מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חילוט רכוש צד שלישי - הלבנת הון: בפני בקשה להארכת תקופת אחזקת תפוסים ע"י המבקשת למשך 6 חודשים נוספים החל מיום 24.6.12. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. כנגד המשיבים 2-4 מתנהלת חקירה של משטרת ישראל (היחידה הארצית לחקירות הונאה) בחשד לביצוע עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, בכל הקשור למעורבותם בפעילות סליקה אסורה של בתי עסק אינטרנטיים. 2. חקירת המשטרה עד כה העלתה כי לאור התפתחות הסחר המקוון החלה, בשנים 2006-2007, חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן: כ.א.ל) לחדור לשוק סליקת עסקאות באינטרנט. במסגרת הגדלת נפח הפעילות וזיהוי הפוטנציאל העסקי בתחום, הוקמה בראשית שנת 2008 חברת הבת ויזה כ.א.ל אינטרנשיונל (להלן: כ.א.ל אינטרנשיונל), אשר הופקדה על פעילות הסליקה באינטרנט. 3. בתקופה הרלוונטית לחקירה שימש המשיב 2 כמנכ"ל כ.א.ל אינטרנשיונל. 4. על פי החשד, בתקופה הרלוונטית לחקירה בוצעה ע"י חב' כ.א.ל אינטרנשיונל סליקת בתי עסק אינטרנטיים של אתרי הימורים בקידודים כוזבים (המעידים כביכול על פעילות לגיטימית במסחר בתי עסק אלה), אושרו בתי עסק לסליקה ללא הליך הכרת לקוח, בוצעו פיצול עסקאות וסגירת בתי עסק ופתיחתם מחדש בזהות שונה, והכל כדי להגדיל את נפח הפעילות, ותוך התעלמות מהוראות חוק איסור הלבנת הון, נהלי בנק ישראל והרגולציה של חברות האשראי הבינלאומיות. 5. לימים בעקבות התרעות וקנסות מצד חברות האשראי הבינלאומיות, ואיום לביטול רישיון הסליקה של כ.א.ל בשל החשד לפעילות אסורה כאמור, החליטה חברת כ.א.ל על סגירת חברת הבת כ.א.ל אינטרנשיונל והטמעתה כמחלקה בחברת ויזה כ.א.ל. 6. חקירת המשטרה העלתה כי עיקר הפעילות האסורה בוצעה באמצעות הסכם שנחתם בין כ.א.ל אינטרנשיונל לחברה המאגדת Retiarius (חברה הרשומה בגרמניה בבעלותה של הגב' הלגה קיסלר). חברה אשר איגדה בתי עסק (ובכללם עסקי הימורים) והעניקה את זכות הסליקה של בתי עסק אלו לחב' כ.א.ל אינטרנשיונל. 7. המשיבים 3 ו-4 שימשו בתקופה הרלוונטית לחקירה, כך לטענת המשטרה, כנציגי חברת Retiarius בארץ. במהלך הדיון הסתבר כי המשיבים 3 ו-4 היו חלק מבעלי המניות בחברת O.T.P- המשיב 3 החזיק ב-40% מהמניות, והמשיבה 4 ב-20%. חברת O.T.P התקשרה בהסכם מול חברת Retiarius במסגרתו העניקה לאחרונה שירותי "BACK OFFICE" בעבודה היומיומית מול חברת כ.א.ל אינטרנשיונל, שעיקרם הכנת טבלאות אקסל מורכבות ברמת העסקה הספציפית, כשאין חולק שהיו מיליוני עסקאות כאלה בתקופה הרלוונטית לחקירה. 8. במסגרת החקירה הוקפאו חשבונות הבנק של המשיבים לרבות קרנות השתלמות וקופות גמל, הוטלו עיקולים ברישום על נכסי נדל"ן שבבעלותם ונאסרה כל טרנזקציה במניות שמחזיק המשיב 3 בחברת איטריידר בע"מ, הכל מכח צווים שהוצאו במעמד צד אחד לבקשת המבקשת. 9. המבקשת עותרת להארכת תקופת התפיסה ל-180 יום נוספים, בשים לב לעובדה כי מדובר בחקירה מורכבת ומרובת מעורבים. לטענת המבקשת הרכוש שנתפס והוקפא הינו רכוש המצוי בחזקת המשיבים ו/או בשליטתם, רכוש זה מהווה "רכוש אסור" כמשמעו בחוק איסור הלבנת הון התש"ס-2000 (להלן: החוק) ושוויו אינו עולה על שווי הרכוש שמקורו בעבירה. בכוונת המבקשת לעתור לחילוט "הרכוש האסור" בסוף ההליך, ולפיכך יש להמשיך ולהקפיאו, על מנת שלא תסוכל אפשרות חילוטו, אם בסופה של חקירה יועמדו המשיבים לדין. טענות הצדדים 10. בדיון שנערך ביום 11.7.12 טענו ב"כ המשיבים כי בפיהם טענות מקדמיות. בראש ובראשונה טענו כי חלפו זה מכבר למעלה מ- 180 יום ממועד הוצאת הצווים במעמד צד אחד, שכן אין חולק כי הצווים נחתמו ע"י ביהמ"ש ביום 6.12.11. לפיכך משעה שלא הוגש כתב אישום ובית המשפט לא האריך את תוקף צווי התפיסה בתוך אותה תקופה, הרי שכמצוות סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ) יש להורות על החזרת החפצים לבעליהם, קרי ביטול ההקפאות. לטענתם, משחלפו למעלה מ- 180 יום ממועד הוצאת הצווים, והמבקשת לא עתרה להארכת הצו בתוך תקופה זו, פג תוקפם ואין אפשרות להאריכם עוד. 11. ב"כ המשיבים הוסיפו וטענו כי במקרה דנן לא ניתן לקשור את הנכסים שנתפסו לעבירה כלשהי שבוצעה. בענין זה ביארו כי לעולם תפיסה, מכח סעיף 32 לפסד"פ, צריכה להיות כזו שיכולה לקשור בבירור בין הנכס שנתפס לבין העבירה הנטענת, וזאת על פי כל אחת מהחלופות בסעיף זה. ב"כ המשיבים סבורים כי ככל שמבקשת המדינה לתפוס רכוש ב"שווי העבירה" מכוח החוק לאיסור הלבנת הון, הרי שניתן לעשות זאת רק במסלול שהתווה החוק לאיסור הלבנת הון, קרי על דרך פניה של פרקליט לבית המשפט המחוזי, אלא אם כן ניתן לקשור בין הנכס שנתפס לעבירה, שאז ניתן לפעול במקביל במסלול התפיסה שנקבע בפסד"פ. 12. המשיבים הוסיפו וטענו כי בכל מקרה אין להתיר המשך תפיסת הנכסים לפחות בכל הנוגע לזכויות בני זוגם של המשיבים, אשר אינם קשורים לפרשה ולחשדות בשום צורה ואופן, ואינם נמנים על החשודים המעורבים בפרשה. 13. לגופה של בקשה טענו המשיבים כי היקף הרכוש העומד לחילוט אינו נגזר, כשיטת המבקשת, משווי כלל הפעילות הבלתי חוקית - סך כל היקף העבירה, אלא הוא נגזר מהרווח שהפיק כל אחד מן המשיבים כשלעצמו. לטענתם השאלה מהו היקף ה"רכוש האסור" שקיבל כל אחד מהמשיבים הינה שאלה בסיסית והכרחית לצורך קבלת החלטה בדבר היקף ההקפאה. משכך טענו כי מדובר בהקפאה גורפת של כל נכסי המשיבים, מבלי שיש בידי המבקשת להצביע באופן קונקרטי על היקף ה"רכוש האסור" שהגיע, כך על פי החשד, לידי כל אחד מהמשיבים, ולפיכך ההקפאה אינה מידתית. לשיטת המשיבים הלכה למעשה, שווי הנכסים שהוקפאו עולה לאין שיעור על שווי ה"רכוש האסור" שלכאורה הגיע לידיהם. 