מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזרת המצב לקדמותו - תכנון ובניה: הרקע, ההליך והליכים קודמים 1. המבקשת עותרת, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, לצו המורה על השבתן-אחור של עבודות הריסה ובנייה, אשר נעשו בבנין מגורים ברחוב גורדון מס' 14 בתל אביב-יפו. 2. אין חולק כי בעבודות אלו שלח את ידו משיב 2 ("המשיב"), שהחזיק באותה עת בנכס - בחלקו כבעלים ובחלקו כקבלן-בונה. הן נעשו לאחר שניתנו לבנין אישור אִכלוס ותעודת גמר. המשיב הועמד בגינן לדין, מספר פעמים. בת"פ (מקומיים תל אביב-יפו) 18556/05 מדינת ישראל נ' גואקיל הוגש נגדו כתב-אישום בגין עבירה על סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה. בקומת המרתף, תואר בכתב-האישום, הרס המשיב קיר קיים ובנה שבעה קירות חדשים. בפתח, שנפרץ באחד הקירות הוא התקין דלת. בקומת הכניסה נבנו שלושה קירות ושער ממתכת, אשר יצרו שני מקומות חניה מקוּרים. בקומה הרביעית נסגרה מרפסת. בחדר היציאה לגג נהרסו קירות קיימים ומדרגות פנימיות, נבנו קירות חדשים וגג שהוסיפו שטח ניכר לבנוי, נפרץ פתח יציאה חדש אל הגג והוקמה פרגולה. בתוך הנכס נעשו שינויים נוספים. בקיצור: עבודות מקיפות עד מאד, ששינו משמעותית את פני הנכס, בלא שנתבקש רישיון למרכיבים הדורשים זאת. חלק מן העבודות הוביל, כנטען, עוד לכך שמרכיבים ברכוש המשותף לדיירי הבנין סופחו לדירתו של המשיב, ללא הסכמה ותוך שלילת ההנאה בהם מן השכנים. בכך דיברו ממצאי בדיקתה של בקשה, שהגישה לוועדת המשנה לתכנון ולבנייה משיבה 2 ("המשיבה"), אשר רכשה מן המשיב את הנכס בשנת 2004 (מב/12). 3. בפסק-דין מיום 10.5.2006 הרשיע בית-משפט זה (כבוד השופט אריה שרעבי) את המשיב, לפי הודיתו, במיוחס לו, גזר לו קנס וציווה עליו להתאים את הבנייה להיתר או להורסה, עד ליום 1.1.2007. היה זה על אף שעובר להקראה העלה המשיב את טענתו כי הנכס שוב אינו בידיו - "מכרתי את הדירה לפני שלוש שנים" (פרוטוקול מיום 8.2.2006, בעמ' 1, ש' 3). המשיב לא מילא אחר הצו, ובת"פ 3904/07 הוא הועמד לדין בגין אי-קיומו. בהכרעת-דין מיום 3.11.2008 שב בית-משפט זה (כבוד השופטת יסכה רוטנברג) והרשיעוֹ. אז גם נדחתה במלים מפורשות טענתו, כי אין באפשרותו לבצע את הצו היות שהנכס נמכר למשיבה, וזו מסרבת לאפשר את ההריסה. נקבע, כי המשיב לא הראה שאין בכוחו לרכוש בחזרה את הנכס לצורך ביצועו של הצו, ולחלופין לטפל בעצמו בהכשרה שבדיעבד. ניסיונו של המשיב להניח את האחריות לאי-ביצועו של הצו השיפוטי לפתחה של המשיבה נדחה, ובית-המשפט קבע כי העמדתו של המשיב לדין היא אמצעי הולם במאמץ לאכוף את הביצוע. קביעות אלו יצאו תחת ידיו של בית-המשפט לאחר ששמע את עדותה של המשיבה, שלא הייתה צד לאותו הליך, ובה היא סיפרה כי רכשה את הנכס בתום לב ומבלי לדעת על מרביתן של חריגות הבנייה, זולת פרגולה שהוזכרה לעיל (הפִסקה השלישית להכרעת-הדין). בעקבות ההרשעה גזר בית-המשפט למשיב, ביום 29.6.2009, עונש נדחה של מאסר על-תנאי וכן קנס. דא עקא, שהדבר לא הוביל לביצועו של הצו ובהליך נוסף - ת"פ 3087/10 - שוב הועמד המשיב לדין בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. בדיון בבית-משפט זה נכח גם בא-כוחה של המשיבה והשמיע בתמצית את עמדת מרשתו, שיסוד בה היה ערעור על הנחת האחריות לפתחה. המשיב הורשע (14.4.2011, כבוד השופטת נאוה ברוורמן) לפי הודיתו, ועל העונש הוסכם בהסדר-טיעון. בגזר-דינו ציין בית-המשפט כי המאשימה (המבקשת דכאן) הסכימה לקנס בלבד, היות ש"אין במאסר כדי להוות אמצעי שיש בו לכפות על [המשיב] לבצע את צו ההריסה". הפעם הזו קיבל בית-המשפט, כנסיבה בין נסיבות העונש, את טענתו החוזרת של המשיב כי בשל כך שהנכס אינו בחזקתו נבצר ממנו לבצע את הצו. וכך, לפי הסכמת הצדדים נשא המשיב אך בקנס, נמוך למדי, בסך 15,000 ש"ח. כלום נדרש לציין, כי הצו לא קוים גם לאחר מכן? 4. למבקשת, הממאנת להשלים עם היוותרותה של הבנייה האסורה על תלה, נמצא מקום לעתור לצו לפי סעיף 212, המאפשר הריסה אם "מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד". להשקפת המבקשת, אינטרס ציבורי ממשי מצוי בהחזרת הנכס למצבו המותר. הפרתם של דיני התכנון והבנייה 5. מן המפורט כבר נהיר, כי בכל הנוגע לבנייה נושא-דיוננו מתקיימת דרישתו הראשונה של סעיף 212 לחוק, היינו, "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה". בהליכים הקודמים נחלקו המותבים השונים של בית-משפט זה בשאלה - לפתחו של מי מונחת האחריות לאי-קיומו של הצו, אשר ביקש לשים לאַל את תוצאותיה של עבירה זו. בעוד שכבוד השופטת רוטנברג ראתה את המשיב כאחראי לדבר ומיאנה לאפשר את העברת האחריות מכתפיו אל שכמה של המשיבה, הרי שגזר-דינה של כבוד השופטת ברוורמן השמיע את זניחתו של מאמץ זה ומיקוד האכיפה, תחת זאת, במשיבה. היה