מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת לשון הרע נגד ערוץ 1: 1. נושאי החלטה זו הינה הגנת הנתבעים, כנגד תביעת התובעים לפיצוי בעילת הוצאת לשון הרע במסגרת כתבה מיום 30.12.94 שפורסמה על-ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: רשה"ש), במסגרת התכנית "יומן השבוע" ששודרה ב"ערוץ הראשון" של הטלויזיה תחת הכותרת "בכירים בקונצרן כלל ובהם ראשי החברה הינם חשודים כי חיפו במשך תשע שנים האחרונות על עבירות חמורות" (להלן: הכתבה). בהחלטת הרכב זה מיום 16.1.96 (להלן: ההחלטה) המהווה חלק בלתי נפרד מהחלטה זו נדחתה טענת ההגנה שבפי הנתבעים לפיה הכתבה היתה בגדר "דיווח נכון והוגן" של תביעה שהגיש עובד לשעבר נגד הנתבעת מס' 1 (להלן: כלל) בשם אמיר רונן (להלן: רונן) לבית הדין לעבודה יום לפני שידור הכתבה (להלן: תביעת רונן). מלבד טענת העדר יריבות שבין כלל לנתבעים (ובין התובעים לנתבעים 5-4, טוענים הנתבעים כי חלה על הפרסום הגנה אמיתות תכנו לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965- (להלן: החוק) ולחלופין הגנת סעיף 15(2) ו- (4) לחוק, בצירוף תנאי תום הלב הדרוש לתחולת הגנה זו. 2. להלן נוסח עיקר הכתבה, כאשר המילים או הקטעים הכוללים, על פניהם דברי לשון הרע נגד התובעים או מי מהם מודגשים בהבלטה או על ידי קו: - "דוד ויצטום: חשיפה ראשונה שבמרכזה הכותרת - בכירים בקונצרן כלל, קבוצת החברות הגדולה בישראל, ובהם ראשי החברה היום, חשודים כי חיפו במשך תשע השנים האחרונות על עבירות חמורות ועל ניהול בלתי תקין של חברת ההשקעות במטבע חוץ השייכת לקונצרן. כך עולה מתביעה משפטית מפתיעה שהגיש אתמול בתל-אביב עובד בכיר לשעבר בכלל ובה נטען שראשי כלל לא רק שהגנו על המנהלים שסרחו אלא גם פגעו קשות בחושף השחיתויות ופיטרו אותו. הפרשה הנחשפת הערב כאן לראשונה, כאמור, ואת פרטיה מתוך כתב התביעה מביא כתבנו גדי סוקניק החובש הערב כובע משפטי כלכלי. גדי סוקניק: יותר מארבעה מליון שקלים תובע אמיר רונן מקבוצת כלל באמצעות עורך דינו דוקטור יוסף שגב. הוא מאשים את מנכ"ל כלל - דוד ויינשל, את יושב ראש מועצת המנהלים של כלל - אבי אולשנסקי, ואת מבקר הקבוצה - ולנטין היינס, כי התעלמו מעבירות, מנעו מידע מהציבור, מבעלי המניות ומן הדירקטוריון, טייחו ממצאים חמורים והוליכו שולל את מי שחשף אותם עד שפיטרו אותו. ואילו המשנה למנכ"ל כלל - עמוס ספיר, ראש חטיבת הבטוח וההון בקבוצה - ידידיה גרינברג, והמנכ"ל לשעבר של חברת ההשקעות במטבע חוץ כלל אינווסטמנט האוז - ישראל איגרא, מואשמים כי לא זו בלבד שחיפו על עבירות גניבה ומירמה ועברו על החוק, אלא אף ניהלו מלחמת חורמה נגד מי שעשה עבודתו נאמנה והתריע. גיבור הפרשה - רונן, החל לעבוד בסוף שנת 85' בקונצרן כלל, כאמור, קבוצת החברות הגדולה במדינה. מחזורה השנתי כחמישה מיליארד שקלים ומאזנה יותר משמונה מיליארד. בעליה הם בנק הפועלים, חברת אי.די.