14. דיון והכרעה אדון בטענות ב"כ המבקשים אחת אחת כסדרן. אקדים ואומר כי בפתח הדיון הודיעו ב"כ המשיבים לבית המשפט כי לצורך דיון זה בלבד, לא יטענו לעניין הראיות המבססות החשד , ונקודת המוצא תהא כי קיימות ראיות לכאורה המבססות החשד הסביר כנגד המשיבים. 15. הטענה בדבר פקיעת תוקף הצווים אין חולק כי הצווים שהוצאו במעמד המבקשת בלבד, נחתמו ע"י בית המשפט ביום 6.12.11, עת התנהלה עדיין חקירה סמויה. עוד אין חולק כי החקירה הפכה גלויה רק ביום 25.12.11 עם מעצרם של המשיבים, במועד זה הופעלו הצווים והרכוש הוקפא מכוחם. הלכה למעשה הנכסים נתפסו והוקפאו בפועל רק ביום 25.12.11. משכך, סבורני כי יש לדחות את טענת ב"כ המשיבים בדבר פקיעת תוקף הצווים עוד טרם הגשת בקשה להארכתם ע"י המבקשת. דומה הדבר לצו מעצר כנגד חשוד, המוצא לבקשת המדינה במעמד צד אחד. צו כזה מטבע הדברים, מוצא עוד טרם מעצרו של החשוד, ועפ"י דין עומד בתוקפו למשך 6 חודשים. מכח אותו צו נעצר בסופו של דבר חשוד במועד מסוים. אין ולא יכול להיות חולק כי מעצרו של אותו חשוד נמנה מיום מעצרו בפועל, שאז ורק אז הוגבלה חירותו, אף על פי שעוד קודם לכן היה תלוי ועומד כנגדו צו מעצר שלא הופעל. תפיסת רכוש או הקפאתו, מבחינה עניינית ומהותית, אינה אלא "מעצר רכוש", ועל כן תקופת "מעצרו" תמנה מיום תפיסתו בפועל ולא מהמועד בו הוצא הצו. בענייננו נמנית אפוא תקופת התפיסה מיום 25.12.11. משכך בקשת המבקשת להארכת התפיסה אשר הוגשה לבית המשפט ביום 20.06.12, הוגשה בתוך תקופת 180 הימים ועוד טרם שפג תוקף הצווים. למעלה מן הצורך יצוין כי גם לו הייתה מתקבלת טענת ב"כ המשיבים בענין זה, הרי שבהתאם להלכה שנקבעה בבג"צ 2393/91 בענין פרידנברג נ' שופטת השלום בת"א, ביהמ"ש רשאי, גם אם לא ניתן צו ביניים, לפי סעיף 34 לפסד"פ, להאריך את תקופת התפיסה. ומשעשה כן לא תקום החובה שבסעיף 35 לפסד"פ להחזיר את החפץ לאדם שממנו נלקח. עוד קבע בית המשפט העליון באותו ענין כי על פי הגיונם של דברים ועל פי נוסחו של סעיף 35 לפסד"פ, ניתן לקבוע כי סמכות ההארכה נתונה לבית המשפט, גם כשלא הוארכה תקופת התפיסה תוך ששת החודשים ולא הוגש כתב אישום. וכך באו הדברים לידי ביטוי: "בלשון סעיף 35 לפסד"פ, אין כדי ללמד כי בית המשפט אינו מוסמך להאריך את תקופת התפיסה, כשחלפו שישה חודשים ולא הוגש כתב אישום. כל שקובע סעיף 35 הוא, כי בית המשפט רשאי "להאריך את התקופה בתנאים שיקבע" והארכה בדיעבד אף היא במשמעו, בהקשר החקיקתי והמהותי בו אנו עוסקים". בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון בבש"פ 6686/99 בענין עובדיה נ' מדינת ישראל, חזר בית המשפט על ההלכה לפיה המשטרה רשאית על פי סעיף 35 לפסד"פ לבקש ארכה, גם אם לא עשתה כן במהלך ששת החודשים הקבועים בחוק, ובית המשפט יתננה אם ישתכנע שאכן קיימים נימוקים המצדיקים זאת. מן המקובץ עולה מפורשות כי בכל מקרה לבית המשפט נתונה הסמכות - מכח סעיף 35 לפסד"פ - להאריך את תקופת ההחזקה בתפוס גם אם זו הוגשה לאחר חלוף תקופת ששת החודשים. 16. הטענה כי הנכסים שנתפסו אינם קשורים לביצוע העבירה כאמור לטענת ב"כ המשיבים יש להורות על שחרור הנכסים היות ואין בידי המבקשת כל ראיה הקושרת את הנכסים, נשוא הבקשה, לעבירות המיוחסות למשיבים, ואין הם קשורים כלל ועיקר ובשום דרך לחשדות המיוחסים למשיבים, אין מדובר בנכסים ששימשו לביצוע עבירה, דרושים כראיה, או שניתנו כשכר לביצוע העבירה. לטענתם תפיסה ב"מסלול" הפסד"פ, כפי שנעשתה במקרה דנן, מחייבת הוכחת אחת החלופות בס' 32 לפסד"פ, גם אם עסקינן בחשד לעבירות על פי חוק הלבנת הון, מה שלא רלוונטי למקרה שבפנינו. ב"כ המבקשת במענה טען כי גם אם לא מדובר בנכסים שהושגו בעבירה או שהם פרי שכר עבירה, קיימת סמכות לתפיסתם מכח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון בשילוב עם סעיף 26 לאותו חוק, המאפשר חילוט רכוש בשווי "רכוש שנעברה בו עבירה", ומעניק את סמכויות העזר לצורך הזה על דרך הפניה להוראות הפסד"פ. לצורך מסגרת דיון זה והכרעה בשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים בעניין זה, הנני נכונה להניח כי הנכסים שנתפסו או לפחות מרביתם, אינם פרי שכר עבירה, ואינם קשורים לעבירות בהן חשודים המשיבים. אין חולק כי מקום בו ניתן להצביע על אחת החלופות המופיעות בסעיף 32 (א) לפסד"פ, אין קושי מיוחד להצדיק את תפיסת הרכוש, כדי לאפשר את חילוטו בתום ההליך. השאלה העומדת אפוא לדיון בפני הינה האם סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, מקנה סמכות לבית משפט השלום לתפוס רכוש, שאינו נכלל באחת הקטגוריות המנויות בסעיף 32 (א) לפסד"פ, או שמא כפרשנות הסנגורים סמכות תפיסת רכוש זה נתונה אך ורק לבית המשפט המחוזי, מכח המסלול שהתווה החוק לאיסור הלבנת הון. ובמילים אחרות, האם ניתן לתפוס רכוש שלא בוצעה בו כל עבירה, כדי לממש אפשרות חילוטו של רכוש זה מכח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, בהתאם להוראות סעיפי הפסד"פ. שאלה זו הוכרעה זה מכבר בפסיקה אשר קבעה מפורשות כי: "קריאה פשוטה של סעיף 26 (לחוק הלבנת הון - ש.ז.) מלמדת על הכוונה להרחיב את סמכויות התפיסה גם ל"עניין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה" (ב"ש (ת"א) 91453/02 פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' צין דוד יעקב). במסגרת אותה החלטה הוסיף וקבע בית המשפט כי: "משמעות הדברים היא כי מקום בו ניתנה לבית המשפט סמכות לחלט רכוש בשווי האסור, תהא נתונה הסמכות לתפוס הרכוש עד לסיום ההליכים. .....