התקף לב עקב מאמץ יתר בעבודה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התקף לב עקב מאמץ יתר בעבודה: לפנינו תובענה מטעם התובע להכיר באירוע הלבבי בו לקה כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה 1995. תביעתו של התובע נדחתה ע"י הנתבע במכתבו מיום 6/9/09. העובדות הדרושות לענייננו: התובע, יליד 2/5/67, עבד בחברת "טק ג'ט אירופוליס בע"מ" בתקופה שבין 4/9/07 - 5/5/09. התובע עבד כפועל ייצור במחלקת פיתול ובצע עבודות פיתול להבים באמצעות ידיו. במסגרת עבודתו הרים מדי פעם מהרצפה לשולחן העבודה ארגזים, מתוכם לקח את הלהבים עימם עבד. לטענת התובע, ביום 22/1/09, יום חמישי, בסמוך לשעה 15:00 הרים לבדו ארגז כבד ועקב זאת חש כאבים בחזה, וכפי שתאר בהודעה לחוקרת הנתבע (נ/2): "זה היה ביום חמישי במשמרת בקר אני הגעתי לעבודתי רגיל ועבדתי רגיל ובערך בשעה 15:00 הרמתי ארגז של להבים ושמתי אותו על שולחן ברזל כדי לקחת ממנו להבים לעבודה ואז הרגשתי כמו שריפה באיזור החזה כמו צרבת ואז המשכתי לעבוד לא התייחסתי לזה ואחרי חמש דקות זה שוב חזר והתחלתי להזיע וסחרחורת היה לי וישבתי על הכסא, נחתי קצת ואז המשכתי לעבוד. זה היה הולך ובא אבל המשכתי לעבוד כך עד סוף היום והלכתי הביתה". בתצהירו העיד התובע כי חלפו כעשר דקות בין המועד בו הרים את הארגז עד שחש לראשונה בכאבים (סעיף 5 לתצהיר). לגרסת התובע בתצהירו ובעדותו בפני בית הדין - משקלו של הארגז שהרים באותו יום היה כבד במיוחד, 50-60 ק"ג. התובע העיד כי באותו רגע העובד הנוסף אשר עימו נהג להרים ארגזים כבדים לא היה במחלקה ולכן הרים את הארגז לבדו (ע' 6 ש' 1, 17 לפרוט'). אין מחלוקת כי באותו יום, 22/1/09, התובע המשיך לעבוד עד השעה 19:00 ובמהלך המשמרת אף הרים ארגזים נוספים יחד עם העובד הנוסף מיכאל. לגרסת התובע, בלילה שבין יום חמישי ליום שישי חש כאבים שבאו וחלפו. ביום 23/1/09, יום שישי, התובע לא היה משובץ מלכתחילה לעבודה והיה בחופש. לטענתו, אף במהלך יום שישי סבל מכאבים שהופיעו ונעלמו לסירוגין (ע' 7 ש' 23 לפרוט'). אין מחלוקת כי בתאריך 24/1/09, יום שבת, בשעה 03:17 לפנות בקר, הגיע התובע לבית החולים נהריה והתלונן על מיחושים בליבו. בבקר יום שבת התובע היה אמור לעבוד, אך התקשר להסעה והודיע שלא יגיע. התובע אושפז בביה"ח בין התאריכים 24/1/09 - 28/1/09 עקב אוטם שריר הלב ועבר צנתור. בהמשך שהה התובע בחופשת מחלה ובסמוך לשובו לעבודה בחודש מאי 2009 פוטר מהעבודה כאשר לטענת המעסיק מדובר בפיטורי צמצום. טענות הצדדים טענות התובע עדות התובע מהימנה ועקבית ולא נסתרה בחקירה הנגדית. יש לאמץ את עדותו בכל הנוגע לאירוע הרמת הארגז ולכך כי מדובר באירוע חריג בשל משקלו הכבד של הארגז והעובדה שהרים אותו לבד, מה שלא נהג לעשות בשגרה. התובע חווה אירוע חריג שגרם לו בסמיכות זמנים ללקות באוטם שריר הלב. עדותו של התובע נתמכת בעדותו של העובד אברמוב אשר הייתה מהימנה. בכל הנוגע למסמכים הרפואיים, מפנה התובע לפסה"ד בעניין דניאל גרץ (עב"ל 176/99) וטוען כי אין לתת לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית התביעה כל אימת שמבוטח לא מזכיר את אירועי העבודה. משהתובע לא מסר גרסה פוזיטיבית שונה לאירועים