בי פיתוח והציבור בבורסה. רונן, מומחה לשוק ההון, לבטוח ולמימון, מונה מטעם הנהלת הקונצרן לעשות סדר באחת ממאה וחמישים החברות הבנות, חברת כלל אינווסטמנט האוז העוסקת בהשקעות במטבע חוץ. כבר בתחילת 86' חושף רונן גניבות וזיופים של מנכ"ל כלל אינווסטמנט - אריה גולדין. הוא פונה אל משה שטיינגרט - מראשי קונצרן כלל דאז, שטיינגרט היה מנכ"ל חברת כלל סחר, ובין היתר גם יושב ראש כלל אינווסטמנט. רונן מציג בפני שטיינגרט הוכחות למעשיו הפליליים של גולדין ולהעלמות מיליוני דולרים בעסקות שונות. בין היתר עם החברות: כבלי ציון, בנק הספנות, מכשירי תנועה, כלל חסר ובנק הפועלים עצמו. שטיינגרט הגיב מיד, הוא מסר לידי גולדין את כל המידע נגדו ופיטר את המתריע, אמיר רונן, מן הקונצרן. בעוד רונן נותר ללא עבודה ממשיך אם כן אריה גולדין לגנוב מן החברה שניהל. הוא אף מקדם את שותפו לשחיתות נוריאל מורג והופך אותו לסגנו בכלל אינווסטמנט. רק באוגוסט 90' מתפוצצת הפרשה בפומבי, אחרי ארבע שנים של חיפוי מלמעלה, כך על פי התביעה. גולדין ברח לחו"ל, נלכד והוא הואשם במעילות, הוא נשלח לכלא לשש וחצי שנים. סגנו ושותפו נוריאל מורג ועובדי כלל אחרים שהיו מעורבים לא נחקרו כלל עד היום. לקונצרן שמניותיו נסחרות בבורסה נגרם אז נזק כולל של כארבעים מיליון דולר. לשם הדגמה, פי שלושה מן הרווח של הקונצרן כולו בשנת 90'. שטיינגרט אגב, משמש כיום בין היתר כמנכ"ל חברת קרדן הנסחרת בבורסה. בשנת 91' מוחזר אמיר רונן לכלל על ידי הנהלתה החדשה שהתחלפה, הוא מתמנה לתפקיד בכיר, הוא הופך גם לעוזרו האישי של מספר שלוש בהיררכיה, ראש חטיבת שוק ההון והביטוח - ידידיה גרינברג. כעבור זמן, בעקבות חשש להמשך אי סדרים בכלל אינווסטמנט, הוא מתמנה גם לסמנכ"ל בחברה, שוב, כדי לעשות שם סדר. המנכ"ל החדש של חברת ההשקעות במטבע חוץ הוא ישראל איגרא, לשעבר מנהל מחלקת מטבע חוץ בבנק ישראל ודובר הבנק. בתחילת שנת 93' מגלה רונן, כי גם איגרא מעורב במעשים בלתי חוקיים לכאורה, תוך ניהול בלתי תקין וכושל. רונן, הפועל כעת מתוך הנהלת הקונצרן, מגיש דו"ח חמור על מצב החברה לאחראי עליו, ראש החטיבה - גרינברג. הוא תובע לבלום את איגרה. הדו"ח מצביע על גניבות מלקוחות כלל אינווסטמנט, אך משתמע ממנו כמובן גם המשך הכשלון של ראשי כלל בפיקוח על חברות שבשליטתה. האחראי הבכיר - גרינברג, התעלם מן הממצאים, הוא סירב להיפגש עוד עם עוזרו האישי רונן ואיים עליו בפיטורים. במקביל, הוא מוסר למנהל החשוד, איגרא, על כל הממצאים נגדו. מן התביעה עולה, כי גרינברג והמשנה למנכ"ל כלל, עמוס ספיר, הסתירו ומסתירים עד היום ממועצת המנהלים ומועצת הביקורת העליונה את העבירות שנחשפו, למעט ממצא אחד, שנאלצו לחשוף בחלקו. מדובר במקרה שבו איגרה ונציג חברת טבע בשם יעקב הרפז גנבו עשרות אלפי דולרים מחברה זו. בטבע מן הסתם לא יודעים על כך עד היום, שכן הרפז ממשיך לגלגל את כספי החברה במיליונים גם עכשיו. מועצת המנהלים של כלל וועדת הביקורת לא עשו דבר ולא התעניינו. בעוד המתריע, רונן, מסולק שוב ממשרדי כלל, המשיך ישראל איגרא בתפקידו כמנכ"ל חברת ההשקעות. רק לפני שלושה חודשים הוא פרש וכיום הוא משמש בין היתר כנציג המדינה במועצת המנהלים של בנק המזרחי. כלל