מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדי אבטחה במעברי הגבול: פסק דין זה עניינו תביעה שהגיש התובע נגד מעבידתו לשעבר קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ובמסגרתה ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 87,536 ₪ הנתבעים בעילות המפורטות בכתב התביעה המתייחסת לתקופת עבודתו בנתבעת, מחודש דצמבר 2003 ועד לחודש אפריל 2010; ולסיומה. הצדדים: 1. הנתבעת היא חברה הפועלת בענף השמירה אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה נשוא פסק דין זה סיפקה שירותי שמירה ואבטחה לרשות שדות התעופה ובכלל זה, במעברי הגבול בקרני וניצנה. 2. התובע עבד בנתבעת מחודש דצמבר 2003 ועד לחודש אפריל 2010 והוצב מטעמה בתפקידי אבטחה במעברי הגבול בקרני וניצנה. 3. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בעקבות הודעת התפטרות שמסר התובע לנתבעת, ביום 21.3.10, בנימוק של מציאת "עבודה חדשה בחברה אחרת" (ראה: מכתב התפטרות נספח א לכתב התביעה). התביעה: 4. בחודש אוגוסט 2010, הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה. ובה טען התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים; להפרשי שכר ולזכויות סוציאליות כמפורט להלן: 5. על פי כתב התביעה הייתה הנתבעת חייבת מכוח ההוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, בענף השמירה שהיה בתוקף עד ליום 22.6.09 להפריש לזכות התובע כספים לקרן פנסיה בשיעור של 8.33% מהשכר החודשי הקובע; הבאים על חשבון פיצויי הפיטורים. בתביעה הוסיף התובע וטען, כי משלא העבירה הנתבעת כספים לקרן הפנסיה, על חשבון פיצויי הפיטורים כמתחייב מהסכם הקיבוצי; הוא זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד. בהתאם ביקש התובע לחייב את הנתבעת בסכום בסך של 27,489 ₪, המהווים לטענתו 8.33% מהשכר הקובע לכל אורך תקופת העבודה. (ראה סעיפים 8 (ו) ו- 29 (א) לכתב התביעה). 6. נאמנים לשיטתו של התובע אשר הכתיר את הדרישה לפיצוי על אי ביצוע הפרשות למבטחים בשיעור של 8.33% מהשכר החודשי; כתביעה לפיצוי פיטורים; נתייחס להלן לעילת תביעה זו; כתביעה לפיצוי פיטורים. למען הסדר הטוב נוסיף כאן, כי במסגרת התביעה לפיצוי פיטורים; וכטענה חילופית ביקש התובע לחייב את הנתבעת לתשלום פיצוי פיטורים בשל היותה נורמה ראויה; ולחילופין כפיצוי על נזק לא ממוני על הפרת חוזה בידי הנתבעת. 7. תביעת השכר מורכבת משלושה ראשים. הראש האחד; תביעת שכר המתייחסת למשך התדריך בתחילת יום העבודה. בתמצית יאמר, כי יום העבודה בנתבעת נפתח בתדריך; אשר לא נכלל בתחום יום העבודה עבורו שולם שכר לתובע. לטענת התובע, ארך התדריך כ- 25 דקות בתחילתו של כל יום עבודה. בהתאם הוגשה תביעת השכר המתייחסת למשך התדריך לתקופת העבודה של התובע בשירות הנתבעת בסכום של 6,741 ₪. הראש השני של תביעת השכר מתייחס להפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות והיא באה מכוח טענה האומרת כי הגמול על העסקה בשעות נוספות שולם על בסיס תעריף שגוי. בהתאם התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בהפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות בסכום כולל של 14,445. (ראה: סעיפים 21 ו - 22 לכתב התביעה וסעיף 29 (א) (ו)). הראש השלישי והאחרון של תביעת השכר הוא הטענה לזכאות לתוספת ותק מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה, שהיה בתוקף עד ליום 22.6.09; בסך של 2,485 ₪ (ראה: סעיפים 27 ו- 29 (י) לכתב התביעה). 