שקדמו לאוטם הרי שאין לזקוף לחובתו את אי אזכורו של האירוע במקום העבודה, כך על פי פס"ד גרץ. כל שנדרש מהתובע בשלב זה לצורך מינוי מומחה, הוא להצביע על ראשית ראיה כי ארע לו אירוע חריג בעבודתו הכרוך במאמץ מיוחד והתובע עמד בכך. כמו כן, על פי הפסיקה (עב"ל 306/03, עב"ל 9/98), גם במקרה של ספק יש למנות מומחה רפואי. טענות הנתבע הוכח כי לתובע לא אירע אירוע תאונתי וכי הוא לא בצע מאמץ חריג ביום 22/1/09 בזמן עבודתו. עדות התובע הוכחה כלא אמינה והיא אף עומדת בסתירה למסמכים הרפואיים בהם אין כל אזכור לכך שהכאבים החלו עקב אירוע בעבודה. הפסיקה מייחסת חשיבות רבה לאנמנזה הרפואית ועל כן יש לזקוף עניין זה לחובת התובע. מהודעת התובע לחוקרת הנתבע עולה ברורות כי הרמת הארגז הייתה חלק מעבודתו השגרתית ולא היה בכך כל דבר חריג. יש להעדיף גרסה מוקדמת זו על פני גרסתו המאוחרת בבית הדין. טענת התובע לגבי קשיי שפה הועלתה על ידו רק לצורך התמודדות עם הסתירה בין גרסאותיו. גם אם נקבל את גרסת התובע כי הרים ארגזים כבדים מסוג זה שהרים ביום 22/1/09 רק פעמיים שלש בשבוע (ולא מידי יום), הרי שאף לגרסתו אין המדובר במאמץ חריג ויוצא דופן משום שבצע זאת מספר פעמים בשבוע. גורמי הסיכון של התובע, לרבות העישון הכבד, הם שגרמו לו ללקות באוטם. דיון והכרעה עפ"י ההלכה הפסוקה, בתביעה להכרה באוטם שריר הלב מתנהל הדיון בשני שלבים: בשלב הראשון - על המבוטח להוכיח קיומו של אירוע חריג או מאמץ בלתי רגיל בעבודתו בעת קרות האוטם או בסמוך לו. בשלב השני וככל שביה"ד יקבע, כי אכן אירע "אירוע חריג" - ימונה מומחה/יועץ רפואי למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרחשויות החריגות בעבודה לבין המחלה ממנה סובל התובע. ביה"ד הארצי לעבודה חזר והדגיש, כי:  "עפ"י מתכונת דיונית זו, ככל שהתובע לא השכיל להוכיח חריגותו של האירוע בעבודה, תידחה תביעתו כבר בשלב הראשון, מבלי למנות מומחה רפואי בעניינו (בג"צ 1197/92 אסתר לוסקי - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734). הנה כי כן, ההלכה לפיה בית הדין לבדו מופקד על קביעת חריגותו של האירוע בעבודה עוברת כחוט השני בפסיקתו של בית דין זה לאורך השנים. "מבחן האירוע החריג" הוא אמנם תולדה של מחקרים רפואיים רבים המצביעים על כך שמאמץ בלתי רגיל או מתח נפשי מיוחד יכולים לגרום לאוטם. אולם, הקביעה אם אירע אירוע חריג במקרה קונקרטי היא קביעה בעלת אופי משפטי המושתתת על אדנים ראייתיים " (עב"ל 573/05 דליה אמיר - המל"ל (פס"ד מיום 29.11.06)).             ביום 13.2.2011 ניתן פסק הדין של בית הדין הארצי בעניין יהושע לב, בו נקבע: "פרופ' רכס קבע בחוות דעתו, כי אירוע של דחק נפשי בלתי רגיל יכול לשמש כגורם הדק לפרוץ אירוע מוחי, הן איסכמי והן דימומי, והסביר את המנגנונים המדוייקים המובילים לכך. לדעתו של פרופ' רכס, יש לבחון בכל מקרה על פי נסיבותיו, את סמיכות הזמנים בין ארוע הדחק הנפשי לבין הופעת סימני האוטם, כאשר פרק זמן סביר במקרה כזה, הוא לדעתו, עד ל-24 שעות, אם כי שנת לילה עלולה להחליש את קיומו של הקשר הסיבתי. פרופ' רכס הסביר, כי גם במסגרת זמן זו, יש לשקול בכל מקרה ומקרה את עוצמת הדחק הנפשי, ואת השפעת הדחק מול השפעה אפשרית של גורמי הסיכון הטבעיים שיש במבוטח לחלות בארוע מוחי" (ההדגשה אינה במקור - א.