זה על יסוד עמדתה העדכנית של המאשימה-המבקשת, אשר הסבירה בדיון בת"פ 3087/10 את הדברים הבאים: "לטענת [המשיב] הוא מוכן ומעוניין לבצע את הצו ככתבו וכלשונו אך אינו יכול לבצע אותו מאחר ובעלת הדירה הנוכחית [המשיבה] מונעת ממנו להיכנס לדירה ולבצע את הצו. מאחר ולמאשימה יש אינטרס ציבורי לגבי ביצוע צו ההריסה, המאשימה בחרה לנקוט בהליכים להגשת בקשה למתן צו הריסה בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה כנגד המשיבה שהיא בעלת הנכס" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון). על אף שהוסיפה והודיעה "כי אם ההליכים לפי סעיף 212 לא יצלחו תשקול היא לנקוט בהליכים נוספים כנגד [המשיב]" (שם, בעמ' 2), הרי שככלל גילתה המבקשת את דעתה כי הדרך להגשמתו של האינטרס הציבורי עוברת בחיובה של המשיבה לקיים, הלכה למעשה, את הצו שהמשיב הוא נמענו. לפי עמדה זו, נקיטתה של אכיפה כלפי המשיבה נעשתה לחלק בלתי נפרד מענינו של הציבור בסילוקה של הבנייה האסורה. ודומה, כי לא רק על טעמים מעשיים נשענה אותה עמדה, היינו, על שליטתה הפיזית של המשיבה בנכס, כי אם גם על טענה ולפיה ברכישתו במחיר מוזל, תוך ידיעה על חריגות הבנייה כולן, נטלה על עצמה המשיבה במודע את האחריות למצב התכנוני הלקוי. "עומדת רוכשת", הטעימה המבקשת בסיכומיה בפנַי, "שידעה שהיא קונה דירה עם חריגות בנייה, וכל הדיוט שיקרא את חוזה המכר, יוכל להבין זאת. אין לפנינו צד ג' תם לב שנפל קרבן ל[משיב] ולא ידע כלל מה הוא קונה, ולכן זכות[ה] הקניינית [של המשיבה] נסוגה מפני האינטרס הציבורי" (פרוטוקול, מעמ' 16, ש' 31). מאזן ערכים ותנאי מוקדם לו 6. דרך כלל, הוכחתו של אינטרס ציבורי בהחזרת דברים לקדמתם - תנאי סף למתן צו לפי סעיף 212 לחוק, אינה עומדת לעצמה. מעיקריו של המשפט המנהלי, כי היא קוראת לשקילתו של אינטרס כזה, ככל שקיים, אל מול פגיעה, שעלולה הגשמתו להסב לזכויות יסודיות של משיבים לבקשה. לנוכח המפורט לעיל באשר לחלקו של המשיב במה שארע - חלק שלא נסתר גם כעת, הואיל והמשיב לא טרח להתייצב לדיון בפני וממילא לא העיד; ולנוכח מסקנתה של הערכאה בדיון הקודם כי המשיב נכון לקיים את צו בית-המשפט, איני רואה כל תרחיש, שבו יוכל ענינו לגבור על האינטרס הציבורי ובו בקשה זו מדברת. אם נשמעה טענה כלשהי בנדון הרי היא בחשש, שהעלתה באת-כוחו, כי אם לא יונח למשיב לבצע בעצמו את הצו עלול הביצוע בידי אחר להיות יקר ולהסב נזק לבנין. השלכת הדברים על ענינו של המשיב לא בוארה כל צורכה. אם צופה היא את פניו של הליך אזרחי כלשהו, הרי שהדבר לא הוסבר וממילא לא נקשר בהליך זה שבפני. אומר רק, כי מעת שהוציא המשיב מחזקתו נכס ובו ליקויים מעשה-ידיו, שוב לא יוכל הוא לצפות כי החזקה תושב לו אך מטעמים, הקשורים בנוחותו או במניעת חסרון לכיסו. ענינו של המשיב אינו מקים, בבקשה שבפני, כל משקל-נגד לאינטרס הציבורי. 7. במערך האיזונים, המתבקש בגדריה של בקשה זו, עניננו בזכות העומדת למשיבה. בְּמקום, שבו פגיעה בזו מאיימת לארע, שוב לא די לדבֵּר בקיומו של אינטרס ציבורי בפעולה השלטונית. יש להראות כי אותה פעולה, זו המבוקשת בידי הרשות המנהלית וזו שבסמכותה של הרשות השופטת להורות עליה, משרתת תכלית ראויה והיא מידתית. כתבתי על כך בענין אחר: "אין זה איזון מן הסוג שבו מבוקש לעיין את הכפות. היות שעל אחת מהן מונחות זכויות יסוד חוקתיות של הפרט, משקלן הוא מכריע אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות. אמת, ייחודו של צו לפי סעיף 212 לחוק הוא בכך, שבניגוד למשל לצו לפי 205 לו, לא די בכך שהבנייה איננה חוקית, אלא יש להראות כי האינטרס שבסילוקה גובר על הפגיעה בזכויות המשיב [דהתם]. סילוקו מן המשוואה של יסוד ההרשעה מוביל לשקילת ענינו של המשיב כיסוד עיקרי ובעל מעמד של בכורה. הנסיבות המיוחדות, שבהן ניתן יהיה לפגוע בזכויותיהם של משיבים מפורטות בהסדר, שאומץ אל המשפט המנהלי שלנו מן האמור ב'פסקת ההגבלה' שבחוקי היסוד. ענינו בתכליתה של הפעולה השלטונית ובמידתה של פעולה זו. ציווי על הריסה יהא התוצאה המשפטית הנכונה במקום שבו הוא משרת תכלית הולמת, שהשגתה מחייבת את ההריסה. הוכחת נאותותה של התכלית מצריכה את הרשות השלטונית להראות, כי אינטרס ציבורי ממשי מצוי ביסודה של ההריסה. אינטרס זה צריך להיות חשוב כדי שיצדיק פגיעה בזכות היסוד, בהתחשב במהותה של הזכות ובעומק הפגיעה בה..." (ב"ש 16522/07 מדינת ישראל נ' ישראל, בפסקאות 6-4 (פורסם במאגרים, 18.6.12)). 8. מובן, כי עדֵי יסודות אלה של המשפט הציבורי לא נידרֵש לבוא אלא בְּמָקום, שבו הוכח כי זכות יסודית של המשיבה ולמצער אינטרס מוגן אחר שלה (באבחנה בין השניים אין צורך להעמיק כעת), מצויים בסכנה. זהו תנאי מקדים, שבלעדיו אין לדבר במאזן של ערכים. אלא, שמציב הוא שאלה משפטית כבדת משקל: כלום ניתן להכיר בזכות יסודית אשר נטען כי שורשיה בחטא? שמא יש מקום, תחת זאת, להחלתו של בן-דמות לכלל "EX TURPI CAUSA NON ORITUR ACTIO" - וגלגולו העברי הוא ב"עילה בת עוולה", שלא תוכל להצמיח זכות - גם במשפטן של זכויות האדם? כלום קמה, במישור של המשפט הציבורי, זכות מוגנת בבנייה בלתי חוקית, למי שתרם במעשה או במחדל לקיומה? 