מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביקורת מנהלית - סמכות בית הדין לעבודה: התובעים 1 עד 6 הם שישה רופאים מתמחים המועסקים בבתי חולים המופעלים על ידי הנתבעת 1 (להלן: המדינה) ועל ידי הנתבעת 2 (להלן: הכללית). התובע 7 הינו סטודנט לרפואה שנה ד'. ביום 29.1.12 הגישו התובעים לבית דין זה כתב תביעה. במרכזו טענתם כי העסקתם כרופאים מתמחים בתורנויות הנמשכות 26 שעות רצופות ומעלה הינה שלא כדין. ההליכים המקדמיים בתובענה זו כללו ארבע ישיבות קדם משפט. בסופן נקבע בתיאום עם הצדדים כי לדיוני ההוכחות בתיק זה יוקדשו שני ימי דיונים מלאים, בעוד כחודשיים ימים - ביום 17.6.13 יוקדשו שש שעות לחקירת המצהירים מטעם התובעים, וביום 20.6.13 יוקדשו שש שעות נוספות לחקירת המצהירים מטעם הנתבעים. תלויות ועומדות בפנינו מספר בקשות מקדמיות שהגישו המדינה, ובין היתר טענות המשיגות על סמכותו של בית דין זה לדון בחלק מעילות התביעה, בהן נכריע במסגרת החלטה זו. לאור מורכבות ההליכים עד כה, נפתח בתיאור כרונולוגי של מהלך ההתדיינות. לאחר מכן נפנה לדון בבקשות המונחות בפנינו אחת לאחת. מהלך ההתדיינות כאמור, כתב התביעה המקורי הוגש ביום 29.1.12. במרכזו עמדה עתירה למתן סעדים הצהרתיים לפיה תוגבל תחולתו של סעיף 116 להסכם קיבוצי חדש בדבר תנאי העסקתם של רופאים במערכת הרפואה הציבורית, שנחתם ביום 25.8.11, באופן שלא יאפשר להעסיק את התובעים בדפוס הנהוג כיום לעניין מספר שעות העסקתם ברצף. זאת, לאור טענתם לפיה דפוס זה הינו בלתי חוקי - בהיותו מנוגד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, ההיתרים והתקנות שהוצעו מכוחו - בלתי חוקתי, מנוגד לתקנת הציבור כמו גם בלתי סביר בצורה קיצונית (ראו בסעיף 167 לכתב התביעה המקורי). למען הסדר הטוב נציין כי התביעה הוגשה במקורה גם כנגד נתבעת רביעית - הסתדרות מדיצינית הדסה - שאף היא צד להסכם הקיבוצי, אך נתבעת זו נמחקה מהתובענה בהמשך ההליכים. קדם משפט ראשון התקיים ביום 8.5.12, לאחר שהוגשו כתבי הגנה, במסגרתם העלו הנתבעים שורת טענות סף. בין היתר, העלתה המדינה טענה לפיה יש מקום לעכב את בירור התובענה, לאור הצהרתה כי תלויה ועומדת בפני הכנסת, לאחר שכבר עברה קריאה ראשונה, הצעת חוק ממשלתית לתיקון הוראת סעיף 5 לחוק שעות עבודה ומנוחה. פרשנות הוראה זו היתה אחד מעמודי התווך המקוריים עליו נסמכו התובעים בטיעוניהם. במהלך הדיון העיר בית הדין לתובעים, כי הסעד כפי שהתבקש על ידם בכתב התביעה חסר לכאורה את הקונקרטיות הנדרשת לצורך דיון משפטי והכרעה שיפוטית. באופן ספציפי התייחס בית הדין בהערותיו לתובעים לכך שלא ברור היה מכתב התביעה האם התובעים מבקשים מבית הדין לקבוע מפורשות שתורנויות מתמחים בבתי החולים יימשכו 12 שעות לכל היותר, שמא בקשתם לסעד היא אחרת. בהתאם להמלצת בית הדין, הסכימו התובעים לתקן את תביעתם באופן שנקודה לא ברורה זו תובהר. בהתאם ניתנה לתובעים הרשות להגיש כתב תביעה מתוקן, ניתנה לנתבעים הרשות להגיש כתבי הגנה מתוקנים, והתיק נקבע לדיון קדם משפט נוסף. עוד הוחלט שכל הבקשות התלויות ועומדות והטענות המקדמיות יידונו במסגרת ישיבת קדם המשפט