8. תחת הכותרת "זכויות נלוות" מבקשים אנו לכלול את עילות התביעה הבאות; התביעה לתשלום לדמי חג; התביעה לדמי הבראה ופדיון חופשה שנתית, התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, ופיצוי על שלילת הזכות על זיכוי במס בייחס לאותן הפרשות. 9. על פי כתב התביעה, זכאי התובע מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה לתשלום עבור 10 ימי חג בשנה; בהתאם טען התובע כי לאורך תקופת העבודה, היה זכאי לתשלום עבור ימי חג בסך של 11,885 ₪ בעוד שבפועל שילמה לו הנתבעת סכום של 3,396 ₪ בלבד. מכאן התביעה לדמי חגים בגובה של 6,779 ₪ (ראה סעיפים 19 (ג) (ד) (ה) וסעיף 29 (ב) לכתב התביעה). 10. משחזר בו התובע מהתביעה לדמי הבראה, אין בדעתנו להידרש לתביעה זו. (ראה: הודעת ב"כ התובע, עמוד 1 לפרוטוקול מיום 19.1.11 שורות 6 - 7). 11. התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה, מבוססת על הטענה לפיה בשלוש השנים האחרונות לעבודתו בנתבעת היה התובע זכאי לדמי חופשה בסכום כולל של 12,245 ₪; התובע הוסיף כי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו שילמה לו הנתבעת על חשבון זכותו לחופשה שנתית סכום של 2,678 ₪. בהתאם התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בגובה ההפרש בסך של 9,567 ₪ (ראה סעיפים 25 (ג) (ד) (ה) ובסעיף 29 (ח) לכתב התביעה. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 19.1.11 בפני כבוד הנשיאה השופטת סלע ביקש התובע לתקן את התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה, ולהעמידה על סך של 2,833 ₪. 12. בכתב התביעה טען התובע כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה חייב את הנתבעת להפריש לזכותו, 6% לתגמולים לטובת פנסיה מקיפה; וסך הכל לאור תקופת העבודה סכום של 19,525 ₪. על פי התביעה הפרישה הנתבעת לתובע על חשבון תגמולים סכום של 7,148 ₪ לקרן פנסיה המנוהלת בחברת הביטוח "כלל". על רקע זה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בגובה ההפרש בסך של 12,377 ₪. (ראה סעיפים 20 (ג) (ד) 29 (ג) לכתב התביעה) 13. התביעה האחרונה מושתתת על הטענה האומרת כי התובע היה נהנה מזיכוי במס על הפרשות הנתבעת לטובת הביטוח הפנסיוני חלק המעביד אילו בוצעו ההפרשות במועדם. לפיכך ביקש התובע פיצוי על אובדן הזכות לניכוי ממס בסכום בסך של 4,331 ₪. (ראה: סעיפים 20 (ז) (ח), 29 (ד) לכתב התביעה). 14. עד כאן טענות התובע בכתב התביעה. מהלך הדיון: 15. בשלב זה של פסק הדין, אין בדעתנו להתעכב על תשובות הנתבעת לעילות התביעה השונות; דבר שיעשה ככל שימצא הצורך במסגרת הדיון הפרטני ברכיבי התביעה שלפנינו. אשר על כן נפנה להלן להצגת העובדות המהוות את המסגרת לדיון בתביעת התובע ובסיומו של שלב זה נפנה לבחינה פרטנית של עילות התביעה בסדר הצגתן בפרק התביעה. העובדות: 16. התובע התקבל לעבודה בנתבעת בחודש דצמבר 2003, ולאורך תקופת העסקתו בנתבעת אשר הסתיימה בחודש אפריל 2010; הוצב מטעמה בתפקידי אבטחה במעברי הגבול בקרני ובניצנה. 17. נוכחות התובע בעבודה תועדה בדוחות נוכחות שעמדו לרשות התובע. השכר ששולם לתובע, קיבל ביטוי בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה והם אינם במחלוקת. מתלושי השכר עולה כי התובע הועסק על בסיס שכר לשעה אשר הועלה עם קידומו בעבודתו בנתבעת - מבודק בטחוני, למשקף, משם לתפקיד רמ"ש בודקים, ולבסוף רמ"ש ורכז הדרכה. 18. תלושי השכר מגלים כי לצד שכר הבסיס (התעריף לשעה רגילה) שילמה הנתבעת לתובע גמול על העסקה בשעות נוספות ותוספות שונות (תוספת שכר דירה, תדריך יומי, שווי כלכלה, תוספת תפקיד, ת.