סיכומם של דברים, בית המשפט מוסמך מכוח סעיף 21 לחוק להורות על חילוט רכושו של הנידון בשווי הרכוש שבו נעברה עבירה. רכושו של הנדון מוגדר בסעיף זה כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו בשליטתו או בחשבונו. מאחר שניתן לחלט גם רכוש "תמים" בהבדל מרכוש "אסור" מוענקת סמכות עזר של תפיסת הרכוש, לגביו "ניתן לתת צו חילוט". ב"כ המשיבים טוענים כי גם אם לסמכות להורות על חילוט "רכוש בשווי" מוענקות סמכויות עזר של תפיסת הרכוש, הרי שעדיין אין בדבר כדי לבטל את דרישת סע' 32 לפסד"פ להוכיח זיקה בין הנכס לעבירה. לפיכך מציעים פרשנות לפיה, מקום בו קיים חשד לביצוע עבירת הלבנת הון, ומבקשים לתפוס "רכוש בשווי", וניתן להוכיח זיקה בין הנכס לעבירה - ניתן לפעול לתפיסה מכח סע' 32 לפסד"פ והסמכות נתונה לבית משפט השלום. מקום בו, לעומת זאת, לא ניתן לקשור בין החפץ לעבירה ולהצביע על זיקה ביניהם - לא ניתן לעשות שימוש בסמכויות העזר הקבועות בפסד"פ לצורכי תפיסה, אלא צריכה המשיבה לפעול אך ורק בדרך אותה התווה סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, דהיינו על דרך פניה של פרקליט לבית המשפט המחוזי. ב"כ המבקשת טען מנגד כי פסיקה ענפה אישרה את המסלול בו נקטה המבקשת. לדבריו סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון מרחיב את סמכות בית המשפט, מכוח הפסד"פ, לתפוס נכסים שניתן לחלט לפי חוק איסור הלבנת הון, פשוטו כמשמעו. לטענתו הפסיקה יצקה תוכן לאותו סעיף וקבעה כי למבקשת הסמכות לתפוס נכסים בשני מסלולים מקבילים, האחד לפי החוק לאיסור הלבנת הון, והשני בנתיב הפסד"פ לאור הוראת סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, שמפנה בענין זה לפסד"פ. במחלוקת שנפלה בין הצדדים סבורה אני כי הצדק עם ב"כ המבקשת. בענין ב"ש (ת"א) 92141/05 טחור ליודמילה נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט זכריה כספי כדלקמן: "בתי המשפט נדרשו גם לסוגיית סמכות המדינה לתפוס כספים בחשבונות בנק מכוח פסד"פ, כשגם אפשרות תפיסתם מכוח חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים, עומדת לרשותה וקבעו כי אפשר שנסיבות מקרה ספציפי יאפשרו פעולה בגדר שני סעיפים שונים. במקרה כזה עומדות בפני המדינה שתי דרכי פעולה, משמע שני נתיבים מקבילים לביצוע התפיסה (ראה רע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' ריברה ובש"פ 5015/99). אין זה סביר כי המחוקק דווקא בחוק איסור הלבנת הון, שנועד להעצים את כוחן של רשויות האכיפה במאבק בהלבנת הון ביקש לצמצם את סמכויות המדינה בדרך של קיצור תקופת התפיסה במחצית". לפיכך סבר כב' השופט כספי, הייתה המדינה רשאית לעשות שימוש בנתיב שמכוח הפסד"פ. בענין ב"ש 92065/05 חברת רנקו אסוסייד נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט דוד רוזן כי בפני המדינה עמדו שתי דרכי פעולה אפשריות ושהמדינה נקטה בדרך פעולה אפשרית על פי הפסד"פ. כב' השופט רוזן קבע כי: "ניתן ללמוד על הנתיבים המקבילים מעיון השוואתי בסעיף 33 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003. סעיף זה בחוק למאבק בארגוני פשיעה מלמד, כי משהמחוקק ביקש להכפיף הסמכויות הנתונות בפסד"פ לסמכויות שבחוק למאבק בארגוני פשיעה, עשה כן במפורש. בשלנו, לא באה הוראה דומה. סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון מעגן נתיב סלול לתפיסה על פי פסד"פ". ובהמשך: "לא נראה שדווקא על פי חוק איסור הלבנת הון בו ביקש המחוקק ליתן עוצמה וכוח במאבק להלבנת הון יעשה להצרת סמכויות המשטרה בדרך קיצור תקופת התפיסה ל-90 יום. צריך לזכור, בנושא הלבנת הון, במיוחד, מדובר בחקירות מורכבות, סבוכות ולעיתים חובקות עולם שמצריכות ימי חקירה רבים". בענין ב"ש (ת"א) 90686/07 מדינת ישראל נ' ארקדי גידאמק, חזר כב' השופט שוהם וקבע כי: "כאמור מוסמך בית המשפט לחלט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש לביצוע עבירה או שהושג, במישרין או בעקיפין כשכר עבירה. משמעות הדבר היא כי ניתן לתפוס רכוש אף אם לא הוכח כי נעברה בו כל עבירה, על מנת לממש אפשרות חילוטו בעתיד מכוח סעיף 21 לחוק. בכך שונה הדבר מהסמכות הנתונה לבית המשפט, לפי סעיף 32 לפסד"פ לפי ניתן לתפוס חפץ שלגביו קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה...". בהמשך קבע השופט שוהם כי אין מניעה לעשות שימוש בהוראת חוק שונות המאפשרות תפיסת רכוש, גם אם מדובר בתקופות מצטברות. לדבריו "משמוצו הסמכויות הקבועות בפסד"פ ומשעומדים אנו על סף החלטה לגבי דרך הטיפול המשפטי בעניינם של המשיבים, אינני רואה מניעה לבקש את תפיסת הרכוש בהתאם לסעיפים 21 ו-23 לחוק על מנת לאפשר חילוט עתידי". השופט שוהם חזר וקבע כי: "משבחרו (נציגי המדינה) בנתיב זה או אחר יכולים הם לעבור לנתיב המקביל כל עוד קיימת אפשרות משפטית לעשות כן. לעניין זה ראוי לציין כי חוק איסור הלבנת הון נועד להרחיב את סמכויותיהם של רשויות אכיפת החוק במלחמתם בהלבנת ההון ובהון השחור על מנת נזקים כלכליים כבדים למשק ולחברה בישראל. אין כל היגיון, לפיכך, לצמצם את תקופת התפיסה, טרם הגשת כתב אישום ל-90 ימים בלבד, כאשר ניתן לעשות שימוש בסמכות רחבה יותר ככל שהדבר נוגע לתפיסת רכוש כמפורט בסעיף 32 לפסד"פ". בב"ש (י-ם) 1496/02 מדינת ישראל נ' אמיר אלעד ואח', קבע כב' השופט דרורי כי: "... פרשנותו של חוק איסור הלבנת הון הוא כפי שתואר לעיל, ובתמצית: כספים שהושגו בעבירה ונעשה ניסיון להלבינם הם רכוש אסור, שניתן לתופסו, כמו כל חפץ שנעשתה בו עבירה. בשלב הבא ניתן לחלט כספים אלה מכוח סעיף 36 ו' לפקודת הסמים. אך אנו עדיין בשלב התפיסה, הדומה יותר למעין עיקול זמני, עד להכרעה