9. חשיבותו של המענה לשאלות אלו היא בקביעת מיקומה הראוי, המהותי כמו "הגיאומטרי" כפי שכינהו השופט אהרן ברק (ע"א 804/80sidaar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 437 (1985)), של נקודת ההכרעה. תהליך השקילה המשפטי, ההנמקה שביסודו ובעיקר - תוצאותיו, עשויים להיות מושפעים מאותו מענה. אי-הכרה בזכות מוגנת תצמצם את ההכרעה לבחינתו של האינטרס הציבורי, מתוך עצמו. לכל היותר נדרש יהיה לבחון אם אינטרס כזה קיים ומהו יחסו, אם בכלל, למרכיבים אחרים שלציבור ענין בהם. הכרה בזכות אל מולה של הרשות השלטונית תוסיף בהכרח את אותו היבט ובו כבר דיברתי, של איזון אנכי הנשען על יסודותיה של "פסקת ההגבלה" החוקתית. 10. בפרשה אחרת, שנדונה בבית-משפט זה לא מכבר, הושארה השאלה בצריך-עיון. בנסיבותיו של אותו מקרה ניתן היה להכיר בפגיעה במשיבה דהתם, מבלי להיכנס בעובי הקורה. "אף בהתעלם מן השאלה המורכבת", כתבתי שם, "מה טיב, אם בכלל, יש לזכוּתו של אדם בבנייה, שהולדתה בחטא, או מה אינטרס מוגן קם לו בבנייה שכזו - מוכן אני להכיר בפגיעה במשיבה, הכרוכה בהיעתרות לבקשה זו" (ב"ש 3469/07 מדינת ישראל נ' מסיכה, בפסקה התשיעית להחלטתי (פורסמה במאגרים, 2.9.12)). לא כן בפרשה דנן, שיסוד-מוסד בה היא טענתה של המבקשת להתנהלות, אשר לא ניתן להשלים עמה, מצִדה של המשיבה. אביא אפוא, בתמצית, את המענה המשפטי, המתחייב מתפישה הולמת של מושג הזכות ושל היחס בינו לבין ענינו של הציבור. 11. על הדעת עולות מספר אפשרויות. בהתחשב באופייה המורכב ממילא של הזכות לקנין, ניתן לטעון כי אדם לא יוכל לתבוע קנין בנכס, שנתגלגל לידיו שלא כדין. טענה אחרת, ומבטה כללי יותר, יכֹל שתידרש למהותה של הזכות הנטענת, לעומקו של הפגם המוסרי שנפל בהתנהלותו של הטוען לה או לטיבו של האינטרס הציבורי הנוגד. מאלה, כך הטוען, ייגזר מענה לשאלה אם יש מקום להכיר או שלא להכיר בזכות הנטענת, ואם הוכרה - מה גבולותיה ומה גדרות הן לאותה הכרה. 12. עוד בטרם פוּתח במשפטנו מושג הזכויות החוקתיות "שעל ספר" באה בפניו של בית-המשפט העליון פרשה וענינה בניגוד, שנתגלע בין זכות מזכויותיו היסודיות ביותר של האזרח - הזכות להיבחר לכנסת באמצעות רשימת מועמדים, לבין ענינו של הציבור. כוונתי היא לע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365 (1964). רחוקה בזמן ובתוכן, התבססה ההכרעה בפרשה זו על טעמים תורתיים קרובים למדי לסוגיה שבפנינו. דעת הרוב, בהעניקה מעמד מכריע לאינטרס הציבורי שבקיומה של מדינת ישראל, דנה את עצם ההכרה בזכות לכף חובה. "רשימת מועמדים הכופרים ב[כך] שמדינת ישראל הינה מדינה בת קיימא ושאין להרהר אחרי המשכיותה ונצחיותה", קבע הנשיא שמעון אגרנט, "אין לה, qua [בתורת] רשימה, כל זכות להשתתף בבחירות לבית הנבחרים" (שם, בעמ' 387-386). בכך אימץ בית-המשפט העליון את עמדתו של יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט משה לנדוי, אשר בנימוקיו לפסילתה של רשימת המועמדים דיבר מפורשות בכלל שבדבר "עילה בת עוולה". משקלו הנכבד של האינטרס הציבורי, ובו לא ניתן להפריז, הוביל באותה פרשה לשלילתה של ההכרה בזכותם של חברי הרשימה להיבחר לכנסת. בענין מאוחר במידה ניכרת, דרמטי לא פחות אך אישי יותר, נדרשו שופטיו של הרכב מורחב בבית-המשפט העליון לשאלת זכותו של אדם, שבנו נולד לו מִדְבר עוולה ובעבירה, להוֹרוּת. דובר שם בבעילתה של קטינה ובשכנועה, גם בדרכי רמייה, להמשיך בהיריון, תוך הפרת עיקרים של מוסר. "העיקרון המוסרי שבבסיס הטענה [כי] המערער איבד את זכותו לגדל את הילד", קבעה השופטת דליה דורנר, "אינו חל על קשרי הורות, והוא ישים כלפי זכויות רכושיות בלבד. [אל מול] הכלל שאין אדם נהנה מפרי מעשה אסור שעשה [עומדת] זכות ההורה הטבעי שהוא עצמו ולא אדם זר יגדל את ילדו" (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 143-142 (1996)). לפי עמדה זו דומה אפוא, כי למהותה של הזכות משמעות בהחלטה אם להכיר בה. "אין כל טעם וכל היגיון" קבע, מנגד, המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין, בהתמקדו במידתו של הפגם המוסרי, "להגביל את [העקרון המוסרי] רק לדיני קניין. חזקה על [כל הדינים] שהם פועלים כדי להגשים צדק ושוויון ושיישומם ימנע תוצאות שאינן מתיישבות עם תקנת הציבור. קיים מכנה משותף חברתי, המניח שתוצאה פלונית אינה מתקבלת על הדעת בהיותה נוגדת כללי יסוד בסיסיים. קיימות שיטות משפט המדרגות לעניין זה את רמת העבירה" (שם, בעמ' 154-153). "הרצחת וגם ירשת?", הביא השופט מישאל חשין מן הקרוב - סיפור כרמו של נבות היזרעאלי (מלכים א, כ"א 19), בטרם הרחיק לפרשה ידועה, שנדונה בארצות-הברית - Riggs v. Palmer 22 N.E. 188 (1889) - ובה מיאן בית-המשפט להכיר בזכותו של אדם בירושתו של מי שקטל. "שיקולים חזקים במיוחד של צדק" הזכיר עוד השופט יצחק זמיר כמרכיב אפשרי בהכרעה, גם אם במקרים חריגים בלבד (שם, בעמ' 184). 