תוקף ייפוי כוח ישן

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תוקף ייפוי כוח ישן במקרקעין: שלוש תובענות שהדיון בהן אוחד, שעניינן זכויות הצדדים בנכסיה של המנוחה ז"ל. רקע עובדתי כללי שתי אחיות היו, אשר חיו בגפן בשכונת ואדי אלג'וז בירושלים, והיו בחייהן בעלים של נכסים רבים בירושלים, בשטחי הגדה המערבית, בירדן ובאנגליה (להלן: "אסיא" ו"סופי"). שתיהן היו רווקות, ולא היו להן אחים. ביום 26.5.1964, בתקופת השלטון הירדני על מזרח ירושלים, חתמו שתי האחיות על ייפויי כוח בלתי חוזרים הדדיים (להלן:"ייפויי הכוח משנת 1964", או "ייפויי הכוח הבלתי חוזרים"), שלפיהם כל אחת מהן ייפתה את כוחה של גב' אליזבת' נאסר להעביר את כל נכסיה לאחותה. שני ייפויי הכוח נערכו באותו מעמד, בפני אותו נוטריון ציבורי ונשאו מספרים סידוריים רצופים - 868/64 ו - 869/64. ביום 28.5.1991 חתמו שתי האחיות על יפויי כוח כלליים הדדיים. שני יפויי הכוח נחתמו באותו מעמד, בפני אותו נוטריון ונשאו את המספרים הסידוריים הרצופים 346 ו- 347 (להלן:" ייפויי הכוח משנת 1991", או "ייפויי הכוח הכלליים"). על פי יפויי כוח אלה כל אחת מהאחיות מייפה את רעותה לפעול בנכסיה. ביום 5.5.1997 חתמו סופי ועיסא מוחמד מוסא חאמד (להלן: "חאמד") על הסכם שלפיו חאמד רוכש נכסים שונים של סופי. בנוסף, ביום זה ערכה סופי צוואה שלפיה היא מורישה את כל נכסיה לחאמד. (יצוין, כי בתחילת ההליכים היה חאמד בעל דין בתובענות שלפניי, ולאחר פטירתו ביום 10.5.2010, צורפו להליך שלושת ילדיו הקטינים, כיורשיו, באמצעות אמם). ביום 21.5.1997 נפטרה סופי. צו לקיום צוואתה לטובת חאמד ניתן בפסק דין ביום 2.3.1999 (תיק עז' (מחוזי י-ם) 689/97 חאמד נ' חלבי (21.2.99) על ידי כב' השופט א' בן זמרה) (להלן:" הצו לקיום הצוואה"). ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בבית המשפט העליון (ע"א 1863/99). ביום 12.12.1998 נפטרה אסיא. למנהלי עזבונה מונו על ידי בית הדין הכנסייתי, סוהיל חאמד חלבי ועדלי סוהיל חלבי. ביום 23.5.2005, במהלך ניהול ההליכים בתביעות שלפניי, נפטר סוהיל חלבי, ועדלי חלבי המשיך לנהל את ההליכים כמנהל עיזבון יחיד (להלן: "חלבי" או "מנהל עזבון אסיא"). ביום 27.6.2004 חתם עדנאן קרש (להלן: "קרש") עם חאמד על הסכם לרכישת מלוא הזכויות שרכש האחרון מסופי תמורת 900,000 דולר. קרש שילם עד היום 390,000 דולר, ואת היתרה אמור לשלם אחרי רישום נכס אחד מכלל הנכסים על שמו. ביום 1.9.2004 חתמו חאמד וקרש על הסכם נוסף, שלפיו הנכס הרשום בספר 3000 דף 278 (חלקה 221 בגוש 30057) (להלן"הנכס" או "הבית"), הרשום על שם אסיא, נכלל במסגרת כל הנכסים שנרכשו על ידי קרש בהסכם מיום 27.6.04. התביעה הראשונה - ת"א 6294/04 ביום 12.7.2004 הגישו מנהלי עיזבון אסיא נגד חאמד את התביעה דנן, למתן פסק דין המצהיר, כי שני יפויי הכוח משנת 1964 מבוטלים ואינם בתוקף (ת"א 6294/04). זאת, במקביל לניהול הליך בבית משפט השלום לסילוק ידו של חאמד מהבית. ביום 5.7.2005 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בירושלים, על ידי כב' השופט (כתוארו אז) סגן