אינווסטמנט התמוטטה למעשה סופית תחת ניהולו, תוך שהסבה בשנתיים האחרונות בלבד נזק של עשרה מיליון שקלים לקונצרן. בשנתיים אלה קיבל איגרא גם תוספות שכר ובונוסים. בצר לו פונה רונן אל מספר אחד, אל המנכ"ל של כלל דוד ויינשל, מן האישים החזקים במשק הישראלי. ויינשל מבטיח לו הגנה, מרעיף עליו מחמאות, אך בהדרגה מתברר, כך מן התביעה, שהמנכ"ל רק מסובב אותו בכחש ולמעשה מבקש אף הוא לסלקו. וכך, במשך שנה תמימה, יבשו ראשי כלל את רונן, ניטרלו אותו, עד שפיטרו אותו סופית לפני חצי שנה. פיטורין שניים בתוך שמונה שנים עד כה ללא פיצויים. אבל רונן לא נרתע, אמש הוא הגיש תביעת פיצויים והלנת שכר נגד קונצרן כלל בסכום של יותר מארבעה מיליון שקלים. עורך דינו, דוקטור יוסף שגב, מאשים בה את המנכ"ל ויינשל, את יושב ראש כלל אולשנסקי, את מבקר הקבוצה היינס, את המשנה למנכ"ל ספיר, את ראש החטיבה גרינברג, ואת איגרה, בכך שלא זו בלבד שחיפו על עבירות גניבה ומירמה ועברו על החוק, אלא אף ניהלו מלחמת חורמה נגד מי שהתריע. הפרטים שהבאנו הם רק תמצית כתב התביעה וכנראה רק מבוא לפרשות נוספות ולחקירות נוספות. 3. התובעים הם כפי שתוארו בכתבה. התובע 2: יו"ר מועצת המנהלים של כלל; התובע 3: מנכ"ל כלל; התובע 4: המשנה למנכ"ל כלל; התובע 5: ראש חטיבת הביטוח וההון בכלל, והתובע 6: המבקר הפנימי של כלל. הנתבעים 7-2 הינם יו"ר רשות השידור; הנתבע 2, מנכ"ל רשות השידור; הנתבע 3 הוא מנכ"ל הטלויזיה; הנתבע מס' 4 מנהל חטיבת החדשות; הנתבע 5 עורך תכנית יומן השבוע; הנתבע מס' 6 - כתב והנתבע מס' 7 - עורך. בעלי הדין ייקראו להלן בשמות משפחותיהם, זולת התובע 5, שייקרא להלן: המבקר. 4. כאמור, הנתבעים טוענים להיעדר יריבות. יריבות תובעת-נתבעים: יריבות קיימת, שכן הקובע מי הנפגע עקב הכתבה ואין ספק כי כלל עשוייה היתה להיפגע מהאמור בכתבה, ממילא זכאית היא גם לתבוע. התובעים 5-2 הינם גם מנהלים בכירים בכלל והם למעשה האורגאנים של החברה ומחדליהם כנטען נגדם, כגון: חיפוי על עבירות חמורות במשך שנים הינם - מחדלי כלל (ור' בהקשר זה: א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 123, 124, 160). יריבות בין התובעים לנתבעים 1, 5-4: לאור הראיות שהובאו בפני, הוכח כי הנתבעים 1, 4 ו- 5 שיתפו עצמם, סייעו או יעצו לפרסום הכתבה. סגל החליט על פרסום הכתבה עוד לפני שנפל למשכב וגלבוע היה מעורב אישית בהכנת הכתבה (ר' תצהיר שטרן סעיף 5, עדותו בעמ' 24 ועדות ג' סוקניק עמ' 30). לאור האמור, הטענות הנ"ל נדחות. 5. האם האמור בכתבה הוא אמת? כפי שנפסק בהחלטה, על התובעים להוכיח את אמיתות האמור בכתבה וכידוע מידת הוכחת האמת בדיבה המייחסת לנפגע התנהגות פלילית היא גבוהה יותר מאשר בהליך אזרחי רגיל (ר' בהקשר זה ע"א 373/89 וע"א 2275/90). ה"אשמות" העיקריות המיוחסות בכתבה לתובעים - וכפי שצויין בהחלטה רק בכתבה הפכו הנתבעים בתביעת רונן לנאשמים - הן כי התובעים: א. "חיפו על עבירות חמורות" - "עבירות גניבה ומרמה". ב. "עברו על החוק...". ג. "ניהלו מלחמת חורמה נגד מי שהתריע"; "ויינשל מסובב