13. בנסיבותיה של אותה פרשה לא ראו השופטים צורך להעמיק באבחנה, שבין עצם ההכרה בזכות לבין היקפה של מטריית ההגנה הנפרשת מעליה. אך אותה אבחנה לא נעלמה מפסק-הדין. "יש סייגים בצדה של הזכות", הזכיר השופט חשין את ההבדל בין השניים, "סייגים הנבנים מאותו חומר שיצר את הזכות עצמה" (שם, בעמ' 164). לאמור, סייגים להגנה - הן; אי-הכרה בזכות - לאו. אמת, עיקר מצוי בהבדלה בין היקף ההכרה בזכות היסודית לבין היקף ההגנה הניתנת לה. רעיון זה קובע, כי גם אם לא תמיד מגן המשפט על זכותו היסודית של אדם, אין הוא שולל את עצם ההכרה בקיומה. דרך כלל תוכר הזכות במלוא היבטיה, אולם לא תמיד תוקנה לה הגנה לנוכח ערכים מתחרים. תיאר זאת בית-המשפט העליון בפרשה מאוחרת: "אף אם כל אחד מערכים אלה, כשלעצמו, ניתן לתיאור כערך מוחלט ושלם (מבחינת היקף התחולה), לא כן היא מידת השתרעותו (מבחינת היקף ההגנה לה הוא זוכה) במרחב אותו הוא חולק עם ערכים אחרים" (בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 17 לפסק-דינו של השופט אדמונד א' לוי (פורסם במאגרים, 11.1.12)). במלים פשוטות: יהיו מקרים שבהם יימצא לא מוצדק להעדיף את הזכות היסודית, על אף שהיא קיימת. אבחנה זו פיתח, בפרט, אהרן ברק במשנתו. "האינטרס הציבורי", כתב כבר לראשית, "צריך למצוא את עיקר ביטויו באיזון החיצוני המעוגן בפסקת ההגבלה. קו הגבול בין האינטרס הציבורי המצדיק הגבלת היקפה של זכות אדם (בגדריו של האיזון הפנימי) לבין האינטרס הציבורי המצדיק פגיעה בזכות אדם מוגנת (בגדריו של האיזון החיצוני) הוא דק" (אהרן ברק פרשנות במשפט ג 385 (1994). הסוגריים - במקור). ברק הוסיף וביאר את משמעותה של אותה אבחנה: "במקרי ספק, ראוי הוא לדעתי לנקוט בעמדה, כי האינטרס הציבורי צריך למצוא ביטוי בפסקת ההגבלה ולא בהגדרי היקפה של זכות האדם. בכך יושג איזון ראוי בין היקפה של זכות האדם (אשר לא תתחשב באותו אינטרס ציבורי) לבין הפגיעה המותרת בה (אשר תתחשב באינטרס הציבורי). גישה אחרת עשויה 'לדלל' את זכויות האדם יתר על המידה, ואף לייתר את פסקת ההגבלה. התחשבות באינטרס זה בקביעת היקפה של זכות האדם ייעשה רק במקרים מיוחדים, בהם האינטרס הציבורי עצמו יונק חיותו מהצורך הישיר להגן על זכויות האדם" (שם, שם). דוגמה למקרה מיוחד שכזה נמצאה למחבר ברצח שעל רקע אידיאולוגי, ואין להכיר בו כחלק מזכותו של הרוצח לחופש ביטוי. לדוגמה קרובה לזו - קרובה מן הבחינה התורתית - נצרך האוחז האחר בדעת הרוב בפרשת ירדור, השופט יואל זוסמן (ע"ב 1/65 הנ"ל, בעמ' 390). עמדתו דיברה בקושי להכיר בזכותו של אדם להיבחר לכנסת, ותכליתה כניסה פיזית למשכן לשם פגיעה במצויים בו. בדוגמה זו שוב אין אנו עוסקים באיזון בין זכות יסודית לבין האינטרס הציבורי, כי אם בהתנגשות בין שתי זכויות יסודיות של האדם לבין עצמן - התנגשות שאינה ניתנת ליישוב אלא בדרך של צמצום היקפה של ההכרה באחת מן השתיים. המחשבה על הכרה עקרונית בזכותו של אדם לקטול את האחר לשם מימושו העצמי היא, לפי רעיון זה, בלתי מתקבלת על הדעת. אולם במקרים, שאינם כה קיצוניים, נכון יהא להרחיב עד למרב את ההכרה העקרונית בזכות ולהציב את הסייג במידת ההגנה, הניתנת לה בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי ואל מול האינטרס הנוגד. אותו סייג, במקום שראוי להציבו, ינבע אז - ובכך שבים אנו אל מה שנכתב לעיל - מְעמידה על היסודות החשובים של תכלית ושל מידה. אמור אחרת, ונמצאת עלול להצר את גדריה של הזכות גם במקרים, שבהם הנסיבות מצדיקות הכרה בה והגנה עליה כאחת. לא רק יסוד מעשי מצוי לאותה אבחנה, כי אם עיקר תיאורטי בַּתורה של זכויות האדם. אלו, כמושג משפטי עקרוני, מוצאות להן משכן מיוחד אשר בדל"ת אמותיו לא יבואו ערכי משפט אחרים. רועות הן בכר נפרד - דרך כלל, זולת אותם מקרים קיצוניים שבהם דובר - זו לצד רעותה, מתוך הרמוניה ובהשלמה הדדית. צינור משפטי, הוא צינורה של "פסקת ההגבלה", מקשר בינן לבין העולם ש"בחוץ". הוא הגוזר את האופן והמידה שבו תקבלנה אלו, בעולם זה, ביטוי בפועל. אם נדרש מקרה, שבו הומחשו משקלה התיאורטי של מושכלה משפטית זו וערכה המעשי כאחד, לא איחרה המציאות לספקו. בפרשה, שבה עמדו זה מול זה שני ערכי-יסוד חוקתיים מן המעלה הראשונה - עקרון הפומביות של הדיון בערכאות וזכותו של בעל-דין לפרטיות - הטעים הנשיא ברק את הדרך להכריע. "פרט למקרים קיצוניים", הושב והוסבר, הפעם בפסק-דין, "תוצאתה של