סופית בגורל החפץ התפוס. בשלב זה של התפיסה חלות הוראות פקו' החיפוש. כולל המועדים לתפיסה, וסמכויות בית המשפט השלום לדון בבקשות המעונין להחזיר לו את החפץ התפוס". בנוסף, רק לאחרונה, ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת אורית קנטור, סגנית נשיא בית משפט השלום בחיפה, בתיק צ"א 23997-09-11 אגף המכס והמע"מ נ' פיסו ואח', המתייחסת, בין היתר, לסוגיה זו ממש. גם שם נטען בפני בית המשפט, על ידי ב"כ המבקשים, כי סעיף 32 לפסד"פ מאפשר אך ורק תפיסה של חפצים בהינתן החלופות המפורטות בו, ולפיכך לא ניתן לתפוס מכוחו "רכוש בשווי" בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, אלא אם כן אותו רכוש נכנס בגדר אחת מחלופות סעיף 32 האמור. בית המשפט שם שמע את טענות הצדדים, סקר את הפסיקה הרלוונטית ועל בסיסה בחר לדחות את הטענה, תוך שהוא קובע כי "בהליך בו נקטה המבקשת לא נפל כל פגם". על החלטתו זו של בית המשפט הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה - תיק ע"ח - 23353-10-11 אגף המכס ומע"מ המחלקה לתיקים מיוחדים נגד פיסו ואח', אשר נדחה בכל הנוגע לטענת העדר הסמכות וכך באו הדברים לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט: "סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון קובע כי סמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, יחולו בשינויים המחוייבים גם לענין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה. משמע, שקיימות גם לענין שתי דרכי פעולה אפשריות, כאשר אחת מהן הינה לפי פקודת סדר הדין הפלילי". מכל המקובץ עולה כי הפסיקה ברובה הגדול תומכת בעניין זה בעמדת המבקשת, ולפיכך אני דוחה את טענת המשיבים בעניין זה. בשולי החלטתי בעניין זה אציין כי לשון סעיף 26 (א) לחוק איסור הלבנת הון הקובעת: "סמכויות החיפוש והתפיסה, יחולו בשינויים המחוייבים גם לענין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה", כפשוטה וכלשונה מלמדת כי המחוקק בפירוש הקנה סמכויות עזר הכוללות גם את סמכות התפיסה על פי הפסד"פ לתפיסת "רכוש בשווי" (לגביו ניתן ליתן צו חילוט), ולפיכך אף קבע כי הדבר יעשה "בשינויים המחוייבים". אחד "מהשינויים המחוייבים", לטעמי, הינה היכולת לקרוא אל תוך אחת מהחלופות בסעיף 32 חלופה נוספת המתירה "תפיסה בשווי" משעה שעסקינן בעבירות הלבנת הון. יצויין כי החלטה זהה לחלוטין, בעניין זה, ניתנה על ידי ביום 10.1.2012 בתיק ה"ת 27852-07-11 בעניין ליבוביץ ואח' נ' מדינת ישראל,. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי, בדחותו את הערר, קבע מפי כב' השופט שילה: "גם העוררים אינם חולקים שבפני המשיבה פתוחות שתי דרכים להבטחת חילוט, האחת על פי החוק והשנייה על פי הפקודה. אולם, לטענתם, הסמכות להבטחת חילוט (מתן הצו הזמני) אינה נמנית בין הסמכויות שבסעיף 32 בפקודה, והיא כפופה להגבלות שבפקודת הסמים (סעיף 36ו) שהוחלו מכוח סעיף 23 בחוק. בכך מתעלמים העוררים מהוראת סעיף 26 (א) בחוק הקובעת: סמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת מעצר וחיפוש, יחולו, בשינויים ומחוייבים, גם לעניין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט". כידוע מטרת סעיף 32 בפקודה היא להקנות אמצעי עזר להבטחת ההליך המשפטי ותוצאותיו; זו לשונו: רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. כיוון שכך, נמצאים אנו במסלול של החוק, והשאלה היא שאלת יישומו של סעיף 26 בחוק, שעניינו, סמכויות העזר והתפיסה. מהו אם כן הרכוש שלגביו ניתן לתת צו חילוט? בכך דן סעיף 21 (א) בחוק המורה כי משהרשיע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 ו-4 בחוק: "יצווה בית המשפט... כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא (1) ... (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה...". "רכושו של הנדון" הוגדר בסעיף 21(ב): "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". במילים אחרות: בית המשפט מצווה לחלט רכוש של הנידון, בשווי פירות העבירה, אפילו אין הרכוש קשור בביצוע העבירה. סעיף 26 בחוק, הדן בסמכויות העזר, מאפשר להפעילן גם לגבי רכוש שניתן לתת לגביו צו חילוט, ובענייננו: "פוטנציאל החילוט של המקרקעין קיים, לאו דווקא מהעילות המפורטות בסעיף 32 בפקודה, אלא כרכוש "תמים", שניתן לחילוט ב"שווי" של "שכר העבירה". על כן, סמכויות בית המשפט לתפוס רכוש לפי החוק נובעות גם מכוח הפקודה. כאמור, וכמפורט פרט היטב בהחלטה נשוא הערר, בתי המשפט המחוזיים חזרו וקבעו שהסמכויות מקבילות. לא מצאתי באבחנות שמנסה ב"כ העוררים לאבחן את פסקי הדין הללו, אבחון הרלוונטי לענייננו. עולה מן המקובץ כי לבית משפט קמא הייתה סמכות ליתן את צו התפיסה ואף להאריכו כפי שהאריכו". סוף דבר, שטענת המשיבים להעדר סמכות תפיסה נדחית. 