מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי ידיעה על קיומה של פוליסת ביטוח חיים - התיישנות: בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת דורית קוברסקי), בת.א. 162486/09, שניתן ביום 06.06.11, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים נגד המערערת לתשלום תגמולי ביטוח חיים, והמערערת חויבה לשלם למשיבים סך של 139,904 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.04.09 ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15%. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. הגב' רודיקה אברהם ז"ל (להלן: "המנוחה") נפטרה ביום 20.09.01 לאחר שהייתה חולת סרטן במשך 15 שנה. המשיב 2, אברהם אלון (להלן: "הבעל"), הוא בעלה של המנוחה, והמשיבים 3 ו-4, אברהם יגאל ומריוס, הם ילדיה. 2 ק.ס.מ - קרן ההשתלמות לביוכימאים ומיקרוביולוגים (להלן: "הקרן"), היא המשיבה 5, רכשה ביום 01.01.93 מהמערערת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") פוליסת ביטוח חיים קבוצתית לחברים בקרן, הכוללת ביטוח חיים למקרה מוות, וזאת כביטוח נלווה לקרן ההשתלמות. תוקף הפוליסה היה לשנה והוארך מפעם לפעם, והיה בתוקף במועד פטירת המנוחה, שהייתה חברה בקרן עוד משנת 1975, ועל כן הייתה בת ביטוח לפי הפוליסה. המשיב 6, בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"), שימש כמנהל כספי ותפעולי של הקרן. 3 יצוין, כי במועדים הרלוונטיים הקרן הייתה בעלת הפוליסה, היא זו שקיבלה את הכספים מהפניקס, והעבירה אותם לחברי הקרן, שהיו מוטבי הפוליסה. בשנת 2007 פנתה הקרן לפניקס לשם קבלת כספי ביטוח החיים של המנוחה. הפניקס דחתה את הדרישה בטענת התיישנות. יצוין, כי לקרן נודע על פטירת המנוחה כבר בשנת 2005, כאשר באותה עת, מאחר וכבר חלפה תקופת ההתיישנות (שהרי המנוחה נפטרה בשנת 2001), החליטה הקרן שלא להגיש את הדרישה, ואולם בהמשך, שונו נהלי העבודה בקרן, ובשנת 2007 הוחלט בכל זאת להגיש דרישה מחודשת לתשלום, שכאמור נדחתה על ידי הפניקס מחמת התיישנות. 4. המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי גילו אודות קיומה של פוליסת ביטוח החיים רק ביום 21.10.07, זאת לאחר שקיבלו ביום 28.03.07 מכתב שהיה ממוען לסוכן הביטוח, מר בן עמי, שבו למעשה דחתה הפניקס את דרישת הקרן לקבלת ביטוח החיים של המנוחה, ורק אז נודע להם לראשונה על קיומה של הפוליסה (להלן: "המכתב משנת 2007") [נספח ד' לכתב הערעור]. על כן, לטענתם, התביעה לקבלת תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה שהוגשה על ידם ביום 01.04.09 - לא התיישנה. המשיבים ציינו כי אומנם ביום 06.03.05 קיבלו מכתב מהבנק בתפקידו כמנהל הקרן [נספח ג' לכתב הערעור], המודיע להם שעליהם לברר את זכויותיהם הכספיות והביטוחיות בעקבות מות המנוחה (להלן: "המכתב משנת 2005"), אך לטענתם סוגיית קיומו של ביטוח חיים לא אוזכרה במכתב, והם אף פנו לבנק, שלא הזכיר קיומה של פוליסת ביטוח. 