הנשיא י' שמעוני, בתביעה לסילוק יד (ת"א 24331/97 חלבי נ' חאמד). בפסק דינו דן בית משפט השלום בשאלת תוקפם של ייפויי הכוח משנת 1964 ומשנת 1991, וקבע כי הם אינם תקפים. על בסיס קביעה זו הורה בית המשפט לחאמד לסלק את ידו מן הבית. על פסק הדין של בית משפט השלום הוגש ערעור, שנדון בבית משפט זה בהרכב של שלושה (כב' השופטים מ' גל, צ' זילברטל וא' אפעל-גבאי, ע"א 6364/05 חאמד נ' חלבי (1.11.2005). בפסק דינם נימקו השופטים מדוע לא מצאו להתערב במסקנתו של בית משפט השלום: "מהראיות עולה שיפויי הכוח עברו מן העולם, לא פעלו לפיהם ולאחר מכן התנהגו בניגוד למפורט בהם. המערער טוען שגם אם יפויי הכוח אינם בתוקף, עדיין אין בכך כדי לבטל את העסקה גופה. ואולם, על פי התשתית העובדתית שהונחה בפני בית משפט קמא ניתן להסיק שלא רק יפויי הכוח בוטלו, אלא שכל הטרנזקציה שבוצעה בשנת 64' עברה מן העולם". יחד עם זאת, הוסיפו: "לאמיתו של דבר, המחלוקת האמיתית בין הצדדים הנוגעת לשאלת אכיפת עסקה במקרקעין, אינה צריכה להתברר בבית משפט השלום במסגרת דיון להחזקה ושימוש, אלא במסגרת תביעה בנושא של בעלות". דומה, כי על יסוד דברים אלה הוגשה התובענה הראשונה. התביעה השניה - ת"א 9226/07 ביום 20.5.2007 הגיש חאמד נגד מנהלי עזבון אסיא ולשכת רישום המקרקעין בירושלים תביעה למתן פסק דין המצהיר, כי חאמד הוא הבעלים של הנכס הרשום ע"ש המנוחה אסיא (ת"א 9226/07 דנן). סעד זה התבקש הן מכוח הסכם המכר שנטען שנחתם בין סופי לחאמד ביום 5.5.1997 והן מכוח הצו לקיום הצוואה, ובהסתמך על יפויי הכוח משנת 1964 ומשנת 1991, שלפיהם אסיא העבירה את נכסיה לסופי. התביעה השלישית - ת"א 9416/07 ביום 20.8.2007 הגיש קרש תביעה נגד חאמד, עיזבון המנוחה אסיה ולשכת רישום המקרקעין בירושלים, למתן פסק דין המצהיר, כי קרש הוא הבעלים על הנכס, מכוח הסכם המכר שלו עם חאמד שנחתם ביום 27.6.2004 (ת"א 9416/07). הדיון בשלוש התובענות אוחד בהחלטה מיום 13.2.2008 של כב' השופט צ' זילברטל (בכהונתו עדיין בבית משפט זה). בהחלטתו התייחס כב' השופט זילברטל לפסק הדין של השופט שמעוני שניתן בבית משפט השלום בתובענה שהגיש חלבי לסילוק ידו של חאמד מהנכס, ולפסק הדין בערעור שנזכרו לעיל, וקבע כי: "מעיון בפסקי הדין הנ"ל עולה, כי שאלת תוקפם של יפויי הכוח הנ"ל משליכה ישירות על המחלוקת בדבר זכויותיו של חאמד בנכס, שכן חאמד הוא אחד הנהנים על פי צוואתה של סופי הנ"ל. נמצא, כי כדי להכריע בשלושת התובענות יהיה צורך להיזקק לשאלת תוקפם של יפויי הכוח ולשאלה זו קשר הדוק עם השאלה מי הוא בעל הזכויות בנכס". להלן נפרט את טענות הצדדים בכל שלוש התובענות, ולאחר מכן נדון בשאלות השנויות במחלוקת, כאשר השאלה המרכזית היא שאלת תוקפם של יפויי הכוח. עיקרי טענות הצדדים חלבי טוען, כי האחיות סופי ואסיא חתמו על יפויי הכוח בשנת 1964 בהיותן רווקות וברצונן לשמור על נכסיהן, באופן שיישארו לאחת שתאריך חיים מהאחרת. לטענתו, באותה תקופה, יפויי כוח דומים נערכו ונחתמו כדי לעקוף איסור דתי להעביר זכויות ירושה בצוואה. כמו כן, על פי הדין הירדני שחל באותה עת, אם לא נעשה שימוש ביפויי