מ.מ, ת.ש. מתקן, ח.ב.ת., ימי חג ותוספת ביגוד). תוספות אשר טוען התובע היום כי יש לכלול בערך השעה בעת חישוב זכויותיו השונות; טענה עליה נתעכב בדיון בתביעת השכר. 19. יום העבודה של התובע, נפתח בתדריך; על פי כתב התביעה ותצהיר התובע נמשך התדריך כ - 25 דקות. משך התדריך לא נכלל בתחום יום העבודה עבורו שולם לתובע שכר (ראה: סעיף 44 לתצהירה של הגב' נומקין, עדת הנתבעת המפנה לנספח שכר עליו חתום התובע מחודשים פברואר ודצמבר 2007 ולפיהם משך התדריך היומי איננו נחשב בעת חישוב השכר). עם זאת, ולאורך תקופת הקשר, שילמה הנתבעת לתובע פיצוי קבוע, על השתתפותו בתדריך המקבל ביטוי בתלוש השכר תחת הכותרת "תדריך יומי". 20. לאורך תקופת הקשר שילמה הנתבעת לתובע פיצוי על אותן תקופות בהן מעברי הגבול היו סגורים מטעמי ביטחון בהתאם להחלטת הגורמים המוסמכים ברשות שדות התעופה; ובכלל זה בימי חג בהם לא הייתה פעילות במעברי הגבול (ראה סעיף 18 לתצהירה של הגב' נומקין). תשלום המופיע תחת הכותרת ח.ב.ת. 21. במהלך שנת 2009, הפקיד הנתבעת לזכות התובע במסגרת תוכנית פנסיה בחברת הביטוח "כלל" סכום של 4,907 ₪ ( על חשבון תגמולים חלק מעביד); במהלך שנת 2010 הפקידה הנתבעת סכום נוסף של 930.83 ₪. 22. בחודש מרץ 2010, הודיע התובע לנתבעת, "על הפסקת עבודתו בחברת השמירה והביטחון מתאריך 18.4.10" (נספח א לכתב התביעה); ובהתאם הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. 23. בעקבות הגשת התביעה העבירה הנתבעת לתובע סכום כולל בסך של 15,850 ₪, המורכבים מפיצוי על אי ביצוע הפרשות לקרן גמל בגובה של 8,714 ₪, דמי הבראה של 1,903 ₪, פדיון חופשה בסכום של 4,056 ₪ והפרשים על חשבון העסקה בשעות נוספות בסכום של 1,178 ₪. 24. עד כאן העובדות המהוות את המסגרת לדיון בטענות התובע השונות ובשלב זה נפנה לדיון ולהכרעה בעילות התביעה השונות בסדר הצגתן על ידינו במסגרת פסק דין זה בפרק התביעה. דיון והכרעה: התביעה לפיצוי פיטורים: 25. כאמור לעיל, התביעה לפיצוי פיטורים מושתת על טענת התובע לפיה, הייתה הנתבעת חייבת להפריש סכום בסך של 8.33% מהשכר למבטחים לטובת זכותו לפיצוי פיטורים. התובע הוסיף וטען כי משלא הפרישה הנתבעת לזכותו 8.33% מהשכר למבטחים על חשבון זכותו לפיצוי פיטורים - הוא זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד. 26. נקצר ונאמר כי לא מצאנו בסיס לתביעת התובע לפיצוי פיטורים לאור הנימוקים הבאים: א. ההסכם הקיבוצי בענף השמירה עליו מסתמך התובע הוא מחודש יולי 72. מאז חתימתו חלו שינויים מהותיים בפעילותם של קרנות הפנסיה ובפרט קרן הפנסיה מבטחים, אליה מתייחס ההסכם. כך יוצא כי נכון למועד העסקתו של התובע בנתבעת ההסדר שנקבע בהסכם הקיבוצי הנזכר בדבר הפרשה למבטחים להבטחת זכות העובד לפיצוי פיטורים - אינו בר יישום. יחד עם זאת, גם מכוח ההסכם קיבוצי הנ"ל, לא הייתה הנתבעת חייבת בהפרשה להבטחת זכותו של התובע לפיצויי פיטורים; וגם אילו הייתה מוטלת על הנתבעת חובה שכזו, אין הנתבעת חייבת בפיצוי התובע על הפרת החובה ונבהיר: ב. ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, קובע חובת הפרשה לקרן הפנסיה מבטחים בשיעור של 8.33% הבאים על חשבון פיצויים - לעובדים חודשים. משאין חולק שהתובע הוא במעמד של עובד שעתי/יומי ממילא לא חלה על הנתבעת חובת ההפרשה להבטחת זכותו של התובע לפיצויי פיטורים. ג. הוראות ההסכם הקיבוצי מיולי 72 מחייבות מעביד בהפרשת כספים (למבטחים) להבטחת זכות העובד לפיצוי פיטורים. ההסכם האמור לא מקנה לעובד את הזכות לפיצוי פיטורים בנסיבות בהן אין הוא זכאי לפיצויים מכוח החוק. בהקשר זה יש להפנות לסעיף כא (2) להסכם הקיבוצי בענף השמירה עליו מסתמך התובע אשר בפשטות קובע כי במקרה בו מתפטר עובד מיוזמתו ואינו זכאי לפיצוי פיטורים, יזוכה המעביד בכספי הפיצויים העומדים לזכות העובד בקרן הפנסיה. מכאן, ובמקרה שלפנינו, גם אם הייתה קיימת חובת הפרשה להבטחת זכות התובע לפיצוי פיטורים - היה המעביד מזוכה בגובה ההפרשה אם סיום העסקתו של התובע בשירותו, משסיים האחרון את עבודתו בנתבעת בנסיבות אשר אינן מקנות לו את הזכות לפיצויי פיטורים מכוח החוק. לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בנימוק כי האחרון נפגע כתוצאה מאי הבטחת זכויותיו לפיצוי פיטורים. ד. במאמר מוסגר נוסיף כאן, כי ההפרשה מכוח ההסכם הקיבוצי מיולי 72 איננה, לפנסיה מקיפה אלא לקופת הפיצויים שניהלה בזמנו קרן הפנסיה "מבטחים", מכאן כי ההפניה לאישור הכללי משנת 63 המתייחסת לתשלומי מעבידים לקרן פנסיה; איננה לענייננו. 27. בשולי פרק זה נזכיר, כי התובע טען לזכותו לפיצוי פיטורים, בנימוק כי נורמה ראויה מחייבת להכיר בזכותו של עובד לפיצוי פיטורים גם עם בחר להתפטר מיוזמתו. כן ביקש התובע פיצוי פיטורים בטענה של פיצויים על הפרת חוזה על נזק שאינו ממון. לטענות אלה נשיב בקצרה: משבחר התובע להתפטר מיוזמתו בנסיבות אשר אינן מקנות את הזכות לפיצוי פיטורין מכוח החוק - התביעה לפיצוי פיטורים נעדרת עילה. טענות התובע לפיצוי בגובה פיצוי הפיטורים "בגין הפרת חוזה נזק שאינו ממון" - נטענו בעלמא, ללא ביסוס הן לעניין הפרת החוזה הנטענת והן לעניין שיעור הנזק. 28. לאור האמור לעיל התביעה לפיצוי פיטורים נדחית. תביעת השכר: 29. כאמור לעיל תביעת השכר כוללת בתוכה שלושה רכיבים; תביעת שכר עבור פרק הזמן של התדריך היומי בתחילתו של כל יום עבודה; תביעה להפרשי שכר המתייחסת להעסקתו של התובע בשעות נוספות מהנימוק כי בסיס השכר על פיו שולם לתובע גמול על העסקה בשעות נוספות שגוי, ולבסוף תביעה לתוספת ותק מכוח הוראות הסכם הקיבוצי בענף השמירה. 30. את הדיון בתביעה השכר נקיים באופן הבא: נפתח בשאלת זכותו של התובע לשכר על פרק הזמן של התדריך היומי. משם נפנה לדיון בטענות התובע המתייחסות לבסיס השכר, דיון ממנו יש לגזור את שיעור השכר שיש לחייב את הנתבעת על משך הזמן שעמד התובע לרשות העבודה לצורך התדריך היומי והנחוץ לבירור שאלת הפרשי השכר להם זכאי התובע (לטענתו) על העסקתו בשעות נוספות. לבסוף נבחן את תביעת התובע לתוספת הוותק. 31. נקדים ונציין כי אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת לפיהן יש לראות בתדריך כפרק מקדים של יום העבודה דוגמת התייצבותו של עובד למשמרת לפני תחילתה. כך, ובשונה לדוגמא אליה מפנה הנתבעת, של עובד המתייצב לעבודה לפני תחילת המשמרת אשר יכול לקבוע לעצמו עד כמה יקדים לעבודה - על התובע, חלה חובת התייצבות לתדריך במועד שנקבע לו. כך גם ובשונה מהדוגמא אליה מפנה הנתבעת השתתפותו של התובע בתדריך - היא לצרכי עבודה; להבדיל, מהמקרה של עובד המקדים את התייצבותו למשמרת, מטעמי נוחות אישית שלו. 32. הפועל היוצא מהאמור לעיל היא כי יש לראות בתדריך חלק בלתי נפרד מיום העבודה; דהיינו כנכלל במשך הזמן בו עמד התובע לרשות העבודה ובגינו הוא זכאי לשכר. 33. משנמצא כי התובע זכאי לשכר על משך התדריך בתחילתו של כל יום עבודה; יש לקבוע את בסיס השכר לצורך תשלום השכר לתובע. סוגיה אשר מתעוררת לאור מבנה תלוש השכר המכיל תעריף לשעה ותוספות שונות. 34. סוגיה זו, שאלת בסיס השכר - נפתח בהצגת ההסכמה ולפיה תעריף השעה כולל את שכר היסוד תוספת התפקיד, תוספת המתקן, ותוספת ת.