17. תקפות עיקולים על רכוש משותף - זכויות בני זוג טענו ב"כ המשיבים כי סעד זמני כנגד רכוש אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם/חשוד ואין לו כל זיקה להליך הפלילי, והדברים אמורים גם במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם דוגמת בן/בת זוג. עיון בפסיקה מעלה כי בית המשפט העליון נזקק זה מכבר לסוגיה זו והכריע בה. כך באו הדברים לידי ביטוי בהחלטה בבש"פ 3120/06 בעניין מדינת ישראל נ' אבי פרץ: "החילוט הסופי והסעדים הזמניים שנועדו להבטיח את הגשמתו אמורים להתייחס לרכושו של "הנידון" ולענין זה רכושו של נידון על פי הגדרת החוק הוא "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו, או בחשבונו" (סעיף 21 (א) ו-(ב) לחוק איסור הלבנת הון). פשיטא, שהחילוט נועד לתפוס רכוש של נאשם, ולא רכוש של זולתו, אלא אם כן מדובר ברכוש של אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה, ובלבד שהדבר לא יחול מקום שמדובר בהעברה שנעשתה לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו החילוט (סעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון). בפרשת אבו-עמר (בש"פ 6159/01) נתן בית משפט זה (כב' השופטת נאור) את דעתו לשאלה מה מעמד אדם שאינו קשור להליך הפלילי הטוען לזכות ברכוש שנתפס בידי המשטרה ומבקש להישמע בשלב הליך הביניים שעניינו סעד זמני, במטרה למנוע הטלת צו זמני על רכושו. בית המשפט מכיר בזכותם של הטוענים לזכויות ברכוש שאינם מעורבים בהליך הפלילי, כבר בשלב הדיון בצו הזמני (שם, פסקה 20) וכדברי השופטת נאור: "הפרקטיקה "מתקנת" את שהחסיר המחוקק ובכך מגינה היא על זכות הקנין של הטוען לזכות ברכוש ומונעת פגיעה לא מידתית בזכות זו. ראוי לדעתי לעגן בהוראות חוק מפורשות את מעמדו של הטוען לזכות ברכוש כבר בשלב הדיוני של מתן צו זמני, בפני אותו בית משפט המוסמך לתת צו זמני - בית המשפט המחוזי". החילוט וסעדי הביניים שנועדו להבטיח את הגשמתו, מתייחסים, איפוא, לרכוש הנידון, או לנאשם, בהתאמה, למעט בהתקיים תנאים מיוחדים בהם יתכן שיחולו גם על רכוש של אדם אחר שאינו קשור להליך הפלילי, כמפורט בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון. ... על פני הדברים, וכל עוד לא הוכח אחרת, רכוש משותף הרשום בשם בעלים משותפים אינו אמור לעמוד לחילוט בשלמותו בגין עבירות שעבר אחד השותפים. דין זה אמור לחול לא רק בשלב החילוט הסופי אלא גם בשלב מתן סעדי הביניים. משלא הוכח אחרת, אניח לצורך הענין כי פרטי הרכוש הרשומים על שם אבי פרץ ניתנים לעיקול בבחינת סעד זמני. עם זאת, אין לעקל את זכויותיה של רעייתו בנכסים הרשומים על שמה, משאין לה קשר וזיקה לנושא האישומים בהליך זה". נוכח קביעתו העקרונית האמורה הורה בית המשפט העליון בנסיבות אותו מקרה כי העיקול על דירת המגורים הרשומה על שם שני בני הזוג יצומצם למחצית מהדירה, המייצגת את חלקו של החשוד/נאשם בפרשה. בית המשפט העליון שב וחזר על הדברים הללו בהחלטה מאוחרת יותר שניתנה בעניין מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון (בש"פ 6817/07) עת קבע: "סעיף 21 (א) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי הרשעה בעבירות של הלבנת הון או עשיית פעולה ברכוש אסור תגרור ככלל, בנוסף לכל עונש, חילוט רכוש של הנידון שנעברה בו העבירה, ששימש או איפשר את ביצועה או שהושג כתוצאה מביצועה. סעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר הנדון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אחר בלא תמורה. יחד עם זאת, החוק אינו מאפשר הפעלת סמכות זו ביחס לרכוש שפעולות אלה בוצעו על ידי הנדון לפני ביצוע העבירה שבעטיה ניתן צו החילוט. מכאן שההעדפה המשתקפת בסעיף ככלל לאינטרס הציבורי שבמאבק בעבירות הלבנת ההון, על פני זכות הקניין של הפרט, אינה בלתי מוגבלת. חרף חשיבותו של האינטרס הציבורי שבחילוט, ויהא זה מרכושו של אדם אחר, סעד זמני נגד רכוש אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם ואין לו כל זיקה להליך הפלילי, והדברים אמורים גם במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם דוגמת בן זוג, למעט באותם מקרים בהם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון (בש"פ 3120/06). אכן, "דווקא העובדה כי היקף הרכוש החשוף להליך החילוט הוא רחב מאוד, מחייב הדבר איזון ראוי תוך התחשבות באינטרסים אחרים, ובתוכם הגנה על זכות קניין של מי שאין לו קשר לעבירת הסמים, במיוחד נוכח ההגנה החוקתית הניתנת כיום לזכות הקנין בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (ע"פ 4496/04)...". כשלעצמי, ובהתבסס על ההלכה כפי שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, אינני סבורה כי נוסחו הרחב של סעיף 21 (ב) התכוון לקבוע את זכויות בני הזוג. לטעמי, גם אם מדובר בדירה/רכב/חשבון בנק שהוא אכן בחזקתו או בשליטתו של חשוד, אין המדינה זכאית לחלט את חלקו הקנייני המוכח של בן/בת הזוג של החשוד, אלא בהתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון. גם אם מבחינה מילולית, לכאורה, ניתן לראות בנכסים "רכושו של נידון" כמשמעו בסעיף 21 (ב) לחוק איסור הלבנת הון, הרי הפרשנות התכליתית ועקרונות השיטה המשפטית, ובפרט ההכרה בזכות הקניין כזכות חוקתית, מביאות למסקנה כי אין מקום לחלט, ועל כן אף לא לעקל, את חלקו של בן/בת הזוג שלו זכויות קנייניות מוכחות בנכסים. כיצד משליכים הדברים על ענייננו? בכל הנוגע למשיב 2 - נרשמה הערת אזהרה על בית מגוריו בכתובת ברקת 82 שערי תקווה. במהלך הדיון אישר נציג המבקשת כי מדובר בבית מגורים שנרכש לפני למעלה מ-20 שנה ורשום בחלקים שווים על שם המשיב 2 ורעייתו. בכל הנוגע למשיב 3 - נרשמה הערת אזהרה על בית מגוריו בכתובת גדנ"ע 13 תל אביב. במהלך הדיון אישר נציג המבקשת כי מדובר בבית מגורים שנרכש בשנת 1998 ורשום בחלקים שווים על שם המשיב 3 ורעייתו. משכך לא הוכחו אותם תנאים מיוחדים שעשויים היו להצדיק הטלת סעדים זמניים על זכויותיהן הקנייניות של רעיות המשיבים 2 ו-3, שאינן מעורבות בהליך הפלילי. העבירות בהן נחשדו המשיבים 2 ו-3, בוצעו לכאורה, כך על פי החשד, בין השנים 2008-2009. הבתים עליהם הוטלו עיקולים נרכשו, כאמור, שנים רבות קודם לכן על ידי המשיבים 2 ו-3 ורעיותיהם בחלקים שווים. מכאן כי גם אין תחולה לסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון. כאמור על פני הדברים, וכל עוד לא הוכח אחרת, רכוש משותף הרשום