המבקש הוא נכה צה"ל, שהוכר על ידי משהב"ט כזכאי לשיקום כבעל תחנת תדלוק. לאור כך קיבל המבקש ממינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") זכות חכירה רשומה על מגרש במבשרת ציון שעליו קיבל היתר להקים תחנת דלק. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תחנת דלק לנכי צה''ל: המבקש עותר למתן צו מניעה זמני המורה למשיבות - אוטוקארד ישראל בע"מ (להלן - אוטוקארד( ופז חברת נפט בע"מ (להלן - פז) להימנע מלהפסיק לתת שירותי הסדר אוטוקארד לתחנת הדלק המופעלת על ידו, ולהימנע מלהשבית את מתקני הפזומט המותקנים במשאבות בתחנת המבקש ומחוברים למערכת הממוחשבת אצל אוטוקארד, כל זאת, כל עוד הוא עומד בתנאי הסדר אוטוקארד ועד להכרעה בתיק העיקרי. לחלופין מבקש ביטון לאסור על המשיבות למנוע את החלפת המשאבות בתחנת התדלוק במשאבות אחרות לפי בחירתו, שעליהן ניתן יהיה להתקין אמצעי תדלוק ממוחשב חלופי להתקן פזומט - אוטוקארד. העובדות המבקש הוא נכה צה"ל, שהוכר על ידי משהב"ט כזכאי לשיקום כבעל תחנת תדלוק. לאור כך קיבל המבקש ממינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") זכות חכירה רשומה על מגרש במבשרת ציון שעליו קיבל היתר להקים תחנת תדלוק (להלן - התחנה). פז הינה חברה פרטית העוסקת, בין היתר, בשיווק ובמכירה של מוצרי נפט מסוגים שונים באמצעות משווקים קמעוניים וכן במתן שירותי תדלוק לכלי רכב בתחנות תדלוק ברחבי הארץ. תחנת הדלק נשוא הבקשה הוקמה במימונה של פז ומכוח מערכת הסכמים שנחתמו בין פז לבין המבקש שתתואר בהמשך. על-פי חוזה החכירה שנחתם בין המבקש למינהל ביום 17/2/1989, החכיר המינהל למבקש את המקרקעין עליהם נבנתה מאוחר יותר התחנה, וזאת לצורך הקמת תחנת דלק. תקופת החכירה לפי הסכם החכירה היא 49 שנים.על פי הסכם החכירה, לא תירשם זכות החכירה על שמו של המבקש, אלא אם באותו מועד תירשם גם פז כחוכרת משנה של מקרקעי התחנה. כן נאסרה על פי ההסכם העברת זכות כלשהי במקרקעי התחנה לכל אדם מלבד פז, אלא אם כן ניתנה לכך הסכמתה של פז מראש. בהמשך להסכם החכירה האמור נחתם בין המבקש לבין פז חוזה חכירת משנה שעל פיו החכיר המבקש לפז את מקרקעי התחנה בחכירת משנה ומסר לה את החזקה המלאה והבלעדית במקרקעין. הסכם נוסף שנחתם (ביום 12/12/1988) בין המבקש לבין פז הוא הסכם הקרוי הסכם קמעונאי, שלפיו מינתה פז את המבקש כקמעונאי מטעמה למכירה ולשיווק של מוצרי הנפט של פז בתחנה. הוראות ההסכם מסדירות את היחסים בין המבקש לפז, ובין היתר קובעות את אופן הפעלת התחנה, חיובו של המבקש לרכוש ולשווק בתחנה את מוצרי הנפט של פז בלבד וכן הוראות בדבר התשלום שישלם המבקש עבור מוצרי הנפט הנמכרים בתחנה.ההוראות העיקריות שבהסכם הקמעונאי הנוגעות לענייננו הן ההוראות הבאות: "2. החברה ממנה בזה את הקמעונאי כקמעונאי שלה בתחנת התדלוק מבשרת ציון... לשיווק קמעונאי של אלה ממוצריה אשר החברה תחליט מזמן לזמן לספק לו... באמצעות תחנת התדלוק.... 5. עם כל מסירה של מוצרי הנפט תחייב החברה את הקמעונאי במחירם כפי שייקבע על ידה מזמן לזמן לגבי שיווק קמעונאי של מוצרי הנפט ותנכה הימנו את עמלת הקמעונאי בהתאם לקבוע בסעיף 8 של הסכם זה. 9. בתור תמורה עבור השירותים שייתן הקמעונאי לחברה לפי הסכם זה והוצאות הקמעונאי בקשר להסכם זה, לרבות שירותיו בשיווק מוצרי הנפט וטיפול בקבלתם, הפצתם ומסירתם של הנ"ל וכל שירותים אחרים הקשורים והנובעים מתוך עסקי החברה, תשלם החברה לקמעונאי סכומים שייקבעו על ידה מזמן לזמן בתור עמלה עבור שיווק מוצרי הנפט והפצתם, ועמלה זו נקראת בהסכם זה "עמלת הקמעונאי". 12. בשום נסיבות שהן לא תהיה החברה אחראית כלפי הקמעונאי הן לגבי נזקים או אחרת לכל עיכוב או הפסקות בהספקה, וכן לא תהיה החברה אחראית בכל נסיבות שהן למחסור במלאי מוצרים כלשהם, וכן תהיה החברה חופשית בכל מקרה, לפי שיקול דעתה, לספק או לשלול הספקה של מוצרים דומים או מקבילים כלשהם. 