5. מנגד, טענו הפניקס והקרן להתיישנות כיוון שחלפו יותר משלוש שנים ממועד פטירת המנוחה ועד להגשת התביעה. הבנק הצטרף לטענת ההתיישנות שהעלו הקרן והפניקס, והוסיף וטען כי בכל מקרה אין לו יריבות ישירה עם המבוטחים, וכל תפקידו התמצה במתן שירותים תפעוליים לקרן, ובמסגרת תפקיד זה, היה עליו לבצע רישום בחשבונות הנפטרים, על סמך מסמכים המוצגים לו. לטענתו, תעודת הפטירה של המנוחה נמסרה לבנק רק ביום 24.03.05, כשלוש וחצי שנים אחרי פטירתה, וכבר באותו מועד התיישנה התביעה. הודעת צד ג' שהגיש הבנק כנגד הקרן לא נדונה לאחר שהתביעה נגד הבנק נדחתה. עוד טענה הפניקס כי החובה ליידע את המבוטחים על קיומה של הפוליסה מוטלת על הקרן. 6. בית משפט קמא קיבל את התביעה, וחייב את הפניקס לשלם ליורשי המנוחה את תגמולי ביטוח החיים על פי הפוליסה, שהסתכמו בסך של 139,904 ₪ למועד פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט קבע, כי המנוחה לא ידעה על קיומו של ביטוח החיים במסגרת הקרן, ומכאן שגם בני ביתה לא היו מודעים לכך. עוד קבע בית המשפט, כי המשיבים הוכיחו שלא יכלו גם "בזהירות סבירה" לגלות, לפני קבלת המכתב משנת 2007, כי למנוחה היה ביטוח חיים. בית המשפט דחה את הטענות לפיהן המשיבים "ישנו על זכויותיהם", וקבע כי הבעל עשה כל אשר לאל ידו על מנת למשוך את הכספים שהצטברו בקרן, ומיד כשנודעה לו העובדה שלמנוחה היה ביטוח חיים, פנה בדרישה לקבל את הכספים המגיעים לו. לגבי המכתב שקיבלו המשיבים מהבנק בשנת 2005, קבע ביהמ"ש כי לא היה במכתב זה דבר שצריך היה להדליק אצל המשיבים "נורה אדומה" בדבר קיומה של פוליסת ביטוח החיים. לאור כל האמור, ובהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע את כלל "הגילוי המאוחר", דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הן על הקרן - מכוח סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, והן על הפניקס - מכוח תקנה 6 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות הפיקוח") - מוטלת החובה ליידע את המוטבים על הביטוח, וכי משלא הוכח שהדבר נעשה - הרי שהן התרשלו. יחד עם זאת, כאמור, הוטלה חובת התשלום על הפניקס בלבד. לעומת זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה כנגד הבנק, וקיבל את הטענה לפיה קיים חיץ מוחלט בין הבנק לבין הקרן, וכי לא היה לבנק כל מידע או יכולת לדעת כי למנוחה היה ביטוח חיים. משנדחתה התביעה כנגד הבנק לא היה כאמור מקום לדון בהודעת צד ג' ששלח. טענות הצדדים בערעור 7. לטענת הפניקס, דעתו של בית משפט קמא הייתה "נעולה" עוד בטרם שמיעת הראיות, וזאת לאחר שהבהיר לצדדים במהלך הדיון מיום 10.02.11, כי יעשה כל שביכולתו כדי שהתביעה לא תידחה. יצוין, כי באותו מועד ביקשה הפניקס את פסילת השופטת אך בקשתה נדחתה. לגופו של עניין, טוענת הפניקס כי לא מדובר בערעור עובדתי, אלא בערעור בשאלה משפטית לגבי נטלי הוכחה ודיני הראיות, ושגה בית המשפט בהתעלמו מדיני הראיות, ובקובעו כי המשיבים הוכיחו את היסודות אשר בגינם יש להחיל את החריג לקיום התיישנות שלא מדעת, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתה, המשיבים לא עמדו בדרישות שנקבעו בפסיקה להוכחת הטענה כי לא ידעו, ולא יכלו לדעת על קיום הפוליסה, ובפועל היה באפשרותם לדעת זאת. כך למשל, לבעל ולמנוחה היה חשבון בנק משותף, ממנו נגבו הפרמיות, והיה באפשרות המשיבים לעקוב אחר התנהלות החשבון, גם אם לא בחיי המנוחה, לכל הפחות אחרי מותה, או לכל המאוחר אחרי קבלת המכתב מהבנק בשנת 2005. לטענת הפניקס, היה על בית המשפט לזקוף לחובת המשיבים את הודאת הבעל שאינו נוהג לעיין בדברי הדואר הנשלחים אליו, וכי לא קרא את ההודעות ששלחה הקרן לביתו. עוד לטענתה, המשיבים הם אנשים משכילים, הבקיאים בניהול כספיהם, ולפיכך, גם ברף נמוך מזהירות