הבאה. ישיבת קדם המשפט הבאה התקיימה ביום 11.7.12, עוד בטרם הוגשו כתבי טענות מתוקנים. בפתח הישיבה עידכן בא כוח המדינה כי הצעת החוק לתיקון חוק שעות עבודה ומנוחה אמורה לעלות לדיון בועדת העבודה והרווחה בימים הקרובים, לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. המדינה חזרה וביקשה לעכב את המשך הדיון בתובענה עד להשלמת הליך החקיקה. כמו כן חזרו המדינה והכללית על בקשתם לפיה בית הדין יכריע בשורת טענות סף שהעלו בכתבי הגנתם. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבעו מועדים חדשים להגשת כתב תביעה מתוקן, כתבי הגנה מתוקנים, וכן הוחלט כי מי מהנתבעים המעוניין להגיש בקשות מקדמיות יגיש אותן בד בבד עם הגשת כתב הגנתו המתוקן. התיק נקבע לישיבת קדם משפט שלישית, וכן נקבעו (אז) שני ימי דיוני הוכחות מלאים בתיק, לחודש מרץ 2013. ביום 25.10.13 הוגשה לבית דין זה הודעה מטעם המדינה, שבה נמסר כי לאחר שהתקיים דיון בוועדת העבודה והרווחה בהכנת הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית, החליט יו"ר הוועדה שלא לאשרה, ותחת זאת להמשיך את הדיון בה במועד לא ידוע. המדינה הוסיפה והודיעה לפיכך, כי מבלי לוותר על המשך קידום הצעת החוק התלויה ועומדת "בוחן שר התמ"ת את הסדרת העסקתם של רופאים בתורנות במסגרת היתר כללי לפי סעיפים 11 ו- 14 לחוק" (סעיף 86 להודעתה). המדינה ציינה כי הטיוטה להיתר כבר פורסמה ימים ספורים קודם לכן. מטעם זה ביקשה המדינה מבית דין זה לעכב את בירורה של התביעה, עד שיחליט שר התמ"ת האם להוציא את ההיתר מלפניו, אם לאו. ביום 8.11.12 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת. באשר להליכי החקיקה, הבהיר ב"כ המדינה כי "מאחר שבזמן הקרוב הצעת החוק לא תקודם המדינה אינה עומדת על אי קידום בירור התביעה מהטעם הזה" (עמ' 13 ש' 1). בדיון זה התקיים דיון לגופן של חלק מהטענות המקדמיות שהועלו על ידי המדינה והכללית. בתום הדיון ניתנה החלטה לפיה הצדדים ישלימו את טענותיהם המקדמיות בכתב, ולאחר מכן תינתן החלטה. כן נקצבו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. ביום 2.12.12 ניתנה על ידי בית הדין החלטה שהכריעה בחלק מהטענות המקדמיות שהעלו הצדדים: ראשית נקבע, בהסכמת הנתבעים, כי הטענה המקדמית לפיה יש למחוק על הסף מכתב התביעה את התובע 7 - היחיד מבין התובעים שהינו סטודנט ולא מתמחה המועסק על ידי המדינה והכללית - תוכרע במסגרת פסק הדין; שנית נקבע, בהסכמת הנתבעים, כי אין מקום בשלב זה למחיקת התביעה על הסף לאור טענת הנתבעים כי חלק מעילות התביעה הינן נזיקיות (ועל כן אינן נמצאות בתחום סמכותו של בית דין זה). החלטה זו ניתנה בכפוף לשמירה על זכותה של המדינה לשוב ולהעלותה בהמשך ההליך, לרבות בשלב הגשת התצהירים, ככל שהתובעים יטענו טענה בדבר נזק קונקרטי או ספציפי שנגרם לתובעים או למטופלים; שלישית נקבע עוד, גם כאן על יסוד האמור בהודעות הנתבעים, כי ההכרעה בטענת המדינה והכללית בדבר קיומו של השתק פלוגתא - לאור פסקי דין בנושא אורכן של תורנויות מתמחים שניתנו במהלך השנים בבג"צ ונדחו (בג"צ 6028/98 ו- בג"צ 6576/99) - המונע מהתובעים