הכוח, תוקפם פג בתום שנה ממועד החתימה. האחיות לא עשו כל שימוש ביפויי הכוח כל עוד הן היו בחיים, ועל כן ליפויי הכוח אין תוקף. עוד נטען, כי בחייהן ניהלו האחיות את נכסיהן בנפרד, וכי נכסיה של סופי מעולם לא הועברו לאסיא ונכסיה של אסיא מעולם לא הועברו לסופי. נטען, כי גם אם יפויי הכוח היו בתוקף, הרי שנכסי סופי, שנפטרה ראשונה, היו עוברים לאסיא, וממילא חאמד לא היה יורש את נכסיה. לעניין יפויי הכוח משנת 1991 טוען חלבי, כי אף הם נערכו למראית עין בלבד וחסרי תוקף. נטען, כי העובדה שביפויי הכוח משנת 1991 נכללו אותם הנכסים שנכללו ביפויי הכוח משנת 1964 מלמדת, כי יפויי הכוח משנת 1964 לא נועדו למכירה בחיים וכי האחיות המשיכו לראות בנכסים כשייכים למי שבבעלותה הם רשומים. עוד טוען חלבי, כי החל משנת 1988 הייתה אסיא סנילית וחסרת כשרות משפטית, וגם מטעם זה אין תוקף לחתימתה על יפויי הכוח משנת 1991. הן לעניין יפויי הכוח משנת 1964 והן לעניין יפויי הכוח משנת 1991 טוען חלבי, כי קיים השתק פלוגתא כנגד חאמד, שלפיו הוא מנוע מלהעלות כל טענה בנוגע לתוקפם של יפויי הכוח, לאחר שבית משפט השלום בירושלים קבע כי יפויי הכוח אינם בתוקף, ועל בסיס קביעה זו הורה על סילוק ידו של חאמד מן הנכס. נטען, כי אף קרש מושתק מלהתדיין באותה פלוגתא שכבר הוכרעה, בין משום שהוא חליפו של חאמד ובין משום שהוא בעל אינטרס זהה. אשר להסכם משנת 1997 שבין סופי לחאמד, טוען חלבי כי הוא בטל, משתי סיבות עיקריות: האחת, כי ההסכם נערך על בסיס יפויי הכוח משנת 1991, שהיו בטלים וחסרי תוקף, מהסיבות שהוזכרו לעיל. הנכס לא הועבר לסופי ועל כן חאמד לא היה יכול לקנות אותו ממנה; השניה, העסקה מעולם לא דווחה לרשויות המס, וחאמד העלימה ואף לא טען לקיומה במסגרת הגנתו בתביעה לסילוק יד שהוגשה נגדו. ממילא, טוען חלבי, לחאמד לא היו זכויות בנכס ולא היה לו מה למכור לקרש. בנוגע להסכם המכר בין חאמד לקרש טוען חלבי, כי הוא פיקטיבי ונעשה למראית עין בלבד. נטען, כי התמורה שנקבעה לא הולמת את הערך האמיתי של הנכסים שנקנו על פי הסכם המכר שהוצג, כי התמורה לא שולמה, כי העסקה לא דווחה לרשויות המס וכי היא בוטלה לאחר מכן על ידי הצדדים. עוד נטען, כי ההסכם מיום 27.6.2004 מתייחס לנכסים שחאמד קיבל בירושה מסופי, ואילו הנכס רשום על שם אסיא, ועל כן אינו יכול להיכלל בהסכם. בכתב ההגנה שהוגש ביום 21.10.2004 בת"א 6294/04 טען חאמד, כי יש לדחות את התביעה על הסף מפני "הליך תלוי ועומד" בבית משפט השלום בירושלים, בו נדונה סוגיה זהה והיא שאלת תוקף יפויי הכוח נשואי התביעה. לאחר שניתן פסק הדין ונדחה ערעור שהגיש, במסגרת תשובה לבקשה למתן פסק דין שהגיש חלבי, טען חאמד כי בית משפט השלום הכריע בסוגיית יפויי הכוח במסגרת סמכותו הנגררת, ועל כן הכרעתו אינה מהווה מעשה בית דין ואינה יוצרת השתק פלוגתא. נטען, כי הסמכות להכריע בשאלה זו נתונה לבית משפט זה, וכי הראייה לכך היא התביעה שהגישו חלבי נגדו. בתביעתו בת"א 9226/07 טען חאמד, כי הוא הבעלים על הנכס, שכאמור רשום על שם המנוחה אסיא. זאת, מאחר שהוא היורש הבלעדי של סופי על פי הצו לקיום הצוואה. לטענתו, על