מ.מ. ולפיכך המחלוקת בין הצדדים בשאלת בסיס השכר לצורכי זכותו של התובע מצטמצמת לשאלת הכללת רכיב שכר דירה, רכיב תוספת הכלכלה, ורכיב תוספת הביגוד, בבסיס השכר לשעה. במחלוקת זו יתמקד הדיון להלן. 35. מקובלת עלינו עדותה של הגב' נומקין עדת הנתבעת המספרת כי הנתבעת העמידה דיור, למאבטחים שהועסקו במעברי הגבול וביחס לאותם עובדים אשר בחרו שלא לעשות שימוש בדירות שהעמידה הנתבעת לרשותם - השתתפה הנתבעת בהוצאות שכר הדירה. בהקשר זה נשאלה העדה והשיבה: "ש. האם התובע נדרש להציג הסכם שכירות של דירה לפני שקיבל תשלום שכר דירה ת. לא זוכרת להגיד לך, לא מצאתי בתיק שלו הסכם שכירות. אני יכולה לומר כי מרבית העובדים שלנו גרים בדירות שאנחנו מעמדים לרשותם ומשלמים שכירות. אני מעסיקה במעבר הגבול עובדים שמגיעים מכל הארץ ויש לנו הרבה מאוד דירות לעובדים. עובד שלא רצה לגור בדיור שלנו יכול היה לשכור דירה עצמאית ואנו היינו משלמים לו בשכר" (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 10.11.11. שורות 5-10). אין חולק כי התובע לא התגורר בדירה שהעמידה הנתבעת לרשותו (ראה: עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול מיום 10.11.11 שורות 14-15). 36. יוצא מכאן כי רכיב שכר הדירה, אשר שולם לתובע מגלם במהותו את השתתפות הנתבעת בהוצאות שכר הדירה של שהתובע - קרי רכיב של החזר הוצאות וזה איננו חלק מהתמורה המשולמת לתובע בעד עבודה. 37. בעדותו אישר התובע כי עד שקודם לתפקיד של ראש משמרת, סיפקה לו הנתבעת מדים. בשני התפקידים האחרונים שמילא - תפקיד ראש משמרת ותפקיד רכז הדרכה - לא הייתה חובה על התייצבות לעבודה במדים, ועם זאת חויב התובע בקוד לבוש. בהקשר זה נשאל התובע והשיב: "ת. עד התפקיד של ראש אולם כולל החברה סיפקה מדים אחר כך זה בעצם לא הייתה חובת מדים אבל איזה שהוא קוד לבוש מסוים, מחויט פחות או יותר. ש. אם צבעים מסוימים? ת. כן. לבן, כחול, שחור" (עדות התובע עמוד 8 לפרוטוקול מיון 10.11.11 שורות 11-14). 38. עוד אישר התובע בעדותו כי משלא סופקו לו מדים לצורכי העבודה הוא נדרש ורכש את הבגדים בעצמו; ובהתאם שולמה לו תוספת ביגוד. בהקשר זה נפנה שוב לעדותה של הגב' נומקין: "ת. ... כשהוא עבר תפקידים לפני שהיה רמ"ש הוא קיבל ביגוד וכשהוא הפך להיות רמ"ש והוא יכול היה להגיע בביגוד שלו, והוא גם מודה שקנה בעצמו בגדים, הוא קיבל תוספת ביגוד בשכר". ש. למה בשנים 2004 - 2005 לא שילמתם ביגוד? ת. כי הוא קיבל מדים שהחברה מספקת" עמ' 14 לפרוטוקול מיום 10.11.11 שורות 2-7). 39. מכאן, שגם תוספת הביגוד היא בגדר החזר הוצאות אשר איננו חלק מהשכר. 40. בתצהיר שהגישה הגב' נומקין סיפרה העדה כי "הנתבעת סיפקה ארוחות לעובדיה ובכללם התובע. בין השאר הנתבעת אפשרה לעובדיה ובכללם התובע לבחור שלא לאכול בחדר אוכל של המתקן. ולפיכך, הנתבעת שילמה לתובע תוספת כלכלה. אדגיש, כי עד לשנת 2007 סיפקה הנתבעת לתובע ארוחות במסוף ולפיכך לא שולמה לו כלכלה. החל משנת 2007 בחר התובע שלא לאכול במסוף ועל כן שולם לו כלכלה, וכאשר אכל במסוף הנתבעת קיזזה לתובע את שווי הארוחה" (פסקה 8 לתצהיר העדה). 41. בעדותו אישר התובע את האמור בתצהירה של הגב' נומקין, על האפשרות שניתנה לעובדים לעשות שימוש בחדר האוכל; ועל הרישום של ניצול הזכות לארוחה (ראה: עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 10.11.11. שורה 28 - עמ' 9 שורה 5). לפיכך, יש בעדות זו של התובע לתמוך באמור בתצהירה של הגב' נומקין, המסבירה כי תוספת הכלכלה כשמה כן היא זכות נלווית אשר איננה חלק מהשכר. 