להעלות חלק מהטענות שהעלו בתיק זה, יוכרע גם כן במסגרת התיק העיקרי; ורביעית על אף שהמדינה והכללית עמדו על בקשתן כי בית הדין יכריע בטענתן לפיה הסעד המבוקש בסעיף 168 לכתב התביעה המתוקן אינו קונקרטי דיו, ועל כן יש למוחקו מהתביעה, הוחלט להשאיר גם אותן להכרעה במסגרת פסק הדין. זאת, בין היתר מאחר שלא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים לפיה לפחות חלק מהסעדים שנכללו בכתב התביעה המתוקן הינם קונקרטיים דיים על מנת לאפשר דיון שיפוטי והכרעה שיפוטית. ביום 17.12.12 הודיעה המדינה לבית הדין כי שר התמ"ת חתם ביום 10.12.12 על תיקון ההיתר הכללי להעבדה במנוחה השבועית ובשעות נוספות במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים ובילדים. בסעיף 3(א)(1) להיתר המתוקן נקבע כדלקמן בקשר לאורכן של תורנויות מתמחים: "אורך יום עבודה כולל שעות נוספות שהן שעות תורנות לא יעלה על 24 שעות, ואם צרכי העבודה מחייבים זאת- לא יעלה אורך יום העבודה כאמור על 26 שעות". לאור תיקון ההיתר, התבקש בית הדין להורות לתובעים להודיע את עמדתם באשר להמשך ההליך, ובד בבד התבקש בית הדין להורות על עיכוב בירור התביעה. לאור הודעת המדינה, הורה בית הדין לצדדים שלא להגיש באותו שלב תצהירי עדות ראשית. התובעים התבקשו להגיב להודעת המדינה, ונקבע כי דיון בבקשה יתקיים במעמד הצדדים. ביום 25.12.12 התקיים דיון בבקשת המדינה. במהלך הדיון הסכימו התובעים שיש מקום לתיקון נוסף של כתב תביעתם, לאור תיקון ההיתר. ב"כ המדינה הצהיר במהלך הדיון כדלקמן: "ככל שהתובעים יבקשו לתקוף את ההיתר בתקיפת עקיפין, המדינה לא תטען להעדר סמכותו של בית הדין הנכבד לדון בתוקפו של ההיתר. אבל אני מדגיש שככל שמדובר בתקיפת עקיפין ובמתחם היכולת של תקיפת עקיפין". במהלך הדיון ביקשו הנתבעים את דחיית דיוני ההוכחות שנקבעו בתיק למרץ 2013. התובעים הסכימו כי לאור תיקון ההיתר יש מקום לדחייה מסויימת של דיוני ההוכחות, אך ביקשו מבית הדין לדחות את הדיונים רק לחודש מאי, ולא מעבר לכך, בין היתר בשים לב לפרק הזמן הארוך שבו הם ממתינים לבירור תביעתם. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע כי התובעים יגישו כתב תביעה מתוקן בעקבות חתימת ההיתר על ידי השר, ולאחר מכן יוגשו כתבי הגנה מתוקנים וכן בקשות מקדמיות. דיוני ההוכחות בתיק שהיו קבועים בתיק נדחו לחודש יוני, ובהתאם נקצבו מועדים חדשים להגשת תצהירי עדות ראשית. ביום 20.1.13 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים, בין היתר, שהתיקון להיתר אינו חוקתי, כי הוא נעשה בחריגה מסמכות וכי הוא לוקה בחוסר סבירות קיצוני. הסעדים המבוקשים על ידם תוקנו באופן שהובהר שבית דין זה מתבקש לקבוע שאין מקום להתיר את העסקת התובעים בתורנויות הארוכות בהן הן מועסקים (לפירוט הסעדים המבוקשים ראו סעיף 280 לכתב התביעה המתוקן) - לא רק מכוח ההסכם הקיבוצי מיום 25.8.11, כפי שנתבקש מלכתחילה - אלא גם מכוח התיקון להיתר. התובעים חזרו וטענו שדפוס ההעסקה שבו הם מועסקים הינו בלתי חוקי, בטל בהיותו בלתי חוקי, מנוגד לתקנת הציבור ובלתי סביר בצורה קיצונית. בסוף פברואר הגישו הנתבעים