התנגשות זו אינו מחייב קביעת הגבולות של הזכויות, הערכים והאינטרסים ברמה החוקתית תוך ביטולם של הזכות, הערך או האינטרס שידם על התחתונה. המאפיין את הדמוקרטיה הוא בעושר הזכויות, הערכים והעקרונות ובהתנגשות המתמדת ביניהם. לא פעם נאמר כי הזכויות, הערכים והעקרונות החוקתיים הולכים זוגות זוגות של ניגודים. אכן, פתרונם של ניגודים אלה - שהם טבעיים לדמוקרטיה ומעניקים לה את חיותה - לרוב אינו בקביעת היקפם של הזכויות, הערכים והאינטרסים ובהוצאת ההיבטים שידם על התחתונה מתחום השיח החוקתי ומתחום הביקורת החוקתית. פתרונם של ניגודים אלה הוא בהשארת הניגוד ברמה החוקתית תוך קביעת מידתה של ההגנה הניתנת לזכויות, לערכים ולאינטרסים המתנגשים ברמה של חקיקה רגילה (איזון אנכי) החייבת לקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה. אכן, אנו מבחינים בין היקף הזכות החוקתית לבין מידת ההגנה עליה בחקיקה הרגילה" (בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1) 529, 539-537 (2003)). 14. על-פי רוב, אפוא, אין להלום את העיקרון המשפטי של "מעילה בת עוולה... וגו'" בשדה זכויות-היסוד של האדם. במקומו ראוי לדבר בכלל אחר, ועליו עמד המשנה לנשיא לוין בפרשת פלוני הנזכרת. "אחד מכללי תקנת הציבור", קבע, "הוא שלא ייצא החוטא נשכר" (ע"א 3798/94 הנ"ל, בעמ' 153). אכן, כלל זה מאפשר הכרה עקרונית בזכות היסודית, בד בבד עם סיוג ההגנה עליה בנסיבות המתאימות, היינו, כשתחושת הצדק במקרה קונקרטי ממאנת להשלים עם קידומו של ערך והורתו בחטא. אותו כלל כוחו יפה - ומתוך שהוא כלל, דרך כלל היא - בכל זכות יסודית של האדם, תהא אשר תהא; ובכל ערך הניצב אל מולה, יהא אשר יהא. כשערך זה הוא אינטרס של הציבור - אפילו עמוק וחיוני הוא מאין כמותו, אפילו לא ניתן ליישבו בשום פנים עם אותה זכות - מאום לא ייגרע מעצם ההכרה בקיומה העקרוני של זכות זו. המענה יימצא באדניה של "פסקת ההגבלה", באותו "איזון אנכי-חיצוני" התר, באספקלריה של הנסיבות המסוימות, אחר מטרתה של הפגיעה בזכות ואחר המִידה שלה. 15. כלום קם חשש, במקרה שבפנַי, כי חוטאת תצא נשכרת? אך מובן, כי אין ענינה של המשיבה דומה מבחינת עובדותיו, כל עיקר, לדוגמאות שהובאו לעיל והן, מטבעה של המציאות המשפטית, משקפות מצבי-דברים קיצוניים. אולם, פגם שנפל בהתנהלות המשיבה יכול, אפילו הוא, לקולעה לגדריו של עיקרון משפטי זה. אותה תיבה של "חטא", הריהי משתרעת על פני מנעד של התנהלויות, שהמשותף להן הוא כי לא ניתן להשלים עם מה שנעשה (או שלא נעשה, עת שענין לנו במחדל). בכך אדבר עתה. מן הכלל אל הפרט 16. המשיבה רכשה את הזכויות בנכס הנדון, על חריגות הבנייה שבו. היא עברה להתגורר בנכס. היא עושה כן מאז שנת 2004. יש להכיר בזכותה היסודית בנכס ובהנאה הימנו. לאותה זכות - מעמד נורמטיבי מבוסס-היטב. בהקשרו של ההליך נושא דיוננו היא הוכרה בפסיקתו של בית-המשפט העליון, אשר קבע: "פרשנות הפסיקה לסעיף 212 לחוק, לפיה נדרשת הצדקה הנעוצה בענין ציבורי חשוב על מנת להורות על הריסה כאשר האחראי לביצוע הבניה הבלתי חוקית אינו מתגורר בנכס - מלמדת על התחשבות בצד שלישי ורצון להימנע מפגיעה בו" (רע"פ 10308/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' ספטון, בפסקה 14 לפסק-דינה של כבוד השופטת עדנה ארבל (פורסם במאגרים, 19.1.12)). 17. המבקשת חפֵצה לגרוע מזכותה זו של המשיבה. היא עותרת לעשות כן מכוחו של האינטרס הציבורי. אינטרס זה מתקשה להשלים עם סיכול ביצועו של צו הריסה שיפוטי, ועם הנצחתה של בנייה מקיפה, הן במאפייניה והן בעומקו של אי-החוקיות שבה. בפרט מתקשה אותו אינטרס להשלים עם כך, שהתנהלותה של המשיבה תרמה ועודה תורמת למצב ענינים זה. במה דברים אמורים? בגזר-הדין בת"פ 18556/05 הוסיף בית-המשפט וקבע כי הצו השיפוטי, שניתן בגדרו, יירשם בפנקסי המקרקעין, בהתאם להוראתו של סעיף 221 לחוק התכנון והבנייה. המבקשת לא הציגה לבית-המשפט, גם לאחר בדיקה, כל ראיה לכך שהרישום אכן הושלם (מב/7; הודעת הבהרה מיום 2.5.13). כמאשימה בתיק ההוא היה כל מקום לצפות הימנה להפעיל מנגנון, המוודא כי הצו נרשם. ברם, ובכך העיקר, מבחינה מהותית לא גרע הדבר מיכולתה של המשיבה לכלכל את צעדיה בטרם רכישתו של הנכס מן הטעם הפשוט, שהצו ניתן קרוב לשנתיים לאחר אותה רכישה. החשוב הוא כי האמור בְּתיק הבנין וכל חומר, שבידיהם של גורמי התכנון והבנייה, לא הוסתרו מפניה של המשיבה, כל עיקר. כמו רישומו של צו, במקום שבו הוא נרשם, גם אותם חומרים נועדו להבטיח כי המשיבה תוכל להימנע, באמצעות בדיקה פשוטה, מרכישתו של נכס שאינו בבעלותו של המוכר, שהוא משועבד לאחר או שאין השימוש בו - זה המובטח, וכן יהא בכוחה לדעת כי אין הוא בנוי לפי הדין. לדעת, ולתכנן את מהלכיה באורח מושכל. קנה המידה האובייקטיבי, ועליו מצווה הדין, אינו שואל כלום בפועל ידעה המשיבה