42. מהדיון האמור לעיל עולה כי אין לכלול את תוספת שכר הדירה, את שווי הכלכלה ותוספת הביגוד בבסיס השכר; ומכאן השכר לשעה (שעה רגילה) לתובע - הכולל את התעריף לשעה, תוספת התפקיד, תוספת מתקן, ותוספת ת.מ.מ - הוא כדלקמן: בשנים 2004, 2005 - 25 ₪. בשנת 2006 - 27 ₪ לשעה. בשנת 2007 - 28 ₪ לשעה. בשנים 2008, 2009 ו - 2010 - 29 ₪ לשעה. במאמר מוסגר נציין כאן כי קביעת תעריף השעה מסתמכת על הנתונים המופיעים בתצהיר התובע, מתייחסים לשכר בסיס תוספת התפקיד, תוספת המתקן ותוספת ת.מ.מ. 43. אין זה במומחיותו ומתפקידו של בית הדין לעבור על כל אחד מתלושי השכר ולדלות מתוכם את הנתונים על מספר ימי העובדה בפועל, ועל בסיסם לגזור את גובה השכר לו זכאי התובע על פרק הזמן שערך התדריך היומי; כמו גם על מספר שעות העובדה הנוספות מידי חודש ולחשב את זכותו של התובע להפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות אם בכלל. 44. לפיכך, יגישו הצדדים לבית הדין הודעה מוסכמת בתוך 45 יום מיום מתן פסק דין זה המתייחסת להפרשי השכר להם זכאי התובע בהתאם לעקרונות הבאים: א. כאמור לעיל זכאי התובע לשכר על משך הזמן שערך התדריך היומי, (25 דק', בתחילתו של כל יום עבודה). ב. תלושי השכר מפרטים את מספר ימי העבודה בפועל ומספר התדריכים בהם השתתף והעביר התובע בחודש; ומכאן שניתן לקבוע על בסיס תעריף השכר לשעה כאמור בפסקה 42 לפסק דין זה, משך התדריך היומי 25 דק', ומספר התדריכים בהן השתתף והעביר התובע ואת גובה השכר לו זכאי התובע על השתתפותו בתדריך היומי; בחישוב שנתי. ג. מהסכום האמור יש לנכות את התשלום בפועל שקיבל התובע על השתתפותו בתדריך היומי; והתוצאה המתקבלת היא גובה השכר לו זכאי התובע (בחישוב השנתי), על השתתפות בתדריך היומי. ד. מאחר ותלושי השכר מפרטים את מספר שעות העבודה הנוספות בחודש; ואת הגמול ששולם לתובע על העסקתו כאמור יגישו הצדדים חישוב מוסכם, המתייחס לגובה הפרשי השכר להם זכאי התובע ככל שהוא זכאי על העסקה בשעות נוספות על בסיס שכר שעה בהתאם לאמור לפסקה 42 בפסק דין זה. למען הסר ספק בשלב חישוב הפרשי השכר להם זכאי התובע על העסקה בשעות נוספות, יקחו הצדדים בחשבון את הסכום ששילמה הנתבעת לתובע על חשבון העסקה בשעות נוספות בעקבות הגשת התביעה; כמצוין בפרק העובדות. 45. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה, יגישו הצדדים הודעה מתאימה לבית הדין, ובהתאם תינתן החלטה מתאימה. 46. באמור לעיל, הסתיים הדיון בשני הרכיבים הראשונים של תביעת השכר; לתדריך היומי והפרשי גמול על העסקה בשעות נוספות. 47. מקובלים עלינו נימוקיו של חברנו, השופט סופר, בפסק דין 33749-02-10 אטרון נגד חברת השמירה בע"מ המתייחסים לתוספת הותק, מכוח צו ההרחבה להסכם הקיבוצי בענף השמירה מיולי 72 כדלקמן: "סבורים אנו כי דין טענות התובע בעניין זה להידחות משני הטעמים. האחד, לא הוצגו בפנינו עדכונים המאפשרים שיערוך הולם של ההוראה לתוספת ותק בלירות למציאות של ימינו...שנית סבורים אנו כי ההסדרים המאוחרים יותר בדבר שכר המינימום לעובד כוללים בתוכם את התוספות שנהגו בעבר על מנת להביא את שכרם של העובדים למינימום הגיוני. גם במידה ונטען כי תוספת הותק נועדה להתווסף לשכר המינימום, הרי שהתובע בענייניו השכר בחלק ניכר משעות עבודתו, שכר גבוה משכר מינימום, וגם מטעם זה הדבר אינו רלוונטי". 48. לאור האמור לעיל, התביעה לתוספת הותק הקבועה בצו ההרחבה בהסכם הקיבוצי בענף השמירה מיולי 72 - נדחית. 