18. למטרת הקלת ביצוע השירותים על-פי הסכם זה, תרשה החברה לקמעונאי באורח זמני להשתמש בקרקע ובמבנים (תחנת דלק) במבשרת ציון, ירושלים, אך שימוש כנ"ל יהיה שימוש לפי רשיון הניתן לביטול והקרקע והמבנים (תחנת דלק) יישארו וייחשבו תמיד כנמצאים בחזקתה הבלעדית של החברה. שום דבר בהסכם זה, שום פעולה שתעשה או חוסר פעולה מטעם החברה באיזה זמן מן הזמנים, לא יקנו לקמעונאי כל זכות חזקה או זכות אחרת על הקרקע והמבנים הנ"ל. 19. הקמעונאי לא יהיה רשאי להשתמש בקרקע ובמבנים הנ"ל אלא עבור המטרות המפורטות בפירוש בהסכם זה, וכן נקבע, מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, שהקמעונאי לא יהיה רשאי לשווק או בכל אופן אחר להתעסק בכל מוצרים אחרים שאינם "מוצרי נפט". באם תדרוש זאת החברה, ישווק הקמעונאי בקרקע ובמבנים האמורים מוצרים דומים כנ"ל או כל סחורות הקשורות בכלי רכב ממונעים, בהתאם לתנאים שתקבע החברה". אשר להסדר אוטוקארד: הסדר זה מאפשר ללקוחות הפוקדים את תחנות התדלוק המשווקות מוצרי נפט של פז והנכללות בהסדר, לרכוש מוצרי נפט של פז באמצעות כרטיס זיהוי פלסטי ו/או התקן זיהוי תוך רכבי.מדובר במערכת תדלוק חדשה ומתוחכמת הפועלת באמצעות חיישן המותקן במשאבה המזהה את המכונית, ומאפשר את התדלוק. בתום התדלוק, מוצאת ללקוח קבלה ובמקביל מחוייב חשבון הלקוח במחיר הרכישה. התחנה הנכללת בהסדר זה מחוברת למחשב המערכת המזכה את מפעיל התחנה מדי חודש בכספי התדלוק הנגבים מהלקוחות בניכוי עמלת אוטוקארד בשיעור של 0.5% מדמי התדלוק. טכניקת תדלוק זו מונעת כל אפשרות של זיוף או חיוב כרטיס האשראי שלא בכמויות הדלק האמיתיות והיא מאפשרת קבלת חשבונית מרוכזת וביצוע מעקב אחר מספר הקילומטר שנוסעת המכונית. הסדר אוטוקארד מתבצע בתחנות פז על ידי המשיבה 1, המשרתת את תחנות התדלוק הקשורות עם פז, והוא נקרא "פזומט". בנוסף על מערכת זו פועלת כיום בישראל רק מערכת דומה נוספת אחת, המשרתת את תחנות התדלוק הקשורות עם חברות "סונול" ו"דלק" והנקראת דלקן 2000. הסדר אוטוקארד מבוסס על שתי מערכות הסכמים. ההסכם האחד הוא הסכם שבין אוטוקארד לבין פז. על-פי הסכם זה טעונה הצטרפות לקוחות להסדר אוטוקארד קבלת אישור מראש של פז. פז נטלה על עצמה, על-פי ההסכם, להעביר לאוטוקארד את התשלומים שעל אוטוקארד להעביר לתחנות פז בגין מוצרי הנפט שנרכשו בהן במסגרת הסכם אוטוקארד. משמע, האחריות לתשלום בגין מוצרי הנפט הנרכשים על ידי הלקוחות חלה (במקרה של אי תשלום על-ידי הלקוח) על פז. כן מעניקה פז ללקוחות במסגרת הסדר זה אשראי, ובחלק מהמקרים, כאשר מדובר בלקוחות בעלי ציי רכב גדולים, גם הנחות. על פי נספח להסכם שבין פז לאוטוקארד הוסכם על השתיים כי לפז תהא הזכות לדרוש בכל עת לבטל את ההסדר שבין חברת אוטוקארד לבין מי מלקוחותיה. מהאמור עולה שפז נושאת בחלק לא מבוטל מעלות הפעלת הסדר אוטוקארד, זאת הן בהשתתפות בעמלת אוטוקארד בסכום העומד על 0.25% מסכום המכירות, הן באשראי ובהנחות שהיא מעניקה ללקוחות שברשותם ציי רכב גדולים והן באחריות שהיא נוטלת על עצמה בגין אי כיבוד החשבונות על ידי הלקוחות.ההסכם השני הוא הסכם הצטרפות של תחנת התדלוק להסדר אוטוקארד הנקרא "חוזה הצטרפות להסדר כרטיסי אוטוקארד לבית עסק". על פי הסכם זה נקבע, בין היתר, כי: "כל אחד מהצדדים לחוזה זה יהיה רשאי לסיימו על ידי הודעה בכתב לזולתו. בתום ...... ימים (אין בחוזה ציון של מספר הימים - י.ע.) מקבלת הודעת ביטול כנ"ל יבוא חוזה זה לסיומו ובלבד שסיום החוזה לא יגרע מזכויות והתחייבויות הצדדים שנוצרו קודם לסיומו." במקרה הנוכחי אין בידי פז הסכם הצטרפות החתום על ידי המבקש, והמבקש עצמו מכחיש כי חתם אי פעם על הסכם כזה. אולם, לטענת פז, גם בהעדר חתימה מחייב ההסכם הכללי האמור את המבקש. במחצית השניה של שנת 1995 רכשה פז את השליטה בחברת אוטוקארד וכיום (לאחר רכישה נוספת) נמצאת חברת אוטוקארד בשליטתה המלאה של פז. בעקבות רכישה זו, ולאור ההסכם שבינה לבין אוטוקארד ושאר נסיבות העניין, טוענת פז כי "המטרה העיקרית המונחת בייסוד הסדר אוטוקארד הינה שיפור קידום ושיווק מוצרי הנפט של פז באותן תחנות תדלוק המשווקות את מוצריה, בהתאם ובכפיפות להוראות