כתבי הגנה מתוקנים. המדינה והכללית העלו במסגרתם שורת טענות סף וביקשו מבית הדין להכריע בהן. למען הסדר הטוב נציין כי ההסתדרות הרפואית לישראל (הנתבעת 3) לא העלתה טענות סף כלשהן בכתב הגנתה, דהיינו, לשיטתה אין כל מניעה לגשת לבירור התובענות לגופן על בסיס כתבי הטענות המתוקנים המונחים כעת בפני בית הדין. מכל מקום, הבקשות הועברו לתגובת התובעים, ולאחר מכן ניתנה הזכות להשיב לתגובה. עתה עלינו להכריע בהן כסדרן. טענת סף ראשונה - העדר סמכות עניינית לדון בתוקפו של התיקון להיתר טענות המדינה לטענת המדינה, דין טענות התובעים התוקפות את הוראות התיקון להיתר להימחק על הסף מכתב התביעה המתוקן, שכן בית דין זה אינו מוסמך לדון בהן. לטענתה, בעוד שהתובעים מבקשים לכאורה מבית דין זה לדון בתוקפו של ההיתר בתקיפה עקיפה, הרי שבחינה מדוקדקת של כתב התביעה המתוקן שהגישו מגלה כי למעשה הם תוקפים את התיקון להיתר במישרין, ומבקשים את ביטולו. לטענתה, הסמכות לדון בטענותיהם אלה נתונה אך ורק לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. המדינה מדגישה בהקשר זה (ראו בסעיף 76 לכתב ההגנה המשלים) כי בכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים בין היתר כי: שר התמ"ת - בתקנו את ההיתר - הכפיף שלא כדין את שיקול דעתו להסכמות שנקבעו בהסכם הקיבוצי; כי התיקון נעשה תוך חריגה מהתכלית הקבועה בסעיפים המסמיכים בחוק שעות עבודה ומנוחה; כי הוראות ההיתר מהוות פגיעה קשה בכלל "ההסדרים הראשוניים"; כי ההיתר אינו חוקתי, וכי אינו סביר באופן קיצוני. המדינה טוענת כי חלק ניכר מטענות אלה - שלטענתה גם אם יתקבלו יכולות לעלות לכל היותר כדי מסקנה כי ההיתר לוקה בפגם שבעטיו הוא ניתן לביטול (voidable) להבדיל מטענות חריגה מסמכות המובילות למסקנה כי ההיתר בטל מדעיקרא (void) - ניתן להעלות אך ורק בתקיפה ישירה בית המשפט העליון. כל עוד לא בוטלו, יש להן קיום משפטי והן תקפות לכל דבר ועניין. המדינה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת התובעים, הטענות שמעלים התובעים כנגד המדינה ביחס לתוקפו של התיקון להיתר אינן טענות הנוגעות להתנהלות המדינה כמעבידה - שאין מחלוקת שהן מצויות בתחום סמכותו של בית דין זה - אלא ביחס להתנהלות המדינה כרגולטור. עוד מדגישה המדינה כי סמכותה של ערכאה שיפוטית לדון בגררא - במסגרת תקיפה עקיפה - בטענות משפטיות העולות בפניה, אינה כוללת את הסמכות להושיט סעדים אופרטיביים המצויים בסמכותה העניינית של הערכאה המנהלית, כפי שמתבקש להושיט, לשיטתה, בית דין זה. טענות התובעים התובעים מצידם סבורים כי אין יסוד לבקשת המדינה. לשיטתם, הסעדים אותם מתבקש ליתן בית דין זה במסגרת כתב התביעה מצויים כולם בגדר סמכותו. אגב ההכרעה המתבקשת בהם, ניתן וצריך לשיטתם לדון בכל הטענות שהעלו ביחס לתוקפו של התיקון להיתר. בהתייחס לטענות המדינה כי חלק מטענותיהם מובילות אך לאפשרות הכרזה על ההיתר כניתן לביטול (voidable) ולא כבטל מעיקרו (void), טוענים התובעים כי לשיטתם טענותיהם מובילות למסקנה כי ההיתר בטל מעיקרו, ואף המדינה מסכימה כי טענות שכאלה מצויות בתחום סמכותו של בית דין זה. ובכל