סבירה יכלו לגלות קיומה של הפוליסה. עוד טוענת הפניקס, כי שגה ביהמ"ש בכך שהעביר את הנטל להוכחת התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות אל כתפי המשיבות, כאשר בכך הקנה יתרון משפטי וביטוחי למי שאינו זכאי לו על פי הדין. לאור כל זאת, טוענת הפניקס כי היה על בית המשפט לקבוע שהמשיבים "עצמו עיניהם", ולקבוע כי עצימת העיניים כמוה כ"ידיעה" או "ידיעה קונסטרוקטיבית", וכי מרגע שהמשיבים לא פעלו באופן אקטיבי לבירור זכויותיהם, למרות שהיו יכולים לעשות זאת, הם נטלו על עצמם את הסיכון, ומשכך אין להן להלין אלא על עצמם. עוד טענה הפניקס, כי שגה ביהמ"ש בכך שלא התייחס לחוסר העקביות שאפיין את התנהלות המשיבים, לכך שגירסתם לגבי המועד בו נודע להם על קיום הביטוח השתנתה, התצהירים שהגישו היו זהים לחלוטין, ועדויותיהם שונו בהתאמה במהלך הדיון. זאת ועוד, המשיבים לא נתנו כל הסבר לכך שהמכתב משנת 2007 שלא מוען אליהם הגיע לידם, ועל כן אין לקבל את טענתם כי הופתעו וגילו על הפוליסה רק בקבלת מכתב זה, ושגה בית המשפט כשהעניק לו עדיפות על פני המכתב משנת 2005, וזאת ללא כל הנמקה. לטענת הפניקס, יש לזקוף לחובת המשיבים את העובדה שלא הגישו את ההודעות שנשלחו אליהם מהקרן, ולא הביאו לעדות את סוכן הביטוח אליו מוען המכתב או את פקידת הבנק או את מזכירת הקרן החתומה על המכתב. עוד טוענת הפניקס, כי שגה ביהמ"ש בקביעה כי הייתה מוטלת עליה חובה לשלוח הודעות על מצב הביטוח למנוחה, שעה שעל פי הפוליסה היא לא היתה המבוטחת אלא מוטבת בלבד, ולכן, בינה לבין המנוחה לא נכרת כל חוזה, וזאת לאור סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, וסעיף 6 לתקנות הפיקוח, העוסקים בזכויות המבוטח, ולא המוטב. לבסוף, טוענת הפניקס, כי היה מקום לחלוקת אחריות שונה בינה לבין הקרן, וכי שגה בית המשפט כשהטיל רק עליה את תשלום מלוא סכום התביעה בנימוק כי הפרמיות שולמו לפניקס וכי הביטוח היה בתוקף, על אף שקבע כי גם הקרן התרשלה. 8. מנגד, טוענים המשיבים כי הערעור נסב כולו על קביעות עובדתיות, ואין הוא נופל בגדר המקרים החריגים בהם על ערכאת הערעור להתערב בפסק הדין. לטענתם, הם לא ידעו על הפוליסה ולא יכלו לגלות עליה קודם לכן, ואין להתערב בקביעת בית המשפט בהקשר זה. לטענתם, הם פעלו לבדיקת זכויות המנוחה, ובתוך כך אף פנו לבנק, ובניגוד לטענת הפניקס הם הסבירו את נסיבות קבלת המכתב משנת 2007 - שהגיע אליהם ממזכירת הקרן, וכן את השינויים בגרסתם, ובית המשפט קיבל את גרסתם, והתרשם מאמינות העדים מטעמם. לטענת המשיבים, יש לדחות את טענת הפניקס לפיה לא חלה על הפניקס החובה לשלוח הודעות למוטבים לגבי קיומו של ביטוח. עוד טוענים המשיבים, כי חברות הביטוח נוהגות לנצל אי ידיעתם של יורשים לגבי זכויותיהם, ובכך לגרוף רווחים שלא כדין, ולראיה, מפנים המשיבים לבקשה לאישור תובענה כייצוגית (ת"צ 9723-04-10) העוסקת בעניין זה. לבסוף, טוענים המשיבים כי שאלת חלוקת האחריות בין הפניקס לבין הקרן אינה שאלה שיש לדון בה במסגרת ערעור זה. ד י ו ן 9. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. התיישנות - המסגרת הנורמטיבית 10. הטעמים העקרוניים למוסד ההתיישנות נדונו בפסיקה רבות. מוסד ההתיישנות נועד למנוע הכבדת יתר על נתבעים, שתחייב אותם לשמור על ראיותיהם ולהיות חשופים לתביעות לאורך פרק זמן ארוך. מוסד ההתיישנות מבטא את התפיסה כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" זנח למעשה את תביעתו, ותובע שכזה אף יוצר מצג של ויתור על התביעה כלפי הנתבע, והוא מבטא אף אינטרס של המערכת המשפטית לעסוק בענייני ההווה, שניתנים לבירור באופן יעיל, ולא בעניינים ישנים שאבד עליהם הכלח [רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (להלן: "פס"ד גיא-ליפל") ( 19.9.2010, פסקה 30); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ ( 16.1.2012, פסקה י"א) (להלן: "פס"ד אהרון מוסקוביץ"]. 11. ככלל, תקופת ההתיישנות לגבי תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים מיום היווצר העילה, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אלא אם כן נקבע אחרת. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") קובע הוראה מיוחדת לגבי תגמולי ביטוח וזו לשונו: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". 12. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דן ב"התיישנות שלא מדעת", ומהווה חריג למועד תחילת מנין תקופת ההתיישנות, וזו לשונו: "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מדובר במקרה בו התובע טוען בתגובה לטענת ההתיישנות שמועלית על ידי הנתבע, כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו, ולכן מועד תחילת מירוץ ההתיישנות יחל רק מהמועד בו נודע לו על עילת התביעה. 13. הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על התובע, אשר עליו להראות כי העובדות המהותיות המרכיבות את עילת התביעה לא היו ידועות לו, הן נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו, וכי הוא לא יכול היה לגלות עובדות אלה גם "בזהירות סבירה", כלשון החוק (פס"ד גיא-ליפל, בפסקאות 42-41). סעיף 8 כולל מבחן סבירות הבוחן את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, כאשר נקבע בפסיקה כי מדובר במבחן אובייקטיבי. יפים בהקשר זה דברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב-ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות ( 31.8.2008): "אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (פסקה 18) וכן דבריו בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ( 23.02.10): "... רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (פסקה 24). [ראו גם: ע"א 1969/10 ליאל פוזאת אבו שיבלי נ' מרכז רפואי זיו-צפת ( 09.05.12) (להלן: "פס"ד ליאל פוזאת")]. 14. הפסיקה חלוקה בשאלה האם יש להוכיח התנהגות בלתי סבירה מצד התובע שמנעה ממנו לגלות את עילת התביעה כדי לשלול את תחולת הכלל, דהיינו רק התנהגות בלתי סבירה של התובע מונעת את תחולת הכלל [ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ( 24.11.05, פסקה 12)], זוהי הפרשנות המקילה, או שמא די בעובדה שעריכת בירור הייתה אפשרות סבירה ואף על פי כן התובע נמנע ממנה, כדי לשלול את תחולת הכלל [ע"א 9788/07 מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ( 30.05.10פסקה 2)], דהיינו השאלה היא האם מאמץ סביר היה מגלה את עילת התביעה. בפס"ד אהרון מוסקוביץ ציין השופט רובינשטיין כי "ככלל אם עריכת בירור היתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה שייבחנו בזהירות, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר" (פסקה י"ז) (ראו גם פס"ד ליאל פוזאת). 