על חריגות הבנייה. די בכך שעמדה לה אפשרות, במאמץ סביר, לדעת עובר לרכישה כי אין הנכס בנוי לפי ההיתר. על משמעות בדיקתו של החומר, שבידיהם של גורמי התכנון, עמדתי בפרשה אחרת: "על-פי המצב הנורמטיבי התקף, לא בהכרח ישקף המרשם את המצב התכנוני. אמת, הרשום במרשם אינו מקים הסתמכות. אין הוא מייתר את הצורך לבדוק את הדבר ברשות התכנון המוסמכת. הבדיקה המתחייבת מקיפה גם בדיקה [של] הרישיונות המצויים בתיק הבנין. כך מתחייב מדיני התכנון והבנייה, שבחשיבותה של התכלית שבקיומם לא ניתן להפריז" (ת"פ 8005/10 מדינת ישראל נ' אלבז, בפסקה התשיעית להכרעת-הדין (פורסמה במאגרים, 14.3.12)). בענין נוסף כתבתי: "בפסיקתנו נקבע חזור ושנה, כי היסוד היחיד הקובע לענין שימוש מותר הוא האמור במסמכי הרישוי, אשר הונפקו בידיהם של גורמי התכנון והבנייה. מקורות אחרים, אפילו מצטברים הם יחד לכלל תמונה עקבית, אינם תחליף לאותה הרשאה. על מתן ההיתר אמונים גורמי התכנון והבנייה, והם בלבד. פני הדברים אינם שונים אפילו כשמדובר בהסתמכות על רישום במרשם המקרקעין. מאדם הרוכש נכס יש לצפות, כי כשם שבודק הוא את מצב הדברים מול גורמים שונים כרשם המקרקעין וכנציגיה של הרשות המקומית, יקפיד עוד בבדיקתו של המצב התכנוני המותר. הימנעותו מלעשות כן עלולה להעמידו במצב קניני לא פשוט. בדיקה שכזו אין היא מורכבת יתר על המידה" (ת"פ 2517/10 מדינת ישראל נ' פדלון, בפסקה הששית להכרעת-הדין (פורסמה במאגרים, 10.9.12)). המשיבה לא הציגה, בעדותה בבית-המשפט, כל הסבר לכך שעל אף האמור בהיתר הבנין ועל אף החומר שאצל גורמי התכנון, נודע לה דבר קיומה של הבנייה האסורה רק זמן רב - כשנה - לאחר רכישתו של הנכס, מתוך פנייתם אליה של מהנדסי הפיקוח בעיריית תל אביב-יפו (פרוטוקול, בעמ' 6, ש' 10-7). משקלו של ענין זה הוא, להשקפתי, מכריע. את מחדלה זה לא תוכל המשיבה להניח לפתחה של המבקשת. אל מולו, קשה עד מאד להסביר מדוע זה על האינטרס הציבורי לכוף את ראשו ולסגת. אמת, כפי שנכתב בהקשר דומה, "ממהותו של [החומר] כי נועד הוא לספק מידע למצער באשר לחלק מן הסיכונים, אשר להם חשוף רוכש של נכס במקרקעין, למען יוכל להביאם בחשבון החלטתו אם לרכוש את הנכס, אם לאו. למשיב ניתנה האפשרות להגן על זכויותיו, אך מטעמיו הוא לא ניצלה לטובתו" (ב"ש 16522/07 ישראל הנ"ל, בפסקה העשירית). החומרים מתיק הבנין וכל מידע אחר שברשות גורמי התכנון פתוחים לעיונו של כל נוגע בדבר. כל יסוד יש להנחה, כי הם היו פתוחים לעיונה של המשיבה עובר לרכישתו של הנכס. זאת ועוד, אפילו בדבריה כי לא ידעה על החריגות לאשורן, הודתה המשיבה כי קודם לרכישה היא ידעה על מרכיב ממרכיביהן, והכוונה היא לפרגולה, שנבנתה בלא היתר. אפילו נדמה היה עליה כי מדובר בענין פעוט, אשר ודאי אינו עולה - בידיעה של דיעבד - כדי עיקרן של חריגות הבנייה שתוארו לעיל, נדרש דבר זה להדליק אל מול עיניה נורת אזהרה, שמא ניגע הנכס - שלא נמכר לה כשהוא נקי וחף - בחריגות נוספות. המשיבה נקטה, לכל הפחות, גישה פאסיבית בהימנעה מלברר דברים לאשורם. "רכשתי את הנכס, לא ידעתי ולא הייתי מודעת לכל הבעייתיות שבבניין הזה" - סיפרה בעדותה (עמ' 6, ש' 10-9). איני שותף לעמדתה, כי היא ערכה "בדיקה נאותה וסבירה של הנכס טרם הרכישה" - לשון מכתבה ליועץ המשפטי לעיריית תל אביב-יפו מיום 9.6.2010 (מש/11). "בזמן שחתמת על [הסכם המכר]", נשאלה בחקירתה הנגדית, "ועובר לחתימה על ההסכם ראית את היתר הבנייה?". "לא ראיתי" - הייתה תשובתה, "ואני גם לא יודעת לקרוא היתרי בנייה" (עמ' 10,ש' 13-12). הסתמכותה הנטענת על האמור בהסכם המכר (מב/10) ובנספח לו (מב/11), שבהם מוצהר כי הנכס בנוי ברובו כדין זולת חריגה פעוטה לכאורה, ממילא מתקשה לעמוד לנוכח תשובתה הנוספת לשאלה בחקירה הנגדית: "ש. את חתמת בחוזה המכר שראית את היתר הבנייה. זה לא נכון, לא ראית. ת. נכון". (עמ' 10, ש' 24-22. ראו גם במב/10, במבוא ובסעיף 3.1.) קונה סביר של נכס מקרקעין, ובפרט מי שהיה מיוצג משפטית בעת הרכישה - והמשיבה הטעימה זאת בעדותה לא אחת ולא שתיים (עמ' 9, ש' 31; עמ' 10, ש' 16; עמ' 12, ש' 18) - מצופה לנהוג אחרת. מחדלה של המשיבה מקשה על הקניית עדיפות לעמדתה על פניו של ענין הציבור. התנהלותה, כמו סירובה המתמיד לאפשר למשיב לבצע את הצו, תרמו לכך שעם העברתו של הנכס לידיה שוב לא ניתן לכפות על המשיב לסלק את תוצאותיהם של מעשיו הבלתי-חוקיים. על כן, גם אם יש ממש בתהיית המשיבה: "איזה אדם סביר שקנה פנטהאוז יוקרתי במיטב כספו, למעלה מ-700 א' דולר בשנת 2004, ייתן לאדם להיכנס ולהרוס את ביתו?!" (עמ' 9, ש' 5-3), תהייה נוקבת לא פחות היא כיצד זה אדם, הרוכש פנטהאוז יוקרתי במיטב כספו, לא טורח ומוודא כי הנכס שרכש בנוי כדין. ואלה היו דבריו של הנשיא מאיר שמגר: "מי שרוכש דירה אשר חלקה נבנה ללא רישיון מקבל על עצמו