ההסכמים שבינם לבין פז". לאור כך סבורות פז ואוטוקארד כי "הסדר אוטוקארד, עם כל הכרוך בו, מונהג, ויכול להיות מונהג, רק בתחנות הפועלות באופן תקין ומסודר, בהתאם להסכם שבין כל אחת מתחנות אלה לבין פז.... בכלל זאת העברת מלוא התמורה עבור מוצרי הנפט המסופקים לתחנה ובמועדה לפז, (שהיא לדעתן) ... תנאי יסודי מוקדם להפעלת הסדר אוטוקארד בתחנה של פז, (שרק בהתקיימו) ... פז תיאות לממן חלק בלתי מבוטל מהעלויות והסיכון הכרוכים בהוצאתו לפועל של הסדר אוטוקארד". בחודש דצמבר 1988 נפתחה התחנה לציבור ומאז ועד לאחרונה (ראה בהמשך) שילם המבקש לפז עבור מוצרי נפט הנמכרים לו, את מחירם כפי שנקבע על-ידי פז. החל משנת 1992 הונהג בתחנה הסדר אוטוקארד. הסדר זה פעל בתחנה מאז ועד להפסקת ההסדר. לטענת המבקש, אשר המשיבות לא חלקו עליה, לא היו למשיבות עד היום טענות כלפי המבקש בכל הנוגע להסדר אוטוקארד. המבקש עצמו אף תרם, לטענתו, תרומה מכרעת להצלחתה של אוטוקארד כאשר גרם לכך שחלק מלקוחותיו שנהגו לקבל ממנו תנאי אשראי מיוחדים, ביניהם ידידים ומכרים הזקוקים לכמויות דלק משמעותיות, הצטרפו להסדר אוטוקארד. בשנת 1996 הגיש המבקש את התביעה הנוכחית כנגד פז. בתביעתו עתר המבקש למספר סעדים, ביניהם סעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכמים שבינו לבין פז על יסוד הטענה כי הסכמים אלה הינם "הסדרים כובלים" כמשמעותו של מונח זה בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח - 1988. כן העלה המבקש בתביעתו טענות לגבי מחיר מוצרי הנפט שבו מחייבת אותו פז ותנאי האשראי הנקבעים על ידה. לטענות אלה אתייחס בהמשך. חרף הגשת התביעה, המשיך המבקש, גם לאחר הגשת התביעה, לשלם לפז את מחיר הדלק המסופק לו, כפי שנקבע ונדרש מעת לעת על ידי פז. ואולם, מספר חודשים לאחר הגשת התביעה חדל המבקש לשלם לפז את מלוא המחיר שנקבע על ידה עבור הדלק, והחל לנכות, על דעת עצמו, 10 אג' ממחיר כל ליטר דלק שסופק לו על ידי פז. פז לא השלימה עם ניכוי זה, הנוגד, לטענתה, את ההסכמים שבינה לבין המבקש, אך היא גם לא נקטה בהליכים משפטיים כדי לכפות על המבקש לשלם לה את מלוא מחיר הדלק המגיע לה, לטענתה. עם זאת, בכתב הגנתה ובתשובתה לבקשה זו עמדה פז על קיום ההסכמים ועל טענתה כי על המבקש לשלם את מלוא מחיר הדלק, כפי שהוא נקבע על ידה. ביום 4.9.1997 שיגרה פז לאוטוקארד מכתב שבו היא דרשה להוציא את תחנת המבקש מהסדר אוטוקארד, זאת לאור טענתה שהמבקש מפר את ההסכם שבינו לבין פז ואינו משלם עבור הדלק המסופק לו את המחיר הנדרש. באותו יום שלחה אוטוקארד מכתב למבקש, בו הודיעה לו על ביטול הסדר אוטוקארד בתוך 30 יום, זאת משום שהוא אינו מקיים את התחייבויותיו כלפי פז. על רקע זה הוגשה הבקשה הנוכחית, שבה מבקש התובע, כאמור, למנוע מהמשיבים לבטל את הסדר אוטוקארד לגביו. לחלופין מבקש התובע לאפשר לו להתנתק ממשאבות פז באופן שיוכל להתקשר בהסדר חלופי עם חברת דלק אחרת. השאלה הראשונה המתעוררת בהקשר זה היא, האם הוכיח המבקש זכות לכאורה, או לפחות כי התביעה אינה טורדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (ראה: זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית בעריכת ד"ר ש. לוין, עמ' 616). לעניין זה, מקובלת עלי טענת המבקש כי הוכח קיומה של שאלה נכבדה הראויה לדיון, לפחות ככל שמדובר בתביעה נגד פז. אשר לתביעה נגד אוטוקארד, על פי ההסכם הנוהג בין אוטוקארד לבין תחנות הדלק המצטרפות להסדר אוטוקארד, רשאית אוטוקארד, כאמור לעיל, לבטל את ההתקשרות בינה לבין אותן תחנות "בתוך .... ימים ...." (כאשר מספר הימים אינו נקוב בהסכם עצמו). אולם, המבקש טוען כי הוא לא חתם על הסכם כזה, וגם אטוקארד אינה יכולה להציג הסכם הצטרפות החתום על ידי המבקש. אמנם, גם בהעדר הסכם חתום ניתן לקבוע כי קיים הסכם דה-פאקטו המסדיר את היחסים בין הצדדים. אולם בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת המבקש לפיה אין חלים ביחסים שבינו לבין אוטוקארד באופן אוטומאטי כל תנאי ההסכם הכתוב, ואינני