מקרה, הם מוסיפים, שעם אימוצה של דוקטרינת הבטלות היחסית במשפט המנהלי ההבחנה המסורתית שבין בטלות ונפסדות אינה קיימת עוד, ואין בה כדי למנוע מהם את האפשרות לתקוף את התיקון להיתר גם בתקיפה עקיפה. התובעים מוסיפים וטוענים כי עסקינן בתביעה שהוגשה בטרם הוצאת התיקון להיתר ושתוקפת דפוס העסקה קיים. לטענתם, תיקון ההיתר - שכל הנסיבות מצביעות על כך שנעשה כתגובה ישירה לעצם הגשת התביעה - לא שינה את מהות הסעדים המבוקשים בה, ואף מטעם זה אין מקום לקבלה. לאחר ששקלנו את כל טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין טענתה זו של המדינה להידחות. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו. תקיפה עקיפה- לא רק טענת הגנה בית המשפט העליון פסק לא פעם, והדברים יפים לענייננו, כי: "אין בקיומה של אפשרות של 'תקיפה ישירה' כדי להביא בהכרח לכך שתבוטל הדרך של 'תקיפה עקיפה'. ואכן, ערכאות דיוניות מבצעות 'תקיפה עקיפה', הגם שיש לבעל דין אפשרות עקרונית להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. במקרה דנא נעשית 'התקיפה העקיפה' על ידי בעל הדין שיזם את ההליך ולא על ידי בעל הדין המתגונן. חובה להדגיש, כי גם במצב דברים כזה אין מניעה שבית המשפט הרגיל ידון בטענה המופנית נגד המעשה..." (בג"צ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים (11.8.08)). לאחרונה, במסגרת פסק דין שבו נדחתה עתירה לבג"צ לביטול אחת מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשל קיומו של "סעד חלופי" בדמות תקיפה עקיפה של אותה התקנה בערכאה הדיונית, נפסק כך על ידי כב' השופט יצחק עמית, וגם הדברים האלה יפים ומתאימים לענייננו: "ניתן לתקוף את חוקיותה של התקנה בתקיפה עקיפה, שיתרונותיה עמה, באשר היא מאפשרת ליתן הכרעה מושכלת על פי נתונים קונקרטיים העומדים בפני בית המשפט. ככלל, סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בטענות לגבי אי חוקיות תקנה, אינה מונעת דיון בתקיפה עקיפה בבית משפט 'רגיל' ביוזמתו של בעל הדין שיזם את ההליך ולא כטענת הגנה, ואפשרות זו מקימה לעותר סעד חלופי" (בג"צ 2172/13 כהן נ' שר המשפטים (21.3.13)). ראו גם: בג"צ 3429/11 בוגרי התיכון הערבי האורתודוקסי בחיפה נ' שר האוצר (5.1.12). משני פסקי הדין שלעיל, שניהם מן העת האחרונה, עולה מפורשות כי עצם קיומה של אפשרות לתקיפה ישירה של תקנה בת פועל תחיקתי אינה מונעת אפשרות לתקיפה עקיפה של אותה התקנה ממש, ביוזמתו של בעל הדין שיזם את ההליך, ולא רק כטענת הגנה. גדר הטענות שניתן להעלות בתקיפה עקיפה משמצאנו שהתובעים רשאים לתקוף את התיקון להיתר בתקיפה עקיפה גם בבית דין זה - ולמעשה אף המדינה אינה חולקת על כך - עלינו לדון בטענתה המרכזית של המדינה, לפיה התובעים טוענים טענות בדבר פגמים שנפלו לשיטתם בשיקול הדעת של השר, טענות המובילות לכל היותר (אם תתקבלנה) אך למסקנה כי ההיתר נפסד (voidable). זאת, להבדיל מטענות לפיהן השר תיקן את ההיתר בחוסר סמכות, ועל כן התיקון להיתר הינו בטל מעיקרו (void). לטענת המדינה, טענות מהסוג האחרון ניתן להעלות אך ורק במסגרת תקיפה ישירה. אין בידינו לקבל טענתה זו של