ש.ב). בית הדין הארצי קיבל את עמדתו של פרופ' רכס וקבע כי מדובר באסכולה הרפואית העדכנית ביותר. מכאן, כי גם במקרה בו הוכח קיומו של אירוע חריג, יהיו מקרים בהם לא יהיה מקום למנות מומחה רפואי כאשר על פניו ברור כי הזמן שחלף בין האירוע ובין הופעת האוטם חורג עד מאד מהזמן המקובל על פי האסכולה הרפואית המקובלת כמפורט לעיל. זאת, כמובן, תוך התייחסות לכל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. היישום בענייננו השאלות הנדרשות להכרעתנו בשלב זה הן - האם כגירסת התובע אירע לו אירוע בו הרים ארגז ביום 22/1/09 שלאחריו חש ברע. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לבחון האם מדובר באירוע החריג לעבודתו השוטפת, שאז יש מקום למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי. נפתח ונאמר כי בגרסת התובע נמצאו סתירות רבות, התרשמנו כי התובע נטה להגזים וכי לא פעם עדותו הייתה מגמתית. כמו כן, עדותו אף לא עלתה בקנה אחד עם חלק גדול מיתר הראיות. על כן, והגם שמדובר בתביעה מתחום הבטחון הסוציאלי, אין מנוס מלקבוע כי התובע לא הוכיח את תביעתו ואף לא הצביע על ראשית ראיה שדי בה לצורך מינוי מומחה רפואי. ונבאר קביעתנו. עצם קיומו של אירוע הרמת הארגז כאמור לעיל, הראיה המרכזית בדבר עצם התרחשותו של אירוע הרמת הארגז היא עדותו של התובע. התובע העיד כי איש מהעובדים האחרים לא היה עד לאירוע אך בהמשך אותו יום סיפר לעובדים מיכאל ויאיר כי הוא חש כאבים בחזה עקב הרמת ארגז. לגרסתו, השניים הבחינו במצוקתו והמליצו לו לפנות לבי"ח (ע' 6 ש' 32 לפרוט'). מטעם התובע העיד מר יאיר אברמוב, אשר עבד באותו אולם בו עבד התובע. הוא העיד כי ביום 22/1/09, לאחר השעה 15:00, אמר לו התובע כי הרים ארגז כבד וכי הוא מרגיש לחץ בחזה. כן העיד כי בסיום יום העבודה שב התובע והתלונן בפניו על תחושות חנק, נראה חיוור והתקשה לנשום והעד הציע לו ללכת להיבדק (ראה תצהירו וע' 11- 13 לפרוטוקול). עדותו של אברמוב היא העדות היחידה על כך שהתובע סיפר לאדם כלשהו על אירוע הרמת הארגז בסמוך להתרחשותו. יצויין, כי אברמוב, אשר סיים לעבוד במפעל בשנת 2009 העיד כי בינו ובין התובע יש קשרים עקב מוצאם מאותה עדה וכי הם נוהגים להזמין זה את זה (ככל הנראה הכוונה לאירועים; ע' 11 ש' 25 לפרוט'). מאידך, התובע לא סיפר לאף אחד מהממונים עליו על אירוע הרמת הארגז בסמוך להתרחשותו. התובע הסביר זאת בכך שלא סבר כי מדובר בסיבה מספקת להתלונן, זאת על רקע מקרים אחרים שהתרחשו במפעל. מהראיות עולה כי התובע לא יידע את הממונים עליו אודות אירוע הרמת הארגז גם בסמוך לאישפוזו. גב' ברקוביץ, הממונה על הבטיחות במפעל העידה, כי רק כשבוע - שבועיים לאחר שאושפז אמר לה התובע שיום לפני אשפוזו, כאשר היה בעבודה, החל לחוש ברע, אם כי לא אמר לה שהיה זה עקב אירוע מסוים ולא הזכיר הרמת ארגז כבד. לגרסתה, הזכיר עניין זה לראשונה רק לאחר שפוטר (ע' 16 ש' 25 לפרוט'). לגרסת התובע, בתאריך 24/1/09 (שבת), מיד עם אשפוזו, התקשר לאחראי המשמרת רוברט ומסר לו שאין צורך לאסוף אותו באותו בקר בהסעה. לגרסתו, בשיחה זו סיפר לרוברט על אירוע