15. יצוין כי אומנם כלל הגילוי המאוחר דוחה את תקופת ההתיישנות ומאריך את תקופת החשיפה של הנתבעים לתביעה אפשרית ויוצר אצלם חוסר ודאות לנתבעים, שכן הם אינם יכולים לדעת איזה מידע נמצא ברשותו של התובע ואיזה מידע אינו ברשותו, ואולם המבחן האובייקטיבי מכניס מידת ודאות מסויימת ומאפשר לאותם נתבעים להעריך מה מצופה מהתובע לדעת, ויוצר איזון בין התובע לבין הנתבע (פס"ד גיא-ליפל, פסקה 54). 16. עוד יצוין כי הפסיקה החדשה (פס"ד גיא-ליפל, פס"ד אהרון מוסקוביץ) בעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות דנה במצבים של נזקים רפואיים, במסגרתם שאלת אי הגילוי מתייחסת לרוב לשאלת הקשר הסיבתי או אפילו לעצם קרות הנזק, כאשר במקרים אלה יש גם חשיבות רבה למידת הפעולות בהן נקט התובע כדי לגלות את עילת התביעה, כאשר שאלות אלה למעשה אינן בעלות חשיבות רבה בענייננו, בו אי הידיעה הינו ביחס לבסיס הראשוני של עילת התביעה - עצם קיומה של הפוליסה. יצוין, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי על התובע להוכיח גילוי מאוחר גם לגבי "העובדות המהוות את עילת התביעה" כאשר עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד הנתבע, כאשר ברור כי עצם קיומה של הפוליסה בענייננו היא העובדה הבסיסית והראשונית. ומן הכלל אל הפרט 17. כאמור, טענתה העיקרית של הפניקס היא כי דין התביעה להידחות בשל התיישנותה, וכי שגה בית משפט קמא כשהחיל בענייננו את החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות דורש כי התובע יוכיח כי לא ידע (סובייקטיבית) על קיומה של עילת התביעה, וכי לא יכול היה לדעת על כך בזהירות סבירה - המבחן האובייקטיבי. באשר לפן הסובייקטיבי - בית משפט קמא קבע והשתכנע כי המנוחה לא ידעה על קיומה של פוליסת הביטוח שנעשתה באופן מאורגן על ידי הקרן לכל חבריה, וכן קבע כי הקרן, שלמעשה לא חלקה על כך שחלה עליה חובת היידוע, לא הוכיחה כי שלחה הודעה כלשהי בדבר קיומו של הביטוח למי מהמשיבים או למנוחה, וכי העובדה שנמנעו מלהציג ראיה כלשהי בהקשר זה נזקפת לחובתה. כך גם קבע ביהמ"ש כי המשיבים לא ידעו על קיום ביטוח החיים. מדובר בקביעות עובדתית, המבוססת על עדויות שונות מהן התרשם בית משפט קמא, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10)]. בתוך כך הסתמך בית המשפט על עדותן של חברות אחרות בקרן שהעידו שגם להן לא היה ידוע על אודות הביטוח, וכי הן לא קיבלו מעולם הודעה ספציפית בעניין זה, תוך שבית המשפט ציין כי מדובר בעדויות אובייקטיביות של אנשים שלא היה להן כל אינטרס, והיו חסרי עניין; עוד הסתמך ביהמ"ש על עדות הבעל שנמצאה אמינה, ואשר הצהיר כי לא ידע על קיום הביטוח עד לקבלת המכתב משנת 2007. 18. בית המשפט הוסיף וקבע כי במקרה זה המשיבים לא יכלו, בזהירות סבירה, לגלות על אודות הביטוח. בהקשר זה, אחת מטענות הפניקס מתייחסת למכתב משנת 2005, כאשר לטענתה יש באמור במכתב זה כדי לשלול את תחולת הכלל שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וטענה זו נדחתה. מדובר במכתב שנשלח למשיבים (לאחר פטירת המנוחה) על ידי הבנק, בתפקידו כמנהל הקרן, ובו הודע להם כדלקמן: "בהתאם לרישומים שבידינו לזכות המנוח/ה.... רשומים כספים בקופת גמל. לצורך המשך הטיפול ובדיקת זכאות לביטוח, נבקשכם לפנות לאחד מסניפי בנק הפועלים הסמוך למקום מגוריכם בצרוף מכתבנו זה ותעודת פטירה. ... אין במכתב זה משום קביעה ו/או הודעה כלשהיא באשר