המדינה, שכן: "זה שנים שהפסיקה בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה בין בטלות (void) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (voidability) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית" (כב' השופט יצחק זמיר, ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996), 793, 816). אימוץ מבחני הבטלות היחסית במשפט המנהלי הישראלי הביא להרחבת מגוון המצבים שבהם ניתן לתקוף אקט מנהלי במסגרת תקיפה עקיפה. עומדת על כך המלומדת פרופ' דפנה ברק ארז, ודבריה ישימים למקרה שלפנינו: "אימוץ הגישה של בטלות יחסית הביא בעקבותיו שינויים גם בהלכות נוספות שהתבססו על ההבחנה המסורתית בין בטלות לבין נפסדות. בין השאר, חל שינוי בהגדרת המצבים שבהם ניתן לטעון נגד פגמים מנהליים בדרך של תקיפה עקיפה, כלומר שלא במסגרת עתירה נגד ההחלטה המנהלית, אלא בהליך אחר - אזרחי או פלילי (אשר ההכרעה בו עשויה להיות מושפעת מתוצאות הפגמים). ההלכה המסורתית גרסה כי רק בג"צ מוסמך לצוות על ביטולה של החלטה מינהלית פגומה, שאינה בטלה. על כן, תקיפה עקיפה נחשבה כמועילה רק כאשר הפרט הנוגע בדבר יכול היה לטעון לפגם שתוצאתו היא בטלות. במקרים מסוג זה, בית המשפט, שבפניו נטענה הטענה, היה מתעלם מן ההחלטה המינהלית הבטלה לצורך פסיקתו. במשך השנים ניכרה שחיקה בהבחנה האמורה, שהובילה לנכונות גוברת והולכת להכיר באפשרות של תקיפה עקיפה גם כאשר תוצאות הפגם אינה בטלות (דפנה ברק-ארז משפט מנהלי - כרך ב' (2010), 822). עיון בפסקי דין רבים שניתנו בשנים האחרונות, ובין היתר אלה שהפנינו אליהם מוקדם יותר בהחלטה זו, מגלה כי בית המשפט העליון מכיר במפורש לא רק באפשרות של תקיפה עקיפה של מעשים מנהליים נעדרי סמכות, אל גם כאשר מועלות טענות בדבר אי-חוקתיות - כפי שמועלות בתיק שלפנינו - כמו גם טענות אחרות התוקפות את שיקול הדעת שעמד ביסודו של המעשה המנהלי. תקיפה עקיפה בבתי הדין לעבודה די בכל מה שאמרנו עד כאן כדי להביא לדחיית בקשת המדינה לדחות על הסף את טענות התובעים המופנות כלפי תוקפו של ההיתר. למעלה מהנדרש נציין שדחיית בקשת המדינה מתחייבת גם בהינתן העובדה שהמעשה המנהלי הנתקף על ידי התובעים כאן - תיקון היתר שהוצא מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה - מצוי בליבת תחום התמחותו של בית דין זה, הדן מעשה של יום יום בשאלות הנוגעות לביצועו של חוק זה ופרשנותו. זאת, במסגרת דיון בתובענות שבין עובדים ומעבידים - בדיוק כמו התובענה שלפנינו - המצויות ללא ספק בגדר סמכותו העניינית הייחודית. בשים לב לעובדה שהמדינה היא המעסיקה של חלק מהתובעים כאן, לא מיותר שנזכיר כאן כי על פי מצוות המחוקק "לענין חוק זה דין עובד המדינה כדין כל עובד אחר" (סעיף 31 לחוק). איננו רואים בסיס לטענת המדינה כי כאשר היא פועלת בכובעה כרגולטור הקובע הסדרים שונים לביצוע החוק, להבדיל מפעולות אותן היא מבצעת בכובעה כמעסיקה, אין בית דין זה מוסמך לבצע ביקורת מנהלית על פעולותיה, לרבות התקנת תקנות והוצאת היתרים מכוח החוק. בקשר לכך כבר נפסק לא אחת על ידי בית הדין הארצי, כי: "לבית הדין לעבודה הסמכות 'לדון בתוקפה