מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דחיית תביעת רשלנות מקצועית עו"ד דיני משפחה: מבוא וטענות הצדדים התובעת נישאה לשוחט (להלן: "מר שוחט") בשנת 1975. מנישואים אלה נולדו להם ארבעה ילדים. לימים, יחסי בני הזוג עלו על שרטון, ובשנת 1999 ערכו ביניהם הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד ביום 16.6.99. הסכם הגירושין נחתם בהסכמה ללא התדיינות, את ההסכם ערכה עו"ד (להלן: "הנתבעת"), אשר ייצגה את שני הצדדים בעת עריכת ההסכם. בשנת 2003 ניסו בנה"ז לחזור ולחיות יחד, ומשניסיון זה לא צלח, עתרה התובעת באוק' 2004 לביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ לבטל את הסכם הגירושין, בטענה כי הולכה שולל וויתרה מעל ומעבר. ביהמ"ש בתמ"ש 17071/03 דחה את תביעתה זו של התובעת. ביום 30.5.05 התגרשו בנה"ז, ובאותו מועד רק אחד מארבעת ילדיהם היה קטין. בהסכם הגירושין, הוסכם כי דמי המזונות יעמדו על סך 5,000 ₪ לחודש. הקטין שהיה כבן 13, עבר להתגורר עם אביו באמצע שנת 2006, ובמרץ 2007 הגיש מר שוחט תובענה כנגד התובעת לביטול מזונות הקטין מאחר והקטין בחזקתו, וכן להשבת דמי המזונות ששילם מאז הקטין אצלו ועד הגשת התובענה. 5. בני הזוג קיימו התדיינות ארוכה ביניהם באשר לפרשנות סעיף 4 ח' להסכם הגירושין, הקובע כדלקמן: "למען הסר ספק, מודגש כי תשלום המזונות עפ"י סעיף זה ייעשה גם אם יבחרו הקטינים בזמן מן הזמנים בתקופת החיוב בתשלום המזונות להתגורר עם הבעל". לשיטתה של התובעת, הוסכם בין הצדדים כי גם אם הקטין יעבור להתגורר עם אביו דרך קבע, ימשיך מר שוחט לשלם את דמי המזונות השוטפים בסך 5,000 ₪ לחודש לידי התובעת. לגרסת מר שוחט, סעיף זה לא בא אלא להבהיר כי בעת החופשות, בסופ"ש או במקרים חריגים של מחלה או נסיעה לחו"ל, ימשיכו דמי המזונות להיות משולמים כסדרם. הצדדים לא דנו באפשרות של מגורי קבע של הקטין אצל אביו, לא צפו זאת ולא הוסכם על כך מאומה. ביהמ"ש לענייני משפחה בפסק דין מנומק, פירש את המונח "בזמן מן הזמנים" כמונח המתכוון למגורים ארעיים במשך תקופות זמן קצובות ולא פירש מונח זה כמגורי קבע. פסיקתו זו של ביהמ"ש, אף עמדה בערעור. בהליך הערעור, הסכימו הצדדים לפסיקה לפי סעיף 79 א', וביהמ"ש לערעורים הקטין לתובעת את סכום ההחזר בגין תשלומי עבר. במסגרת בקשת דחייה על הסף, טען ב"כ הנתבעת בפניי כי למעשה קיים השתק פלוגתא, ועל כך דין התביעה כנגד הנתבעת על ניסוח רשלני של סעיף 4 ח' להידחות. בהחלטתי מיום 9.2.10, קבעתי כי אכן על חלק מהפלוגתאות קיים השתק פלוגתא, שכן קיימת הכרעה של ביהמ"ש שהינה חלוטה, ובימ"ש זה לא יכול להגיע למסקנה עובדתית אחרת. כך למשל קיים השתק פלוגתא באשר לטענה העובדתית של התובעת, כי סעיף 4 ח' בא לפצות על הזכויות עליהן ויתרה. ביהמ"ש קבע מסקנה עובדתית, כי הסעיף דן במסגרת הסדר המזונות ולא במסגרת ההסדר הרכושי (עמ' 8-9 לפסק הדין של כב' הש' קיציס). אם כך, בימ"ש זה לא יגיע למסקנה אחרת. יחד עם זאת, הנתבעת לא היתה בעלת דין בהתדיינות הקודמת, ולא הועלתה טענה כנגד הנתבעת כי התרשלה בניסוח סעיף 4 ח' להסכם. בימ"ש אף דן בשאלה זו ולא קבע מסמרות בעניין. בימ"ש קבע, כי הסעיף נתון לשתי פרשנויות, והעדיף את פרשנות מר שוחט שלדעת ביהמ"ש משקפת את אומד דעתם של הצדדים באותה עת. בתובענה זו, יש לברר האם התרשלה הנתבעת בניסוח הסעיף בהסכם באופן שלא נתן ביטוי להסכמת הצדדים. עוד טענה התובעת כנגד הנתבעת, כי בעדותה בביהמ"ש העידה עדות מגמתית כדי להטות הכף לטובת מר שוחט שהיה לקוח שלה בעבר במסגרת עבודתו בחברה משפחתית. באשר לטענה זו, קבעתי בהחלטתי מיום 9.2.10, כי קיים השתק פלוגתא שכן בימ"ש לענייני משפחה קבע באופן ברור ונחרץ כי: "עו"ד X היתה עדה ניטראלית, נעדרת עניין או אינטרס בתוצאות המשפט. ככזו לא מצאתי כל סיבה לפקפק בעדותה". (עמ' 9 לפסה"ד של כב' השופטת קיציס) בימ"ש זה איננו יכול להגיע למסקנה עובדתית אחרת, שעדות הנתבעת היתה מגמתית ומוטית, שעה שביהמ"ש