שולל, בשלב זה, את טענתו כי ייתכן שבין אותם סעיפי ההסכם שאינם חלים ביחסי הצדדים נמצא גם הסעיף המאפשר לאוטוקארד להפסיק את ההתקשרות תוך מתן הודעה מוקדמת של מספר ימים מראש. עם זאת, גם בהעדר תחולה לאותו סעיף, אין המבקש יכול לכפות על אוטוקארד לקיים את החוזה עמו לאורך ימים ושנים, וכל שהוא זכאי, על פי הפסיקה, הוא למתן הודעה מוקדמת בתוך תקופה סבירה קודם לביטול ההסכם. במקרה זה לא הוכח שההודעה המוקדמת שניתנה למבקש על-ידי אוטוקארד היתה קצרה מדי, שהרי משך התקופה הוא פועל יוצא של הסידורים הנדרשים כדי לאפשר למקבל ההודעה להיערך כיאות להפסקת השירות. במקרה זה, גם המבקש מסכים שאין בידו חלופה אחרת להסדר אוטוקארד (לפחות כל עוד אין הוא מתנתק מהמשאבות של פז), וממילא אינני רואה איזו תקופה של מתן הודעה מוקדמת היתה עשויה לסייע בידו להיערך בצורה טובה יותר לביטול הסדר אוטוקארד. לאור כך, אני סבור שהודעה מוקדמת של 30 עד 60 יום, כפי שנקבע על ידי כב' השופט כרמל בתיק המ' (שלום, י-ם) 4472/96 דוד עמוס נגד פז חברת נפט בע"מ ואוטוקארד ישראל בע"מ הינה הודעה מספקת (ראה גם החלטה בערעור בבית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט חשין [בר"ע 2230/96 דוד עמוס נגד פז חברת נפט בע"מ ואוטוקארד ישראל בע"מ (טרם פורסם]). בכל מקרה, גם אם בנסיבות העניין נדרשה תקופה ארוכה יותר של הודעה מוקדמת, למשל תקופה של 90 יום, גם אז, כפי שנקבע על ידי כב' השופט א. שלו בהחלטתו בבקשה 3249/98 (ת.א. 342/98, מחוזי ת"א) משה רשקס ואח' נ' פז-חברת נפט בע"מ ואח' (טרם פורסם)), משהופסק בפועל הסדר אוטוקארד עוד בספטמבר 1997, אין זה הגיוני להורות כיום על חידוש הפעלת ההסדר לתקופה של 30 או אף 60 יום נוספים, כדי לחזור ולהפסיקו לאחר מכן, ומה גם שבדרך זו יזכה המבקש במסגרת בקשת ביניים זו למלוא הסעד שהוא עשוי להיות זכאי לו בתובענה העיקרית. מעבר לכך, אוטוקארד כלל אינה צד לדיון זה, וכידוע לא ניתן לקבל סעד זמני בהליך ביניים נגד מי שאינו צד להליך העיקרי. (זוסמן, שם, בעמ' 614). ב"כ המבקש מבקשים לאפשר להם, לחלופין, לצרף בשלב זה את אוטוקארד כצד לתביעה. אולם אפילו הייתי מוכן להיעתר לבקשה חריגה זו, גם אז, התביעה העיקרית אינה כוללת סעד זה של מתן צו עשה לאכיפת הסדר אוטוקארד. מכאן, שתיקון התביעה על דרך הצירוף בלבד, לא יהא בו די כדי להציל את הבקשה נגד אוטוקארד. שונה המצב לגבי פז. לעניין זה אני סבור שגם אם פז לא קיבלה על עצמה, בהסכמים שבינה לבין המבקש, התחייבות מפורשת להחיל הסדר זה בתחנה, גם אז, לכאורה, יש לפרש את ההסכמים כמחייבים את פז לכלול בין השירותים הניתנים בתחנה כל שירות סביר ומקובל הנוהג בתחנות התדלוק בתחום אספקת הדלק. אשר להסדר אוטוקארד, לאור הראיות שבאו לפני, שוכנעתי כי מדובר בהסדר המהווה כיום חלק חשוב ובלתי נפרד משירותי התדלוק המוענקים לציבור בתחנות התדלוק. לאור כך, אני סבור שקיום ההסכמים בתום לב היה מחייב את פז, אלמלא הנסיבות האחרות שבתיק זה אליהם אתייחס בהמשך, לאפשר למבקש להעניק שירות זה ללקוחותיו. לעניין מאזן הנוחות אני מוכן להניח, כפי שהניח כב' השופט חשין בעניין דוד עמוס הנ"ל, "כי נזקיו של המבקש כתוצאה מסיום הסדר אוטוקארד, יהיו גדולים יותר מנזקיה של פז כתוצאה מהמשך כפוי של אותו הסדר". עם זאת, יש להעיר, שכפי שציין כב' השופט חשין באותו עניין, מסקנה זו רחוקה מלהיות חד משמעית, שכן נזקו של המבקש נגזר אך ממכירות אוטוקארד ואילו נזקה של פז עקב הפחתת המחיר המשתלם לה על ידי המבקש הוא פונקציה של כלל מכירות הדלק בתחנה, ואלה עולות בהרבה על היקף מכירות אוטוקארד. חרף האמור הגעתי לכלל מסקנה שאין להיעתר לבקשה. הטעם הראשון והעיקרי שביסוד מסקנה זו נעוץ בעובדה, שעליה אין חולק, כי המבקש חדל, מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, ולאחר שנים שבהן שילם לפז את מלוא מחיר הנפט כפי שנקבע על ידה, להעביר לפז את מלוא תמורת הנפט הנרכש על ידו, והחל מנכה מהתמורה שהעביר לפז 10% ממחיר הנפט שנקבע על ידי פז. על רקע זה טוענת פז