49. סיכומו של פרק זה - הצדדים יגישו הודעה מוסכמת בהתאם לפסקה 44, של פסק הדין לעניין השכר לו זכאי התובע על השתתפותו בתדריך היומי, והפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות. התביעה לתוספת ותק מכוח צו ההרחבה להסכם הקיבוצי בענף השמירה מיולי 72 נדחית. מכאן נפנה לעילות התביעה שעניינן הזכויות הנלוות. זכויות נלוות: 50. הדיון בפרק זה יתמקד בתביעות לתשלום עבור ימי חג, דמי פדיון חופשה, פיצוי על הפרשות בחסר בקרן הפנסיה, ופיצוי על שלילת הזכות לזיכוי במס ביחס להפרשות המעביד לקרן הפנסיה. 51. הנתבעת שילמה לתובע בתקופות בהן נעדר בשל החג פיצוי בשני אופנים. הראשון בימים בהם החג נפל בתקופה בה היה המעבר סגור מטעמי ביטחון תחת הכותרת ח.ב.ת. השני, תחת הכותרת יום חג, וזאת בתקופות בהם היה המעבר פתוח. 52. במציאות זו, בהם שולם לתובע פיצוי על היעדרות ביום חג; ובמציאות שבה בידי התובע דוחות נוכחות מזמן אמת - צריך וחייב התובע לפרט את הטענה העובדתית לפיה נעדר ביום החג, ולא קיבל פיצוי על היעדרות זו. בחובה זו לא עמד התובע; ועל רקע זה ניתנה בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 10.11.11 החלטה לפיה: "הטענה לעניין ימי חג שבהם לא עבד התובע ולא קיבל תשלום כלל, היא טענה עובדתית. אשר על כן ולמען הסר ספק לא התקבלו טענות המתייחסות ואי תשלום עבור ימי חג במהלך תקופת העסקה - במסגרת הסיכומים". 53. לאור האמור לעיל, משנמצא כי הנתבעת שילמה לתובע בימים בהם נעדר בחג, ומשהטענה העובדתית לפיה לא שילמה הנתבעת לתובע פיצוי על הימים בהם נעדר בחג הועלתה בעלמא ללא תמיכה וביסוס - התביעה לתשלום ימי חג נדחית. 54. חוק חופשה שנתית תשי"א - 1951 מסדיר את זכותו של העובד לחופשה בשכר. סעיף 4 לחוק גודר את אורך החופשה השנתית, סעיף 10 לחוק קובע את שיעורם של דמי החופשה בהם חייב המעביד, סעיף 11 לחוק מסדיר את המועד לתשלום דמי החופשה (שלא יאוחר ממועד תשלום השכר), סעיף 13 לחוק מעניק לעובד זכות לפדיון חופשה (ולפיו מש"חדל עובד לעבוד לפני שנתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד"). סעיף 17 לחוק מעמיד את דמי החופשה, ודמי פדיון חופשה כדין שכר. 55. מכאן נלמדת האבחנה בין מצבים בהם נטען כי דמי החופשה ששולמו במהלך העבודה שולמו בחסר - טענה שהיא תביעת שכר לכל דבר ועניין המתייחסת לחודש שבו ניצל התובע את זכותו לחופשה; לבין טענה שעניינה פדיון חופשה - טענה המתייחסת למכסת ימי החופשה שעמדה לרשות העובד בסיום העבודה, ופדיונה בכסף - בגובה דמי החופשה שיהיו משולמים לעובד, אילו יצא לחופשה ביום שהסתיימו יחסי עובד מעביד. 56. מכוח האבחנה בין תביעה לדמי חופשה ששולמה בחסר, לתביעה לפדיון חופשה - תובע העותר לדמי פדיון חופשה חייב בהצגת גרסה המתייחסת למכסת ימי החופשה שעמדה לרשותו בסיום עבודתו ולתבוע דמי פדיון חופשה בהתאם. בעניינו אין בתביעה וכך גם בתצהיר התובע גרסה המתייחסת למכסת ימי החופשה שעמדה לרשותו בסיום עבודתו בנתבעת; מכאן שאין בפנינו תביעה לפדיון חופשה. 57. למען הסדר הטוב נוסיף. תלוש השכר לחודש מרץ 2010 (תלוש השכר האחרון המצורף לכתב התביעה) מציין כי לרשות התובע עמדה מכסת חופשה שלא נוצלה של 16 ימים (לאחר שחלק של יום חופשה לא נספר). 58. על בסיס תעריף לשעה של 29 ₪ ויום עבודה של 9 שעות (בהנחה שהתובע עבד במשמרות 5 ימים בשבוע) - ערך יום עבודה של התובע עמד בסיום הקשר על סך של 261 ₪ (29 ₪ לשעה כפול 9 שעות ליום). בתקופה של 16 ימי חופשה, ישנם 12 ימי עבודה בפועל, ולפיכך היה התובע משתכר ב - 16 ימי חופשה סכום של 3,132 ₪ ( 261 ₪ כפול 12 ימים). 