הרמת הארגז (ע' 7 ש' 10, 25 לפרוט' וסעיף 7 לתצהירו). הגם שעדותו של רוברט יכלה לשפוך אור על נקודה חשובה הנוגעת לדברים שמסר התובע לאחראים עליו בזמן אמת, הרי שמסיבה לא ברורה התובע כלל לא הזמין את רוברט למתן עדות והסביר זאת בכך כי לא עלה בידו לאתרו. יחד עם זאת, בשום שלב התובע לא ביקש מבית הדין לזמן את רוברט למתן עדות מה גם שלא נטען על ידו כי המעסיק סירב ליתן לו את פרטיו של רוברט, ומכאן שלא נעשה על ידו המינימום הנדרש לצורך זימון העד. בהקשר זה יצוין כי על פי עדותה של גב' ברקוביץ, רוברט כבר לא עובד במפעל אך כאשר שוחחה איתו אמר לה שהתובע לא אמר לו דבר (ע' 15 לפרוט'). לנוכח זאת יש לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מהבאת ראיה רלוונטית ומהותית למחלוקת, וכפי שנפסק. "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". לא זו אף זו: התובע אף לא סיפר לצוות הרפואי שטיפל בו על כך שהחל לחוש ברע לאחר שהרים ארגז כבד או לאחר אירוע כלשהו בעבודה. בתעודות הרפואיות שתיעדו את אשפוז התובע בביה"ח וכן את ביקוריו אצל רופא קופ"ח לאחר שחרורו אין כל אזכור לאירוע הרמת הארגז. כך, בתעודת חדר המיון מיום 24/1/09, היום בו אושפז התובע, (נ/3), מצויין ברובריקה של תלונת המטופל: "מיום קבלתו הופיעו כאבים בחזה עם הקרנה לידיים, הזעת יתר, ללא עלית חום כאבי בטן". בהמשך המשפט הוסף ע"י הרופא בכתב יד - "חל (כנראה החל - א.ש.ב.) לסבול מכאבים בחזה מיום טרם קבלתו מ- 15:00 22/1/09". תחת התיקון בכתב יד מופיעה חותמת של ד"ר צ'סניק גנדי וכן חתימה. למען הסדר הטוב יצוין כי בעותק של תעודה זו שהתקבל מביה"ח עצמו (נ/3, צורף לכתב התביעה), נעדרת ההערה בכתב יד, זאת למרות שהערה אחרת בכתב יד שנרשמה על ידי הרופא מופיעה. הגם שפער זה מעורר תהיות לגבי מהימנותו של הרישום, הרי משפשר העניין לא עלה במהלך ההליך ולא הובררה משמעותו, לא נתייחס לכך. בדו"ח הקבלה למחלקה הקרדיולוגית מיום 24/1/09 נכתב: "התקבל ממיון עקב כאבים בחזה שהופיעו לפני יום (יום חמישי) פעם ראשונה בחייו, נמשכו מספר דקות וחלפו..". בדו"ח סיכום האשפוז (נ/7) צויין כדלקמן - "התקבל ממיון עקב כאבים בחזה שהופיעו יום טרם קבלתו לראשונה בחייו, נמשכו מספר דקות וחלפו. בלילה הכאבים בחזה חזרו בשעה 1:00 בזמן שינה, הקרינו ליד שמאל, ליווי בהזעות מרובות. באק"ג סימני אוטם קדמי חד. התקבל ישירות לחדר הצנתורים". עינינו הרואות כי בתעודות הרפואיות מביה"ח אין כל אזכור לכך שהכאבים החלו עקב אירוע של הרמת ארגז, או עקב אירוע כלשהו בעבודה. בפסיקה נקבע כי - "יש משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית שכן יש להניח שחולה שאושפז ימסור את העובדות הנכונות לגבי מצבו על מנת לזכות בטיפול הנכון". כאשר התובע התבקש להסביר את הדבר בחקירתו בפני חוקרת הנתבע (נ/2), השיב: "אני מסרתי לד"ר גנאדי שהרמתי משקל כבד בעבודה וזה היה במיון, לא יודע למה לא רשמו, וראיתי רק אחרי שהשתחררתי שלא רשמו שזה היה תאונת עבודה". על פי עדות התובע לפנינו, הוא אמר לרופא בחדר המיון (ד"ר גנאדי) כי הכאבים החלו ביום חמישי בעבודה אך משנוכח לדעת במועד השחרור כי הרופא לא כתב זאת בתעודה, פנה לרופא וזה האחרון הוסיף אותם