סיכון רב משמעות, לאור הוראותיהם של סעיפים 204 ו-212 לחוק התכנון והבניה. נמצא אפוא, שמי שרוכש דירה אשר בחלקה נבנתה שלא כדין, שם לפחות מקצת כספו על קרן הצבי" (ע"א 3745/92 פסקל נ' משה מזרחי, פ"ד מח(2) 359, 361 (1993)). לכך יש להוסיף, ובל יובן הדבר כמחווה דעה כלשהי באשר למה שאינו חלק מהליך זה שבפני, כי ככל שמצוי ממש בטענה ולפיה מחזיקה המשיבה בבלעדיות ברכוש משותף בלא הסכמת שכניה לבנין, הרי שלהתנהלותה פן נוסף, של הווה, המעיב עוד על עמדתה. בענין זה רשמה מהנדסת הוועדה המקומית, שכבר הוזכרה לעיל, בממצאיה מיום 12.8.2009 כי "שימוש בשטח המרתף (שלפי ההיתר הוא רכוש משותף) - חייבת הסכמת כל בעלי הזכויות. מצד רוב בעלי הזכויות בבנין הוגשו התנגדויות. סגירת קומה מפולשת עבור גרג' מהווה פגיעה ברכוש המשותף, ללא הסכמת בעלי הזכויות בבנין. המתנגדים טוענים שבעת רכישת הדירות הסתמכו על ההיתר לפיו המרתף היה מיועד לרווחת הדיירים, בין רכוש משותף בין כמחסנים דירתיים ובין שטח המשרת הבנין כולו" (מב/12. הסוגריים במקור. ראו, לקביעות דומות, גם מב/13). 18. ביסודו של דבר, לא מחדליה של המבקשת הם שהובילו למצב הדברים המתואר. המבקשת לא שללה מן המשיבה את כוחה לערוך את מלוא הבדיקות המתחייבות. כל עוד סברה המבקשת, כי ניתן יהא להגשים את האינטרס הציבורי בדרך של מיקוד הדברים במשיב, היא עשתה כן ללא שיהוי, ובדרך ההתנהלות המצופה מגורמי התביעה. אם שמט מישהו את הקרקע מתחת לאפשרות להניע את המשיב לפעולה, דומה כי היה זה בית-המשפט בהליך הקודם ולא המבקשת. מציאות הדברים, ולה כאמור תרמה המשיבה, הובילה, לאור ההשתלשלות המתוארת, לצורך בנקיטתו של ההליך דנן. המבקשת אף נהגה באורח מידתי כלפי המשיבה, בכך שהסתפקה בבקשה שבהליך זה, ולא פעלה נגדה במישור הפלילי, על אף שלפי עמדתה (בעמ' 17, ש' 7-6) ניתן היה לעשות כן, גם אם באורח מוגבל (מש/2 - פרוטוקול הדיון בעת"מ 33467-06-10, בעמ' 1, ש' 21-16). 19. אומר, עם זאת, כי לא מצאתי בראיותיה של המבקשת, כפי שהוצגו בפני, הוכחה לטענתה כי המשיבה הייתה שותפה, ביודעין ובכוונת-מכוונת, למאמץ לסיכול ביצועו של גזר-הדין של בית-המשפט. טענה זו של המבקשת נסמכת, בפרט, על שיעורה של התמורה שנקבעה בחוזה המכר - פחות מ-600 אלף דולרים. להשקפת המבקשת, תמורה זו נמוכה במידה ניכרת משווי השוק של הנכס באותה עת, ושיקפה ידיעה ברורה של המשיבה על אודותיהן של החריגות כולן. איני נצרך לטענתה הנגדית של המשיבה, טענה שלא הוכחה, כי בפועל היא שילמה - עבור הנכס, להבדיל מעבור ריהוט וציוד שבו (עמ' 12, ש' 11) - סכום גבוה יותר. זאת, מן הטעם הפשוט ששווי הנכס, אז כמו היום, אינו ענין שבידיעה שיפוטית, והמבקשת לא הוכיחה באשר לו דבר. בעדות המשיבה, ובראיות הרבות שהציגה להתנהלותה שלאחר-מעשה מול גורמי הרשות, אחיזה לכאורית לטענתה כי היא לא ידעה על עיקרן של החריגות, עת שנקשרה בחוזה המכר. מכאן, שלמצער על יסוד החומר שהונח בפני לא אוכל לקבוע, כי בהתנהלותה של המשיבה ניגע הפגם המוסרי החמור אשר לו טוענת המבקשת. ברם, בכך אין לגרוע מאחריותה להתנהלות הלקויה אשר תוארה לעיל. 20. מתוך שכך, מִבחנה הראשון של התכלית הראויה - הוא "מבחן האינטרס" (בג"ץ 466/07 גלאון הנ"ל, בפסקה 22) - מתקיים כל צורכו. זהו גם ממבחניו הפסוקים של ההליך שננקט - בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה. שמירה על דיני התכנון והבנייה, על תכליותיהם המגוונות, כמו על שלטון החוק וכיבוד מצוותן של הערכאות, הם עקרונות שמן המעלה הראשונה. "בניה בלתי חוקית באשר היא הריהי רעה חולה, היא עולם של הפקר, היא אנטיתיזה לחוק ולשלטון החוק" - דברי השופט אליקים רובינשטיין ברע"פ 3154/11 אליאס נ' מדינת ישראל, בפסקה ח' להחלטתו (פורסמה במאגרים, 15.5.11). היקף החריגות ומהותן נוטלים במידה ניכרת ממשקלה של טענת המשיבה, כי אין הן ניכרות לעין ואינן גורמות הפרעה או מטרד לציבור (עמ' 8, ש' 18-15). הגשמתם של העקרונות שהוזכרו מצדיקה גריעת-מה מזכות הקנין או החזקה של המשיבה, אף שאלו הן מזכויות היסוד החשובות של הפרט ואין להקל בן ראש, ואפילו שאין מדובר במי ששלחה את ידה בחריגות הבנייה, אלא במי שתרמה, במחדל מאוחר, לקושי שנוצר. בפרט נכונים הדברים בהתחשב בעמדתה של המשיבה, כי פגיעתו בה של צו לפי סעיף 212 נושאת, בעיקרה, אופי כספי. המשיבה העידה, כי היא מוכנה למכור את הנכס "במחיר הוגן - מחר בבוקר, לא רק למשיב 2 אלא לכל אדם אחר. אמרתי את זה גם לשופטת [בת"פ 3904/07]. מאז עברו 4 שנים, אני לא זוכרת שקיבלתי הצעה כזו. לשאלת בית המשפט למה למכור, אני משיבה שאני לא רוצה לגור שם, הספיק לי 8 שנים להתעסק עם הדבר הזה" (עמ' 13, ש' 17-14). בכך מתקיים עוד יסוד הנחיצות שבקידום האינטרס הציבורי, בהתחשב במהותה של הזכות ובטיב הפגיעה בה (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 273 (1999); בג"ץ 466/07 הנ"ל, בפסקה 22). במשקפיה של הזכות, הרי שאין המבקשת עותרת לשלילתה המוחלטת. על אף שהיעתרות לבקשה פירושה פגיעה בהנאתה של המשיבה מן הנכס שבבעלותה, אין בה לשלול, מכל וכל, את המשך השימוש בנכס לאחר שיוּשב למצבו שלפי הדין. אמת, הבקשה אינה רומסת את זכותה של המשיבה מבלי להותיר לה שריד ופליט. היא רגישה לזכות (שם, שם). בזאת באות על סיפוקן שלוש דרישות-המשנה של רעיון התכלית הראויה. צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, בהתחשב באינטרס הציבורי מחד גיסא, ובזכות המשיבה מאידך גיסא, משרת מטרה הולמת. 