שהמבקש, אשר הפר את ההסכמים שביניהם, אינו רשאי לסמוך את תביעתו על מערכת חוזית זו, שכן תנאי מוקדם להפעלת הסדר אוטוקארד הוא קיום מלא של ההסכמים שבין המבקש לפז. המבקש משיב על טענה זו בשתיים: ראשית, לטענתו, ההסכמים שבינו לבין פז בוססו על ההנחה שקיים מחיר קמעונאי אחד לשיווק מוצרי הנפט. ואולם, לאחרונה החלה פז לשווק לחלק מהתחנות מוצרי נפט במחיר נמוך מהמחיר הנדרש מהמבקש. במצב זה, טוען המבקש, אין קיים עוד מחיר קמעונאי אחד, אלא קיימים מספר מחירים קמעונאים, ועל כן, לדבריו, "ברגע שפז גובה מחיר איקס מפלוני ומחיר איקס ומחצה מאלמוני - אין שום סיבה שהמבקש לא ידרוש את המחיר הנמוך יותר" (סעיף 38 לסיכומים). שנית, טוען המבקש, משיצרה פז מחירים קמעונאיים שונים לגבי תחנות דלק שונות, היא העמידה אותו במצב שבו הוא אינו יכול להתחרות בתחנות דלק אחרות הנהנות ממחיר דלק זול יותר. כך, לטענתו, התחנות ששוחררו, על פי ההסדר שבין הממונה על ההגבלים העסקיים לבין חברות הדלק מההסכמים שבינן לבין חברות הדלק, רוכשות מוצרי נפט מפז במחיר הנמוך ב - 15 אגורות לליטר מהמחיר הנדרש על ידי פז מהמבקש, מה שמונע ממנו להתחרות בתחנות אלה. גם טענות אלה אינן מקובלות עלי, ככל שמדובר בשלב זה של הדיון. לא מצאתי בתצהירו של המבקש כל טענה לפיה נמנע ממנו להתחרות בתחנות כאלה או אחרות עקב כך שאותן תחנות נהנות ממחירי דלק מוזלים. בחקירתו הנגדית הזכיר המבקש שתי תחנות דלק, הנהנות ממחיר רכישה שהוא זול ב- 12 אגורות מהמחיר הנדרש ממנו. עם זאת, גם בעדותו לא התייחס המבקש להיקף התופעה ולמספרן של תחנות התדלוק המוכרות דלק במחיר מוזל עקב הנחות שהן מקבלות מפז. פז טוענת לעניין זה בסיכומיה, כי מבין 210 תחנות תדלוק הפועלות במסגרתה, רק 20 תחנות נהנות ממחירים דלק מופחתים, בעוד שכל שאר התחנות משלמות עבור מוצרי הנפט הנרכשים על ידן את אותו המחיר הנדרש מהמבקש. אשר לתחנות ה"מיוחסות", טוענת פז, כי הרקע המסחרי והמערכת החוזית הקיימת לגביהן שונה לחלוטין מזו של המבקש, שכן לפז אין זכויות קנייניות בתחנות אלה. תחנות אלה שוחררו מההסכמים שהיו נוהגים בינן לבין פז על פי ההסדר, שנעשה בין פז לבין הממונה על ההגבלים העסקיים, והפעלתן אינה נעשית על פי הסכם כדוגמת ההסכם הקמעונאי, אלא על פי הסכם לאספקת מוצרי נפט, השונה לחלוטין מההסכם הקיים בין פז למבקש. על כך משיב המבקש כי "אפילו בהנחה שאכן רק כעשרים בעלי תחנות שרוכשים מפז מתוך מאתים ועשרה משלמים לפז מחיר מוזל - מי אמר שהמחיר שנקבע בפז מפעם לפעם הוא המחיר הגבוה ולא המחיר הנמוך מבין השניים". באי כוח המשיב תומכים טענה זו בהחלטתו של כב' השופט שלו בהמרצה 6063/96 (ת.א (ת"א) 1350/96 פז נ' עובד ורשקס (טרם פורסם) שבה נקבע, בין היתר:נ"בצדק שואלים על כן המשיבים מדוע חייבים הם להשלים עם מחיר קמעונאי המרע את מצבם, גם אם מחיר זה משתלם ע"י "מרבית התחנות", ומדוע לא יזכו אף הם במחיר הקמעונאי, שעל פי גרסת המבקשת זוכות בו חלק אחר של התחנות".בכל מקרה, טוען המבקש כי "טענת פז שלפיה המבקש מפר את ההסכם עמה אינה טובה בשלב זה במאומה מטענת המבקש שעמידתה של פז על גבית מחירי מכסימום מהווה הפרה של ההסכם עמו. אדרבא: נכון לעתה, יש עדיפות לגרסת המבקש". לדעתי, "נכון לעתה", כהתבטאותם של באי כוח המבקש, יש עדיפות דווקא לטענת פז, זאת הן מההיבט הנוגע לכללים המסדירים מתן צווים לשעה, והן מההיבט המהותי הנוגע ליחסים החוזיים שבין הצדדים. מטרתו של צו מניעה זמני היא לשמר את המצב הקיים בעת הגשת התביעה עד למתן ההכרעה בתביעה העיקרית. כפי שקובע בעניין זה וינוגרד בספרו צווי מניעה: "הצו נועד בראש ובראשונה לשמר את המצב ערב הגשת התובענה". (שם, בעמ' 66). ובהמשך: "צו לא תעשה בדרך כלל נועד להקפיא את המצב בפי שהיה ערב הגשת התביעה, צו עשה מטרתו להחזיר את הצדדים למצב של ערב ההפרה" (שם, בעמ' 71). ואולם שימור המצב הקיים חייב שיתייחס לכל מרכיביו של מצב זה, ולא לאלה שביקרם חפץ צד זה או אחר. לשון אחר, אם במקרה זה עסקינן במערכת ההסכמים שבין המבקש לפז, שבה