בכתב יד - כפי שתארנו לעיל (ע' 8 ש' 5 לפרוט'). לנוכח הסבר זה לא ברור מדוע חרף הקפדתו של התובע לתקן את האמור בתעודה הוא הסתפק רק בתיקון הנוגע למועד תחילת הכאבים ולא עמד על כך שיאוזכר גם נושא אירוע הרמת הארגז, אם אירוע כזה אכן התרחש והוא סיפר על כך לרופא. העדר אזכור האירוע בתעודה הרפואית, כאשר ברור שהתובע שם לב לכתוב בתעודה והקפיד לתקנה - מחזק את המסקנה כי אירוע כזה לא התרחש ועל כן התובע לא סיפר עליו לרופא. אמנם עצם פניית התובע לרופא לצורך תיקון - כאשר מהמועד שהוסף בתיקון עולה כי הכאבים החלו כאשר שהה בעבודה (ביום 22/1/09 בשעה 15:00) - מחזקת את גרסת התובע לפיה החל לחוש ברע כשהיה בעבודה, אך מאידך, העדר כל אזכור לאירוע כלשהו שקדם לכאבים מחליש את גרסתו בנושא. בהקשר זה יש לזכור כי לצורך מינוי מומחה רפואי במקרה של אוטם, לא די בכך שהכאבים החלו בזמן העבודה אלא יש להצביע על אירוע חריג או מאמץ בלתי רגיל שאירע לתובע בעבודה בעת קרות האוטם או בסמוך לו. לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית הופנה התובע לתעודה רפואית מיום 29/1/09, יום לאחר השחרור מביה"ח - תעודה המתעדת את ביקורו אצל ד"ר פדורניקו, הרופא המטפל שלו בקופת החולים. כאשר התובע התבקש להסביר מדוע אף בתעודה זו אין כל אזכור לכך שהכאבים שהובילו לאוטם הלבבי החלו עקב האירוע בעבודה, השיב - "לא חשבתי לנכון שצריך לספר את זה לכל העולם שזה קרה לי בעבודה" וכי - "אני התביישתי לספר שאני אחרי התקף לב" (ע' 8 ש' 30 לפרוט'). מעיון בתיקו הרפואי של התובע בקופ"ח, אשר הומצא לעיוננו, עולה כי גם ביתר התעודות בתיק הרפואי אין אינדיקציה לכך שהאירוע הלבבי התרחש עקב אירוע בעבודה, כך לפחות בתקופה הסמוכה לאחר האשפוז (ראה לדוגמא התעודות הרפואיות מימים 11/2/09 ו- 22/2/09). למותר לציין כי הסבריו של התובע בעניין זה אינם מתקבלים על הדעת משום שהרופא המטפל הוא הגורם לו יש לספר פרט רלוונטי מסוג זה ובוודאי שלא סביר לראות בו אדם מהרחוב שמידע זה אינו רלוונטי לגביו או שיש להתבייש לחלוק אותו עימו (מה גם שלא מדובר במידע מסוג רגיש). זאת ועוד, התובע עצמו טען כי הדגיש בפני הרופאים בביה"ח כי הכאבים החלו בעבודה ואף ביקש מהרופא לתקן את הרישום בתעודת חדר המיון, ועל כן לא ברור מדוע יום למחרת שינה את דעתו והחליט שהמידע אינו רלוונטי לרופאים המטפלים בו. על כן, גם אם היינו מתעלמים מהתעודות הרפואיות של ביה"ח ומניחים לטובת התובע כי בביה"ח הייתה אי הבנה, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שאין כל אזכור לאירוע בעבודה במהלך הביקורים אצל הרופא המטפל בקופת החולים. יוזכר, כי בעניין זה התובע לא טוען שהמדובר בטעות אלא מודה שלא סיפר על כך לרופאו, הגם שלא הציג כל הסבר מניח את הדעת לדבר. לאור כל האמור אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שאירע לו אירוע בעבודה, הניתן לאיתור בזמן ובמקום, לאחריו החל לחוש ברע. יחד עם זאת, ומעל הצורך, נבחן גם את שאלת חריגות האירוע, נושא שהועלה במסגרת טענות הצדדים. האם מדובר באירוע חריג? גם אם נניח כי התובע הוכיח את קיומו של אירוע הרמת ארגז שלאחריו חש בכאבים, הרי שמכלול הראיות בתיק מוביל למסקנה כי אין המדובר באירוע