בשם בעלים משותפים אינו אמור לעמוד לחילוט בשלמותו בגין עבירות שעבר אחד השותפים ודין זה אמור לחול לא רק בשלב החילוט הסופי אלא גם בשלב סעדי הביניים. לאור זאת אני מחליטה: - העיקול על הבית הרשום על שם המשיב 2 ורעייתו בחלקים שווים, ישונה באופן שהוא יצטמצם למחצית הבית, המייצג את חלקו של המשיב 2 בלבד בנכס. - העיקול על הבית הרשום על שם המשיב 3 ורעייתו בחלקים שווים, ישונה באופן שהוא יצטמצם למחצית הבית, המייצג את חלקו של המשיב 3 בלבד בנכס. 18. שווי ה"רכוש האסור" והיקף התפיסה לטענת ב"כ המשיבים כדי לאפשר עיקול של רכוש לצורך חילוטו על פי חוק איסור הלבנת הון, על המבקשת להוכיח, בין היתר, מתי בוצעה עבירת המקור, כמה כספים הרוויח כל אחד מהמשיבים מהעבירה, העברת הכספים במטרה להסתירם ולהראות בכל מקרה כי שווי הרכוש שמבקשים לתפוס אצל כל אחד מהמשיבים אינו עולה על הרווח שהפיק מביצוע העבירה. ב"כ המשיבים טענו כי עד עצם היום הזה אין בידי המבקשת נתונים המלמדים מהו הרווח הכולל שהופק מביצוע העבירה, קל וחומר שאין בידה נתונים אודות הרווח שהפיק כל אחד מהמשיבים מביצוע העבירות. ב"כ המשיבים סבורים כי מהחומר שנאסף עד כה ונחשף בפניהם, עולה כי לא קיים מתאם בין שווי הנכסים המוקפאים ובין ההיקף הכספי של העבירות המיוחסות באופן קונקרטי למשיבים. תשובת המבקשת בענין זה היתה, בתמצית, כי ניתן לעקל ואחר כך לחלט כל רכוש המשקף את גובה המחזור הכללי שמקורו בפעילות בלתי חוקית של סליקת כספי הימורים. שכן מחזור הכספים הוא הוא הרכוש אשר שימש לביצוע העבירות ואפשר את ביצוען. לשיטתה של המבקשת די בכך שהראיות מוכיחות שהיקף העבירות בהם מעורבים המשיבים הם בסדר גודל של מאות מיליוני דולרים. זאת גם אם מהמסמכים שהצטברו אין ראיות מהו חלקם המדויק של הרווחים שהפיקו כל אחד מהמשיבים מביצוע העבירות, שכן היקף העבירה נגזר משווי הפעילות הבלתי חוקית. ייאמר מיד כי אכן מהחומר שהוצג בפני, לא ניתן היה להסיק מסקנות ברורות על היקף פעילותם האסורה של כל אחד מהמשיבים. לא זו אף זו, מעיון בחומר הגלם שהוצג בפני קשה היה אף להסיק מסקנה מדויקת על היקף הפעילות הבלתי חוקית בכלל (של המשיבים ושל התאגידים) ועל היקף הרווחים ממנה כל שהציגה המבקשת לבית המשפט היה המסמך שסומן במ/2 שעניינו היקף מחזור המסחר האלקטרוני של חברת כ.א.ל אינטרנשיונל מול Retiarius בשנת 2008. משכך הוריתי, בסיום הדיון שנערך בפני ביום 11.7.12, למבקשת, להמציא לבית המשפט מסמך בו ירוכזו הסברים על הסכומים שנתקבלו אצל כל אחד מהמשיבים כתוצאה מביצוע העבירות, תוך שהמבקשת התבקשה לתמוך נתוניה ומסקנותיה באסמכתאות שמצויות בידה. תשובת המבקשת בעניין זה שהוגשה לבית המשפט ביום 18.07.12, לא סיפקה מענה ענייני כלשהו ולא סיפקה כל נתון מספרי. המבקשת בתגובתה הכתובה שבה והפנתה לעמדתה כפי שהוצגה בדיון, לפיה היקף הרכוש האסור נגזר ממחזור הכספים הכללי אותו ניהלו המשיבים, שמקורו בפעילות בלתי חוקית של סליקת כספי הימורים. לטענת המבקשת מדובר במשיבים אשר ביחד ולחוד עם התאגידים (כ.א.ל אינטרנשיונל ו- Retiarius) ביצעו את העבירות בהן הם חשודים. לפיכך היקף העבירה לצורכי חילוט עתידי בנוגע לכל אחד מהם, הינו כלל שווי הפעילות הבלתי חוקית של סליקת כספי הימורים. דא עקא, שגם בהינתן עמדתה זו של המבקשת, לא סיפקה האחרונה מענה לשאלה מהו מחזור הכספים הכללי. קרי, לא סופק כל נתון מספרי אודות היקף הפעילות הבלתי חוקית הנטענת. בתמיכה לעמדתה זו הפנתה המבקשת לפסיקה בענין יגאל חג'ג' ואח' נ' מד"י (מ"ת 6623-04-11 מחוזי ב"ש) ובענין ע"פ 4980/07 אלון כהן נ' מד"י,. אקדים ואומר כי על פי החומר שהוצג בפני - דו"ח סודי שסומן על ידי במ/4, עולה כי נאספו בידי המבקשת ראיות לכך כי לכאורה בוצעה פעילות בלתי חוקית של סליקת כספי הימורים בהיקף כספי משמעותי. כך לדוגמא מנתוני פעילות חב' כ.א.ל אינטרנשיונל עולה כי בשנת 2008 מחזור המסחר האלקטרוני של חברת Retiarius עמד על סך 488,051,000 $, וכי מדובר בגידול של כ-120% לעומת מחזור הסליקה בשנת 2007 שעמד על סך 216,456,000 $ (ראה בענין זה במ/1 סע' 8 ד8 , ובמ/2). יחד עם זאת לא ברור מהחומר שהוצג מהם הסכומים המדוייקים, כך שלצורך הכרעה בתחום הפלילי לא אוכל לקבוע ממצאים מדוייקים שלפיהם הרכוש האסור שהופק מביצוע העבירה הוא סכום מסויים וידוע. בעניין זה ראוי להדגיש כי המבקשת עצמה לא טוענת כי מלוא הגידול במחזור הינו כתוצאה מסליקת בתי-עסק בלתי חוקיים, אלא כי ההסכמה שגובשה בין חברת כ.א.ל אינטרנשיונל לבין Retiarius הייתה כי האחרונה תסלוק דרך כ.א.ל אינטרנשיונל, בתנאי שהחלוקה תבוסס על 2/3 בתי עסק חוקיים ו-1/3 לא חוקיים. כמו כן לא יכול להיות חולק כי את מירב הרווח שהופק מהפעילות הבלתי חוקית החזיקו ומחזיקים עד עצם היום הזה חב' כ.א.ל אינטרנשיונל (שבינתיים נסגרה והוטמעה כמחלקה בחברת ויזה כ.א.ל) וחברת Retiarius, שנעדרים מהליך ההקפאה. הוסף לכך את העובדה כי המשיבים שבפני אינם ומעולם לא היו בעלי מניות באחת מן החברות הללו. למעשה, המשיב 2 היה מנכ"ל חב' כ.א.ל. אינטרנשיונל ועבד בחברה כשכיר, ולא נטען כי למעט שכר עבודתו היה לו חלק כלשהו ברווחי העבירה. המשיבים 3 ו-4 אינם ומעולם לא היו בעלי מניות בחברת Retiarius, אלא בעלי מניות בחברת O.T.P שהעניקה שירותי תמיכה משרדית לחברת Retiarius. רווחיהם כבעלי מניות בחברת O.T.P נגזרו מהיקף המחזור בחברת Retiarius, כך על פי החוזה בין חברת O.T.P לבין חברת Retiarius. לכשנשאל, במהלך הדיון, נציג המבקשת, ע"י בית המשפט, האם ננקטה פעולה כלשהי כנגד חברת כ.א.