של פעולה שלטונית שעושה רשות שלטונית ושעילתה יחסי עובד מעביד' בשירות הציבורי ובסקטור הפרטי כאחד. בה במידה, נתונה לעותר כנגד פעולות של הרשות השלטונית, כאמור... זכות העמידה בבית הדין לעבודה, בערעורו כנגד תוקפה של פעולת הרשות השלטונית, שעילתה ביחסי עובד - מעביד" (עע 1212/01 קבלאן נ' המועצה המקומית בית ג'אן (8.2.04)); ראו גם: סקכ 51/09 'סאוט אל עאמל' - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה (3.1.12), שבו נדחתה טענה בדבר העדר סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה שתקפה בטענות חוקתיות את הוראותיו של צו הרחבה שנחתם על ידי שר התמ"ת. הכלל בדבר "לא יעבירנו עוד" ותחולתו במקרה שלפנינו לכל השיקולים אותם פרטנו עד כה לדחיית טענת המדינה נוסיף את העובדה שקודם שנפתחה התובענה שבפנינו - כפי שעולה מכתבי הטענות שהגישו הצדדים - הורה בית המשפט העליון על מחיקתה של עתירה בנושא שהגישו אליו התובעים דכאן. באותה עתירה התבקש בג"צ ליתן סעדים הדומים במהותם לאלה אותם אנו מתבקשים ליתן במסגרת תובענה זו, להגבלת אורכן של תורניות מתמחים. וכך פסק בג"צ במסגרת פסק הדין שמחק את העתירה: "העותרים הודיעונו כי עומדים הם על עתירתם בכל הנוגע לסעדים שלא התייתרו על אף הסכמת הצדדים שהושגה במסגרת ההידברות. אין מקום לבירור טענות אלה בפנינו בשלב זה. הטענות עליהן עומדים העותרים במסגרת עתירתם טרם נדונו לגופן בבית הדין לעבודה ולפיכך העניין אינו יכול לשמש כנושא לעתירה, שכן הסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. לפיכך, העתירה בבג"צ 8382/11 תימחק. טענות העותרים שמורות להם ופתוחה בפניהם הדרך, ככל שהם חפצים בכך, לפנות לערכאה המשפטית המתאימה בעניינם" (בג"צ 8382/11 לנצברג נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.12.11)). משהתובעים פעלו על פי הנחייתו של בית המשפט העליון בהגישם את תביעתם לבית דין זה, דומה שיש בכך כדי לייתר במידה רבה את הדיון בשאלת סמכותו העניינית של בית דין זה לדון במכלול המחלוקות שבין הצדדים. זאת, מאחר שעל אף שאין תחולה ישירה בנסיבות המקרה שלפנינו להוראת 78(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לפיה בית משפט שאליו הועבר עניין "לא יעבירנו עוד", לדעתנו יש מקום - על דרך ההיקש - להחיל על המקרה שלפנינו את הרציונאל של כלל זה. לפיו, נכון לדעתנו לקבוע כי המדינה מנועה הייתה מלהעלות טענות בדבר העדר סמכותו של בית דין זה לדון במכלול המחלוקות שבין הצדדים בתיק זה, לרבות תקיפה עקיפה של התיקון להיתר (השוו לאמור בסעיף 14 לפסק דינה של כב' הנשיאה נילי ארד -סקכ 51/09 'סאוט אל עאמל' - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה (3.1.12)). סרבול ההתדיינות ופיצולה בטרם נסיים את הדיון בטענת הסף הראשונה שהעלתה המדינה, נדגיש כי אין כל מחלוקת בין הצדדים כי לפחות חלק מעילות התביעה והסעדים המתבקשים בגידרה מצויים בתחום סמכותו של בית דין זה. על כן, לדעתנו לכל השיקולים שמנינו עד כה יש להוסיף כי משמעות היענות לבקשת המדינה הינה סירבול ההתדיינות ופיצולה בין שתי ערכאות שונות, ועיכוב משמעותי נוסף