בכחש וכל זאת משום שעשה את עבודתו נאמנה והתריע". ד. המשך כשלון כלל על אף הגשת דו"ח על ידי רונן, בפיקוח על החברות שבשליטתה. א. חיפוי עבירות: המדובר לפי הכתבה בעבירות גניבה מלקוחות כלל אינווסטמנט האוז (להלן: החברה) על-ידי מנכ"ל החברה איגרא ואשר דיווח עליהן כלול בדו"ח סמנכ"ל החברה ועוזרו של גרינברג רונן (להלן: הדו"ח) מ- 6/93 (הוא נ12/) שהוגש ליו"ר מועצת המנהלים של החברה גרינברג, שהעבירו לאיגרא. לפי הכתבה, התובעים עשו יד אחת כדי להסתיר את פרטי הדו"ח מוועדת הביקורת העליונה (להלן: ו' הביקורת) ממועצת המנהלים של כלל ומבעלי המניות, זולת "ממצא אחד" שנאלצו לחשפו. כפי שכבר נקבע בהחלטה, אין הדו"ח מגלה עבירות גניבה מלקוחות אלא נכתב לבקשת גרינברג והוא מתמקד כאמור במבואו בבחינת אספקטים ספציפיים של בקרה שליטה ניהולית, תקינות נהלי עבודה ושיקול דעת...". יחד עם זאת, הדו"ח מתאר שלושה אירועים מ- 19-22/2/96 ומ- 1-2/4/93 ומ- 5/93 כ"פגיעה בטוהר המידות". אירועים אלו קשורים עם עסקאות עתידיות במט"ז - קרי: עסקאות "פורוורד" - במסגרתן בוצעו עסקאות "צילינדר" - כפי שתוארו בעדויות רונן (עמ' 48, 132, 140) וה"דילר" (מבצע עסקת ההון) כי לבנדר 155-150) - לפיהן הלקוח, במקרה דנן חב' טבע (להלן: טבע) רכש באמצעות החברה - ששימשה כ"סוחר" - אופציה לרכישת מרקים, המבטיחה את הלקוח מפני עליית שער המרק בהשוואה לדולר האמריקאי על ידי קביעת שער מימוש בין שתי המטבעות, ובד בבד מכר אופציה נגדית שהגנה על רוכשה מפני עליית ערך הדולר בהשוואה למרק. כאשר עסקת "צילינדר" זהה מבצעת החברה בו זמנית עם אחד הבנקים בחו"ל, במקרה דנן "רפובליק בנק" (להלן: הבנק). לפי הדו"ח ההפרש בין הפרמיה שהרוכש משלם למוכר - "כותב האופציה" - הם "רווחי מסחר" המגיעים ללקוח, שכן עסקת הצילינדר המקבילה בין החברה לבנק, הינה חלק בלתי נפרד מכלל העסקה ואכן בכרטיס העסקה מ- 2/93 המכונה "טיקט" (להלן: טיקט) נרשם הבנק כ- Counterpaty (ר' נ13/). בפועל, אין חולק כי בעסקת 2/93, למרות שה"דילר" - הממונה על רישום העסקה וביצועה, רשם כ"רווח מסחרי" המגיע לטבע (הלקוח) סך 32,000 דולר - לאחר ניכוי 2,000 דולר עמלה עבור שרותי החברה - הועבר כל "הרווח המסחרי" לחברה כ"עמלה" וזאת בהתאם להוראות איגרא, שסבר כי יש לפצל בין שתי עסקאות הצילינדר וכי רווחי המסחר של עסקת החברה עם הבנק מגיעים לחברה ולא ללקוח, וכי אלו יחולקו בין החברה לבין הרפז, ששימש באמצעות חב' סיגמא בה עבד, כמנהל תיק ההשקעות של חב' טבע, מבלי שיהא בידו יפוי כח ישיר מטבע (העסקה הנ"ל תקרא להלן: "עסקת טבע"). באשר לעסקת "צילינדר" שניה מ- 4/93, שבה שוב חב' טבע היתה הלקוח (אירוע מס' 2 בדו"ח), ביקש איגרא כי ב"טיקט" העסקה יירשם כי הפרש הפרמיות לזכות הלקוח - טבע - יהא 1% ולא 1.14-1.15%, כפי שהודע ללקוח. גם בענין זה נעשתה העסקה באמצעות הרפז בנוכחותו של איגרא מהפלאפון שבמכוניתו של זה, כאשר איגרא תומך בעמדת הרפז, במטרה לחלק 0.15% בינו לבין החברה. במקרה זה, לא נתמלאה דרישתם של איגרא והרפז. לפי אירוע מס' 3 בדו"ח 5/93 (להלן: הניסיון), גילה איגרא העדפה בלתי מוסברת לטובת הרפז, כאשר שינה את שם סיגמא כמוטב תשלומי עמלות עסקאות טבע ב- 4/93 בשמו של הרפז וכי התשלום יתואר כחלוקת רווחים בין החברה לבין הרפז, מבלי שלאחרון - שבינתיים פרש מסיגמא - תהא הרשאה מיוחדת לכך, כאשר מודגשת בדו"ח הדאגה היתרה של איגרא לעמלות הרפז. כאמור, אין בדו"ח התייחסות לעובדות הנ"ל כגניבה, אלא כמעוררות תמיהות ומצביעות על שיקול דעת מוטעה של איגרא ואכן גם רונן וגם "הדילר" (לבנדר) לא ראו בכך מעשי גניבה ומרמה. הנתבעים מכל מקום לא הוכיחו - לאור מכלול הראיות שהובאו בפני - כי איגרא אכן ביצע עבירות גניבה ומרמה, שכן הטיקט נ13/ משקף את המציאות לפיה הוא הורה על העברת כל "הרווח המסחרי" לחברה, וזאת לאור מבנה מכלול העסקה כהבנתו ועל אף שאין חולק כי הן לפי דו"ח ביקורת המיוחד נ15/, הן לפי דו"ח ביקורת מיוחד 45/93 שהוגש לועדת הביקורת והן לפי דברי ויינשל בפני הוועדה וסיכומה - "רווחי המסחר" של "עסקת טבע" אמורים היו להיות של טבע" וכי אין להרשות חלוקת רווחים כאלו בין החברה לבין "מינהל תיקים" - אין לראות בהוראות איגרא כ"גניבה". על אף שבסעיף 8 לנ15/ המבקר "רואה בחומרה את החלטת המנכ"ל לשלול את הפרמיה המגיעה לטבע מעסקת הצילינדר מ- 19.2.93." וכך גם מתייחס למעורבות המנכ"ל בביצוע עסקת הצילינדר מ- 1.4.93 תוך נסיון להקטין את שיעור הפרמיה המגיעה לטבע (שלא נכללה בדו"ח הסופי לועדת הביקורת!) - לא הוצגו הוראות אלו כגניבות וכמרמה, גם לא על ידי רונן. הנתבעים לא הוכיחו כי התובעים חיפו על ביצוע עבירות. הם לא הוכיחו כי גרינברג התעלם מממצאי הדו"ח וכי הוא סרב להיפגש עם רונן תוך כדי שהוא מעביר את הדו"ח לאיגרא להערותיו. (א) גרינברג לא התעלם מתלונות בעל פה שהשמיע באזניו רונן עוד ב- 5/93 ושעיקרן נכלל בדו"ח לאחר מכן. עדות גרינברג על פגישותיו עם איגרא בעקבות תלונות רונן (עמ' 215, 220, 228) לא נסתרו ולבקשת גרינברג הוכן גם הדו"ח, כמוכח מדברי מבואו. הדו"ח הוגש ב- 6.6.93 ותוכנו הועבר לספיר ששימש כיו"ר ועדת הביקורת של החברה (להלן: הועדה), בעוד גרינברג מודיע לרונן שבדעתו לכנס את הועדה, כמוכח מנ24/ בחתימת יד רונן. כעולה מעדות ויינשל (עמ' 231), ב- 14.6.93 נדון הדו"ח בישיבה בהשתתפותו והוחלט להעבירו למבקר. העתקו נמסר על ידי גרינברג לאיגרא להערותיו, וזאת בידיעת רונן (ר' נ24/), כאשר התלונות הכלולות בו ידועות מראש לאיגרא ולכל הפקידים הבכירים בחברה ולא היה על כן בהעברת הדו"ח להערות איגרא כל הכשלה של ביקורת או חקירה, אלא נוהג נכון של קבלת תגובת הנילון ואכן הערותיו של איגרא לדו"ח מופיעות בנ17/. (ב) המבקר קיים ביקורת יסודית בתלונות רונן שבדו"ח והכין טיוטת דו"ח ביקורת (ר' רונן 22 ומבקר 173) שהועברה לתגובת איגרא שהגיב בת10/א' ובת10/, אך לפני שיוכן על ידי המבקר דו"ח ביקורת סופי, התכנסה כבר ב- 22.7.93 הוועדה בהשתתפות ספיר, גרינברג רבינוביץ' ואיגרא ונתקבלו בה מספר החלטות בקשר לניהול תיקי לקוחות ולעמלות בקשר לכך (ת14/), אשר יושמו על ידי החברה. ביום 26.7.93 