מצא אותה ניטראלית ונטולת כל אינטרס. התובעת הסתמכה על הערת ביהמ"ש מפי כב' הש' שילה בערכאת הערעור, שקבעה כדלקמן: "לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הפרקליטים, ומחמת הספק שהתעורר בי באשר למשקלה של עדות עוה"ד שלא זכרה את הנסיבות בהן נכתב סעיף 4 ח', ודבריה בעניין זה נאמרו בעיקר כפרשנות ולא כעניין שבעובדה. אני סבור שיש מקום לפשרה כספית". בהחלטתי מיום 9.2.10, סברתי אז כמו גם היום כי אין באמירה זו כדי להטיל דופי בנתבעת. נהפוך הוא, ביהמ"ש התרשם כי מאחר והנתבעת לא זכרה את הנסיבות של הוספת סעיף 4 ח', הרי עדותה היא כעדות מומחה. כעדות מקצועית, ולא כעדה סובייקטיבית שיכולה להעיד על הנסיבות ואומד דעת הצדדים לצד זה או אחר. לאור החלטתי מיום 9.2.10, כל שנותר הוא לבדוק אם אכן התרשלה הנתבעת בניסוח סעיף 4 ח' להסכם. לשם כך, תמכה התובעת תביעתה בחוות דעת של עו"ד צפת, והנתבעת תמכה גרסתה בחוות דעתו של עו"ד שלם. טוען ב"כ הנתבעת, כי לו יתברר עובדתית שלא היה כל הסכם בין הצדדים לתשלום מזונות בכל מקרה, גם במקרה של מגורי קבע של הקטין אצל אביו, הרי לא התרשלה הנתבעת, שכן זו התוצאה הסופית של ההתדיינות בין הצדדים. לטענת התובעת, גם אם יתברר שלא זו היתה הסכמת הצדדים, הרי נגרמה התדיינות מיותרת שיכלה לחסוך הוצאות משפט. אני סבורה כדעת ב"כ הנתבעת, כי כל התביעה לרבות חווה"ד המשפטית שתמכה בה, נסמכת על הטענה העובדתית כי התובעת ביקשה מהנתבעת ש"תגן" עליה במובן זה שתקבל דמי מזונות בכל מקרה גם אם הקטין יעבור להתגורר דרך קבע אצל אביו. שאחרת, לא ברור מדוע התדיינה עם בעלה, שהרי אם לא כך ביקשה מעוה"ד, הרי האלטרנטיבה האחרת היתה שהסעיף מתייחס במונח "זמן מן הזמנים" להעברה ארעית בלבד של הקטין לאביו כפי שקבע ביהמ"ש בסופו של יום. אם כך, מדוע התנגדה התובעת לתובענה של מר שוחט? מדוע על הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט של התדיינות מיותרת? ההתדיינות לא היתה מיותרת לו ייקבע עובדתית כי אכן התובעת ביקשה מצב אחד בעוד שניסוח הסכם גרם לתוצאה אחרת. ב. דיון בשאלה מה דרשה התובעת בעת המו"מ 1. כבר ייאמר, כי מחקירתה של התובעת עולות מספר סתירות ותמיהות המעידות על מהימנות גרסתה. העובדה עליה נשענת התביעה על פיה הודתה הנתבעת בעדותה בביהמ"ש לענייני משפחה, כי היה זה "ניסוח לא מוצלח", אין בו עדיין כדי לקבוע אוטומטית כי הנתבעת התרשלה. ייתכן והניסוח לא מוצלח, אך הוא שיקף במדויק את כוונת הצדדים כפי שקבע ביהמ"ש בסופו של יום, והתדיינות שניהלה התובעת עם מר שוחט לא היתה אלא מחשבה בדיעבד, וכמשקל נגד לתובענה להחזר התשלומים. רק אם כאמור יגיע ביהמ"ש זה למסקנה עובדתית כי התובעת ביקשה להבטיח מזונותיה בכל תנאי, אוכל להגיע למסקנה עובדתית כי הניסוח אכן לא מוצלח, שכן בסופו של יום הוביל לתוצאה אחרת. יש לזכור, כי ההסכם נחתם בין הצדדים בשנת 1999 שעה ששניים מילדי הצדדים היו קטינים, קארין ילידת 1982 היתה כבת 17, ועידו בן הזקונים יליד 1993 שהיה כבן 6. רק בשנת 2006, עבר עידו שהיה כבן 13 להתגורר עם אביו. לא סביר בעיניי כי בעת חתימת ההסכם, יכלו לצפות שני בני הזוג סיטואציה בה יעבור הקטין להתגורר דרך קבע עם אביו. נושא הציפייה מראש הינו קריטי ומשמעותי, ובניגוד לדעת ב"כ התובעת אינני סבורה כי יש להקל בו ראש. שכן לו יכלו הצדדים לצפות סיטואציה כזו, תומך הדבר בגרסת התובעת, ואילו לא יכלו לצפות סיטואציה כזו, הרי תומך הדבר בגרסת מר שוחט דווקא ובגרסת הנתבעת כי מעולם לא נדרשה לתת ביטוי בהסכם למצב בו הקטין יתגורר דרך קבע עם אביו. לצורך כך, יש להתחקות אחר מצב בני הזוג ויחסיהם עם הילדים עובר לחתימת ההסכם. על כך מעיד מר שוחט כדלקמן: "ש. משאמרת שמערכת היחסים שלה וכו' עם הילדים, סתם עלה במוחי אותה עובדה שכשהבת שלה היתה חולה והיתה צריכה ללדת היא הלכה לארה"ב לעזור לה, האם זו לא מערכת טובה? ת. אם אתה רוצה להיכנס לזה אני אכנס לזה, אבל אני לא חושב זו הנקודה. היא נסעה