חריג, ונבאר. מעדות התובע עולה כי הרמת ארגזים הייתה חלק מעבודתו השגרתית וכי עשה זאת מספר פעמים ביום לצורך ביצוע העבודה השוטפת עם הלהבים. הוא העיד כי אף ביום האירוע עצמו המשיך להרים ארגזים עד תום המשמרת, יחד עם עובד נוסף (ע' 6 ש' 31 לפרוט'). בהליך שלפנינו העיד התובע כי ארגזים ששקלו 20-30 ק"ג נהג להרים לבד. לשאלת בית הדין השיב התובע כי ארגזים ששקלו 30-40 ק"ג ואשר נחשבו כבדים היו אמורים להרים בזוגות, אם כי כאשר סבר שיכל להרים את הארגז לבד עשה זאת וכי פעם - פעמיים בשבוע הרים לבד ארגז במשקל כזה (ע' 5 ש' 23, ע' 10 ש' 31, ע' 11 ש' 1 לפרוט' וראה סעיף 3 לסיכומי התובע). גב' ברקוביץ, הממונה על הבטיחות במפעל, העידה כי קיים נוהל לפיו ארגזים כבדים יש להרים בזוגות, אם כי לא תמיד העובדים פועלים על פי הנוהל, וכאשר עובד הרגיש שהוא יכול להרים לבדו ארגז עשה זאת (ע' 17 ש' 21 לפרוט'). העד שהעיד מטעם התובע, מר אברמוב, העיד כי ההוראה במפעל הייתה שכל ארגז יש להרים בזוגות, אם כי ההוראה לא תמיד קויימה ולעתים העובדים הרימו ארגזים לבד. כן העיד כי ארגז כבד נחשב כזה השוקל מעל 40 ק"ג (ע' 13 לפרוט'). טענתו של התובע בכל הנוגע לחריגות האירוע נוגעת למשקלו הכבד במיוחד של הארגז שהרים, אשר העריך כי משקלו נע בין 50-60 ק"ג. עם זאת, גרסת התובע בהודעה לחוקרת הנתבע הייתה שונה: "ש: האם עסקת בעבודתך הרגילה ביום חמישי או שהרמת הארגז היא בגדר פעולה חריגה או שזה במסגרת עבודתך השוטפת? ת: זו הייתה העבודה הרגילה לא היה משהו חריג כל הזמן עובדים ככה מה שכן אומרים לנו שאם יש ארגז כבד שנרים אותו בזוגות, אבל כמעט ולא עושים את זה, המשקל של הארגז היה בערך 40 ק"ג ואת המשקל הזה אני נוהג להרים לבד ללא עזרה" (נ/2, ההדגשות לא במקור - א.ש.ב.). כלומר, קיים פער בין גרסת התובע לפנינו ובין גרסתו בפני חוקרת הנתבע, לגבי משקלו המוערך של הארגז שהרים - כאשר בביה"ד טען כי מדובר בארגז השוקל 50- 60 ק"ג ובפני חוקרת הנתבע משקל של 40 ק"ג. יצוין, כי גם אם הערכת המשקל של התובע אינה מדוייקת, הרי שמגרסתו בבית הדין עולה כי מדובר בארגז החורג משמעותית מהארגזים שהרים בעבר, זאת בניגוד לגרסתו בפני חוקרת הנתבע. לבקשת ביה"ד ערכה גב' ברקוביץ בדיקה בה מילאה ארגז בלהבים עימם עבד התובע באופן ספציפי ביום הנדון, על פי דו"ח שהפיק המעסיק. במהלך הבדיקה, שבוצעה בנוכחות ב"כ התובע, מולא הארגז בלהבים פעמיים - הן באופן רגיל והן באופן מלא במיוחד, כפי שתאר התובע שהיה ביום האירוע. התוצאה הייתה שמשקל הארגזים נע בין 35-43 ק"ג (הודעת המעסיק מיום 30/3/11). לאור הבדיקה האובייקטיבית שבוצעה בנוכחות ב"כ התובע אשר לא חלק על מהימנותה, הרי שהתובע הגזים בהערכתו את משקל הארגז באשר המשקל המירבי של הארגזים שהרים התובע ביום הנדון נע בין 35- 43 ק"ג. למעשה, מדובר במשקל קרוב למשקל בו נקב התובע בפני חוקרת הנתבע (40 ק"ג) לגבי הארגז אותו הרים ביום האירוע. כך או כך, הסתירה המשמעותית יותר בין עדותו של התובע ובין הודעתו בפני החוקרת נוגעת לאמירתו בפניה כי הרמת ארגז במשקל שהרים ביום האירוע (יהא משקלו אשר יהיה) הייתה חלק מהעבודה השגרתית וכי נהג להרים ארגזים כאלה לבדו, זאת בניגוד לעדותו בפנינו כי