הוגש דו"ח ביקורת סופי על ידי המבקר שהופץ בין חברי ועדת הביקורת, הוא נ16/, ממנו הושמט אירוע טבע מס' 2, שכן המבקר סבר שהנסיון לרשום פרמיות נמוכות יותר, לא היה דרוש לועדת הביקורת הואיל ולא יצא מגדר "נסיון" ובתור שכזה אינו מתאים לדיון בפני ועדת הביקורת העוסקת בביקורת של כ- 150 תאגידים. לפי ממצאי דו"ח הביקורת נ16/, אושרו מרבית הליקויים שנכללו בדו"ח שכלל המלצות לתיקונם. ועדת הביקורת דנה בדו"ח, כמוכח מת14/, שמעה דווח מפי ויינשל על תפקוד איגרא שתואר על ידי ויינשל כאיש "ישר נבון ומקצועי" אך יחד עם זאת כבעל מוטיבציה חזקה להגיע לרווחים ולכן הוא מוותר על קיום נהלים ועניינים פורמאליים, למרות ש"דווקא בחברה כ- C.I.H.I. יש להקפיד עליהם מאוד", לנוכח פרשת גולדין שגרמה לה נזקים משמעותיים. הוועדה סיכמה את הדיון בדרישה להקפיד על הנהלים וכי על החברה להימנע מלהתחלק ברווחי מסחר עם מנהלי התיקים ללא הסכמת הלקוחות ועליה לפעול להחזרת הפרשי הפרמיות ללקוח - טבע, שכונתה בדו"ח בשם "קוד" כדי לאפשר ליו"ר הוועדה מ' חת ששימש כיו"ר דירקטוריון טבע, לדון בנושא. הסיכום הנ"ל והמלצות דו"ח הביקורת המיוחד נשוא נ16/ אומצו על ידי ועדת הביקורת של החברה בה נכחו כמוזמנים גם גרינברג ואיגרא (ת15/) והחברה יישמה את ההמלצות. בתחילת 1994 הועברה השליטה בחברה לחברה אחרת שבשליטת כלל ואיגרא סיים את שרותו בחברה (נ23/). לאור כל האמור לעיל הוכח בפני, כי התובעים לא חיפו על התלונות הכלולות בדו"ח להיפך, קויימה ביקורת יסודית שהמלצותיה אושרו ו יושמו. באשר להשמטת "הנסיון" מ- 4/93 ומעורבות איגרא בו, מנ16/ מקובלת עלי טענת הנתבעים כי בכך יש משום הסתרת מידע מ"וועדת הביקורת". אמנם זו וועדת ביקורת עליונה לביקורת קבוצת תאגידים רבים שלכל אחד מבקר משלו, אך ראוי היה כי בדו"ח ביקורת סופי המופנה לכלל יכללו גם הנסיון והכחשתו השקרית של איגרא כי לא התערב ב"נסיון" (כאמור בנ15/). נכון שהנסיון לא מומש וכי "זה היה רק נסיון לקחת שער יותר גדול וכתוצאה מכך הרווח של הלקוח פחות והרווח של כלל גבוה יותר" כדברי המבקר (עמ' 175), אך כמבקר החברה, שומה היה עליו לכלול את העובדות הנ"ל בנ16/ ולא "להשתכנע" מאיגרא כי "חבל להוציא כל כך הרבה מלל על אירוע שלא מומש" (כך!!), שכן המבקר מודה בנ15/ כי הוא "רואה בחומרה את מעורבות איגרא בביצוע עסקת הצילינדר מ- 1.4.93 תוך נסיון להקטין את שיעור הפרמיה המגיעה לטבע" (סע' 4 בנ15/). גם מקובלת עלי טענת הנתבעים כי תשובתו של גרינברג לשאלה שהופנתה אליו על ידי אחד מחברי ועדות הביקורת אם היו מקרים דומים לשלילת הפרשי פרמיות מלקוח, היתה תשובה חמקנית, בהשיבו כי "לדברי מנכ"ל החברה 'לא היו עוד מקרים כאלה', בעוד שהוא ידע על "הנסיון" ועליו היה להזכירו בתשובתו. ברם, על אף הסתרת הנסיון כנ"ל מוועדת הביקורת, לנוכח ממצאי הביקורת שבנ16/ לפיהם "המנכ"ל פעל בשיקול דעת מוטעה ופגע במינהל תקין" כאשר הדוגמאות לכך הן "נטילת פרמיה השייכת ללקוח כחלק מהעמלה של החברה; חלוקת עמלות ורווחי מסחר עם מנהל תיקים; קבלת פקודות ממנהל תיקים מבלי