אף שהנכס רשום על שם אסיא, הוא שייך לסופי, שרכשה אותו מאסיא, על פי יפויי הכוח משנת 1964, שמספרו 868/64, וכן על פי יפויי הכוח משנת 1991, שמספרו 346/91, ושתמורתו שולמה לה. על כן, במועד פטירתה של אסיא עובר הנכס להיות חלק מירושת סופי, ומכאן שחאמד זכאי להיות הבעלים על הרכוש. נוסף על כך טען חאמד, כי רכש את הנכס מסופי לפני פטירתה, ושילם לה את תמורתו המלאה - 300,000 דולר. לטענתו, במועד שסופי מכרה לו את הבית היא התגוררה בבית ונהגה בו מנהג בעלים. בתשובותיו לטענות שהועלו נגדו בת"א 9416/07 על ידי קרש, טען חאמד, כי לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט השלום, שהורה על סילוקו של חאמד מהבית, בוטל ההסכם שנחתם בינו לבין קרש, והצהרה על ביטול ההסכם, מיום 10.2.2006, נמסרה לאגף מיסוי מקרקעין בירושלים, שאישר את ביטול המכירה. כן נטען, כי קרש שילם פחות ממחצית התמורה עבור ההסכם ובכך הפר את ההסכם. עוד הוסיף חאמד, כי היה נכון להשיב לקרש את התמורה ששולמה, אך מסיבות כלכליות לא עלה בידו להשיב את הסכום. עוד נטען, כי הגשת התביעה נגדו על ידי קרש בשנת 2007, על אף שההסכם נחתם בשנת 2004, מעידה על חוסר תום לבו של קרש, שידע על ההליכים המתנהלים לסילוק ידו של חאמד מהבית, ולא ביקש להצטרף אליהם. קרש טוען, כי ההסכם בינו ובין חאמד תקף, והוא אף דיווח עליו לרשויות המס. לעניין ההצהרה על ביטול ההסכם טוען קרש, כי חאמד ביקש ממנו לשלוח הודעה לרשות המיסים על ביטול המכירה, על מנת להתחמק מחובות תשלום מס שהוטלו עליו, תוך שהבטיח לו שהעסקה ביניהם לא תבוטל, וכי הצדדים ימשיכו לפעול על פי האמור בהסכם. נטען, כי חאמד מעולם לא שלח לקרש הודעה על ביטול ההסכם או על הפרתו, וכי אף לאחר ההודעה לרשות המיסים על ביטול ההסכם המשיך קרש לשלם לחאמד סכומים על פי ההסכם. זאת ועוד, ביום 12.7.2006, חצי שנה לאחר ההצהרה על ביטול ההסכם, הגיש חאמד ללשכת רישום המקרקעין בירושלים בקשה לרשום הערת אזהרה לטובתו של קרש וכן בקשה לרשום את הנכס על שם קרש, ואף חתם על יפויי כוח בלתי חוזר לצורך רישום הנכס על שם קרש. פעולות אלו מלמדות, כך הטענה, כי עסקת המכר בין חאמד לקרש תקפה, ועל כן, לטענת קרש, הזכויות בנכס הן שלו. יורשי עזבונו של חאמד טוענים, כי צירופם לתובענות נעשה שלא כדין, מאחר שלא הוצא צו ירושה ולא מונה מנהל לעזבון. כן נטען, כי לא קיימת יריבות בינם לבין חלבי או קרש, וכי על פי חוק הירושה, תשכ"ה-1965, בהיעדר חלוקה של נכסי עזבון המנוח, מנוע קרש מלתבוע את היורשים על התחייבות שנבעה מעסקה שבינו לבין המנוח. היורשים סומכים על שיקול דעתו של בית המשפט בנוגע לשאלה האם יש עסקת מכר תקפה בנכס, ומבקשים כי ככל שיקבע שהעסקה תקפה, ימונה על ידי בית המשפט מנהל לעזבון. על הראיות הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. העידו לפניי קרש ועו"ד אימאן דאוד, שייצג את קרש וחאמד בעסקת המכר. מטעם חלבי הוגשה חוות דעת של עו"ד נביל משחוור, שאף הוא העיד לפניי. יצוין, כי חאמד הגיש תצהיר, אך לא נחקר על תצהירו, בשל פטירתו. ב"כ הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב. בטרם