מדובר במשקל חריג במיוחד. כך הסביר התובע בחקירתו הנגדית את הסתירה: "ארגז רגיל שוקל 35-40 ק"ג. זה מרימים עם זוגות. אני אולי לא כל כך מבין את השפה הארגז הזה היה כבד וחריג במיוחד... כשבית הדין שואל אותי מדוע עניתי אחרת לחוקרת ומדוע היום עניתי אחרת - אני עונה שאולי לא הבנתי אותה. אני באתי אליה, הסברתי לה את המצב, מה היה, איך היה ואני כנראה לא הבנתי אותה. אני אמרתי 40 ק"ג כשאין ברירה אני יכול להרים את זה לבד. ש: החוקרת לא שאלה אותך לגבי משקלים. היא שאלה אותך ספציפית לגבי אותו מועד. ת: אולי לא הבנתי למה התכוונה כשהיא אמרה עבודה רגילה" (ע' 6 ש' 11 לפרוט'). מטעם הנתבע העידה גב' שמחה אברג'יל, החוקרת שגבתה את הודעת התובע. גב' אברג'יל העידה כי כאשר היא מתרשמת שלנחקר יש קשיים בשפה העברית היא מזמינה מתורגמן אם כי לא זה היה המקרה בעניינו של התובע. כן העידה כי כאשר היא שואלת שאלות, כגון לעניין חריגות האירוע, היא מלווה את השאלה בהסבר (ע' 20 לפרוט'). יצוין כי התובע חתם על כל עמוד בהודעה לחוקרת. בעניין זה נשאל בחקירה הנגדית: "ש: נכון שאת ההודעה לחוקר לפני שחתמת גם הוקראה לך? ת: קראתי. חצי הבנתי וחצי לא הבנתי. לא הקריאו לי את ההודעה. כל מה שהחוקרת שאלה, אני עניתי והיא כתבה. אחר כך חתמתי" (ע' 4 ש' 36 לפרוט'). בתצהירו טען התובע כי חוקרת הנתבע לא הייתה הוגנת כלפיו, לא הסבירה לו את משמעותה של כל מילה ומילה בהודעה ולכן לא הבין את שאלתה בעניין עבודה שגרתית להבדיל מעבודה חריגה (ע' 10 ש' 15 לפרוט'). איננו מקבלים את טענת הנתבע כי לא הבין את שאלות החוקרת וכי לא הובן כראוי על ידה, טענה שהועלתה על ידו בצוק העיתים: התובע עלה ארצה בשנת 1992 והעיד על עצמו כי הוא מדבר עברית, גם אם לא מושלמת. התובע העיד בפני בית הדין ללא מתורגמן ולמותר לציין שאם היינו מתרשמים כי העברית שבפיו לא ברורה או כי אינו מבין את הנאמר היינו מורים על זימון מתורגמן, אם כי לא כך היו פני הדברים והוא אף לא ביקש להעיד באמצעות מתורגמן. זאת ועוד, כאשר הוצגה בפני התובע הודעתו בפני חוקרת הנתבע, ובטרם עומת עם הסתירות בינה ובין עדותו בביה"ד, אישר התובע בחקירתו הנגדית כי הוא חתום על ההודעה וכי כל מה שמסר בהודעה מדוייק ונכון (ע' 4 ש' 3 לפרוט'). לא זו אף זו, מעיון בנוסח דבריו של התובע בחקירת הנתבע עולה כי נרשמו מפיו דברים במילים המובנות לכל (כגון 'עבודה רגילה' או אמירתו כי 'כל הזמן עובדים ככה'). אין לפנינו מקרה בו נרשמו מפי הנחקר מילים מורכבות או כאלו שניתן לחשוד שלא נאמרו על ידו או כי לא הבין את משמעותן. לאור כל זאת אנו קובעים כי יש להעדיף את גרסת התובע בפני חוקרת הנתבע על פני גרסתו בפנינו, בין היתר בשים לב להלכה כי בהעדר הסבר משכנע לשינוי הגרסה מצד התובע, ובהתאם לכלל לפיו הגרסה שנמסרת לחוקר עדיפה משום שהיא מהווה את הגרסה הספונטאנית והראשונית, שסביר להניח שהיא קרובה יותר לאמת ומשקפת את העובדות לאשורן. זאת ועוד, גרסתו בפני חוקרת הנתבע לפיה מדובר בעבודה שאינה חריגה מתיישבת עם תשובתו לשאלת בית הדין, לפיה נהג להרים ארגזים במשקל 30-40 ק"ג פעם - פעמיים בשבוע. בהקשר זה נזכיר כי על פי הבדיקה שערך המעסיק, משקלו המירבי של הארגז יכל להיות בין 35-43 ק"ג. אמנם