדות לאשש טענתו?! כך או כך, אני קובע, בלא ספק כלל, כי התובע קיבל את מכתבי ההתראה בגין שני המגרשים והיה מודע להודעת הביטול ששוגרה לעוה"ד וייס - כך שהסכמי המכר בוטלו על ידי החברה כדין. 23. לא מצאתי ממש בטענתו האחרת של התובע לפיה הודעת הביטול, בטלה היא ומבוטלת נוכח הנסיבות בהן היא ניתנה (סעיף 2 לסיכומי התובע). לטענת ב"כ התובע, הכונס לא היה זכאי לנקוט בצעד חד צדדי של ביטול ההסכמים, ושומה היה עליו לנקוט באמצעים שונים טרם ביטול הסכמי המכר, לרבות דיווח על ביטולם לשלטונות מס השבח, ופנייה לבית המשפט קודם לשיגור הודעת הביטול. אודה ולא אבוש, לא הבינותי אל נכון טענה זו של ב"כ התובע. הלכה היא מקדמת דנא, כי הזכות לביטול ניתנת למימוש על ידי הנפגע באופן חד צדדי, וזאת על ידי שיגורה של הודעת ביטול כקבוע בסעיף 8 לחוק החוזים "הזכות לביטול שונה מתרופות אחרות. היא ניתנת להפעלה ולמימוש על ידי הנפגע בלא כל צורך בפנייה לערכאות. במשפט הישראלי, אין הנפגע זקוק לסיועו של בית המשפט כדי לממש את זכותו לבטל את החוזה; די לשם כך בהודעה של הנפגע למפר שהחוזה מבוטל. הזכות לביטול היא איפוא זכות ... לשנות באורח חד צדדי את מערך יחסי הצדדים על זכויותיהם וחובותיהם" [ג. שלו - י. אדר, דיני חוזים - התרופות (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי), תשס"ט-2009, בעמ' 546, 547]. נמצא, איפוא, כי החברה רשאית הייתה לבטל ההסכמים באופן חד צדדי עקב הפרתם היסודית של ההסכמים, בלא צורך בפנייה מוקדמת לבית המשפט ובלא לנקוט פעולה כלשהי טרם שיגור הודעת הביטול. 24. לא נעלמה מעיניי, כלל ועיקר, טענת התובע לפיה הוא שילם כל העת, למן שנת 1991 ועד לחודש מרץ 2009, את תשלומי המיסים והוועד. ברם, בכל הכבוד, טענה זו - אף אם תוכח - אין בה כדי לאיין את הודעת הביטול שנמסרה לתובע כבר בשנת 1992. משקיבל התובע את מכתבי התראה והודעת הביטול, שומה היה עליו לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים כנגד החברה והכונס, ולחדול מלשלם את תשלומי המיסים ודמי הוועד. משבחר התובע להתעלם מהודעת הביטול ולהמשיך לשלם את התשלומים האמורים - אין לו להלין אלא על עצמו. 25. אני קובע, איפוא, על בסיס האמור והמקובץ לעיל, כי הסכמי המכר בוטלו על ידי החברה כדין וכי לא נפל פגם כלשהו בהתנהלותו של כונס הנכסים - עת מימש את זכותה של החברה לבטלם. ויתור, השתק ומניעות 26. אף אם יונח - מה שאינו - כי החברה מנועה הייתה מלבטל ההסכמים בנסיבות העניין, הרי שדין התביעה להידחות מחמת השתק ומניעות. ובמה דברים אמורים. כזכור, טרם הגשת התביעה דנא, הגיש התובע ביום 10/6/09 תביעה כספית (אשר כונתה על ידינו לעיל "התביעה הקודמת"). לא זו בלבד שהתובע לא עתר בתביעה הקודמת לזכויות בעלות במגרשים, אלא הגדיל עשות עת עתר למתן צו עשה שיורה לחברה "לקיים את סעיף ו'(1) להסכם, קרי: למכור את המגרשים לצד ג' ולשלם לתובע סך של 85% ממה שתקבל מצד ג' " (סעיף 25 לנספח 26 לת/1). עיון בסעיף ו'1 