הכרעה, מוצא אני לנכון להתנצל שנית לפני הצדדים ובאי כוחם על העיכוב במתן פסק הדין שנבע, בין השאר, מעומס עבודה חריג במיוחד. דיון והכרעה האם יש תוקף ליפויי הכוח משנת 1964? לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים ובחוות הדעת של עו"ד נביל משחוור, ולאחר ששמעתי את העדים שהופיעו לפניי, שוכנעתי כי דין התביעה בת"א 6294/04 להתקבל, וכי יפויי הכוח משנת 1964 בטלים. כאמור, עניינה של תביעת חלבי בת"א 6294/04 הוא ביטול תוקפם של יפויי הכוח ההדדיים משנת 1964 בין האחיות אסיא וסופי. שאלה זו נדונה והוכרעה על ידי בית משפט השלום, על אף שהכרעה בה משליכה על זכויות הבעלות של הצדדים, שכידוע נמצאת בסמכותו הייחודית של בית משפט זה. בית משפט השלום דן בשאלת תוקף יפויי הכוח כעניין שבגררא לתביעת סילוק היד שהונחה לפניו, במסגרת סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וקבע כי הם אינם תקפים. אולם, הכרעתו שבגררא אינה מהווה השתק פלוגתא בנושא שבסמכותו הייחודית של בית משפט זה. כך נקבע בשורה של פסקי דין. בע"א 10112/03 פת נ' קטלן-אסן ( 4.10.09), נדונה הכרעתו של המפקח על רישום המקרקעין בדבר זכויות בעלות, לצורך בירור עילה של הסגת גבול. נפסק (שם, בפסקה 24, על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור): "בענייננו, דחה כאמור המפקח את תביעתה של נציגות הבניין. הכרעתו לגבי היקף הזכויות בגג נדרשה לצורך בירור טענת הסגת הגבול אלא שאין מחלוקת שהכרעתו בעניין היקף הזכויות ניתנה בגררא ומשכך אין היא יכולה להוות השתק פלוגתא בין הצדדים, זאת מן הטעם שכאשר עניין שהוכרע בגררא מתעורר שוב בהתדיינות אחרת בין בעלי הדין לפני בית משפט שלו נתונה הסמכות הייחודית לדון בעניין, לא יהיה בכוחה של אותה הכרעה שניתנה בגררא, לכבול את ידיו של בית המשפט או בית הדין בעל הסמכות המקורית. במילים אחרות: אין בכוחה של אותה הכרעה אגבית לשמש מעשה בית דין לגבי בית משפט או בית דין לו נתונה הסמכות הייחודית". (כן עיינו: ע"א 7510/06 תמיר נ' הסל (11.10.2010), סעיף14 לחוות דעתו של כב' השופט ח' מלצר); ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749, 755 (1991) ובספרה של פרופ' נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 231 (1991)). מכאן, שיש לבחון את תוקפם של יפויי הכוח משנת 1964 ומשנת 1991. מסקנתי בסוגיה זו אינה שונה ממסקנת בית משפט השלום, אף כי נימוקיי שונים, להלן אפרטם. מקובלת עליי חוות דעתו של עו"ד נביל משחוור, בדבר מטרת החתימה על יפויי הכוח. אציין, כי לא הוגשה חוות דעת נגדית, אך המומחה נחקר על חוות דעתו, וזו לא הופרכה. על פי חוות הדעת מיום 30.10.1999 (ת/4), מטרת עריכת יפויי הכוח הייתה לעקוף דרכי הורשה שנקבעו בחוק ולדעתו, בכוונתן של האחיות היה להוריש את רכושן האחת לשנייה שתיוותר בחיים. המומחה הוסיף, כי על פי הדין הירדני, יפויי הכוח נעדרי תוקף שנה לאחר שנחתמו ואין להשתמש בהם למטרות רישום בטאבו. בחקירתו, פרט המומחה דרכים משפטיות בהן ניתן לרשום בהליך של רישום ראשון את הקרקע, גם אם תוקפו של יפויי הכוח פג (פרוטו' עמ' 