נעוצה עילת התביעה, ואם ערב הגשת התביעה נהגו הצדדים על פי הסכמים אלה כפי שנהגו, כי אז, השמירה על הסטטוס-קוו מחייבת לשמר את אותה מתכונת של יחסים כפי שנהגה בפועל בין הצדדים קודם להגשת התביעה. תוצאה אחרת, שבה יתאפשר לצד אחד לסטות מהסטטוס-קוו בנושאים הנוחים לו, אך בה בעת לדרוש מהצד האחר לשמור על הסטטוס-קוו בנושאים אחרים, הכל לפי נוחיותו ולפי האינטרסים שלו, אינה עולה עם המטרה שלה נועד צו המניעה הזמני. מכאן ששימור המצב הקיים מחייב את שני הצדדים להמשיך ולנהוג במערכת היחסים שביניהם כפי שנהגו קודם להגשת התביעה, הן לעניין התשלום והן לעניין שירותי אוטוקארד. משהפר המבקש סטטוס-קוו זה, ובהנחה שלא ניתן לקבוע בשלב זה מי מבין הצדדים, המבקש או פז, הפר את ההסכמים שביניהם, כי אז לא יהא זה ראוי להחזיר את המצב לקדמותו רק במקטע אחד של המערכת החוזית שבין הצדדים, היינו, לגבי אותו פן של ההסכמים שבו מעוניין המבקש, ולכפות על פז לקיים את הסדר אוטוקארד, כפי שנהגה לעשות ערב הגשת התביעה, תוך התעלמות מכך שהמבקש עצמו מפר סטטוס-קוו זה, ומפחית מהתמורה ששילם לפז לפי המחירים שנקבעו על ידה, כפי שנהג לעשות ערב הגשת התביעה. הצדדים התייחסו בטיעוניהם גם למישור הדין המהותי. לאור כך, אתייחס גם למישור זה, הגם שאעשה זאת בזהירות המתחייבת לגבי הבעת דעה בשלב מוקדם זה של הדיון, ובלא שיהא בכך כדי לקבוע מסמרות לגבי התביעה העיקרית. הבסיס החוזי לחיוב המבקש בתשלום מחירי הדלק הנקבעים על ידי פז, מקורו בסעיף 5 להסכם הקמעונאי הקובע:ב"עם כל מסירה של מוצרי הנפט תחייב החברה את הקמעונאי במחירם כפי שייקבע על ידה מזמן לזמן לגבי שיווק קמעונאי של מוצרי הנפט". טענתו של המבקש היא, כאמור, שכיום נוהג אצל פז יותר מאשר מחיר אחד לשיווק קמעונאי של מוצרי נפט, ועל כן אין שום סיבה שפז תחייב אותו דווקא במחיר הגבוה מבין מחירי השיווק הנוהגים אצלה, גם אם מחיר זה נוהג בחלק קטן של תחנות התדלוק. כלשון באי כוחו: "... אפילו בהנחה שאכן רק כעשרים בעלי תחנות שרוכשים מפז מתוך מאתים ועשרה משלמים לפז מחיר מוזל - מי אמר שהמחיר שנקבע בפז מפעם לפעם הוא המחיר הגבוה ולא המחיר הנמוך מבין השנים". ואולם, על פני הדברים, הזכות לחייב את המבקש על פי ההסכם בתשלום מחירם של מוצרי הנפט הנרכשים על ידי המבקש, לרבות קביעת מחירם של מוצרים אלה, מוקנית לפז. פז אמנם אינה רשאית להפעיל זכות זו באופן שרירותי, והיא רשאית לחייב את המבקש רק במחירם של מוצרי הנפט כפי שנקבע על ידה מפעם לפעם לגבי שיווק קמעונאי של מוצרי נפט. אולם, כזה הוא, לכאורה, המחיר הנדרש על ידה מהמבקש. העובדה שקיים כיום מחיר נוסף לשיווק קמעונאי של מוצרי נפט, הנוהג לגבי חלק מהתחנות, אינה מוציאה את המחיר הנדרש מהמבקש מגדר מחירם של מוצרי הנפט הנקבע על ידי פז לגבי שיווק קמעונאי של מוצרי נפט, כהגדרתו בסעיף 5 להסכם, במיוחד כאשר מדובר במחיר הנוהג לגבי רובן הגדול (190 מתוך 210) של תחנות פז, וכאשר המחיר האחר - המופחת, נוהג לגבי תחנות ששוחררו מחוזים שהוכרזו כהסדרים כובלים. אמת, כאשר נחתמו ההסכמים בעבר היה נוהג מחיר נפט אחיד לכל תחנות פז וכנראה גם לכל תחנות התדלוק הפועלות במדינה. כיום, עקב הניסיונות לפתוח את השוק לתחרות, שונה מחיר הנפט לפחות לגבי מיעוט התחנות. על רקע זה מציב המבקש את השאלה מדוע ייקבע לתחנה שלו מחיר העולה על המחיר הנמוך יותר הנקבע לתחנות אחרות, אפילו מדובר בחלק קטן של תחנות התדלוק של פז. אינני שולל את הלגיטימיות שבדרישת המבקש לבחון את השאלה של ההשפעה הנודעת להנהגת מחיר נוסף (או מחירים נוספים) ונמוך יותר לגבי חלק מתחנות התדלוק על התחייבויותיו החוזיות, הן מהבחינה המשפטית של פרשנות ההסכם, והן מנקודת הראות הכלכלית של יכולתו להתמודד עם מחיר מפלה שמנהיגה פז לגבי תחנות שונות. אולם בשלב זה, העובדה שהמחיר הנדרש על ידי פז מהמבקש הוא המחיר הנוהג לגבי רובן המכריע של תחנות הדלק של פז (190 מתוך 210) כאשר המחיר המופחת שבו חפץ המבקש נוהג לגבי תחנות שמערכת היחסים המשפטית שבינן לבין פז שונה מזו של