לקבל מראש יפוי כח תקף; ... וביצוע עסקאות עם חברה ללא בטחונות" (ר' נ16/א') - אין הצדקה למסקנה הכלולה בכתבה כי התובעים חיפו על עבירות חמורות ועל ניהול בלתי תקין של החברה או כי "חיפו על עבירות גניבה ומרמה ועברו על החוק", שכן נ16/ מצביע על ניהול בלתי תקין של החברה ולא היה בהכללת "הנסיון" ומעורבות איגרא, כדי לשנות את מסקנותיו. באשר לדו"ח, הואיל והוא ביטא רק את תלונות רונן, לא היתה הצדקה להעבירו לעיון ועדת הביקורת. סוף דבר, לאור האמור לעיל ביחס לעסקת "הצילינדר" וכפי שמסביר איגרא בסע' ב' לת10/א', אין לראות בזקיפת הפרשי הפרמיות לזכות החברה כמעשה גניבה ומרמה או כעבירה חמורה, אלא כהפעלת שיקול דעת מוטעה ולכל היותר הפרת תום הלב וחריגה מ"הדרך המקובלת" כנדרש על פי הוראת סע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-. מכל מקום, התובעים לא חיפו ולא הסתירו דבר מהנהלת כלל, שכן גם נ15/ הובא לעיון ויינשל לפני עריכת נ16/ וגם מוועדת הביקורת לא הוסתר דבר, זולת "הנסיון", וממילא האמור בכתבה ביחס לחיפוי כנ"ל אינו נכון כפי שלא נכונה הקביעה (על פי תביעת רונן) כי "גרינברג והמשנה למנכ"ל עמוס ספיר הסתירו ומסתירים עד היום ממועצת המנהלים ומוועדת הביקורת העליונה את העבירות שנחשפו, למעט ממצא אחד שנאלצו לחשוף בחלקן". כאמור, נחשפו כל הממצאים המהותיים ל"עסקת טבע" וכן הממצאים האחרים שעיקרם כלול בדו"ח ולא הוכח על כן כי רק ממצא אחד נחשף בחלקו או כי הנ"ל נאלצו לחשוף אותו. הנתבעים גם לא הוכיחו את האמור בפתיח הכתבה לפיו "בכירים בקונצרן כלל... ובהם ראשי החברה היום חשודים כי חיפו במשך תשע שנים האחרונות על עבירות חמורות ועל ניהול בלתי תקין של חברת ההשקעות במטבע חוץ", כאשר לא הובא שמץ הוכחה כי התובעים 6-2 חיפו על עבירות כלשהן בתקופה שמ- 1986-1990, שבה התרחשו מעילות מנכ"ל החברה דאז א' גולדין והם גם לא הוכיחו כי כלל ידעה על אותן מעילות וחיפתה עליהן "מלמעלה" (ור' בהקשר זה נ25/ ונ27/). מלשון הפתיח של הכתבה, ברור מכל מקום שעיקר הכתבה מכוון לעבירות החמורות, הגניבות והמרמה של 1993, שאותן תארה רשה"ש כ"חשיפה ראשונה" של "פרשה כלכלית עלומה", ללא כל בסיס כאמור לעיל. ב. האם התובעים עברו על החוק? (א) הפרת חובת אמון: הנתבעים לא הוכיחו קביעה זו. לא הוכח גם הנטען בסיכומי הנתבעים כי התובעים הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם לפי דיני החברות, שכן בחובה זו כולל החובה לפעול בתום לב, כלפי החברה (ר' סע' 96 כז(א) לפקודת החברות וי' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה 249-51 ואסיחי לסיכומי התובעים) והואיל ונראה כי גם איגרא סבר שהוא פועל לטובת החברה - על אף שהוא טעה בכך - אין בטעותו כדי להופכה לעבירה (ר' ע"א 667/76 פ"ד לב(2) עמ' 281 שם בעמ' 287 וי' גרוס עמ' 253-4). גם איני מוצא הפרת חובת אמון של התובעים באי פיטוריו המיידיים של איגרא, שכן ממילא בסוף שנת 1993 כלל היתה צריכה להכריע בדבר עתיד החברה, כולל גורל איגרא ואכן עם העברת השליטה בחברה, הופסקה גם עבודת איגרא בסמוך