על פי ההלכה , אירוע חריג אין משמעו בהכרח אירוע חד פעמי. כן נקבע, כי בנסיבות המתאימות ניתן לקבוע כי קיימת חריגות אף אם האירוע מתרחש אחת למספר חודשים או למספר שבועות, אך בענייננו המדובר בתדירות שבין פעם לפעמיים במהלך שבוע אחד. כלומר, אף אם נאמץ את גרסת התובע - הרי שעל פי גרסתו שלו מדובר בתדירות המצביעה על כך שאין לפנינו אירוע חריג. אף הפסיקה אליה הפנה התובע בסיכומיו לא מתייחסת לתדירות של פעם - פעמיים בשבוע. אם לא די בכל האמור לעיל, הרי שבעניינו של התובע אף לא ברור אם הייתה סמיכות זמנים בין מועד האירוע החריג ובין הופעת האוטם, כנדרש על פי האסכולה הרפואית המקובלת וכמפורט בפסה"ד בעניין יהושע לב שהובא לעיל. זאת לנוכח חלוף הזמן בין מועד האירוע הנטען ובין פנייתו הראשונה של התובע לטיפול ראשוני, כאשר בתווך התובע אף ישן שנת לילה. בכל הנוגע לפסק הדין בעניין גרץ דניאל, אליו הפנה התובע, הקובע כי אין ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט בדחיית תביעה כל אימת שמבוטח לא מזכיר באופן מדויק בהיותו בבית החולים את אירועי העבודה: אין בפסק דין זה כדי לסייע לתובע באשר המסמכים הרפואיים אינם הראיה היחידה המובילה למסקנה כי יש לדחות את התביעה. לכך מצטרפות הסתירות הרבות בעדות התובע וחוסר מהימנות עדותו, הימנעותו מהעדת עדים רלוונטיים, אי חריגותו של האירוע אף על פי גרסת התובע עצמו והזמן שחלף בין האירוע הנטען ובין המועד בו הגיע לביה"ח. כמו כן, אין מדובר בענייננו באי אזכור אירוע בעבודה בתעודה רפואית אחת, אלא בהעדר האזכור משורה ארוכה של מסמכים רפואיים הן בבית החולים והן בקופת החולים, לאורך תקופה ארוכה - דבר שאינו מתיישב עם שורת ההיגיון, במידה ואכן אירע לתובע אירוע חריג. על כן, גם אם התובע לא מסר באנמנזה בביה"ח גרסה פוזיטיבית השוללת את גרסתו בפני בית הדין, הרי שמכלול הראיות מצביע על כך שאין לסמוך על גרסתו בפנינו. חשיבות ההלכה בפסה"ד בעניין גרץ היא כי אין לראות באנמנזה חזות הכל, כאשר יתר הראיות מצביעות על כך שהתקיים אירוע חריג. כאמור, אין זה המצב בענייננו. לא נעלם מעינינו כי המדובר בתביעה מתחום הבטחון הסוציאלי וכי על פי ההלכה הפסוקה בתביעות מסוג זה פועל הספק לטובת המבוטח ודי בהצגת ראשית ראיה לצורך מינוי מומחה רפואי. יחד עם זאת, הגם שבהלכות אלו יש כדי להקל על נטל ההוכחה המוטל על התובע, הרי שאין בהן כדי לייתר את חובת ההוכחה או לרוקן מתוכן את חובת התובע להציג ראיות מהימנות התומכות בגרסתו ואין הדבר מאפשר לבית הדין להתעלם מראיות המפריכות את גרסת התובע. בפסה"ד בעניין נדב אושרי, אליו הפנה התובע, התייחס ביה"ד לראשית הראיה הדרושה לצורך מינוי מומחה וקבע כי אין צורך בהוכחה גורפת אלא די בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג. במקרה שלפנינו - הצטברות הראיות הן לעניין עצם התרחשות האירוע והן לעניין חריגות האירוע מובילה למסקנה כי אין הוכחה במידה מספקת של סבירות בדבר קיומו של אירוע חריג ועל כן אין מקום אף למנות מומחה רפואי. סיכום לאור האמור לעיל - התביעה נדחית. אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום ממתן פסק דין זה. מאמץ יתר בעבודההתקף לב / אוטם שריר הלבאירוע חריג