המבקש, שכן מדובר בתחנות משוחררות, שבהן אין לפז זכויות קנייניות, ואשר ההסכמים אתן, שלא כהסכמים עם המבקש, הוכרזו על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים כהסדרים כובלים, די בה לפי שעה, וככל שמדובר במתן צו ביניים, כדי להכניס את המחיר הנדרש על ידי פז מהמבקש תחת קורתו של סעיף 5 להסכם. בהקשר זה יש לציין שההכרזה על ההסכמים שבין תחנות הדלק לבין פז כהסדרים כובלים ושחרור אותן תחנות, בעקבות הכרזה זו, מההסכמים, משמעה, בהכרח, שיפור התנאים הכלכליים שבהם תוכלנה אותן תחנות להתחרות בשוק. שהרי זה טעמו של השחרור שהוא מאפשר פתיחת תחרות בין חברות הדלק על אותן תחנות, תחרות המביאה בהכרח להטבת התנאים הניתנים לתחנות המשוחררות. אולם, ההסכמים שבין המבקש לפז לא הוכרזו כהסדרים כובלים. ליתר דיוק, הממונה על ההגבלים העסקיים חזר בו מההכרזה על הסדרים אלה כהסדרים כובלים. הבחנה זו בין ההסכמים הקנייניים לבין ההסכמים האחרים אושרה לאחרונה כהבחנה סבירה על ידי בית המשפט העליון (בג"צ 326/96 ואח', יוסף כספי ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' (טרם פורסם), וכן ראה גם פסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים בעררים 1,2,3/93 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' (טרם פורסם). לא זו אף זו, באותו בג"צ (כספי) התרשם בית המשפט העליון כי הממונה על הגבלים העסקיים, בהופיעו בפניו, היה "פחות חד משמעי ביחס לשאלה אם קביעתו המקורית היתה, כשלעצמה, מבוססת". לאור כך, ברור שהשאלה בדבר היות ההסכמים נשוא התביעה הסדרים כובלים היא שאלה סבוכה שלא ניתן לדון בה במסגרת בקשת ביניים זו, וגם באי כוח המבקש לא ביקשו ממני לעשות כן. בנסיבות אלה, עלי לצאת מההנחה שההסכמים שבין המבקש לפז אינם הסדרים כובלים. לאור כך, אינני רואה בשלב זה בסיס איתן לדרישתו של המבקש להשוואת מחירי הדלק הנדרשים ממנו לאלה הנוהגים לגבי התחנות המשוחררות. ייתכן שגם אם אין ההסכמים שבין המבקש לפז בגדר הסכמים כובלים, גם אז פז אינה רשאית, על פי ההסכמים שבינה לבין המבקש, להנהיג הפליה במחירי הדלק בין תחנת המבקש לתחנות אחרות, אפילו מדובר בתחנות משוחררות אשר ההסכמים שבינן לבין פז שונים מההסכמים שבין המבקש לבין פז. כך, למשל, אינני שולל על פניה את הטענה שפז אינה רשאית לשנות את התנאים המסחריים והכלכליים שבהם פועלת התחנה של המבקש עד כדי העמדת המבקש במצב בלתי נסבל שבו תישלל יכולתו להתחרות בתחנות דלק אחרות, רק משום שפז חפצה ביקרן של תחנות אלה, אשר הפכו בינתיים לתחנות משוחררות. אולם גם זו היא טענה סבוכה שבירורה אינו יכול להיעשות במסגרת בקשת ביניים זו. אוסיף ואציין, בהקשר זה, שפז הציעה למבקש (מש2/2/) כי היא תספוג את ההוזלות במחירי הדלק הנדרשות לשם שימור כושר התחרות שלו, אך גם משמעותה של הצעה זו אינה ניתנת לבירור במסגרת זו. בכל מקרה, המבקש לא הוכיח פגיעה חמורה כזאת בתחנה שלו עקב הנהגת מחירי דלק מוזלים בתחנות אחרות. כאמור, בתצהירו לא התייחס המבקש כלל לנושא זה. במהלך עדותו הזכיר המבקש שתי תחנות שבהן נגבים מחירים מופחתים ב - 12 אגורות לליטר. אולם לא הוברר עד כמה יש בהפחתת המחיר בתחנות אלה כדי לפגוע במבקש. העובדה שהמבקש פתח במבצע להורדת מחירי הדלק בתחנה שלו ב - 5 אגורות בלבד, וגם זאת הוא עשה רק בחודש ספטמבר 97', היינו, כחצי שנה לאחר שהחל "מוזיל" את מחירי הדלק הנרכשים על ידו, מעמידה אף היא בספק את הטענה בדבר הכורח בביצועו של ניכוי זה, ככל שהוא נדרש כדי לשמר את כוח התחרות של המבקש כלפי תחנות אחרות. המסקנה המתבקשת היא שסירובו של המבקש לשלם לפז את מלוא המחיר של מוצרי הנפט הנדרש על ידה, יש בו לכאורה משום הפרת ההסכמים שביניהם. מסקנה אחרונה זו משליכה אף היא על הסעד המתבקש בבקשת ביניים זו. כפי שקובע וינוגרד בספרו הנ"ל:נ"בית-המשפט אינו יכול להתעלם מהתנהגותו של התובע כגון: אם התובע עצמו לא קיים את התחייבויותיו או לא הראה נכונות לקיימם, או התנהג בצורה שאינה הוגנת, או שאינו מוכן לקיים את התחייבויותיו העתידיות, או עשה דין לעצמו ...". (שם, בעמ' 130).