21. אשר למידתיות. קשר רציונאלי מובהק מחבר בין מתן הצו לבין השׂגתה של התכלית המבוקשת. במלים פשוטות, השבתו של הנכס למצבו החוקי תגשים, ללא ספק, את האינטרס הציבורי. בכך מתקיים מבחנה הראשון של סוגיית המידה. אקדים את המאוחר ואומר כבר כעת כי מאזן התועלות, ובו מדבר המבחן השלישי, תומך גם הוא במתן הצו. לשונם המסובכת של משפטנים תאמר, כי תוספת התוחלת של התועלת שבמתן הצו עולה על תוספת התוחלת של הנזק העלול לאירע. בלשון בני אדם משמע כי התועלת הגלומה בצו, בראייה רחבה המשקללת את מכלול ההיבטים, גדולה מנזקו האפשרי. על כף התועלת מונחים יסודות האחריות האישית, הבדיקה המקפת בטרם השלמתה של עסקה במקרקעין, ביצורו של הדין כדרך לקידומו של סדר חברתי הולם, והגנה על ענינם של בעלי זכויות ברכוש משותף. ענינים אלה יֵצאו כולם נשכרים מהיעתרות למבוקש. הפגיעה ברוכשיהם של נכסים, מן העבר האחר, לא תהא עמוקה כל עיקר, שהלא בכוחם של אלה למונעה לכתחילה באמצעות הקפדה בדרישות בסיסיות של חקירה ושל בדיקה. 22. עיקר מצוי, עם זאת, בדרישתה השנייה של המידתיות. זו קוראת ליישומו אך של אותו אמצעי, אשר בכוחו להגשים את התכלית המבוארת, תוך הסבתה של מעט הפגיעה האפשרית. היות, שלדרישות היסוד של המשפט הציבורי כפוף גם בית-המשפט בהחלטותיו והוא רשות שלטונית לכל דבר, הרי שגם סעד שיפוטי, המיישם אמצעי שכזה, קונה לו בכורה על פניה של הכרעה שאינה רואה לאמצו. אם מצוי אפוא, מבין האמצעים שעלותם החברתית היא דומה, אמצעי חלופי לציווי מיידי על הריסה, יש להעדיפו. סבורני כי בעניננו אמצעי שכזה קיים-גם-קיים. המשיבה הסבירה כי לא אפסו הסיכויים להכשרתה, גם אם בדיעבד, של הבנייה האסורה. היא גילתה ועודה מגלה, כעולה מעדותה (מעמ' 6, ש' 15) וממסמכים רבים שהציגה, נכונות ניכרת בהשקעתם של מאמצים בקידום הדבר. מתווה זה השתקף, כנדמה, גם בעמדתה של המשנָה ליועץ המשפטי לעיריית תל אביב-יפו, ולה ניתן ביטוי בסיפא למכתבה מיום 6.1.2010 (מש/12). מתן צו נדחה - ומשך הדחייה יגלם גם הבנה כי בנייה, שאינה חוקית, לא תוכל להיעשות לעובדה מוגמרת - היא אמצעי, שפגיעתו בזכותה של המשיבה היא פחותה. התוצאה 23. אני נעתר, לפיכך, לבקשה ומצווה על המשיבה להתאים את הבנוי, בכל הנוגע לבנייה האסורה אשר פורטה בראשית הדברים ובהליכים הקודמים, וטרם ניתן לה היתר, למצב התכנוני המותר. זאת, עד ליום 1.2.2014. לא תמלא המשיבה אחר הצו או אחר חלקו, רשאית הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה למרחב תל אביב-יפו לבצעו בעצמה, תוך שימוש בכל אמצעי מידתי, וההוצאות תחולנה על המשיבים, ביחד ולחוד. עוד מובהר, כי אי-קיומו של צו זה של בית-המשפט, כל עוד לא ניתן היתר לבנייה או, לחלופין, נדחה בהחלטה שיפוטית המועד הנקוב בצו, עלול להביא להעמדתו לדין של המפר, בעבירה חמורה. 24. אשר למשיב, הרי שבענינו-שלו מתקיים, בצורתו המובהקת, הכלל של "לא יֵצֵא חוטא נשכר". אינני סבור, כי החלטתי זו מוציאתו נשכר. ראשית, אין בה לבטל או לשנות את הצו התלוי ועומד לחובתו, ונותר על כנו - הוא והחובה לבצעו - כאמור בגזר-הדין מיום 10.5.2006. שנית וחשוב מכך, אין ההחלטה נדרשת, מכל וכל, למערך היחסים המשפטי שבין המשיבים לבין עצמם. אומר רק, ומבלי לחוות כל דעה, כי המשיבה הוכיחה שהדרך לערכאות המשפט האזרחי אינה זרה לה. בבית-המשפט המחוזי תלויה ועומדת תובענתה נגד המשיב ורעיתו (ת"א (מחוזי תל אביב) 21624-07-11). יש, אמנם, ממש בטענתה של באת-כוחו של המשיב כי "[ההליך דנן] לא צריך לשמש מעשה בית דין או ראיה לגבי התיק האחר" (עמ' 15, ש' 15-14). ברם, אותו נדבך משפטי אחר הוא מבין אלה, שבכוחם להשלים את מערך האיזונים ההולם, בענינם של המעורבים כולם. 25. בהתחשב במכלול הנסיבות, כמפורט, אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת את הוצאותיה בבקשה זו, בסך של 10,000 ש"ח. הוצאות אלו תשולמנה לאוצר-המדינה, בתוך 45 ימים ממועד המצאתה של החלטתי זו. המשיבה לא תחוב בהוצאות. המזכירות תמציא, ללא דיחוי, את העתקיה של החלטה זו לצדדים ולבאי-הכוח. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים ממועד ההמצאה. בניההחזרת המצב לקדמותותכנון ובניה