לארה"ב, הבת שלי ילדה ואשתי נסעה אליה, הילד עבר לגור אצלי כי הוא לא יישאר לבד בבית. הוא עבר לגור אצלי, ומאז הוא נשאר אצלי לא בגלל זה שהיא היתה בארה"ב כי אחרי זה היה בר מצווה לילד, והיה לילד טראומה מאוד קשה מהאירוע שהיה לו בבית הכנסת, ואם אני לא טועה זה לקח שנה או שנה וחצי עד שבכלל היתה איזו תקשורת ביניהם, אז זה לא היה בגלל נסיעה לארה"ב. ש. לשאלת בימ"ש, ההתחלה היתה בגלל הנסיעה אבל בהמשך לא היה בגלל הנסיעה? ת. בצורה טבעית שהאמא עזבה את הבית, הבן עבר לגור איתי, אבל הוא המשיך להתגורר איתי בגלל נסיבות אחרות. ש. דבר נוסף, אם היא נסעה לארה"ב אז מערכת היחסים לא היתה כפי שתיארת קודם? ת. לא, אני אחדד את הנקודה. כשאנחנו כתבנו או שבאנו לכתוב את הסכם הגירושין בינינו, מערכת הילדים שלה עם הילדים היו מצוינים, אף אחד לא העלה על הדעת שיקרה מה שיקרה והתוצאה היא שהילדים יעזבו את הבית. אז מערכת היחסים בינה לבין הילדים לא דומה לחלוטין מה שהיה לפני ההסכם. אז כך, שאם אני טענתי שאם מערכת הילדים שלה עם הילדים זה היה אחרי ההסכם ולא לפני ההסכם". (עמ' 30 לפרו' שורות 1-18). מעדותו של מר שוחט, נצא למדים שמערכת היחסים של התובעת עם ילדיה עובר לחתימת ההסכם היתה טובה, והתערערה רק עם עזיבת מר שוחט את הבית ב- 2005. ובעצם עידו הקטין עזב לאביו רק לאחר חגיגת בר המצווה שלו בשנת 2006, ובעקבות טראומה שחווה בה. אם כך, הכיצד יכלו לצפות בנה"ז בשנת 1999 עובר לחתימת ההסכם סיטואציה כזו? אף עדות התובעת עצמה תומכת בדברים אלה. על אף שנשאלה, האם אז בשנת 1999 למרות הקשר ההדוק עם בנה עידו, יכלה לצפות שהוא יילך להתגורר עם אביו? השיבה: "כן, הוא היה קשור מאוד גם לאבא שלו" (עמ' 23 לפרו' ש' 29). הרי מספר שורות קודם באותו עמוד, מודה התובעת כי בנה הקטין היה כל עולמה, ורצונה היה שעידו יהא תמיד איתה (שורה 1-5 עמ' 23), וכך הודתה כי הפסיקה לעבוד עם לידתו, ולכן חשה קשר עמוק אליו (עמ' 23 לפרו' שורות 16-17). אם כך, תרתי וסתרי, מצד אחד מודה התובעת בקשר העמוק לבן הזקונים שהיה כבן 6 בעת חתימת ההסכם, ומאידך מעידה כי יכלה לצפות שיעבור לאביו. לטעמי, עדותה זו בלתי מהימנה ומגמתית בעליל. 6. חיזוק לכך אני מוצאת בנסיבות העברת הילדים לאביהם בשנת 2006 מתוך קריאת הדו"ח הסוציאלי שהוגש וסומן נ/1. מדו"ח זה, עולה כי לטענת התובעת היחסים היו טובים בין בנה"ז עד לעזיבה סופית של הבעל ב- 2003. אם כך, עובר לחתימת ההסכם ב-99 ואף כארבע שנים אחרי היחסים היו תקינים, ואין ספק כי סיטואציה בה האב יתגורר עם בנו הקטין דרך קבע לא עלתה במחשבת האם. הצדדים התגרשו בשנת 2005, ועפ"י הדו"ח הסוציאלי טענה התובעת כי מצב זה הביא להתדרדרות קשה ביחסים עד אשר גירשה התובעת את ילדיה הבוגרים קארין ויוסי מהבית, ואלה עברו להתגורר עם אביהם, מאז ניתקו עימה את הקשר לגמרי. עוד מהדו"ח נצא למדים, כי מאז יחסיו של עידו הקטין עם אימו התערערו, ובמהלך הבר מצווה בשנת 2006 פרצה מריבה בבית הכנסת ממנה נפגע הקטין ועבר להתגורר דרך קבע עם אביו. מדו"ח זה, נצא למדים כי האירועים שהחריפו את המצב היו בשנת 2005 גירושי בנה"ז סופית, וב- 2006 עזיבת האחים הבוגרים והמריבה בבר מצווה. אירועים אלה לא נצפו ולא היו ניתנים לצפייה שבע שנים קודם לכן. 7. אי הצפייה לפרידה מהבן הקטין משמשת לרועץ לגרסת התביעה ואיננה תומכת בה, שכן מדוע שתדרוש התובעת מהנתבעת להכניס סעיף הצופה סיטואציה שהיתה באותה עת רחוקה מהמציאות? אך על כך בלבד לא ניתן לדחות התביעה, ומסקנה עובדתית זו מהווה רק נדבך במכלול הנדבכים. 8. חוסר אמינות בגרסת התובעת עולה גם מהאמור בתצהירה בסעיף 14 שבו, בסעיף 14 לתצהיר מצהירה התובעת בשבועה כי כוונתה בעת חתימת ההסכם היתה "להיות בטוחה עד יומי האחרון בקבלת דמי מזונות" (הדגשה שלי א.מ.ג), ואלמלא היה מסכים לכך מר שוחט לא היתה חותמת על ההסכם ומוותרת על כל ההון המשותף. 9. התובעת נחקרה על כך בחקירה נגדית, והשיבה כדלקמן: "ש. איך יכול להיות שאת אומרת שזה עד גיל 18 ואילו בתצהירך את כותבת עד יומך האחרון? ת. אני אסביר לך. לא כתבת את זה בשום מקום אחר. ת. כוונתי היתה כך, כשעידו היה קטן בן 4-5, רציתי להבטיח לי שעד שהילד שלי יהיה בגיל 18 אני אוכל להתמודד עם הנטל הכלכלי, שאוכל לגדל את ילדי הקטן ואת שאר ילדיי בכבוד, וזה ייתן לי חוסן כלכלי בעתיד כשהילדים יגדלו, ואני אמשיך הלאה את החיים שלי. כשהילדים שלי קטנים אני דואגת לפרנסתם, והחשוב מכל זה לדאוג לחוסן כלכלי, ברגע שהילד הקטן שלי יגיע לגיל 18 והילדים שלי הגדולים יותר כבר יהיו עצמאיים ולא יזדקקו לי כלכלית, ואז בגלל החוסן הכלכלי הייתי חוסכת ועוזרת לילדים שלי להתקיים. חלק מהילדים באוניברסיטה. כשעידו יגיע לגיל 18, הייתי מתפרנסת לעבודה. לגבי סעיף 14 לתצהירי, לא שמתי למילה עד יומי האחרון, התכוונתי ליומי האחרון עד קבלת מזונות שזה עד גיל 18. לא התכוונתי אחרי זה לקבל דמי מזונות, לא היתה לי כוונה לזה. זה טעות". (עמ' 22 לפרו' שורות 1-13) 10. אינני יכולה לקבל את הסברה של התובעת כטעות. דמי המזונות של עידו היו סלע המחלוקת בבימ"ש לענייני משפחה ולב ליבה של המחלוקת בענייננו. יש הבדל עצום בין לקבל מזונות עד גיל 18, שאז מדובר על 5 שנים נוספות מאז עזיבתו של הקטין לאביו ועד גיל 18, לבין "עד יומי האחרון"- המסביר את דרישתה לדמי מזונות להבטיח את עתידה הכלכלי. הכיצד 5 שנים נוספות יבטיחו את עתידה הכלכלי? ומה על עתיד זה לאחר מכן? הסברה של התובעת לא הניח את דעתי, ואין מדובר בטעות קולמוס, אלא בגרסה בלתי הדירה וקוהרנטית שמשתנה חדשות לבקרים על פי הצורך ועל פי החקירה. 11. כך גם בעדותה של התובעת בעמ' 25, העידה התובעת ארוכות (מול שורות 1-20ׂ) על מצבו הכלכלי השפיר של בעלה עובר לחתימת ההסכם ב-99, ומצב זה אפשר לו להתחייב לסך של 5,000 ₪, גם אם רק עידו יהא קטין וקארין כבר תעבור את גיל 18. לטענתה, זו הסיבה שאף הסכים לשלם לה את דמי המזונות גם אם הקטין יעבור להתגורר עימו. אם כך, מדוע העידה באותה נשימה כי: "הוא לקח את עידו כדי לא לשלם לי מזונות"...(עמ' 25 לפרו' ש' 18). אם אכן מר שוחט הסכים לשיטתה לשלם לה מזונות בכל מצב לאור העובדה שהוא יזם את הגירושין, מדוע אמרה אמירה זו המשמיטה מתחת לקרקע את כל גרסתה? ומשנשאלה מדוע מר שוחט חשב כך, השיבה: "תשאל אותו" (עמ' 25 לפרו' ש' 25). 12. משהתעקש ב"כ הנתבעת לקבל מהתובעת גרסת אמת אחידה, מדוע הבעל לקח את הבן כדי להתחמק מתשלום דמי מזונות על אף שלשיטתה הסכים לכך עקב מצבו השפיר, השיבה בגרסה חדשה מול שורה 27 ואילך בעמ' 25, כי לימים מצבו השפיר הורע. השותפות בה היה שותף התפרקה, הוא הסתבך בחובות ובנוסף הכיר בחורה צעירה ממנו והיה צריך לתמוך בה ובילדיה הקטינים, באותה עת "לא התאים לו" להמשיך ולשלם את דמי המזונות. כדי לנסות ולהבין את גרסת התובעת, נשאלה היא ע"י ביהמ"ש כמה שנים המשיך מר שוחט לשלם דמי מזונות כשהקטין אצלו, התובעת השיבה נחרצות: "שלוש שנים בערך" (עמ' 25 לפרו' ש' 33). תשובה זו לא ניתנה בכדי, שכן יש בה כדי לאמת לכאורה את גרסת התובעת שאף הבעל ידע כי עליו לשלם דמי מזונות כשהקטין בחזקתו, ו"התעורר" לראשונה לאחר שלוש שנים בעקבות מצבו הכלכלי שהורע. לפיכך, המשיך ביהמ"ש לשאול כדלקמן: "ש: לשאלת ביהמ"ש, ז"א רק אחרי 3 שנים הוא התעורר כי המצב שלו היה קשה? ת. נכון, את הגט קיבלתי ב-2004, עד שנת 2004 היינו ביחד. ש. מתי עידו עבר לגור רק עם אמא שלו? ת. לפני 3.5 שנים, בערך ב- 2007. ש. לשאלת ביהמ"ש, אם רק במרץ 2007 הגיש הבעל נגדך תביעה לביטול מזונות והחזר ההוצאות, אז איך את אומרת שהוא שילם לך 3 שנים מזונות כשהילד אצלו? ת. עידו היה אצלי מאז שהתגרשתי שנתיים עד 2006, ואחרי הבר מצווה הוא עבר לגור אצל אבא שלו לתמיד, אבל המשכתי לקבל מזונות. 13. על אף שלא ניתן להגיע לחישובים אחרים, שכן המועדים מתועדים בהתדיינות קודמת שבין הצדדים, הטעתה התובעת את ביהמ"ש לסבור כי מר שוחט שילם 3 שנים רצופות דמי מזונות כשהקטין בחזקתו, רק לאחר הבהרת ב"כ הנתבעת והפנייתו למועדים הרלבנטיים התברר כי האב שילם 7 חודשים בלבד! דמי מזונות כשהקטין בחזקתו ולאחר מכן הגיש תובענה להחזר כספים אלה. ב"כ התובעת בסיכומיו מבהיר כי מדובר בטעות בתום לב, והזמנים התבלבלו לתובעת. גם הסבר זה איננו מניח את דעתי. התובעת נתבעה להחזר דמי המזונות ששילמה עד הגשת התובענה, ולבסוף נקבע כי עליה להשיב 35,000 ₪. לא ניתן לטעות במועדים, ו"טעותה" זו לא באה אלא כדי לתמוך בגרסתה כי מר שוחט ידע שעליו לשלם, ואכן פעל כך תקופה ממושכת עד התדרדרות מצבו הכלכלי. ואולם, העובדות בפועל אינן תואמות גרסה זו, ושוב סתירה זו מעידה על חוסר מהימנות עדותה של התובעת, והופכת את עדותה למגמתית ובלתי אמינה. 14. התובעת אף לא היתה אחידה בגרסתה, שעה שהעידה בסוף עמ' 20 ובתחילת עמ' 21 כי בכתה על כתפיה של הנתבעת, וזו הבטיחה לה שאין לה מה לדאוג, שתחתים את ציון אחיו של מר שוחט כערב להתחייבות מר שוחט על פי ההסכם, וכך מעידה התובעת: "...ואני יודעת שבמקרה ומוטי לא ישלם לי ולא יעמוד בהסכם, ציון יש לו השפעה עליו, ואם לא איכפת לך שציון יבוא ויכתוב פתק שתחתימי אותו שהוא ערב לכך שמוטי ישלם את הכסף. עוה"ד פה והיא יכולה להסכים איתי עם מה שאני אומרת, אני אומרת רק אמת"... (עמ' 29 לפרו' שורות 3-7) אלא שציון האח לא הובא לעדות, ולא הוצג כל כתב ערבות שלו. עדות חשובה זו שיכולה לתמוך בגרסת התובעת לא אוזכרה ולו במקצת בתצהיר עדות ראשית. לתובעת אין הסבר לכך. האח ציון ערב לתשלומי משכנתא עפ"י גרסת הנתבעת ולא להתחייבות מר שוחט על פי ההסכם. 15. לעומת גרסתה של התובעת שקרסה בחקירה נגדית, גרסת הנתבעת כי לא זכור לה שהצדדים ביקשו ממנה התייחסות למצבו בו הקטינים יעברו להתגורר עם אביהם, היא גרסה אחידה ורציפה שנטענה כך עוד בביהמ"ש לענייני משפחה. הנתבעת מסתמכת על תרשומת שערכה לעצמה בזמן אמת תוך כדי שיחה עם בנה"ז לפני עריכת ההסכם, הנתבעת מצהירה בסעיף 8 לתצהירה כדלקמן: "יתר על כן, אילו רצון וכוונה זו היתה מובעת ע"י התובעת, הייתי מציינת זאת ברישומי, משלא נעשה רישום כזה מחזק הדבר את דעתי שלא היה רצון או הסכמה לכך". אכן התרשומת הוא מעשה ידיה של הנתבעת ככזה משקלו נמוך, אך לא נטען ע"י התובעת כי תרשומת זו איננה אותנטית. דבר שבשגרה שעו"ד עורך תרשומת במשרדו עת מגיעים בנה"ז ומבקשים עריכת הסכם. תרשומת זו סטנדרטית ולא היתה משמיטה נושא כה חריג ומהותי. 16. הנתבעת נחקרה על כך והשיבה כדלקמן: "האפשרות שהילדים יעברו דרך קבע להתגורר אצל האבא לא עלתה כלל, אם היא היתה עולה היא היתה מופיעה בתרשומות שלי, ואם הייתי רוצה להכניס מקרה חריג כזה שהבעל ישלם מזונות גם כאשר הוא מחזיק את הילדים ודואג לכל צרכיהם, זה לא היה מופיע בסעיף אגבי כזה. זה היה מופיע כך, וכך זה היה מבטיח אותה". (עמ' 38 לפרו' שורות 6-10) הנתבעת חזרה ונשאלה ע"י ביהמ"ש האם היתה מנסחת אחרת את הסעיף לו אכן היתה דורשת התובעת דרישה כי דמי המזונות ישולמו בכל מצב גם כשהקטין אצל אביו דרך קבע, וכך השיבה הנתבעת: "א' אני לא מכירה מקרה כזה, בד"כ זה חזקה משותפת ואז יש תשלומים הדדיים. ואם זה היה המקרה, לא רק שהייתי זוכרת את זה, אלא הייתי כותבת את זה ברחל בתך הקטנה ב-5 או 7 סעיפים לפחות, הייתי מנסחת את זה עד שהיה יוצא עשן. מעבר לזה, אם היתה איזו כוונה לתת לאישה משהו ולכן לא הכניס הסעיף הזה, כפי שהיא ניסתה לטעון, אז הייתי נותנת לה את המשהו הזה מראש, ולא מתנה את זה שאם הילד יעזוב אז היא תקבל. ומה היה קורה אם הילד לא היה עוזב? אז היא היתה ממשיכה להחזיק אותו ולשלם?" (עמ' 35 לפרו' שורות 13-19) צודקת הנתבעת כי סעיף זה איננו ראוי שיחל בביטוי "למען הסר ספק", נוסח שמצביע כי מדובר לכאורה על סעיף מיותר שבא רק לצורך הדגשה ותוספת ולא מהותי. נושא חריג כגרסת התובעת הוא נושא שצריך לקבל ביטוי ביותר מסעיף אחד תוך הסבר מפורט ומהותי. נוסח זה כשבתחילתו מופיע "למען הסר ספק", מחזק את גרסת הנתבעת דווקא כי הנושא של תשלום דמי מזונות בכל מקרה לא עלה, לא נחזה מראש ולא דובר עליו. 17. וכך משיבה הנתבעת לשאלת ב"כ התובעת מדוע לא כתוב במפורש בסעיף 4 ח' כי הכוונה היתה רק לתקופת חופשות או תקופות ארעיות: "ת. כבר עניתי על זה, ושוב אני חוזרת. ההסכמה היתה, שהילדים יהיו בחזקת האם ושהאב ישלם מזונות. הסעיף הזה הוא סעיף אגבי, שהתווסף כדי לחזק את זה, שהאב ישלם מזונות גם אם הם יהיו אצלו בתקופות הקצרות, של חגים, חופשות, נסיעות לחו"ל, חלילה מחלת האם, הוא משלם מזונות כל הזמן כי הילדים בחזקת האם, והאם דואגת למזונות האלה לכל מה שכתוב בהסכם. היא לא הבינה ולא חשבה ולא חלמה בחלומות שלה, שהילדים יעברו אליו והיא תמשיך לקבל מזונות. אם היא היתה חושבת את זה, היא לא היתה מבקשת לבטל את ההסכם. לו היה בא מישהו ואומר לי, אני אשלם לך מזונות גם כשאני מחזיק ודואג לכל צרכיהם של הילדים, לא הייתי רצה לבטל את ההסכם. ואם הייתי מנסה לבטל את ההסכם הזה, אז הייתי באה ומדגישה שאת הסעיף הזה אני מבקשת לא לבטל". (עמ' 35 לפרו' שורות 23-32) אכן, תמוה כי התובעת בכתב תביעתה בו ביקשה לבטל את הסכם הגירושין בטענה כי הוא מקפח, לא הזכירה כי עליה לקבל דמי מזונות בכל מקרה גם אם הקטין לא יהא בחזקתה. הרי בכך מטיבה היא את מצבה, מצד אחד הוצאותיה קטנות ומצד שני הכנסותיה לא פוחתות. התובעת טענה בתביעתה לביטול ההסכם כי התכוונה לקבל כפיצוי סך של 60,000 ₪ כפול 6 שנים, וכך נוסח סעיף 4 ח'. הכיצד יכלה אכן התובעת לצפות בשנת 99 כי הקטין יעבור לאביו בשנת 2006, ואם הקטין עזב בגיל 13 נותרו לה 5 שנים לקבל מזונות ללא החזקת קטין ולא 6, והכיצד יכלה בשנת 99 לצפות מצב זה? גרסתה של התובעת אם כן איננה תואמת את מועדי חתימת ההסכם. 18. גם אם נעיין בהסכם עצמו ללא פרשנות מילולית של סעיף 4 ח', וללא עדויות הצדדים, עולה כי אין היגיון בפרשנות התובעת לסעיף. ההסכם לא מאזכר ולו במקצת סיטואציה בה ישולמו דמי המזונות בכל מקרה. דמי המזונות מוגדרים בסעיף 6 להסכם הכוללים מספר פריטים, הנחוצים לצורכי חינוך וגידול הילדים הקטנים. אם כך, היכן ההיגיון שתשלומים אלה ישולמו ללא החזקת הקטינים? אין לתובעת כל הסבר ענייני למעט הטענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה, כי סעיף 4 ח' אמור לגלם פיצוי כספי בגין ויתור על רכוש. למעט העובדה כי טענה זו נדחתה ומהווה השתק פלוגתא, הרי אין כל היגיון באי תשלום הסכום מראש ולא לשיעורין, ומי יתקע כף לידינו כי אכן הקטינים יעברו לאביהם?אם לא היו אלה עוברים, יצא שהתובעת מפסידה את הפיצוי שהובטח לה כי אכן דמי המזונות משמשים בפועל לקטינים ולא לרווחתה הכלכלית. 19. זאת ועוד, ממשיך ההסכם וקובע הגבלת העברת מקום מגורים וכן הסדרי ראיה לבעל. אם אכן צפו הצדדים מעבר מגורי קבע של הקטין אצל אביו, מדוע אין הסדרי ראיה והגבלת מעבר גם כלפי האם? לתובעת לא היה הסבר גם לכך. עיננו הרואות, כי רק מעיון בנוסח ההסכם עולה כי גרסת התביעה איננה קוהרנטית עם יתר סעיפי הסכם הגירושין. המסקנה כי נושא זה כלל לא נדון מתיישבת יותר עם יתר סעיפי ההסכם. אני אף מקבלת את טענת הנתבעת, כי הגיוני שנושא זה לא היה נדון בסעיף אגבי אלא בסעיף מפורש, וביותר מסעיף אחד. ג. חוות דעת של המומחים 1. כל צד כאמור צרף חוות דעת של מומחה בתחום דיני המשפחה על מנת להצביע על רשלנותה או אי רשלנותה של הנתבעת. מחוות דעתו של עו"ד צפת מומחה התביעה, עולה מפורשות כי מסקנתו בדבר רשלנות הנתבעת מסתמכת על עובדה כי התובעת אכן דרשה מהנתבעת להכניס סעיף בהסכם הגירושין המבטיח לה דמי מזונות שוטפים, גם אם הקטין יתגורר עם אביו דרך קבע. לדעתו של עו"ד צפת בסעיף 18 לחוות דעתו, לא ניתן לצפות מצב של "קבע" שהרי אין לך מצב יותר קבוע מזמני. לדעתו, רק בדיעבד ניתן לדעת אם היו אלה מגורי קבע, ומה יקרה אם הקטין ישוב לאמו, האם תקופה זו של שנה תיחשב לקבע או זמני? אכן צודק עו"ד צפת, כי אין להגדיר קבוע מראש, אך לטענת הנתבעת "זמן מן הזמנים" הכוונה לחופשות, לתקופת מחלה ואשפוז, או נסיעות לחו"ל בהן הקטין שוהה אצל אביו, הכוונה לתקופה ארעית שבה הקטין גר אצל אביו לתקופה קצובה וידועה מראש, ולפיכך כן ניתן לצפות זאת מראש. "קבע" הכוונה לתקופה אחרת שאיננה לתקופה קצובה מראש, הוא "קבע" כל עוד לא שונה. 3. גם מחקירתו של עו"ד צפת, עולה כי כל חוות דעתו מסתמכת על העובדה שהתובעת ביקשה מהנתבעת תנאי שלא נוסח כדבעי בסעיף 4 ח', ולפיכך ביהמ"ש לענייני משפחה פסק אחרת. וכך מעיד עו"ד צפת: "ש. אתה מסכים איתי, שהטענה שלך שעו"ד X התרשלה בניסוח הסעיף, היא אך ורק במקרה אחד, שבו הצדדים הסכימו וצפו את האפשרות שהקטינים יעברו לאב, נכון? ת. לא, זה לא ממש כך. עו"ד ייצגה את התובעת, התובעת ביקשה שיהיה סעיף ברור שסכום המזונות ישולם לה עד שהקטין הכי קטן יהיה בן 18, ולא מעניין אותה איפה הוא יגור ואם הוא יישן או לא יישן, או אם יהיה 3 חודשים אצל אביו או 12 חודשים אצל אביו. היא רוצה לקבל את זה עד מועד מסוים, מה היא נתנה בתמורה? תסתכלו בהסכם. ש. לשאלת ביהמ"ש, אז זה נכון, שהרשלנות מתבטאת בזה רק כשהקטין עובר לאביו לגור דרך קבע? ת. נכון, אני הייתי כמובן מנסח את הסעיף אחרת, הרשלנות מתבטאת בזה שהניסוח הוא לא נכון. זו היתה הדרישה שלה מהעו"ד. (עמ' 12 לפרו' שורות 15-25) ברור מאליו אם כן, כי מסקנת עו"ד צפת איננה יכולה להחזיק לו העובדות משתנות ונקבע חד משמעית כי התובעת לא דרשה מהנתבעת תנאי זה. או אז, ניסוח סעיף 4 ח' איננו רשלני כי בסופו של יום ביהמ"ש פירש אותו כנדרש. עו"ד צפת חוזר על דבריו המתבססים עובדתית על גרסת התובעת, כדלקמן: "הסעיף הזה 4 ח', הוא בא להבטיח משהו, בא להבטיח לגב' הזו את קבלת התשלום גם אם בזמן מהזמנים הקטין יעבור לאבא. מה ההיגיון לשלם לאמא מזונות אם הבן גר אצל האבא, זה התנאי וזו היתה ההסכמה וזו היתה הדרישה וכך היא באה. היית יכול לתת לזה שם אחר, תקרא לזה מה שאתה רוצה, זה מה שעו"ד X עשה, וזה נכון מאוד שקוראים לזה מזונות וזו הדרך הנכונה". (עמ' 13 לפרו' שורות 9-13) 4. מאחר ודרישה זו היא אכן חריגה גם לשיטתו של עו"ד צפת, נשאל מומחה התביעה ע"י בימ"ש האם עשה הסכמים בדומה להסכם זה בו האישה דורשת דמי מזונות שוטפים גם אם ילדיה עברו לגור אצל אביהם לצמיתות, ועל כך השיב מומחה התביעה: "ת. פה ביהמ"ש מקצין, פה מדובר על ילדה בת 17, האמת שאמרתי שזה סעיף שלא ראיתי דבר כזה. ביקשתי שיראו לי עוד הסכם כזה. אמרתי שכאשר מדובר על רכוש, אני מכניס את זה כמזונות. ברגע זה מונח על שולחני הסכם ששם מוסכם שהאישה תקבל מזונות כל ימי חייה וזה גם כולל את מזונות הילד. זה בא להבטיח לה את קבלת הפנסיה כיון שהבעל עובד בחב' החשמל, וכאשר הם יתגרשו יום לאחר מכן זה יבטיח לה את הפנסיה. אני כעו"ד לא עושה את זה, אני עושה בדרכים אחרות, תשלם מראש, או שאני עושה בצורה אחרת. ש. לשאלת ביהמ"ש, אתה אומר שאין חיה כזו, מה שהגברת ביקשה? ת. לא, יש חיה כזו. פה מדובר בהסכם ולא בפס"ד, זה מה שהם הסכימו, שהיא תקבל את ה-5,000 ₪...אני לא כתבתי הסכם כזה, אמרתי את זה 100 פעם. כאשר הלקוחה רוצה להבטיח תשלום מסוים, אני מנסה לבנות את זה בדרך אחרת ולא בדרך כזו". (עמ' 13 לפרו' שורות 17-26) 5. מדברי מומחה התביעה, עולה כי הוא לא נתקל בסעיף מפורש הקובע לאשה מזונות שוטפים גם כשהקטין לא עימה. ואם מדובר על פיצוי בדמות "מזונות" אזי נקבע מנגנון אחר, של תשלום מראש או בדרך אחרת. עדות זו תואמת את עדות הנתבעת, אשר העידה כי היתה קובעת את סכום הפיצוי מראש, שכן אין להיבנות מסיטואציה שהקטין יעבור לאביו, סיטואציה זו היתה בלתי צפויה בשל כורח הנסיבות. 6. חוות דעתו של מומחה התביעה לא בחנה את פרשנות הסעיף וסבירותו מול כל סעיפי ההסכם, אלא יצאה מתוך הנחת בסיס שהתובעת אכן דרשה תנאי זה מהנתבעת. במקרה זה, אכן הניסוח מעורפל ולא ברור. אכן, אם נצא מהנחת עבודה שהתובעת לא ביקשה מעולם תנאי זה, הרי אין כל פסול בניסוח הסעיף. 7. עדיפה בעיניי חוות דעתו של מומחה הנתבעת עו"ד שלם, אשר ניתח את הסעיף במכלול ההסכם, והגיע למסקנה כי אין מדובר ברשלנות. אני מסכימה עם דעתו של עו"ד שלם, כי לא תמיד ניסוח בלתי מהוקצע ייחשב בהכרח לניסוח רשלני לפיכך, גם אם הודתה הנתבעת בעדותה בביהמ"ש לענייני משפחה כי ניסוח הסעיף היה "בלתי מוצלח" הוא איננו הופכו אוטומטית לרשלני. 8. בסעיף 5.7 לחוות דעתו מפרט מומחה ההגנה בכל שבעת סעיפי המשנה את הנימוקים מדוע אין הסעיף רשלני. לדעתו, נוסח הסעיף ובעיקר תחילתו המתחילה במילים "למען הסר ספק", מצביעה על כך כי הינו סעיף אגבי ולא מהותי. אין לי אלא להסכים עם מומחה הנתבעת. אין סעיף מהותי מתחיל במילים "למען הסר ספק", אלא סעיף זה בא לחזור על מה שסוכם כבר ולמען הבהירות הנוספת ולמנוע טעויות, אך אין סעיף מהותי מתחיל במילים אלו. 9. גם מומחה ההגנה (בסעיף 5.8 לחוות דעתו) וגם מומחה התביעה (בעמ' 9 לפרטיכל), מסכימים כי כעניין שבשגרה לא מכניסים בהסכם סעיף המדבר על מצבים בהם נמצא הקטין אצל אביו במהלך חופשת הקיץ, סופ"ש או בחו"ל וכד', שכן אחרת לכאורה אם הבעל לא לקח את ילדו לחופשה בת חודשיים, יכולה האם לדרוש מזונות לכאורה לחודשים נוספים, ולא כך הוא. המזונות השוטפים נקבעים בהתעלם מהחופשות אצל האב. במקרה דנן, העידה הנתבעת כי הסעיף הוכנס על מנת להרגיע את התובעת כי תקבל מזונות גם אם הקטין ישהה אצל אביו בחופשות הקיץ, או אם האב ייקח את בנו לחו"ל וכד' (ראה עדות הנתבעת בעמ' 34 לפרו' מול שורות 20-28). לטענת עו"ד שלם מומחה הנתבעת, מאחר ונושא זה ברור מאליו ובד"כ לא מוכנס להסכמי הגירושין, הרי הסעיף לכאורה מיותר ואגבי, ולפיכך נוסח בתחילתו "למען הסר ספק", שכן המצב לא היה משתנה בפועל גם בלעדי סעיף זה. צודק מומחה הנתבעת, כי בפרשנות המאמצת את גרסת מר שוחט כגרסת הנתבעת, הסעיף הופך להיות מיותר ואגבי, שכן המצב בפרקטיקה, ובפועל לא היה משתנה גם אלמלא הסעיף, ולפיכך אם הסעיף מיותר, ברי הוא לא נוסח ברשלנות, כי בפועל המצב נשאר כפי שסוכם. 10. אכן, לו היתה כותבת הנתבעת בסעיף 4 ח' במקום המילים "בזמן מן הזמנים" את המילים "בחופשות על פי הסדרי הראיה", לא היתה מתקיימת התדיינות. אך בכך לא התרשלה הנתבעת, שכן ההתדיינות המיותרת הינה מחמת גרסת התובעת שאיננה אמת, ובאה לשמש משקל נגד תביעתו של מר שוחט להחזר דמי המזונות ששילם עת הקטין היה בחזקתו המלאה. 11. במאמר מוסגר יצוין, כי אף פסיקת ביהמ"ש שאימצה את פרשנותו של מר שוחט תואמת למסקנה זו, כי גרסת התובעת לא הוכחה כגרסת אמת. על אף השתק הפלוגתא, אוסיף מעבר לצורך כי אינני רואה כל רשלנות אף בעדותה של הנתבעת. הנתבעת הוזמנה ע"י ביהמ"ש והיתה לה חובה להעיד. על אף שהתובעת לא ויתרה על סודיות, חקר אותה ב"כ התובעת ארוכות ונמרצות על דוכן העדים. עדותה של הנתבעת היתה אובייקטיבית ולא מוטית, אלא שהתובעת כעסה שעדותה לא תמכה בגרסתה ונשארה ניטראלית. לא מצאתי כל ממש בהיכרות המוקדמת של מר שוחט עם הנתבעת. הנתבעת הכינה את הסכם השותפות של מר שוחט עם אחיו. על פי עדות הנתבעת, ידעה התובעת כי עוה"ד הכינה את ההסכם ואף פגשה אותה במספר אירועים חברתיים להם הוזמנו יחדיו. שכן רוה"ח של השותפות היה רוה"ח של הנתבעת, והזמין את שני הצדדים לאירועים משפחתיים. כך או כך, לא שוכנעתי כי ההסכם מוטה לטובת מר שוחט, כך אף לא שוכנע ביהמ"ש בדחותו את תביעת התובעת לביטול הסכם הגירושין. סוף דבר: אינני נותנת אמון בגרסת התביעה כי התובעת דרשה מהנתבעת סעיף מיוחד כי דמי המזונות ישולמו לה גם אם הקטינים יעברו להתגורר עם אביהם דרך קבע. אני סבורה, כי טענה זו הועלתה רק בדיעבד וכמשקל נגד תביעת מר שוחט להחזר דמי המזונות. מצב זה לא נצפה מראש, ואף לא דובר עליו או סוכם דבר. סעיף 4 ח' התייחס לחופשות על פי הסדרי הראיה בלבד, ועל אף ניסוחו הבלתי מהוקצע, איננו עולה לכדי רשלנות. בסופו של יום, ביהמ"ש בשתי ערכאות קיבל את הפרשנות המצדדת בגרסת מר שוחט כפי שארע בפועל. התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך של 30,000 ₪. רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דין