34). לטענת בא כוחו של קרש, קיומן של דרכים אלו מוכיחות שגם אם פורמאלית יפויי הכוח אינו בתוקף, העסקה בין הצדדים אינה מתבטלת. לטענתו, העסקה בין האחיות תקפה גם מטעמים של הכרה בזכויות שביושר, שאליבא דמומחה חלות גם בדין הירדני (פרוטו' עמ' 36). אין בידי לקבל טענות אלו. ראשית, משום שהאחיות עצמן לא עשו כל שימוש ביפויי הכוח בעודן בחיים, ועל כך אין מחלוקת. שנית, משום שהליכים לרישום ראשון לא ננקטו על ידי האחיות, ולא על ידי אחר, ועל כן לא ניתן לייחס משמעות כלשהי לאפשרות של רישום על אף שפג תוקפו של יפויי הכוח, במקרה זה. שלישית, על מנת להכיר בעסקה שלא עמדה בתנאים הפורמאליים הנדרשים מכוח זכויות שביושר, צריך בית המשפט, בשלב ראשון, להשתכנע כי שולמה התמורה וכי הייתה לצדדים גמירות דעת בעת כריתת העסקה. במקרה דנן, יפוי הכוח מציין בלשון עבר, כי אסיא מכרה את הנכס לסופי וכי היא קיבלה את התמורה בגין הנכס. מעבר ללשון יפויי הכוח, אין כל הוכחה כי התמורה שולמה לאסיא. נהפוך הוא, בחייהן המשיכו האחיות לנהוג מנהג בעלים כל אחת בנכסיה, ובצו הירושה שהותירה אחריה המנוחה סופי, היא כללה אך ורק את נכסיה שהיו רשומים על שמה. לו הייתה עסקה אמיתית בין האחיות, ותמורה משולמת, מתבקש היה שיינתן לה ביטוי עוד בחייהן, גם אם לא בדרך של רישום. לא זו אף זו, המנוח חאמד הצהיר כי מעולם לא עשה שימוש ביפויי הכוח ולא פעל בנכסי המנוחה אסיא (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון בת"א 24331/97 בבית משפט השלום, נספח 8 לראיות התובע - חלבי). הצהרה זו מחזקת את הטענה, שיפויי הכוח נעשו למראית עין בלבד, מכוח הנוהג שהיה קיים בזמן השלטון הירדני. רביעית, קיומם של יפויי הכוח משנת 1991, הכוללים את אותם הנכסים שהופיעו ביפויי הכוח משנת 1964, מעידים על גמירות דעתן של האחיות, על כך שלא החשיבו כתקפים את יפויי הכוח שערכו בשנת 1964, שכן לו היו בתוקף, מה הטעם בעריכת יפויי כוח נוספים?! מכאן, שיפויי הכוח משנת 1964 נערכו למראית עין והם בטלים. האם יש תוקף ליפויי הכוח משנת 1991? בית משפט השלום השיב על שאלה זו בשלילה, ונימק, כי בהיות יפויי הכוח ההדדיים שנערכו בין האחיות כלליים, בניגוד ליפויי כוח בלתי חוזרים, תקפם פג בהתרחש אחד מהמקרים המנויים בסעיף 14 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, או בחלוף 10 שנים, על פי סעיף 6(א) לחוק להגנת רכוש מופקד, התשכ"ה-1964. מאחר שלא נעשה עד למועד פטירתן של האחיות ובעצם עד יום מתן פסק הדין כל שימוש ביפויי הכוח - הרי שהם בטלים (פסקאות 10-9 לפסק הדין של כב' השופט י' שמעוני). לטענת קרש, בית המשפט השלום הגיע למסקנה כי יפויי הכוח משנת 1991 בטלים, מבלי שהונח לפניו הסכם המכר בין המנוחה סופי למנוח חאמד מיום 5.5.1997, שנערך שבועות ספורים לפני פטירת סופי, שלפיו היא פעלה בהתאם ליפויי הכוח משנת 1991, ומכרה לחאמד את הבית שהועבר לה מהמנוחה אסיא. נטען, כי לו היה מונח לפניו ההסכם, מסקנתו הייתה שונה, מאחר שההסכם הוא עדות לכך שפעלו בהתאם ליפויי הכוח עוד בהיות האחיות בחיים. לטענת חלבי, גם בסוגיה זו יש מעשה בית דין. לעניין ההסכם בין