59. לתובע שולמו דמי פדיון חופשה בסכום העולה על השיעור האמור, בחודש נובמבר 2010. ומכאן שדין התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה להידחות. 60. משלא ציין התובע, את מספר ימי החופשה שניצל בפועל בשלוש השנים האחרונות בעבדותו, והסכום ששולם לו כדמי חופשה על ניצול בפועל של הזכות לחופשה - אין בידינו לקבוע ממצא על תשלום בחסר של דמי חופשה ביחס לניצול זכותו של התובע לחופשה בפועל במהלך שלוש השנים האחרונות לעבודתו. 61. יוצא מכאן כי תביעת התובע המתייחסת לזכותו לחופשה מכוח חוק חופשה שנתית תשי"א - 1951 נדחית. 62. את הדיון בתביעה לפיצוי על הפרשות המעביד בחסר על רכיב התגמולים נתחיל בציון העובדה כי אין הצדדים חולקים על מספר שעות העבודה הרגילות שעבד התובע בשנים 2003-2010; (ראה סעיף 61 לסיכומי הנתבעת וסעיף 23(ד) לסיכומי התובע). משכך ועל בסיס קביעת בית הדין בשאלת התעריף לשעה רגילה, הטבלה לעיל מפרטת את חלק המעביד לגמל בחתך שנתי: שנה סה"כ שעות רגילות שכר לשעה שכר הקובע להפרשות לקרן הפרשת המעביד באחוזים מהשכר הקובע סה"כ הפרשת המעביד 2003 426 6% 26 2004 1808 25 45,200 6% 2,712 2005 1702 25 42,550 6% 2,553 2006 1421 27 38,367 6% 2,302 2007 1344 28 37,632 6% 2,258 2008 1542 29 44,718 6% 2,683 2009 1691 29 49,039 6% 2,942 2010 471.4 29 13,671 6% 820 63. יוצא מכאן כי לאורך תקופת העבודה היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע סכום כולל בסך של 16,296 ₪. בפועל הפרישה הנתבעת לגמל לזכותו של התובע סכום בסך של 5,838 ₪ (ראה: סעיף 21 לפסק דין זה) ושילמה לתובע פיצוי על אי ביצוע הפרשות לגמל בסכום נוסף של 8,714 ₪. סך הכל סכום של 14,552 ₪. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי נוסף על הפרשות בחסר לגמל בסך של 1,744 ₪ (ההפרש שבין חלקו של המעביד לגמל לכל תקופת העבודה 16,296 פחות הסכומים שהפרישה הנתבעת לגמל והפיצוי ששולם לתובע בסך כולל של 14,552 ₪). 64. כפי שחזרנו ואמרנו בעבר אין מקום לפסוק פיצוי על פגיעה כביכול בזכותו של התובע לזיכוי במס על הפרשות המעביד לקרן פנסיה. זאת בפרט במקרה שבפנינו משלא נגרם לתובע כל נזק בשל אי ביצוע הפרשות במועדן, משעולה מעיון בתלושי השכר כי התובע אינו מחוייב במס בהתחשב בהיותו תושב אופקים. 65. עם דחיית תביעת התובע לפיצוי על פגיעה שנגרמה לו כביכול בעקבות אובדן הזכות לניכוי במס על הפרשות המעביד לקרן הפנסיה - הסתיים הדיון בעילות התביעה שעניינן זכויות נלוות, ואיתן הדיון בעילות התביעה נשוא פסק הדין. סוף דבר: 66. מהמקובץ עולה כי על הנתבעת לשלם לתובע סכום בסך של 1,744 ₪ פיצוי על הפרשות בחסר לקרן הפנסיה; על הסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.10. 67. הצדדים יגישו הודעה מוסכמת תוך 45 יום מיום מתן פסק דין זה לידם לעניין גובה הפרשי השכר להם זכאי התובע בשל השתתפותו בתדריך היומי; והפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות ככל שהוא זכאי להן. לאחר קבלת ההודעה המוסכמת ינתן פסק דין משלים הנוגע להפרשי השכר. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה יקבע מנגנון, לקביעת גובה השכר לו זכאי בעילות האמורות. 68. בשים לב לתוצאה ישלם התובע לנתבעת הוצאות בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 69. התיק יובא בפנינו למתן החלטה/פסק דין משלים. לאחר קבלת הודעת הצדדים ולא יאוחר מיום 1.2.2013. 70. הערעור על ההכרעות הסופיות בפסק דין זה הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.אבטחהזכויות עובדים