ל אינטרנשיונל, שרוב רובו של הרכוש האסור מצוי ברשותה, התקשה ליתן מענה והשיב כי "הדבר נשקל ביחד עם גורמי הפרקליטות" (פרוטו' עמ' 3 שו' 1-2). העדרה הבולט של חב' כ.א.ל מהליך ההקפאה, על רקע החשדות המיוחסים, מעלה קושי ולו מבחינת עיקרון המידתיות. בנסיבות הללו, לא מקובלת עלי גישת המבקשת, כי די בכך שאקבל "רושם" שמדובר במאות מיליוני דולרים. לטעמי, גם על פי הרף הנמוך של עיקול בתחום האזרחי, כל שניתן לומר הוא כי המשיבים היו מעורבים בפעילות סליקה בלתי חוקית, אך לא ניתן לקבוע סכומים מדוייקים או קרובים של התקבולים שנתקבלו בכלל ואצלם בפרט כתוצאה מאותה פעילות בלתי חוקית (לתמיכה בעמדה זו ראה גם ב"ש (מחוזי י-ם) 1565/02 בענין סם מלכה נ' מד"י). משכך ומשמסרבת (או לא מסוגלת) המבקשת לספק נתונים מספריים, הרי שהאינדיקציות היחידות שתוכלנה לסייע בקביעת גובה הרכוש האסור שנתקבל אצל המשיבים, ולפיכך ניתן להורות על הקפאתו בשלב זה, הינן המסמך במ/2 ועדויות המשיבים כפי שנגבו בחקירתם, הכל כמפורט להלן: בעניינו של המשיב 2 - המשיב מסר בחקירתו מיום 26.12.11 (סומנה במ/3) כי בתקופה הרלוונטית לחקירה השתכר שכר חודשי של 62,000 ₪. עוד מסר כי ככלל במהלך תקופת העסקתו בסוף כל שנה קיבל בונוס שנקבע ע"י הדירקטוריון ונע בין 5-8 משכורות חודשיות. ספציפית לגבי השנים 2008 ו-2009 מסר, כי בשנת 2008 קיבל בונוס בשווי 9 משכורות, ובשנת 2009 לא קיבל בונוס כלל בשל החשדות שעלו והתפטרותו מהחברה (במ/3 עמ' 23). נכון הוא כי המשיב תיאר בהודעתו כי לו הייתה תוכנית ההנפקה של כ.א.ל אינטרנשיונל יוצאת לפועל, היה אמור בסופו של יום, להפיק רווחים נכבדים שכן אז היה אמור לקבל אחוז מסוים משווי החברה (שנגזר כמובן ממחזור הפעילות - ומכאן גם התמריץ הברור להגדיל את נפח הפעילות לרבות על דרך סליקה של עסקי הימורים), כמו גם היה צפוי לקבל בונוס שנגזר מהצמיחה ברווח התפעולי. אלא שבסופו של דבר, התוכנית לא יצאה לפועל בשל החשדות שהועלו כנגד החברה, והתפטרותו מהחברה לקראת סוף שנת 2009. עולה כי למעט שכר עבודתו בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירות, ובונוס שקיבל בסוף שנת 2008, לא התקבלו אצל המשיב 2 סכומים נוספים שמקורם בביצוע העבירות. אמנם לו התוכנית שנרקמה, להגדלת נפח הפעילות של החברה והנפקתה או רכישתה ע"י גורם זר, היתה יוצאת לפועל, היה צפוי המשיב לזכות ברווחים משמעותיים, אך בסופו של יום לא יכול להיות חולק כי התוכנית לא יצאה לפועל, והמשיב לא קיבל כל סכום נוסף מעבר לשכר השוטף והבונוס השנתי בשנת 2008. לצורך הדיון בשאלת ההקפאה יש להניח כי הכנסותיו של המשיב באותה תקופה כולן בבחינת "רכוש אסור" כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור הלבנת הון, ולכן מלוא הסכומים שנתקבלו אצלו באותה תקופה ניתנים לעיקול. לפיכך הסכומים שנתקבלו כרכוש אסור הם אלה: 62,000 ₪ X 24 חודשים (שנים 2008-2009) דהיינו סך של - 1,448,000 ₪ 62,000 ₪ X 9 (בונוס לשנת 2008 - כגרסת החשוד במ/3 עמ' 23 שו' 461) דהיינו סך של 558,000 ₪ כאמור בשנת 2009 לא קיבל המשיב 2 בונוס בשל ההתפתחויות שחלו כתוצאה מהחשדות שהתעוררו והתפטרותו. הסכום הכולל שנתקבל, אם כן, אצל המשיב 2 בתקופה הרלוונטית לחקירה עומד על סך 2,046,000 ₪, ולצורך ההליך שבפני יעוגל ויועמד על סך 2,100,000 ₪. נוכח האמור מסקנתי הינה כי ניתן בשלב זה להקפיא, מרכוש המשיב 2, סכום זה, שהוא לכאורה בגדר "רכוש אסור" שניתן לתפיסה ולעיקול מכח חוק איסור הלבנת הון. בעניינו של המשיב 3 - המשיב 3 החזיק במועד הרלוונטי לחקירה ב-40% ממניות חברת O.T.P, אשר היתה קשורה בהסכם עם חברת Retiarius, שבמסגרתו היתה אמורה להעניק לאחרונה שירותי BACK OFFICE (אדמיניסטרציה וניהול חשבונות בתחום הסחר האלקטרוני) לטובת פעילותה מול חברת כ.א.ל אינטרנשיונל. ההסכם שנחתם בין 2 החברות היה כי בתמורה לשירותים שתעניק O.T.P תקבל 0.3% ממחזור העסקאות שיועברו לחברת כ.א.ל אינטרנשיונל מחברת Retiarius. יודגש כי חברת כ.א.ל אינטרנשיונל לא היתה צד להסכם בין O.T.P ל-Retiarius, ולחברת O.T.P אין ולא היה מעולם הסכם ישיר או עקיף עם כ.א.ל (במ/4 סעיף 38 15-17 ועדות המשיבה 4 בבית המשפט - פרוטו' עמ' 6 שו' 20-30). ממסמך שהוצג בפני ומתייחס למחזורי מסחר אלקטרוני לפי מאגד לשנת 2008 (סומן במ/2) עולה כי מחזור הסליקה מול RETIARIUS בשנת 2009 עמד על סך 488,051,000 $. לפיכך הסכומים שנתקבלו כרכוש אסור אצל המשיב 3 הם אלה: שנת 2008 - $ 1,464,153 = $ 488,051,000 X 0.3% - מחזור חברת O.T.P $ 585,661 = $ 1,464,153 X 40% - חלקו של המשיב 3 במחזור O.T.P 2,342,644 ₪ = $ 585,661 (לפי שער $ 1 = 4 ₪) שנת 2009 - המבקשת לא סיפקה כל מסמך בכתב, ולא מסרה כל נתון מספרי בנוגע לנפח הפעילות בשנת 2009, לפיכך יש להסתמך על גרסת המשיב 2 בחקירתו כי היקף הסליקה של Retiarius מול כ.א.ל במועדים הרלוונטיים היה בין 20 ל-50 מיליון דולר לחודש (ובממוצע 35 מיליון דולר לחודש). $ 420,000,000 = 12 X $ 35,000,000 -מחזור מסחר אלקטרוני של Retiarius מול כ.א.ל בשנת 2009 $ 1,260,000 = $ 420,000,000 X 0.3% - מחזור O.T.P לשנת 2009 $ 504,000 = $ 1,260,000 X 40% - חלקו של המשיב במחזור O.T.P 2,016,000 ₪ = 504,000 $ (לפי שער $ 1 = 4 ₪) לכך יש להוסיף סכום של $ 300,000 (1,200,000 ₪) שקיבל המשיב 2 מחברת Retiarius לאחר שסייע לה בהליך האזרחי שניהלה מול חב' כ.א.