להסכם מלמד כי הוא עוסק בזכויות החברה עת הופר ההסכם על ידי הרוכש, כאשר סעיף ו'1(ג) קובע מנגנון להחזר 85% מהתמורה שתתקבל, ממכירת המגרש לצד ג'. הנה כי כן, התובע - בעצם הגשת התביעה - הצהיר בריש גלי כי הוא ויתר על זכויותיו במגרשים וכי אין לו כל תביעה קניינית בהם, אלא תביעה כספית גרידא. בנסיבות אלו, נפלא בעיניי הכיצד זה עותר התובע בתביעה שבכאן לזכויות קנייניות במגרשים לאחר שהודה בפה מלא, בתביעה הקודמת, על כי ההסכמים בוטלו כדין? לא זו אף זו. מר חבר זאב, מנהל אמנה בע"מ, הצהיר בתצהיר העדות הראשית מטעמו (נ/3) כי טרם רכישת המקרקעין מהחברה, פנה עו"ד סילבצקי לעו"ד ניר-צבי " ... על מנת לוודא עמו שאין התנגדות מצדו של חובוד למכירת המגרשים, ושאין הוא טוען כיום לזכויות בהם. ובשיחה שהתקיימה ביניהם אישר עו"ד ניר-צבי ... כי אין לחובוד כל דרישה או טענה לגבי הזכויות במגרשים" (סעיף 13 לנ/3). על בסיס המצג האמור, כך למר חבר, התקשרה אמנה בע"מ בהסכם הרכישה מיום 3/1/10. עדות זו של מר חבר לא נסתרה, כלל ועיקר, ולמרבה הפלא האחרון אף לא נחקר לעניין זה בחקירתו הנגדית. התובע אף לא מצא לנכון, למרבה הפליאה, להביא לעדות את עוה"ד ניר-צבי על מנת להפריך את טענות אמנה בע"מ, בדבר המצג שהציג התובע קודם לכריתת הסכם הרכישה. הנה כי כן. מחומר הראיות עולה בעליל כי התובע יצר מצג בפני אמנה בע"מ, כמו גם בפני כונס הנכסים, לפיו הוא ויתר על זכויותיו הקנייניות במגרשים, ועל בסיס מצג זה התקשרה אמנה בע"מ עם החברה בחוזה הרכישה. 27. בנסיבות אלו, ומשהוכח קיומו של מצג כאמור - קמה להם לנתבעים ולאמנה בע"מ טענת השתק, מכוחה מנוע התובע מלטעון לזכויות קנייניות במגרשים. וכך נאמרו הדברים ברע"א 4928/92 יחזקאל עניא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מ"ז(5) 95, מפי כב' השופטת דורנר - " ... תורת ההשתק (esloppel), המכונה גם 'מניעות', נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על ידי הדין - וזאת על ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן ...". "השתק מכוח מצג - כמו זה שבענייננו - מונע צד מלהתכחש למצג שהציג לפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה ..." (שם, בעמ' 100 סעיף 14 לפסק הדין; וראו גם: פרופ' ג. שלו במאמר "הבטחה השתק ותום לב", משפטים ט"ז, תשמ"ו). נמצא, איפוא, כי אף אם היה מוכח - מה שאינו - כי ביטול ההסכמים נעשה שלא כדין, כנטען על ידי התובע, הרי שדין התביעה היה להידחות מחמת השתק ומניעות. העובדה שבסופו של יום נמחקה התביעה הקודמת בהחלטה מיום 25/3/10 על בסיס הסדר הגישור, אין בה כדי לאיין את המצג שהוצג על ידי התובע במסגרתה, טרם מחיקתה, שכן על בסיסה ובהסתמך עליה התקשרה אמנה בע"מ בחוזה הרכישה מיום 3/1/10. התוצאה 28. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן - א. התובענה נדחית על כל סעדיה. ב. התובע ישלם לנתבעים 1+2 ו-3, לכל אחד מהם, הוצאות ושכר טרחה בסך 7,000 ₪.סיכול חוזה