בבירור המחלוקת לגופה. זאת, בשעה שבתיק זה התקיימו כבר מספר לא מבוטל של דיונים מקדמיים, הוגשו כבר תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים הכוללים חוות דעת מומחים, ודיוני ההוכחות שבו אמורים להתקיים בהקדם. טענת סף שניה - אי מיצוי הליכים טענת הסף השנייה שהעלתה המדינה עניינה אי מיצוי הליכים. טענה זו מבוססת על כך שהתובעים ביכרו שלא להעביר את התייחסותם לטיוטת ההיתר שהופצה על ידי משרד התמ"ת, הגם שזו הובאה לידיעתם. לטענת המדינה, עובדה זו מצדיקה את דחיית טענות התובעים כנגד תוקפו של היתר על הסף. זאת, בהתאם להלכה המבוססת בבית המשפט הגבוה לצדק, לפיה יש מקום לדחייתן על הסף של עתירות שהוגשו בלא שקדמה להן פנייה מוקדמת לרשות. איננו מקבלים את הטענה. משמעותה הינה שהמדינה, שכאמור בתיק זה הינה חובשת שני כובעים לפי עדותה עצמה - האחד כמעבידה והשני כרגולטרית - מבקשת לחסום כל עובד שיבקש ביום מהימים לתקוף את דפוס העסקתו על ידה בבית דין זה, בטענה כי היה עליו להביא מבעוד מועד את טענותיו בפני שר התעשייה, המסחר והתעשייה, קודם שתוקן ההיתר. צודקים התובעים בטענתם כי קבלת העמדה היתה פוגעת פגיעה אנושה בזכות גישתם לערכאות (למעמדה החוקתי של זכות זו ראו: בג"צ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת (29.8.11)). לכל זאת נוסיף כי אין ספק בעינינו כי מכלול טענות העותרים בקשר לאורכן של תורנויות מתמחים עמדו בפניה בטרם תוקן ההיתר, שכן כתב התביעה בתיק זה הוגש קרוב לשנה קודם לתיקון ההיתר. אין ספק שהמדינה הייתה מודעת להתנגדותם הנחרצת של התובעים לתיקון ההיתר באופן שבו תוקן. על כן, מבחינה פרקטית, לא ברור איזה ערך מוסף היה לכך שהתובעים היו משכפלים את טענותיהם שכבר העלו במסגרת הליך זו, ומגישים אותם פעם נוספת גם לשר התמ"ת, בשלב שקדם לתיקון ההיתר. טענות סף נוספות המדינה והכללית שבו והעלו טענות סף נוספות ובין היתר: טענה לפיה בית דין זה אינו מוסמך לדון בתביעה שהגיש התובע 7 - שהינו סטודנט למשפטים ולא רופא מתמחה; טענה לפיה חלק מטענות התובעים, התייחסות לנזק ו/או פגיעה שנגרמו להם ולציבור החולים המטופלים בחולים, הינן טענות נזיקיות, שאינן באות בגדר סמכותו של בית דין זה; טענה לפיה יש מקום לדחות התביעה על הסף מחמת השתק ומניעות, לאור פסקי הדין שניתנו בזמנו ב-בג"צ 6028/98 ו- בג"צ 6576/99. כפי שכבר נקבע על ידי בית דין זה בהחלטה ביום 2.12.12, בין היתר על יסוד הסכמה שניתנה לכך על ידי הנתבעים (וראו לעיל בסעיף 8 להחלטה זו), טענות סף נוספות אלה תוכרענה במסגרת פסק הדין העיקרי, ואין מקום שנכריע בהן לעת הזו. הוראות בקשר להמשך ההליך תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים יוגשו, כפי שכבר נקבע בהחלטה קודמת, עד ליום 7.6.13. תשומת לב באי כוח הצדדים לכך שבמהלך דיוני ההוכחות שיתקיימו במהלך חודש יוני בדעת בית הדין להקפיד במידת הניתן על סד הזמנים שנקבע לחקירות - 6 שעות לחקירת המצהירים מטעם התובעים בדיון ההוכחות הראשון, ו- 6 שעות נוספות לחקירת המצהירים מטעם הנתבעים בדיון ההוכחות השני.סמכות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה