מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת לשון הרע של רופא:התביעה היא לפצוי בגין לשון הרע. 1. ביום 30.6.06 התפרסמה בעיתון "כל העיר" כתבה פרי עטה של הנתבעת 1 אשר כותרתה "רופא פוטר לאחר שהמליץ לאשה הרה על זריקת וולטרן". בכותרת המשנה נאמר "רופא בשירותי-בריאות כללית המליץ להזריק וולטרן לאשה הרה. משהתברר כי הזריקה הייתה עלולה לגרום למות העובר, הוגשה נגדו תלונה למשרד הבריאות והוא פוטר. הרופא: "לא הזרקתי. רק המלצתי"". כתבי הטענות 2. על פי כתב התביעה הכתבה, הכוללת פרטים מזהים של הרופא, מלאה טענות כוזבות וסילופים. נאמר כי "הזריקה הייתה עלולה לגרום למות העובר" וכי "התובע המליץ... על זריקת וולטרן שהיתה עלולה לסכן את חיי העובר", ולא היא שכן השימוש בוולטרן מותר עד לשבוע ה-32 להריון. עוד נאמר בכתבה כי התובע "אמר לצעירה בחודש השישי להריונה כי היא סובלת מבעיה בעיכול, למרות שהיתה לה דלקת חריפה בכליות". על פי כתב התביעה הדברים הוצאו מהקשרם באופן מוחלט, מדובר בהשערה בלבד לצורך בדיקה, ולא בקביעה נחרצת. נטען בכתבה כי התובע נמנע מלהפנות את המטופלת למיון וזאת בניגוד למציאות. עוד נטען בכתב התביעה כי דברים הוצאו מהקשרם וצוטטו באופן מגמתי. לטענת התובע מהווה הכתבה פרסום שהינו בגדר לשון הרע ודרישת התובע להבהרה ולהתנצלות לא נענתה. בכתב ההגנה נטען כי הכתבה סיקרה ודווחה את גירסאות הצדדים - תלונת אם המטופלת, תגובת התובע והחלטת שרותי בריאות כללית. לטענת הנתבעים התובע אכן המליץ על זריקה שעלולה היתה לסכן את חיי העובר. בתלונה אכן נכתב שהוא אמר לצעירה שהיא סובלת מבעיות עיכול. בכתבה לא נטען כי התובע נמנע מלהפנות למיון אלא שכך נכתב במכתב הפיטורין - שהיה עליו להפנות מיידית את המטופלת למיון. בכתב ההגנה נטען כי הפרסום אינו בגדר לשון הרע ואף אם כן עומדות לנתבעים ההגנות על פי סעיפים 14, 15(2)-15(4) ו-15(5) לחוק איסור לשון הרע. 3. לבקשת התובע פוצל הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק והצדדים הגישו תצהיריהם בשאלת האחריות. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעת 1, של הנתבע 2 שהיה בתקופה הרלוונטית עורך העיתון וכן זומנה לעדות הגב' עדה בן ששון שהיתה בתקופה הרלוונטית המנהלת הרפואית של מחוז ירושלים של שירותי בריאות כללית. מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע. לאחר שנחקרו המצהירים על תצהיריהם הגישו הצדדים סכומי טענותיהם בכתב. הטענות בסיכומים 4. ב"כ הנתבעים לא חלק בסיכומיו על כך כי הפרסום הוא בגדר לשון הרע אלא שלטענתו עומדת לנתבעים ההגנה המרכזית הקבועה בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ביחס לביטויים נשוא התביעה. התובע העלה שלל גרסאות ככל הנוגע למה שהתרחש בחדרו עת הגיעה אליו המטופלת - ככל הנוגע לטיפול שהוצע על ידו, בנוגע לדיאגנוזה שנקבעה על ידו, בנוגע להפנייה למיון ובנוגע לידיעותיו ככל הנוגע לזריקת וולטרן בזמן הריון במועד הטיפול. יש להעדיף על פני שלל גירסאותיו של התובע את זו של אם המטופלת, שהיתה עקבית, ברורה ונטולת אינטרס. על רשלנותו של התובע ניתן ללמוד מהחלטת קופת חולים כללית בשימוע ומעדותה של ד"ר בן ששון. מההחלטה בשימוע ומהפרוטוקולים בבית הדין לעבודה עולה כי ההחלטה לפטר את התובע נבעה ממספר רב יחסית של תלונות שהצטברו נגדו במהלך התקופה הקצרה בה עבד בקופת חולים כללית. לנוכח העובדות שהוכחו הבטויים בכתבה שעניינם הדיאגנוזה השגוייה, רצונו של התובע לבצע זריקת וולטרן ורצונו שלא להפנות את המטופלת למיון, הוכחו. אשר לאמירה כי אילו המטופלת היתה מקבלת את הזריקה היתה יכולה לאבד את תינוקה גם זו הוכחה אמיתותה ולחילופין נתקיים בנסיבות העניין מבחן הפסיקה אשר לפיו הזהות עם המציאות העובדתית אינה חייבת להיות מוחלטת ופרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה מהותית ומשמעותית מהפגיעה שהיתה נגרמת לנפגע אילו תאר הפרסום את המציאות בצורה מדוייקת. לנוכח האמור ומאחר ולא ניתן לחלוק על כך כי היה עניין צבורי בפרסום הכתבה, עומדת לנתבעים הגנת סעיף 14 לחוק. יש לדחות גם את טענת התובע ככל הנוגע לאופן הבאת תגובתו בכתבה. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי לנתבעים עומדת חזקת תום הלב בעשיית הפרסום על פי סעיף 16(א) לחוק משני טעמים שכן הפרסום בוצע בנסיבות סעיף 15(2) לחוק ולא חרג מהסביר ביחס לנסיבות. לנתבעים גם עומדת הגנת סעיף 15(2) לחוק. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי במכתב הדרישה שנשלח על ידי ב"כ התובע דרש דברי הבהרה והתנצלות מטעם הנתבעים ולא פרסום של דברי הכחשה מטעם התובע ובנסיבות אלו אין תחולה לסעיף 17 לחוק. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו משהוסכם כי הפרסום הוא בגדר לשון הרע על הנתבעים הנטל להוכיח את אחת ההגנות שטענו להן ואולם הם כשלו בכך. כך לצורך הוכחת הטענה כי זריקת וולטרן עלולה לגרום למות העובר לא הביאו הנתבעים כל חוות דעת הגם שמדובר בעניין שברפואה אלא הסתמכו על עדותה של ד"ר בן שושן שהעידה על עצמה כי אינה עד מומחה ותפקידה אדמיניסטרטיבי, על החלטת בית הדין לעבודה ועל אמירות שונות של התובע שהוצאו מהקשרן. הימנעות הנתבעים מלהביא חוות דעת על אף שזו אמורה להיות הראייה הטובה ביותר צריכה לפעול לחובתם. הנתבעים נמנעו גם מלהעיד את המטופלת עצמה על הקורות אותה אצל התובע, נמנעו מלהציג את הההוראה הקיימת לטענתם בשרותי בריאות כללית שלא להשתמש בוולטרן, ואף את קלטת השיחה שבין התובע לבין הנתבעת 1 שעה שזו ביקשה את תגובתו של התובע. משלא הובאה על ידי הנתבעים כל ראייה קבילה ו/או בעלת משקל לכך שהשימוש בוולטרן יכול לגרום להפלה במינון כלשהוא יש לדחות את טענת אמת דיברתי ובנסיבות אלו גם אין עניין צבורי בפרסום. עוד טוען ב"כ התובע כי יש לדחות את הטענה בדבר אי תחולתו של סעיף 17, והתנהגות הנתבעים שללה מהם את הגנת תום הלב לאור ההוראה האמורה. לטענת ב"כ התובע הוכחו בנסיבותיו של תיק זה העובדות המקימות את כל שלושת החזקות של חוסר תום הלב לפי סעיף 16(ב) לחוק שכן הנתבעים לא פנו למומחה לבדיקת הטענה בדבר הנזק הפוטנציאלי של שימוש בוולטרן ועל כן יש לאמר כי המידע לא נבדק באמצעים סבירים טרם פרסומו ויש גם לאמר כי הנתבעים התכוונו לפגוע בתובע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. לטענת ב"כ התובע יש לדחות את הטענה כי סבירות הפרסום היא המעניקה לנתבעים את חזקת תום הלב שכן המידע לא נבדק מול מומחה, הנתבעים נקטו עמדה חד-משמעית בתחום שאין להם את הידע והכלים, וביקשו את תגובתו של התובע רק כדי לצאת ידי חובה. לכל הפחות לא הרימו הנתבעים את הנטל להראות כי היו תמי לב. בסיכומי התשובה נטען על ידי הנתבעים כי המחלוקת בין הצדדים אינה בעניין שברפואה הטעון חוות דעת אלא בעניינים עובדתיים שאינם טעונים חוות דעת. יש לדחות את גרסתו העובדתית של התובע בנוגע לשאלה כיצד נהג במטופלת. עוד נטען על ידי הנתבעים כי עדותה של ד"ר בן שושן הינה קבילה ורלוונטית לרבות ביחס להתוויה הרפואית בדבר ההימנעות ממתן וולטרן לאשה הרה. עדות זו כמו גם הודאת התובע עצמו בדבר הנזק שהיה עלול להיגרם לעובר ולמטופלת אלמלא טופלה בבית החולים בטפול אנטיביוטי מקיף, כמו גם הודאתו כי יש להימנע ממתן וולטרן לאשה הרה, כל אלו עדויות קבילות ובעלות משקל מכריע. עוד נטען בתגובה כי לא היה צורך בהבאת המטופלת לעדות, לא היה צורך בהגשת ההנחייה בכתב של שרותי בריאות כללית שלא להשתמש בוולטרן והשיחה בין התובע לכתבת לפני פרסום הכתבה לא הוקלטה אך עיקרי תגובת התובע הובאו בכתבה. לבסוף נטען כי הנתבעים נקטו אמצעים סבירים לפני פרסום הכתבה וסעיף 17 אינו חל בענייננו. דיון 5. אין מחלוקת על כך כי ביום 18.2.06 הגיעה הגב' עדי עטיה אשה בשבוע ה-26 להריונה (להלן- המטופלת), יחד עם אמה גב' פנינה עטיה למר"מ בקריית יובל ירושלים בשל כאבי גב מהם סבלה. היא הופנתה לתובע. על שהתרחש בחדרו של התובע נטושה מחלוקת עובדתית. אין מחלוקת כי לאחר מכן פנתה המטופלת בלווית אמה למיון הדסה עין כרם, שם אובחנה כסובלת מדלקת חמורה בדרכי השתן, היא אושפזה למשך 10 ימים ולאחר מכן שוחררה. 6. האמירות נשוא התביעה מתייחסות למסכת העובדתית שהתרחשה בחדרו של התובע. על פי תצהירה של פנינה עטייה, אם המטופלת, לאחר שנכנסה עם בתה לחדרו של התובע "....ד"ר X בדק את עדי בצורה שטחית ביותר, שאל אותה מספר מועט של שאלות וטען כי לעדי יש בעיה בעיכול. אמרתי לד"ר X כי לא נראה לי שמדובר בבעייה בעיכול, מכיוון שמבעיה בעיכול לא מגיעים לרמה כזו של כאבים. בשלב זה, ד"ר X אמר כי הוא רוצה לתת לעדי זריקה. שאלתי את ד"ר X באיזה זריקה מדובר והוא השיב כי מדובר בזריקת וולטרן. שאלתי את ד"ר X מה הקשר בין הוולטרן לבין הבעיה של עדי והוא אמר שהוא רופא והוא יודע. דבריו של ד"ר X לא שכנעו אותי ואמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא יתן לעדי זריקת וולטרן, וכי אני מבקשת לקבל הפניה למיון עבור ביתי...למרות בקשתי מד"ר X, כי הוא יפנה את עדי לחדר מיון, ד"ר X התעקש על נחיצותה של הזריקה וטען שמדובר בסך הכל בבעיה בעיכול ושהכאבים יפסקו מיד לאחר מתן הזריקה. רק לאחר שהמשכתי לעמוד בסירובי, שתינתן לעדי, זריקת וולטרן, נאות ד"ר X להפנותה לבדיקה בחדר מיון" (סעיפים 4, 5, 7 לתצהיר). בעדותה שבה וציינה הגב' עטייה כי למעשה התובע כלל לא ביצע כל בדיקה לבתה בטרם החליט כי יש לה בעיה בעיכול (ר' עמ' 12, שורות 20, 26-27, עמ' 13, שורות 3-4) ובטרם הציע ליתן לה זריקת וולטרן (ר' עמ' 13, שורות 17-15). עוד ציינה כי ביקשה את ההפנייה לחדר המיון מייד לאחר שהתובע הציע לתת את הוולטרן "והוא התווכח איתי שיש לה בסך הכל בעיה בעיכול והיא תעלם אחרי הוולטרן" (עמ' 13, שורות 10-11). בעקבות אותה התנהלות בחדרו של התובע פנתה הגב' עטיה יום למחרת, ב-19.2.06, בתלונה למחלקת פניות הצבור בשרותי בריאות כללית. גם באותו מכתב תלונה (נספח א' לתצהירה) היא מפרטת כי התובע שאל את בתה מספר שאלות, ולאחר הבדיקה השטחית אמר כי הוא רוצה לתת זריקה. גם במכתב היא מפרטת כי היא עצמה שנכחה במקום סירבה לכך וביקשה הפנייה למיון אך הרופא התעקש שזו בסך הכל בעיה בעיכול ושהכאבים יפסקו עם הזרקת הזריקה. לאחר ששוב סירבה, כך על פי התלונה, ואמרה שהיא רוצה הפנייה למיון, נתן לה הרופא התחייבות עמה ניגשה לבית החולים הדסה עין כרם. במכתב היא מביעה תמיהה כיצד הגיע הרופא למסקנה כי בתה צריכה זריקה ללא בדיקת שתן וללא בדיקת שם, ומודיעה כי "אין לי כל כוונה לעבור על כך לסדר היום ואני מתכוונת להמשיך עם זה הלאה, לרופא כזה שלא בודק ולא נותן שום דיאגנוזה נכונה, אין כל זכות לטפל בחולים, ובנס לא נגרם נזק שהיה בלתי הפיך". בעקבות אותה תלונה שהוגשה על ידי הגב' עטיה ותלונות נוספות שהצטברו כנגד התובע, נערך לו בקופת חולים כללית שימוע בו היה מיוצג על ידי עורך דין, ולאחריו פוטר מעבודתו. בקשה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה למתן צו מניעה זמני האוסר על הפיטורין נדחתה, והוא חזר בו בסופו של יום מתביעתו נגד קופת חולים. 7. עדותה של הגב' עטייה ככל הנוגע להתנהלות בחדרו של התובע היתה מהימנה עלי. כפי שגם צויין בהחלטה על פיטוריו של התובע (נספח ב' לתצהירו של מאיר ברדוגו) הגב' עטייה נטולת כל אינטרס ואין כל הסבר מניח את הדעת מדוע תכתוב את התלונה שנכתבה, יום למחרת הארוע, ותצהיר ותעיד כפי שהעידה, אלא אם כן כך היו פני דברים. הגב' עטייה היתה הרוח החיה בהתרחשות בחדרו של התובע, היא זו שהתנגדה לזריקה על פי מכתב התלונה, על אף שבתה הסכימה, והיא זו שהגישה את התלונה. אין בידי איפוא לקבל את הטענה ולפיה היה על הנתבעים לזמן לעדות את המטופלת עצמה על מנת שתתמוך בגירסא בדבר התנהלות האירועים בחדרו של התובע. התובע שהגיש תצהיריו לאחר אלו של הנתבעים רשאי היה לעשות כן. מנגד, עדותו של התובע עצמו ככל הנוגע להתנהלות בחדרו לא היתה משכנעת והיתה רצופת סתירות גם ביחס לאמירות אחרות שלו במהלך הארועים שלאחר התלונה. על פי תצהירו של התובע "במקרה הספציפי שבו התלוננה המטופלת על כאבים בגב, התחלתי את בדיקתי, כרגיל, משאלות שמטרתן להבהיר את הסימפטומים המדוייקים של המחלה. כדבר שבשגרה במקרים אלה שאלתי גם אם היא סובלת מצרבת. בנקודה זו קטעה אותי אימה של המטופלת ודרשה הפניה לחדר מיון. הסברתי כי אינני נוהג לתת הפניות לחדר מיון בטרם אבצע את הבדיקה שאני יכול לבצע ובטרם אחליט אם בנסיבות העניין יש צורך להפנות את המטופל למיון. אשר לשאלה בדבר הצרבת, חשבתי שמטרת השאלה לבחון אם קיימת בעיה במערכת העיכול שעלולה לגרום לכאבים המקרינים לגב. ואולם אמה של המטופלת צעקה כי בתה זקוקה לטיפול מייד עקב בכאבים החזקים שהיא סובלת מהם. כאן ברצוני להבהיר כי השאלה האם לתת למטופל, ובמיוחד למטופלת בהריון, טיפול במשככי כאבים, איננה פשוטה כלל ועיקר. במקרים רבים יכולים משככי כאבים לטשטש את התמונה ולהקשות על איבחון נכון של המחלה. במקרה של אשה הרה ברב המקרים עדיף להימנע ממתן טיפול תרופתי כלשהו, אם הימנעות כזו אפשרית בנסיבות העניין. מאידך סבל קשה יכול כלשעצמו לגרום להחמרת מצב המטופל ובמקרה של אישה הרה להתכווצות השרירים, נזק לעובר ואפילו להפלה. למערכת שיקולים אלה מתווסף, כמובן הרצון למנוע מהמטופל סבל מיותר, ככל שהדבר אפשרי. בנסיבות אלה לאחר התלבטות בעניין, הצעתי לבצע הזרקת וולטרן. מתן תרופה בדרך זו גורם להקלה מיידית ואינו חושף לפגיעה את מערכת העיכול, אשר כאמור לעיל, היתה עלולה להיות הגורם לכאבים. לאחר שאימה של המטופלת התנגדה לטיפול בוולטרן, הגעתי למסקנה שעדיף להימנע ממתן התרופה. בין יתר השיקולים, לא רציתי לגרום למטופלת נזק פסיכולוגי מכך שתינתן לה תרופה אשר לדעת אימה יכולה להזיק לה. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה כי אין ברשותי ציוד מתאים לצורך אבחון מדוייק של המחלה והפניתי את המטופלת למיון תוך ציון כי היא סובלת מכאבי גב. לא רשמתי איבחון משוער מאחר ולא היו לי כלים להגיע לאבחון. ברצוני לציין ולהצהיר כי בניגוד לאמור בתצהירה של אם המטופלת לא קבעתי כי מדובר בבעיה במערכת העיכול, וכל מה שאמרתי בעניין זה הוא כי יש לבדוק גם את האפשרות הזו, וכי לצורך כך אני שואל שאלות הקשורות לעיכול כגון השאלה בעניין הצרבת" (סעיפים 10-5 לתצהיר). בניגוד לאמור בתצהירו ולפיו הציע את זריקת הוולטרן לאחר התלבטות וביטל זאת לאחר מכן בין היתר לאור התנגדות האם (ר' גם עדותו בעמ' 27, שורות 30-16), בעדותו בבית הדין לעבודה העיד התובע כי אמנם הזכיר את התרופה לאחר שהאם ביקשה שיעזור לבתה אך באותה נשימה גם ציין כי לא כדאי ואם המטופלת הסכימה לכך. בלשונו "אשה בהריון לא נותנים זריקת וולטרן ולא נתתי" ובהמשך "הצעתי וביטלתי מייד כי לא כדאי" (ר' עמ' 6, שורות 3-10). קרי, מעדותו בבית הדין לעבודה עולה כי הוא עצמו פסל אפשרות זו מייד לאחר שהוצעה על ידו. במסמך התגובה שהוגש על ידי עו"ד המר בשמו של התובע לקראת השימוע שהתקיים בעניינו בקופת חולים מציין עו"ד המר בשמו של התובע כי מרשו "בוודאי לא המליץ להם לקבל וולטרון" (ר' סעיף 20 ו-נ/1). נכון אמנם כי התובע בתצהירו מוסר כי דברים אלו שנאמרו בשמו על ידי עו"ד המר מקורם באי הבנה (ר' סעיף 14 לתצהיר), ואולם עדותו בעניין זה היתה תמוהה משהוא בשים לב לכך שהעיד כי קרא את המסמך קודם שנשלח על ידי עו"ד המר (ר' עדותו בעמ 24, שורה 22- עמ' 25, שורה 22) . ככל הנוגע לאבחון שנעשה על ידי התובע לבתה של הגב' עטייה, גם התובע מאשר בעדותו כי העלה את סברת הבעייה עם העיכול כמקור הכאבים (ר' עמ' 32, שורות 2-4). ואולם בעוד שבמקום אחד העיד כי "אחרי שאמרה שאין בעיה עם העיכול, הגרסה הזו נעלמה" (ר' עמ' 32, שורה 8), מהמשך עדותו עולה מסקנה אחרת. כך כשנשאל "הגב' עטיה טוענת שהתעקשת לתת את הזריקה ואמרת שמדובר בסך הכל בבעיה במערכת העיכול" השיב "לא התעקשתי". ולשאלה "אז היא סתם אמרה" השיב "בטח. איך אפשר להתעקש לזריקה? זה לא נכון. אני אף פעם לא מתעקש בכלום בעבודה. מנסה לשכנע אם רואה שזה רציני אבל להתעקש זה לא מילה אצל רופא, זה מילה זרה אצל רופא". וכשנשאל "אז ניסית לשכנע"? השיב "זה נשמע אחרת", ולשאלה "ניסית לשכנע שזו בעיה במערכת העיכול" השיב "אמרתי שיכול להיות. אבל מה זאת אומרת לשכנע? אני במוקד, אין שום בדיקה שום כלום. מה זאת אומרת לשכנע? אמרתי שיכול להיות שזה בגלל מערכת העיכול. יש מקרים כאלה" (עמ' 32, שורות 16-25). יתר על כן. הסברו לאמור בתצהיר כי הציע זריקת וולטרן מאחר וזו אינה חושפת לפגיעה במערכת העיכול אשר זו היתה עלולה להיות הסיבה לכאבים, אינו משכנע (ר' עמ' 32, שורות 9-13). במילים אחרות, מהמשך עדותו ומתצהירו של התובע עולה כי סברת בעיית העיכול לא נעלמה לאחר שהמטופלת אמרה כי אינה סובלת מבעיית עיכול. גם בנוגע לשאלה מי יזם את ההפנייה למיון, העלה התובע גירסאות שונות. בניגוד לאמור בתצהיר ובתשובות לשאלון כי אם המטופלת היא שביקשה את ההפנייה (ר' ש.ת. 5.4 ו-5.5 לשאלון נ/6 ו-נ/7) - על פי השאלון כבר עם כניסתה לחדר, במכתב שנכתב לצורך השימוע על ידי בא כוחו נטען כי התובע הוא שיזם את ההפנייה למיון (ר' סעיף 21 ל-נ/1). כך גם עולה למעשה מעדותו בבית הדין לעבודה (עמ' 6, שורות 4-5, שורה 14). 8. לנוכח כל האמור מעדיפה אני את עדותה של אם המטופלת, שהיתה כאמור מהימנה עלי, ושנתמכת במכתב התלונה אותו כתבה בסמוך לאחר הארוע על פני עדותו של התובע שלא היתה משכנעת ושנתגלו בה סתירות ככל הנוגע להשתלשלות העניינים בחדרו עת הגיעה אליו המטופלת. שוכנעתי איפוא במידה מספקת כי התובע שסבר כי ככל הנראה מדובר בבעיית עיכול, ביקש לתת למטופלת זריקת וולטרן להקלת הכאבים, ורק בעקבות סירובה של אם המטופלת נמנע מלתת זריקה כאמור. עוד שוכנעתי כי רק בעקבות דרישתה של אם המטופלת נאות ליתן הפנייה למיון. 9. האם היה ראוי, כטיפול רפואי סביר, ליתן זריקת וולטרן למטופלת? גם על פי עדותו של התובע עצמו לנוכח הדלקת בדרכי השתן ממנה סבלה המטופלת, ודאי לא ראוי היה להסתפק בזריקת וולטרן לשכוך הכאבים, שכן היעדר טיפול מתאים משלים (אנטיביוטי) עלול היה להסתיים במוות של המטופלת ושל העובר (ר' עמ' 30, שורה 29 - עמ' 31, שורה 25). אלא שלגירסתו הציע זאת אך כאמצעי ביניים להקלת הכאבים עד לבדיקה ולטיפול מתאים במיון. כאמור גירסתו ככל הנוגע לעצם הצעת הזריקה והחזרה ממנה אינה עקבית אך מכל מקום גירסתו כי הציע זאת כאמצעי ביניים בלבד מעוררת סימני שאלה. גם לשיטתו של התובע יש בזריקת הוולטרן כדי לטשטש את יכולת האבחון של הבעיה ממנה סבלה המטופלת. לפי עדותו בנסיבות אלו ולאור העובדה שהמיון בהדסה מצוי במרחק של 5 דקות, אין מקום ליתן זריקת וולטרן (ר' עמ' 6 ל-נ/5, שורות 3-5). ואולם כשנשאל בעדותו מדוע אם כן, לנוכח היעדר האבחון, ההשפעה השלילית שיכולה להיות לוולטרן על היכולת לאבחן, והמרחק הקצר לבית החולים, מדוע בכל זאת הציע וולטרן כך השיב: "שאלת תלונה של הגב' של האמא? כתוב באופן ברור שהיא מתפתלת מכאבים ולא יכולה לסבול, מה אתה מחכה, תעשה משהו. מה אגיד לה? 5 דקות? זה לא 5 דקות אלא 8 דקות, שם גם לא מקבלים מיד. אני צריך להפקיר אותה בנסיעה ולעמוד בתור כשהיא מתפתלת מכאבים ואני אמרתי 5 דקות נסיעה....זה מטשטש אבל מטשטש לחצי שעה, ל-40 דקות, לשעה אבל אם לא אעשה את העזרה העובר סובל מחוסר חמצן זה ידוע שבזמן הכאבים של האמא סובל העובר ואין לי זכות להפקיר את האשה עם עובר ולהגיד פה 5 דקות נסיעה עוד 30 דקות בתור, היא טוענת שהיא מתפתלת אני חייב לעזור כי בזמן הכאבים יש חוסר חמצן לעובר וזה יכול לגרום אפילו להפלה אם זה ממושך ואין לי זכות לא לעזור. בגלל זה הצעתי, זה התפקיד שלי" (ר' עמ' 33, שורות 12-1). כל זאת כאשר לעדותו הוא עצמו כלל לא הבחין כי המטופלת סובלת מכאבים וכי רק בעקבות דברי האמא שציינה זאת בפניו הניח שהיא יודעת טוב ממנו וכי המטופלת אכן סובלת (ר' עמ' 27, שורות 16-22; עמ' 33, שורות 16-19). וכאשר האם סירבה כאמור לטיפול. האם ראוי היה להציע וולטרן כאמצעי זמני להקלת הכאבים עד להגעה למיון? על פי עדותו של התובע בבית הדין לעבודה "אשה בהריון לא נותנים לה זריקת וולטרן ולא נתתי" (עמ'6 ל-נ/5, שורה 5). אמנם בעדותו בהליך שבפני העיד כי "לא אמרתי לא נותנים אלא אמרתי לא כדאי לתת בלי אינדיקציה ברורה"(ר' עמ' 29, שורה 27) ואולם אין בידי לקבל גירסא זו לגבי הדברים שנאמרו מעל 4 שנים קודם לכן ואשר מופיעים בפרוטוקול בית הדין לעבודה. לעדות התובע עצמו איפוא אין מקום ליתן זריקת וולטרן לאשה בהריון. ד"ר עדה בן שושן, מנהלת מחוז מרכז של שרותי בריאות כללית אשר שימשה בזמנים הרלוונטיים בתפקדי המנהלת הרפואית של מחוז ירושלים של הכללית (ר' עמ' 3, שורות 10-14) העידה כי על פי פנקס התרופות בקופה שיש לכל רופא, ההמלצה היא לא להשתמש בתרופה בזמן הריון, המלצה שעמדה בפני התובע בזמנים הרלוונטיים ושעדיין בתוקף (ר' עמ' 8, שורות 8-10; עמ' 6, שורות 1-5). אמנם ההנחייה עצמה לא הוגשה, אך לנוכח תפקידה של בן שושן, ומאחר ועדותה היתה מהימנה עלי, שוכנעתי כי זו אכן היתה ההנחייה שבתוקף. נראה איפוא כי הן לעדות התובע עצמו והן על פי הנחיות קופת חולים לא היה מקום ליתן למטופלת עת היתה בהריון זריקת וולטרן. 10. האם לנוכח האמור עומדות לנתבעים ההגנות להן הם טוענים? לטענת הנתבעים עומדת להם הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. על פי הוראה זו "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין צבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לנוכח המסכת העובדתית כפי שנקבעה לעיל, אותם חלקים בכתבה שעניינם האבחון שנערך למטופלת וההפנייה למיון תואמים את המציאות כפי שהוכחה במשפט. כך גם הכותרת הראשית ולפיה "רופא פוטר לאחר שהמליץ לאשה הרה על זריקת וולטרן". 11. עיקר המחלוקת עניינה בשאלה האם חלה ההגנה גם על האמירה כי "הזריקה היתה עלולה לגרום למות העובר" - אמירה המופיעה בכותרת המשנה, ואשר חוזרת על עצמה בגוף הכתבה תוך ציטוט מתוכן התלונה שהוגשה כנגד התובע. בחקירתה בבית הדין לעבודה כך העידה ד"ר בן ששון בנקודה זו:"אין לתת וולטרן בשליש הראשון של ההריון וזו התוויה מוחלטת כי וולטרן עושה מומים מולדים. האשה בשבוע 26 היא לא בשליש הראשון, בשאר ההריון גם ההולטרן וגם המשפחה של נוגדי דלקת ללא סטרואידים נהוג לא לטפל בנשים בהריון בתרופות אלו למרות שזו התווית נגד יחסית ולא מוחלטת כי אין עדויות באיזה מידה זה אכן מזיק ועושה מומים מולדים גם בשלישים האחרונים של ההריון וההשפעה של זה על זירוז הלידה ועל התכווצויות הרחם. הגניקולוגים לא משתמשים בוולטרן ומשפחתו בהריון" (ר' עמ' 14, שורות 12- ל-נ/5). בעדותה בהליך שבפני העידה כי "...כשקיבלנו את התלונה כמו שאנחנו עושים במקרים דומים התייעצנו עם אנשי מקצוע וקיבלנו יותר מחוות דעת אחת שאסור בשום פנים ואופן לטפל בוולטרן בזמן הריון ולכן זה מה שנכתב בזמנו. לקראת הדיון בבית הדין עשיתי את מה שעשיתי היום והוצאתי את העדכון שאתה יכול לקרוא אותו. בתרגום חופשי - "מומלץ להימנע ממשפחת הוולטרנים בעת הריון, השימוש בוולטרן יכול להיות קשור בשיעור מוגבר של הפלות, יכול לגרום למום בלב ולעוד השפעות מזיקות" (עמ' 7, שורות 14-9). כאמור ההמלצה בפנקס התרופות של הקופה היא לא להשתמש בוולטרן בזמן הריון. נכון אמנם כי ד"ר בן שושן אינה גניקולוגית ולא הונחה בפני חוות דעת ולפיה זריקת הוולטרן גם בשבוע ה-26 להריון גורמת למומים בעובר ו/או מזרזת את הלידה. עם זאת, הוכח במידה מספקת כי ההנחייה הרפואית בקופת חולים היא לא ליתן זריקת וולטרן לאשה בהריון, גם בשבוע ה-26, ואף לפי עדותו של התובע עצמו בבית הדין לעבודה "אישה בהריון לא נותנים לה זריקת וולטרן" (ר' עמ' , שורה 5 ל-נ/5). עוד הוכח במידה מספקת כי אילו אכן היה התובע מסתפק בזריקת הוולטרן ולא מפנה את המטופלת למיון, הרי שלאור האבחון כפי שהתברר בדיעבד, יכולה היתה התנהלות זו לסכן את חיי העובר וחיי המטופלת גם יחד. זאת, אף לעדותו של התובע עצמו. 12. "לצורך בחינת השאלה האם חלה הגנת אמת דיברתי על פרסום מסויים, יערוך בית המשפט השוואה בין העובדות העולות מהפרסום, כפי שזה מתפרש על פי כללי הפרשנות, לבין המציאות העובדתית במועד הפרסום. ההגנה תעמוד למפרסם כאשר קיימת "זהות" בין המציאות האובייקטיבית לבין תאורה בפרסום, וזאת כמובן בהנחה שהיה בפרסום "עניין צבורי". אולם הזהות שבה מדובר אינה חייבת להיות מוחלטת (אם בכלל תיתכן זהות מוחלטת בין מציאות עובדתית לתאור מילולי); לצורך החלת הגנת אמת דיברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, שכן מתן משקל ראוי לחופש הבטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'" (ר' א. שנהר, דיני לשון הרע, (תשנ"ז-1997) עמ' 220). על פי הוראת סעיף 14 לא תישלל ההגנה של אמת דיברתי "בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". "ככל שחלקו של הפרט השגוי ביחס לפרסום יהיה קטן יותר, כך בית-המשפט יטה יותר לראות בו 'פרט לוואי'....המבחן העולה מהפסיקה הוא שפרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מהפרסום השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהיתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדוייקת. מאידך גיסא, כאשר הכללת הפרט השגוי פוגעת בנפגע באופן השונה מהותית מהפגיעה שהיתה נגרמת אילו תוארו העובדות לאשורן, לא תעמוד למפרסם הגנת סעיף 14". (שנהר, לעיל, עמ' 221). בענייננו הכתבה עוסקת בפטורין של רופא על ידי קופת חולים לאחר שהתרשל באבחון ובהמלצה על טיפול רפואי לאשה בהריון. גם לגירסת התובע הציע את זריקת הוולטרן בטרם ערך אבחון. מדובר בזריקה שבמקרה הטוב נתינתה בשבוע ה-26 שנויה במחלוקת, ואולם אין מחלוקת כי ההנחייה הרפואית בקופת חולים היא לא לתיתה גם בשבוע זה. גם לעדותו של התובע עצמו בבית הדין לעבודה לא היה מקום ליתן את הזריקה. עוד הוכח כי זריקת הוולטרן כלל לא היתה רלוונטית לבעיה ממנה סבלה המטופלת, אשר היתה ניתנת לאבחון באמצעות בדיקת שתן פשוטה. עוד הוכח כי אילו אכן היתה מקבלת המטופלת את הזריקה ומסתפקת בכך כפי המלצת הרופא, היה הדבר עלול לסכן את חייה וחיי העובר גם יחד. במכלול נתונים אלו סבורה אני כי גם אם לא הוכח במידה מספקת כי וולטרן עלול לגרום למות העובר בשבוע 26, מדובר בפרט לוואי אשר אינו משנה ממידת הפגיעה שהיתה נגרמת לתובע אילו תוארה המציאות העובדתית בצורה מדוייקת. אשר ליסוד השני שעניינו "עניין צבורי". משהוכח כי לא היה מקום להמליץ על מתן הזריקה למטופלת וכי בעקבות זאת אף פוטר הרופא, נראה כי נתקיימה דרישת הסעיף. 13. לטענת הנתבעים עומדת להם גם הגנת סעיף 15(2) לחוק. הוראה זו כפופה לדרישת תום הלב. לטענת התובע לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב, שכן על פי סעיף 17(א) לחוק נשללת ההגנה כאשר הנפגע דרש "...לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה...". לאחר פרסום הכתבה שלח ב"כ התובע מכתב למערכת "כל העיר" אשר בו הוא מפרט את טענותיו כנגד הכתבה. במכתב מפרט ב"כ התובע כי בכוונת מרשו להתחיל בהליכים משפטיים ולדרוש פצוי על הנזק שנגרם לו עקב פרסום לשון הרע. בסעיף 15 למכתב כך נאמר: "עם זאת, נראה למרשי כי פירסום דברי הבהרה והתנצלות בצורה נאותה עשוי להקטין את נזקו. הינכם נדרשים, איפוא, לפרסם הבהרה והתנצלות אשר נוסחה תתואם עם מרשי באמצעות הח"מ" (ר' סעיף 15(ג) לתצהיר התובע על נספחו). על פי תצהירו של מאיר ברדוגו המכתב לא נענה עקב תקלה אך בכל מקרה לא היה מקום לפרסום התנצלות כנדרש על ידי ב"כ התובע (סעיף 12 לתצהיר). "תובע המבקש להסתמך על סעיף 17 חייב להקפיד על כך שבדרישה ייתבע אמצעי התקשורת לפרסם "תיקון או הכחשה מצד הנפגע". סעיף 17 אינו שולל את הגנת תום הלב בשל סירוב מצד אמצעי התקשורת להתנצל בשמו הוא, אלא רק בשל סירוב לאפשר לנפגע להביא את גירסתו. לפיכך, אם התובע ישלח דרישת התנצלות וזו לא תיענה, לא יוכל התובע להסתמך על סעיף 17 בטענה שהנתבעים או הנאשמים אינם רשאים להתגונן בהגנת תום הלב" (שנהר, לעיל, בעמ' 277).בענייננו הדרישה המופיעה במכתבו של ב"כ התובע היא דרישה לפרסום הבהרה והתנצלות מטעם הנתבעים. זאת עולה הן מתוכן הדברים והן מהקשרם. על דרישה זו לא חלה הוראת סעיף 17 לחוק ואין אפוא באי הפרסום כדי לשלול את הגנת תום הלב. 14. האם עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(2) לחוק? הוראה זו קובעת כי במשפט אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב כאשר "היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". ההגנה חלה גם מקום שמדובר בפרסום שאינו אמת ובלבד שהפרסום נעשה בתום לב. האם קיימת היתה חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הכתבה? ההלכה כפי שנקבעה בעבר היתה כי חובה לעשיית פרסום ברבים עשויה לקום במקרה בו מתעורר הצורך "להזהיר את הצבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו" (ר' ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ. עיתון הארץ בע"מ ואח' פ"ד כג(2) 87, בעמ' 94). מכוחה של הלכה זו "נראה, כי בית-המשפט עשוי להכיר בקיום חובה לפרסם ברבים את דבר שלילת רשיונו של רופא, או בקיום חובה לפרסם בעיתון כי אישה המבקשת לעבוד עם ילדים אושפזה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי" (ר' שנהר, לעיל, בעמ' 289). בפסיקה מאוחרת יותר הוכרה חובה עיתונאית רחבה יותר מזו אשר נפסקה בהלכת עיתון הארץ ונאמר כי "ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה יותר מאשר זו הנוגעת לאותם מקרים מצומצמים של סכנה לחיים או לרכוש. לעיתים עשויה חובה זו לכלול דיונים ערכיים, אשר אין בהם סכנה מיידית לחיי אדם אן עניין הדרוש הכרעה של גורם מוסמך - אך יש להם חשיבות חברתית רמת מעלה" (ר' דברי השופט רבלין בע"א 751/10 פלוני נ. ד"ר אילנה דיין-אורבך, פיסקה 120). ובהמשך "עוד מובן כיום כי במקרים רבים קיימת חשיבות גם לעצם פרסומו של מידע, לעצם חשיפתן של פרשיות לעין הצבור, גם במקום שבו המידע הועבר במקביל לרשויות המוסמכות וטופל על ידן. הקביעה כי רק פרסומים הכוללים אזהרות מיידיות על סכנה לחיי אדם, לבריאותו או לרכושו ייחשבו לפרסומים שחייב עיתונאי לפרסמם אכן נראית צרה מדי". בענייננו פרסום הידיעה ולפיה החליטה קופת חולים כללית לפטר רופא על רקע תפקוד מקצועי לקוי שהתבטא בין היתר בהמלצה על זריקת וולטרן לאשה הרה, הוא מסוג הפרסומים הכלולים אף במסגרתה של ההלכה המצומצמת יותר שכן נועד להגן על שלומם של הפרטים בצבור וקיים אינטרס חברתי בהעברת המידע לציבור. גם מבחינת תכנו של הפרסום אין הוא חורג מעבר לנדרש לקיומה של החובה שכן כל הפרטים הכלולים בכתבה - הפטורין, דברי אמא של המטופלת שביסוד התלונה כנגד הרופא, תכנו של המכתב שנשלח לרופא על ידי קופת חולים כללית, כמו גם פרטיו של הרופא - לכל אלו "קשר הגיוני" לחובה לפרסם (ר' שנהר, לעיל, בעמ' 285). הפרסום חוסה איפוא, בכפוף לשאלת תום הלב בהגנת הסעיף. 16. האם עומדת לנתבעים הגנת תום הלב? עקרון תום הלב לעניין סעיף 15 הוא תום לב מהותי ו"מידת הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו, כולן רלוונטיות לבדיקת תום לבו של המפרסם" (שנהר, לעיל, עמ' 260-261). "נקיטת אמצעים סבירים כדי להיווכח אם העובדות שבפרסום נכונות, מהווה תנאי חשוב לתחולתה של הגנת סעיף 15(2). היעדר בדיקה נאותה עשוי לשלול מהמפרסם את הגנת סעיף 15(2) גם אם כוונותיו היו טובות ורצויות" (שם, בעמ' 293). בענייננו על פי תצהירה של הכתבת - הנתבעת הגיעו אליה פרטים שונים על הספור נשוא הכתבה ממקור חסוי בבית החולים הדסה אשר מסר לה כי אשה הרה שסבלה מדלקת חריפה בדרכי השתן טענה כי הרופא בקופת חולים המליץ לה לקבל זריקת וולטרן. המקור גם מסר לה את פרטי אם המטופלת. היא יצרה עימה קשר, וזו סיפרה לה את פרטי הארוע לרבות העובדה כי לאחר שעדכנה את הרופא והמיילדת בחדר יולדות כי הרופא במר"מ רצה לתת לביתה זריקת וולטרן, "הם הבהירו לה שאם אכן היתה ניתנת הזריקה, ביתה עלולה היתה לפתח צירים, דבר שהיה עלול להביא להפלה טבעית ולאובדן העובר". אם המטופלת אף מסרה לה כי הגישה תלונה על התנהלות הרופא לקופת חולים ולמשרד הבריאות ולבקשתה שלחה לה עותק מהתלונה (סעיף 6 לתצהיר). דברים אלו לא נסתרו ותואמים את תצהירה של הגב' עטיה, עדותה והתלונה שהוגשה על ידה. על פי התצהיר של הנתבעת 1 לאחר השיחה עם הגב' עטיה עיינה וקראה חומר על הטיפול בוולטרן באתרי בריאות שונים ווידאה כי תלונתה של הגב' עטיה אכן נתקבלה במשרד הבריאות (ר' סעיף 7 לתצהיר). לעדותה האתרים בהם בדקה הם אתרים שכתבי בריאות משתמשים בהם בדרך כלל בהמלצת מקורות רפואיים ואשר מפרסמים מאמרים רפואיים (ר' עמ' 21, שורות 7-5). עוד העידה כי הסתמכה על שיחות עם רופאים שהם מקורות חסויים שלה שאמרו לה כי מאחר והמטופלת סבלה מדלקת חריפה בכליות, טיפול כזה כן יכול היה להביא בשבוע 26 להתפתחות צירים מוקדמים וללידה שתסתיים במוות (ר' עמ' 22, שורות 25-26; עמ' 23, שורות 1-5). הכתבת גם מציינת בתצהירה כי לאחר מכן פנתה אל התובע וביקשה לקבל את תגובתו והתובע אף שלח לה חלק מההחלטה של שרותי בריאות כללית ממנה עלה כי שרותי בריאות כללית התייחסה ברצינות לתלונה, קיבלה את גירסת אם המטופלת להשתלשלות האירועים, ראתה את התנהלות התובע בחומרה רבה ובעקבות מקרה זה ומקרים נוספים הודיעה לו על סיום העסקתו (ר' סעיפים 9-8 לתצהיר). בהחלטה בשימוע שנערך לתובע על ידי קופת חולים ואשר עמדה בפני הכתבת עובר לפרסום הכתבה כך נאמר בין היתר: " 17. במקרה זה טענה אם המטופלת כי ביקשת ליתן לה טיפול של זריקת וולטרן, וכי היא סירבה לקבל את הטיפול והתעקשה לקבל הפניה לחדר מיון, בניגוד לדעתך .18. אתה הכחשת את הטענות הנ"ל.19. מכח תלונתה המפורטת של אם המטופלת, כמו גם העובדה שעל פני הדברים אין לנ"ל כל אינטרס בהגשתה של תלונה כנגדך, אנו מעדיפים את גירסתה, על פיה אכן ביקשת ליתן למטופלת זריקת וולטרן והפנית אותה למיון רק נוכח התעקשותה של המטופלת ובניגוד לדעתך, ודוחים את הכחשתך בענין זה. 20. במקרה כנ"ל היה עליך להפנות את המטופלת לבדיקתו הדחופה של רופא-גניקולוג על מנת שיבצע מוניטוריג של החולה, ולחילופין לחדר מיון, לצורך ביצועה של אותה פרוצדורה. לפיכך התנהלותך ותפקודך במקרה זה היו לקויות ביותר. 21. בנוסף, ובניגוד לטענתך, וולטרן אינו מעכב צירים של יולדת.מעבר לכך, ההנחיה הרפואית היא שיש להימנע ממתן וולטרן לאשה הרה" (נספח ג' לתצהירה של הנתבעת 1).על פי התצהיר פנתה הנתבעת 1 לקבלת התייחסות של שרותי בריאות כללית לאירועים ותגובתה הובאה בכתבה (סעיף 10). הכתבה עצמה מנוסחת בלשון זהירה. תחילה עובדת הפיטורין ותאור התלונה שקדמה לה. לאחר מכן ציטוט מפי האם ככל הנוגע להתנהלות בחדרו של הרופא ובחדר המיון ועובדת התלונה שהוגשה בעקבות זאת. מכתב הפיטורין עצמו, דברי התובע ותגובת שרותי בריאות כללית. 17. משוכנעת אני כי לנוכח החומר שעמד בפני הכתבת עובר לפרסום היא האמינה באמיתות הפרסום. האמצעים שננקטו על ידה כמפורט לעיל הם מאמצים סבירים לכל הפחות. לא ברור מה ניתן היה לעשות מעבר לכך, למעט קבלת חוות דעת מומחה מאת גניקולוג ככל הנוגע להשפעת הוולטרן. ואולם, זאת לא היה עליה לעשות (השווה דברי השופט רבלין ככל הנוגע להיקף הבדיקה שעל מפרסם כתבה עיתונאית לעשות בע"א 751/10 פלוני נ. ד"ר אילנה דיין-אורבך, פיסקה 92). מעבר לכך יצויין כי לעדותה של הנתבעת 1 שהיתה נאמנה אלי, היא פנתה לרופאים גניקולוגים לקבלת עמדתם. הפרסום היה סביר ומאוזן, ומבוסס על מספר מקורות.בשולי הדברים יצויין כי התובע הלין גם על אופן הבאת תגובתו בכתבה. לטענתו אמר לכתבת כי אין בוולטרן משום סיכון ולא כפי שנאמר בכתבה. אין בידי לקבל גירסא זו. הכתבת העידה כי לא הקליטה את השיחה עם התובע (ר' עמ' 19, שורות 29-26), ואולם גוף הכתבה שם מצוטט התובע כמי שמלין בעיקר על תאוריית הקונספירצה שנרקמה כנגדו לטענתו בקופת חולים, עולה בקנה אחד עם תגובתו של התובע במסגרת השימוע (סעיפים 22, 23 ו-32 לנ/1), עם ההחלטה בעניינו (ר' סעיף 22 ל-נ/3) ואף עם עדותו בתיק זה בו הטיל ספק בקיומן של תלונות נגדו, בנסיבות שכלל לא היה מקום להטלת ספק כאמור (ר' עמ' 35, שורה 1 - עמ' 36, שורה 7; שורות 29-22). יתר על כן. הן מתגובת בא כוחו לפני השמוע, והן מעדות התובע עצמו בבית הדין לעבודה עולה כי סבר שאין מקום להמלצה על זריקת וולטרן לאשה הרה. אין זה סביר בעיני איפוא כי לכתבת אמר דברים אחרים. לנוכח כל האמור התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪. רפואהלשון הרע / הוצאת דיבה