ל בגין הפסקת ההתקשרות ביניהם, שגם בו ניתן לראות בשלב זה, לכאורה, פרי עבירה. מהמקובץ עולה כי הסכום הכולל שנתקבל, אצל המשיב 3 עומד על סך 5,558,644 ₪, ולצורך ההליך שבפני יעוגל ויועמד על סך 5,600,000 ₪. נוכח האמור מסקנתי הינה כי ניתן בשלב זה להקפיא, מרכוש המשיב 3 סכום זה, שהוא לכאורה בגדר "רכוש אסור" שנתקבל אצלו וניתן לתפיסה ולעיקול מכח חוק איסור הלבנת הון. בעניינה של המשיבה 4 - עניינה של המשיבה 4 זהה לעניינו של המשיב 3 בהבדל אחד בלבד, והוא כי במועד הרלוונטי החזיקה ב-20% ממניות חברת O.T.P (מחצית מכמות המניות בהן החזיק המשיב 2). לפיכך הסכומים שנתקבלו אצלה כרכוש אסור בהתאמה לסכומים שנתקבלו אצל המשיב 3 כמפורט לעיל', הם אלה: שנת 2008 - 1,171,322 ₪. שנת 2009 - 1,008,000 ₪. יצויין כי הסכומים הללו תואמים, פחות או יותר, את הסכום אותה העריכה המשיבה 4 עצמה, כסכום שקיבלה בתקופת הפעילות - ראה עדותה מיום 25.12.11 שסומנה במ/1 עמ' 20 שו' 410-412. לכך יש להוסיף סכום של 300,000 $ (1,200,000 ₪) שקיבלה המשיבה 4 מחברת Retiarius לאחר שסייעה לה בהליך האזרחי שניהלה מול חברת כ.א.ל בגין הפסקת ההתקשרות, שגם בו ניתן לראות בשלב זה, לכאורה, פרי עבירה. מהמקובץ עולה כי הסכום הכולל שנתקבל אצל המשיבה 4 עומד על סך 3,379,322 ₪, ולצורך ההליך שבפני יעוגל ויועמד על סך 3,400,000 ₪. נוכח האמור מסקנתי היא כי ניתן בשלב זה להקפיא, מרכוש המשיבה 4 סכום זה, שהוא לכאורה בגדר "רכוש אסור" שנתקבל אצלה וניתן לתפיסה ולחילוט מכח חוק איסור הלבנת הון. כאן המקום לציין כי עיינתי באסמכתאות אליהן הפנה ב"כ המבקשת בתמיכה לעמדתו לפיה היקף הרכוש האסור נגזר ממחזור הכספים הכללי שמקורו בפעילות של סליקת בתי הימורים, ומצאתי שאין הנדון דומה לראיה. בע"פ 4980/07 בענין אלון כהן נדונה שאלה שונה בתכלית והיא האם הסכום העומד לחילוט עומד על מלוא תקבולי הנאשם מביצוע העבירה אשר הוכח כי הופקדו בחשבונות שניהל או שניתן להורות רק על חילוט "רווחיו". בית המשפט קבע כי משביצע הנאשם את העבירות שיוחסו לו הרי שהתקבולים כולם שנתקבלו אצלו הם של רכוש שהושג כשכר עבירה או כתוצאה מביצוע העבירה ואין "לחלץ" מהתקבולים את הוצאותיו של העבריין. גם בענין חג'ג' ואח' נ' מד"י (מ"ת 6623-04-11) נדונה השאלה האם הסכום הרלוונטי לחילוט הוא סכום הרווח (קרי המחזור בניכוי ההוצאות) או סכום המחזור, וגם שם פסק בית המשפט כי הסכום העומד לחילוט הינו הסכום שנתקבל (היקף המחזור) אצל הנאשם ולא הסכום שנותר בקיזוז ההוצאות (קרי הרווח שהופק). בענייננו השאלה שונה בתכלית, שהרי גם ב"כ המשיבים לא עתרו לכך כי שווי הרכוש האסור יועמד על הרווח שהפיקו המשיבים, בקיזוז הוצאותיהם. השאלה העומדת בענייננו לדיון עניינה היקף הרכוש האסור שנתקבל אצל המשיבים, בהבדל משאלת הרווח שהפיקו מביצוע העבירות. בעוד שבעניינם של הנאשמים בהחלטות אותן צירף ב"כ המבקשת לא היתה כל מחלוקת בשאלה מהו היקף הרכוש האסור שנתקבל אצלם, והשאלה היתה רק אם מתוך היקף המחזור שנתקבל על ידם יש לבודד את הרווח שהופק (ובלשון אחרת - חילוט ברוטו או נטו). אצלנו קיימת מחלוקת בשאלה הבסיסית, קרי מהו היקף "הרכוש האסור" שנתקבל אצל המשיבים. השאלה שעמדה לדיון במסגרת אותן החלטות כלל לא התעוררה בענין שבפני. הסכומים שנקבעו ככאלה המצדיקים הקפאה חושבו על ידי כסכומים שנתקבלו אצל המשיבים, בלא קיזוז ההוצאות, ובלא התחשבות בעובדה כי גם לגרסת המבקשת רק 1/3 מבתי העסק שנסלקו היו בתי עסק לא חוקיים (זאת בדיוק בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בענין אלון כהן). 19. מסקנות משפטיות הסמכות להקפיא חשבונות בנק או לתפוס רכוש אסור על פי חוק איסור הלבנת הון נתונה גם לבית המשפט השלום. תוקף הצווים מכוחם הוקפאו החשבונות ונתפס הרכוש לא פקע טרם הגשת בקשת ההארכה על ידי המבקשת. סעד זמני נגד רכוש (זכות קניינית מוכחת) אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם/חשוד ואין לו כל זיקה להליך הפלילי והדברים אמורים גם במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם דוגמת בן זוג, למעט באותם המקרים בהם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון. יש צורך להוכיח את השווי של "הרכוש האסור", והעיקול וההקפאה לא יעלו על שוויו של "הרכוש האסור". במקרה שבפני, משנמנעה המבקשת (אם מסיבותיה שלה שלא פורטו בפני ואם משום שאין בידה נתונים גם בחלוף 7 חודשים ממועד התפיסה) להציג ראיות ונתונים מספריים בדבר היקף הרכוש האסור שנתקבל אצל המשיבים, ניתן להעריך סכומים אלה בעיקר בהסתמך על הודעות המשיבים, ועל המסמך במ/2. הסכומים הוערכו על ידי בית המשפט, ביחס לכל אחד מהמשיבים, בהסתמך על מלוא התקבולים שנתקבלו אצלם (סכומים ברוטו), ולא ניתן לתפוס ולהקפיא מעבר לסכומים אלה. 20. התוצאה א. העיקולים על הבתים הרשומים על שם המשיב 2 ובת זוגו והמשיב 3 ובת זוגו (בחלקים שווים) ישונו באופן שהם יצטמצמו למחצית מכל בית המייצגים את חלקם של המשיבים 2 ו-3 בכל אחד מהבתים. ב. ההקפאה תועמד על הסכומים כדלקמן: משיב 2 - 2,100,000 ₪. משיב 3 - 5,600,000 ₪. משיבה 4 - 3,400,000 ₪. המבקשת תחליט בהתאם לשיקוליה איזה מהנכסים/חשבונות ישוחררו ואיזה יוחזקו לתקופה נוספת בת 180 יום, ובלבד שהסכום הכולל של החשבונות המוקפאים והנכסים התפוסים בהם תמשיך להחזיק לא יעלה על הסכום שנקבע ביחס לכל אחד מהמשיבים. ג. אני מאריכה את תקופת ההחזקה של הרכוש התפוס, בגובה הסכומים האמורים בסעיף ב' לעיל', למשך 180 יום נוספים מיום 25.12.11. ד. החלטתי זו תכנס לתוקפה תוך 7 ימים מהיום (ביום 7.08.12), כדי לאפשר למבקשת לשקול הגשת ערר. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר, ובמקביל תשלח אליהם מיידית בפקס' את ההחלטה, ותוודא טלפונית קבלתה אצלם. החומר הסודי שהוגש לי ע"י המבקשת, יוכנס לכספת בית המשפט ולפי דרישת נציג המבקשת יוחזר לידיו לאחר שיזוהה כדבעי. מיסיםעבירות מסהלבנת הוןחילוט