המנוחה סופי למנוח חאמד נטען, כי חאמד לא עשה שימוש בהסכם המכר לצורך הגנתו מפני התביעה לסילוק יד בבית המשפט השלום, ועל כן הוא מושתק מלהעלות טענות לגבי קיומו בהליך זה. זאת ועוד, העובדה שלא חשף את ההסכם בהליך בבית משפט השלום מלמדת על כך שהוא זנח את ההסכם וראה בו כחסר תוקף. לגופו של עניין טוען חלבי, כי הסכם המכר בטל, מפני שהוא נסמך על יפויי כוח בטלים. לטענתו, בשנת 1991 הייתה אסיא חסרת כשרות משפטית לחתום על יפויי הכוח, מפאת מחלת הסניליות שלקתה בה מאז שנת 1988. כן נטען, כי חלפו למעלה מ-10 שנים מיום עריכת יפוי הכוח הכללי, מבלי שננקטה פעולה רישומית במקרקעין מכוחו, ועל כן הוא בטל. אשר למחלתה של אסיא טוען קרש, כי לא הוכח שאכן הייתה סנילית, ואף אם היה מוכח כן, לא הוכח כי בשל מחלתה הייתה חסרת כשרות משפטית לחתום על יפויי הכוח. קבעתי לעיל כי אין השתק פלוגתא בשאלות שהכריע בהם בית משפט השלום בסמכותו הנגררת, ואשר הן מצויות במסגרת סמכותו הייחודית של בית משפט זה. אשר על כן, יש לבחון את שאלת תקפם של יפויי הכוח משנת 1991 בהתאם לדין החל ועל פי הראיות שהובאו לפניי בהליך זה. על יפויי הכוח משנת 1991 חל הדין הישראלי. סעיף 14 לחוק השליחות מונה את המקרים בהם מסתיימת השליחות: ביטול השליחות על ידי השולח או השלוח; מות השולח או השלוח; גריעת כשרותו המשפטית של השולח או השלוח וכאשר השולח או השלוח הוכרז פושט רגל. גם אם תתקבל טענתו של קרש כי נעשה שימוש ביפויי הכוח עוד טרם מותה של המנוחה סופי ובטרם חלפו 10 שנים ממועד החתימה על ייפויי הכוח הללו, נשאלת השאלה אם המנוחה אסיא הייתה ברת כשרות משפטית בזמן שחתמה על יפויי הכוח בשנת 1991, או בזמן כריתת הסכם המכר בשנת 1997 בין המנוחה סופיה, בשמה של המנוחה אסיא, לבין המנוח חאמד. בפסק הדין לקיום צוואתה של המנוחה סופי קבע בית משפט זה ברשימת העובדות המוכחות, כי המנוחה אסיא "חדלה מלתפקד עקב סניליות מוקדמת כבר החל מ-1988" (כב' השופט א' בן זמרה בתיק עז' 689/97 חאמד נ' חלבי (21.2.1997) בפסקה 2ג(1) לפסק הדין, נספח ה' לתצהיר קרש). קביעה זו נסמכה, ככל הנראה, על צו מינוי האפוטרופוס, שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי בירושלים שצורף לבקשת ההתנגדות לצוואה, מטעם חלבי. בבקשת ההתנגדות, שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 18.9.1997, תואר מצבה של אסיה: "המתנגדת, בת תשעים, סנילית חלקית מאז שנת 1988 או סמוך לכך ולפחות מאז שנת 1991 סנילית טוטאלית, מחוסרת הכרה באופן מתמיד, נעדרת כושר אבחון אינה מתמצאת בסביבתה, בזמן ובמתרחש סביבה, ומאושפזת כיום בבית מקלט לחוסים. בנסיבות אלה ונוכח העובדה שהמתנגדת אינה יכולה לדאוג לענייניה מונה מר עומר ראוף חלבי, בנו של בן דודה המנוח ראוף חלבי, אפוטרופוס עליה". (העתק הבקשה והעתק צו האפוטרופסות שניתן ביום 2.9.1997 על ידי בית הדין הכנסייתי בירושלים צורף לתצהיר חאמד בת"א 9226/07 דנן, נספח ח'). כמו כן, נסמכה הקביעה בדבר מצבה הרפואי של אסיה על הסכמת בא כוחו של חאמד לחוות הדעת שהוגשה מטעם חלבי להוכחת מצבה הרפואי של אסיה, וכלשונו: "אין מחלוקת שהיא [אסיה - א' פ'] מ-89' או 91' או 92' לא הייתה איתנו, זה אני מסכים". (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון בעז' 689/97, נספח יד' לתשובת חלבי לבקשה למתן צו מניעה זמני, בש"א 6662/07 בת"א 9416/07). זאת ועוד, בסיכומיו שהוגשו לבית המשפט העליון, בהליך הערעור שהגישו חלבי על צו קיום הצוואה, מציין בא כוחו של חאמד, במסגרת פרק העובדות, כי: "במהלך השנים, מצבה המנטלי של האחות המנוחה אסיה חלבי התדרדר ומסוף שנות ה-80 הפכה לסנילית. למרות מצבה של האחות היא המשיכה להתגורר בבית האחיות וטופלה על ידי המנוחה [סופי - א' פ']". (נספח יג' לתשובת חלבי לבקשה למתן צו מניעה זמני, בש"א 6662/07 בת"א 9416/07). הנה כי כן, חאמד עצמו טען, כי אסיא חדלה מלתפקד החל מסוף שנות השמונים, ואף ישנה קביעה שיפוטית שקובעת כן, שנסמכה על הסכמתו בדבר מצבה הרפואי, וכן על צו מינוי אפוטרופוס שניתן בשנת 1997, כאמור, ושלא היה חולק על נחיצותו. כעת, עזבון המנוח חאמד, הבא בנעליו, ואף קרש, כחליפו, מושתקים מלהעלות טענה עובדתית סותרת אשר לסוגיה זו. בפסיקה נקבע, כי הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים וכי תחולת ההשתק אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634 (2005)). גם אם תתקבל טענת קרש, שחלבי לא הוכיח כי מחלתה של המנוחה אסיא פגעה בכשרותה המשפטית, הרי שבודאי לא ניתן לחלוק על העובדה שבשנת 1997 נקבע בצו שיפוטי כי אסיא אינה ברת כשרות משפטית ומונה לה אפוטרופוס שיטפל בענייניה. אשר על כן, אף אם תתקבל טענת קרש וחאמד, כי יפויי הכוח משנת 1991 שקפו את רצונן האמיתי של האחיות להעביר את נכסיהן האחת לשנייה, תוקפם של יפויי הכוח פג במועד גריעת כשרותה המשפטית של אסיה. על סמך הנתונים העובדתיים שסקרתי לעיל לא ניתן לקבוע את המועד המדויק בו נגרעה כשרותה המשפטית של אסיה, אולם ניתן לקבוע, למעלה מכל ספק, לדעתי, כי במועד חתימת ההסכם בין סופי לחאמד ביום 5.5.1997, לא הייתה אסיה ברת כשרות משפטית, ועל כן הפעולות אשר ביצעה סופי בשם אחותה אסיה בטלות, מאחר שהן נסמכו על יפוי כוח בטל. אעיר, כי אף אני איני רואה את הצורך בהסכם המכר מיום 5.5.97 למכירת נכסים שונים של סופי לחאמד, שעה שהיא מורישה לו את נכסיה בצוואה מאותו יום. לו הייתה גרסתם של חאמד וקרש מתקבלת, היה הדבר תמוה. סיכום מהאמור עולה, כי חאמד ירש את נכסיה של סופי, הרשומים על שמה, וכי לא היו לו זכויות בנכס הרשום על שם אסיה, שמכר חאמד לקרש. אשר על כן, לעסקה בין חאמד וקרש אודות הנכס הרשום על שם אסיה אין תוקף, וזאת מבלי להידרש לטענות ההדדיות בדבר הפרת ההסכם וביטולו שהעלו הצדדים לו. על יסוד האמור לעיל, אני קובע כי: התביעה בת"א 6294/04 - מתקבלת. אני מצהיר כי יפויי הכוח הבלתי חוזרים ההדדיים משנת 1964 בין האחיות המנוחות אסיה וסופי, שמספרם הסידורי הוא 868/64 ו - 869/64 - בטלים. התביעה בת"א 9226/07 - נדחית. התביעה בת"א 9416/07 - נדחית. בשים לב להליכים הרבים שנוהלו בתובענות אלה, אני מחייב את קרש לשאת בהוצאות של חלבי ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪. מסמכיםייפוי כוח