התנהגות כגון זו, יכול שתחסום בפני המבקש את היכולת לקבל סעד מסוגו של הסעד המתבקש בבקשה זו (וינוגרד, בעמ' 130). למסקנה דומה הגיע גם כב' השופט ד. חשין בעניין דוד עמוס הנ"ל בקובעו:ו"במצב דברים זה, כאשר טרם נקבע כי אכן דין עשה המערער לעצמו, וכאשר פז מצידה מבקשת לאכוף עליו את המערכת החוזית שביניהם, אינני רואה כל פסול משפטי בכך, שהיא מבקשת למנוע ממנו מצב של "נישואין למחצה". רוצה לומר, שהוא מצד אחד, ימשיך להנות משירותי אוטוקארד, שתכליתם היא כאמור קידום המכירות של פז, ומצד שני, יימנע מלרכוש את מוצרי הדלק של פז, אלא ירכוש תחתם מוצרי דלק של חברות מתחרות, על אף שפז היא זו שנדרשת לשאת בערבות ובאחריות להסדר אוטוקארד שבתחנתו".אני ער לכך שבאותו מקרה חדל דוד עמוס כליל לרכוש מוצרי נפט מפז, והחל לרכוש אותם מחברות אחרות. אולם, אינני רואה הבדל עקרוני בין הפסקת רכישת הדלק לבין המשך רכישתו תוך סירוב לשלם את מחירו המלא, ואינני סבור ששוני זה בעובדות צריך שיביא לשינוי התוצאה הסופית. המשותף לשני המקרים הוא שבשניהם מדובר, לכאורה, בהפרת ההסכמים, תוך שהמפעיל מבקש ליהנות משני העולמות, מחד הוא מבקש ליהנות מיתרונות ההסכם על ידי כפיית חברת הדלק להמשיך ולקיים את הסדר אטוקארד, ומאידך, הוא מבקש שלא לקיים את ההסכמים, ככל שהדבר אינו נוח לו, בין על ידי הפסקת רכישת מוצרי הנפט ובין על ידי אי תשלום מלוא מחירם. באי כוח המבקש מזכירים בסיכומיהם שלוש החלטות של בתי משפט מחוזיים אשר דחו בקשות של חברות דלק לכפות על המפעילים לנהוג על פי ההסכמים [המ' 6063/97 ואח', (ת"א 1350/96) (מחוזי תל-אביב), פז חב' נפט בע"מ נ' משה רשקס ואח' (טרם פורסם); המ' 5166/97 (מחוזי י-ם), פז חב' נפט בע"מ נ' יהונתן ברנסון (טרם פורסם); המ' 25511/97 (ת"א 10687/97) (מחוזי חיפה), פז חב' נפט בע"מ נ' חברת עמק עאבלין בע"מ (טרם פורסם)]. אינני סבור שהתוצאה אליה הגעתי בהחלטה זו סותרת בהכרח החלטות אלה, (אם כי אני ער לכך שחלק מנימוקי ההחלטה אינו תואם חלק מהנימוקים שנזכרו באותן החלטות), שכן החלטה זו אינה מחייבת את המסקנה שפז היתה זכאית, אילו ביקשה, למתן צו מניעה או צו עשה זמני, הכופה על המבקש לקיים את תנאי ההסכמים (בקשה שלא באה לפני). לעניין זה קיימים שיקולים נוספים, שמכוחם נדחו חלק מהבקשות האמורות, כגון היכולת להסתפק בתביעה כספית כתחליף למתן צו מניעה, הסתרת עובדות, אי בהירות מספקת לגבי הסעדים הנדרשים ואי היכולת לכפות את ביצועו של צו מניעה, שיקולים אשר לא נדונו בבקשה זו. עוד ראוי להזכיר, כי לפחות בשני מקרים (הידועים לי) התקבלה בקשת חברת דלק לכפות על מפעיל התחנה לקיים את ההסכמים שבינו לבין חברת הדלק. ההחלטה האחת היא החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהמ' 6602/96, פז חב' נפט בע"מ נ' גדעון ניסן, שאושרה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 5504/97 ניסן גדעון נ' פז חב' נפט בע"מ. ההחלטה השניה היא החלטתו של בית המשפט המחוזי באר שבע בהמ' 191/93 (ה"פ 21/93), אשר אושרה על-ידי בית המשפט העליון, בבש"א 2232/93 חאמזה אבו עלאן ואח' נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (טרם פורסם). מעבר לאמור, מקובלת עלי גם טענתה הנוספת של פז לפיה הנזקים שייגרמו למבקש עקב הפסקת הסדר אוטוקארד (אשר לפי חשבונה של פז, אשר לא נסתר על ידי המבקש, אינם עולים על סכום שבין 4,000 ל - 5,000 ש"ח לחודש (סעיף 127 לתצהירו), ניתנים לפיצוי כספי. כן מקובלת עלי הטענה כי הסעד הזמני המבוקש הינו סעד עצמאי שלא נדרש בתביעה העיקרית, ואין בו כדי לשרת את הסעדים העיקריים המתבקשים בתביעה עצמה. בנסיבות העניין ולאור המסקנה דלעיל, לא ראיתי להרחיב את הדיון בטענות אלה, שאף בהן די כדי להביא לדחיית הבקשה. הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבות וכן בשכ"ט עורך דין של המשיבות (יחד) בסכום של 10.000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ.צבאנכי צה"לתחנת דלקצה"לדלק