לזכאות לכספים המצויים בקופת הגמל/קרן ההשתלמות ולזכאות לכספי ביטוח החיים. ...". אומנם, שלא כדעת בית משפט קמא, אני סבורה כי המכתב משנת 2005 צריך היה להדליק לפחות "נורה אדומה" אצל המשיבים, כאשר על פי המכתב צריכים היו המשיבים לפנות לבנק לבירור זכויותיהם. יחד עם זאת, אני סבורה שהם פעלו באופן סביר כאשר מייד עם קבלת המכתב שהזמין אותם לפנות לבנק לשם ברור המגיע להם מהקרן, הם פנו לבנק, כפי שאכן קבע בימ"ש קמא עובדתית. ביהמ"ש קיבל את עדות הבעל שהצהיר כי עם קבלת המכתב משנת 2005 הוא פנה לבנק באופן מיידי, ולא נאמר לו דבר באשר לקיומו של ביטוח חיים, אלא דנו עמו רק בכספים שהצטברו בקרן, ויועץ לו להשאיר אותם ולא לפדותם באותו מועד (עמ' 14 - 15 לפרוטוקול הדיון מיום 10.02.11), כאשר ככלל עדותו של הבעל נמצאה אמינה על ידי בית משפט קמא. זאת ועוד, גם העדה מטעם הבנק העידה כי לבנק לא הייתה אפשרות לדעת אם לאדם פלוני יש ביטוח חיים אם לאו (עדות הגב' שושנה ראודנסקי, עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 10.02.11). בנסיבות אלה, אני סבורה כי המשיבים פעלו ב"זהירות סבירה" בעקבות קבלת המכתב, ובצדק קבע בית המשפט כי יש להחיל את כלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר נודע למשיבים על קיומה של פוליסת הביטוח רק עם קבלת המכתב משנת 2007, וזה על כן מועד היווצרות עילת התביעה. 19. בנוסף מלינה הפניקס על קביעת בית המשפט לפיה חלה עליה חובת יידוע, שכן על פי הפוליסה חובת היידוע היא כלפי המבוטח, כאשר במקרה זה הקרן היא המבוטחת, בעוד המנוחה הייה מוטבת בלבד, כאשר לטענתה אין להחיל במקרה זה את תקנה 6 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג-1993, שכן הוא דן בזכויות המבוטח, בעוד שכאמור המנוחה הייתה מוטבת בלבד. ראשית יצוין, כי משקבעתי שבצדק נקבע ע"י בית משפט קמא שהתביעה לא התיישנה, הרי שאין בטענה זו כדי לשנות מהתוצאה הסופית. מעבר לכך, ולגופה של טענה, אינני סבורה שיש לקבל את טענת הפניקס לאי תחולת תקנות הפיקוח. תקנה 6 לתקנות הפיקוח קובעת במפורש כי "מבטח ימציא לכל יחיד מקבוצת המבוטחים.... העתק הפוליסה וכן דף פרטי ביטוח ...", והרי מי הם אותם יחיד קבוצת המבוטחים אם לא המוטבים על פי הפוליסה?! כאשר יש לחובה זו הגיון רב, שכן בהעדר הודעה מפורשת על קיומה של פוליסה אין למוטב - יחיד קבוצת המבוטחים - כל אפשרות לדעת על כך, בודאי כאשר מדובר בביטוח חיים שמגיע לעזבון רק עם פטירת המוטב - חבר הקרן שהלך לעולמו. 20. לבסוף, באשר לטענת הפניקס, שנטענה בלשון רפה, לפיה לכל הפחות היה מקום לחלק את האחריות בצורה שונה בינה לבין הקרן, לכאורה מצופה היה מהקרן שעם ההתקשרות עם הפניקס לביטוח הקבוצתי, תודיע על כך הקרן לכל אחד מהמוטבים, דבר שלא נעשה. ואולם ביהמ"ש קבע שהקרן ידעה על פטירת המנוחה רק עם קבלת תעודת הפטירה ואז מייד שלחה דרישה לפניקס, ובאמצעות הבנק שניהל את הקרן שלחה את המכתב משנת 2005 למשיבים. משכך, ולאור קביעות בימ"ש קמא, אין עוד מקום לחייב את הקרן, שכן מרגע שאין התיישנות - הרי שעל הפניקס לשלם את תגמולי הביטוח. סוף דבר 21. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. הנני מחייבת את הפניקס לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 30,000 ₪. ההתחייבות העצמית שהפקידה המערערת תבוטל רק לאחר אישור על תשלוום ההוצאות הנ"ל. ביטוח חייםפוליסה