לאחר דיוני וועדת הביקורת, כאשר הרקע לכך הוא אכן כישלונו של איגרא בניהול החברה תוך אי הקפדה על נהלים והעדר כושר מנהיגות (ר' דברי ויינשל בפני ועדת הביקורת ת11/). (ב) "דיווח כוזב בתשקיף": הכתבה אינה מזכירה עבירה זו, שכן היא מתייחסת לגניבות ולמרמה ביחס ללקוחות החברה ולכן גם אם כלל כללה בתשקיפה דיווח כוזב, אין זו שאלה הנוגעת לעניין אחריות אלא לשאלת גובה הנזק הנקבע בין היתר לאור המוניטין - לטוב או לרע - שיש לכלל. מכל מקום, דוחה אני את טענת הדיווח הכוזב שכן בעקבות נזקי מעילתו ולדין ביצעה כלל ביטוח עם כיסוי למפרע ביחס ל- 8 מליון דולר, תוך הגדלת הכיסוי הביטוחי ל- 14 מליון דולר. הנתבעים טוענים כי המדובר "בהלוואה" שהריבית בגינה משולמת כפרמיית ביטוח, ולכן תאורה בתשקיף כעסקת ביטוח הוא "כוזב", אך העסקה על פניה היא עסקת ביטוח ולפי עדות המבקר בעקבות הגדלת כיסוי כנ"ל, גם נתקבלו תגמולי ביטוח עקב אירוע ביטוחי אחר (מעילה באחת החברות של כלל) אשר עלו על כל הפרמיות ששולמו (עמ' 182-183). המדובר הוא בתשקיף של כלל שהיא חברת אם של 150 חברות ולפיכך לא היתה חייבת להציג בתשקיפה את כל פרטי הביטוח הנ"ל ואת הרקע לו. ג. האם התובעים ניהלו מלחמת חורמה נגד רונן הוליכוהו שולל ופיטרוהו עקב שעשה עבודתו נאמנה והתריע: לאור הראיות שהובאו בפני, הוכח כי:- (א) רונן התלונן בפני גרינברג על מעשי איגרא לפני הגשת הדו"ח והמשיך לעבוד בחברה כסמנכ"ל שלה. (ב) עם הגשת הדו"ח, לאור החשדות שנכללו בו ויחסי עבודה מקולקלים בין איגרא לבין רונן, וכל עוד שלא נבדק תוכן הדו"ח, סוכם בין גרינברג לרונן כי יצא לחופשה (ר' נ14/) אך סיכום זה בוטל. (ג) ב- 11.6.93, ללא ידיעת גרינברג שרונן היה עוזרו מסר רונן לויינשל את העתק הדו"ח ובכך גילה דעתו שאינו מאמין כי גרינברג יעביר את הדו"ח לויינשל - וזאת ללא כל בסיס. ב- 12.6.93 נתקיימה פגישת הנהלת החברה בהשתתפות ויינשל ספיר וגרינברג כאשר הדו"ח שבידי השניים האחרונים ואז נודע לגרינברג שבידי ויינשל יש העתק. לאור משבר אמון זה, סרב גרינברג להמשיך את עבודת רונן כעוזרו ובהסכמת רונן הועבר על ידי ויינשל למחלקת הביקורת של כלל כעוזר למבקר, וזאת לאור נסיון רונן בשטח זה והשבחים שזכה להם בעבר. עם ההעברה, סוכם בין השניים כי רונן יוכל להציע עצמו באותה עת לתפקידים אחרים. (ד) רונן למעשה לא מילא את תפקידו במחלקת הביקורת, שכן כדבריו ביצוע עבודות ביקורת שוטפות בחברת כלל לא היו לפי כבודו ולא לפי מעמדו (עמ' 87). בענין זה רונן מעיד כי המבקר הסכים עם עמדה זו אך המבקר מכחיש זאת ואכן לא סביר כי יסכים לכך. ולמעשה "ישב" רונן בטל תוך קבלת משכורת ללא כל הצדקה וגם אם תפקידו הוגדר כ"זמני" עד שימצא תפקיד אחר - עליו היה לעבוד בכל עבודה - כולל שוטפת - שהועברה לטיפולו על ידי המבקר. (ה) רונן פנה בסיוע המבקר למספר מנהלים בכלל לצורך העסקתו בתפקיד אחר, אך הוא עמד על כך שיועסק כ"מנהל". ברם הוא לא נמצא מתאים לתפקידו, בין היתר מהטעם שלא היה לו נסיון ניהולי זולת מספר חודשים כסמנכ"ל החברה. (ו) לאחר חלוף כשנה במחלקת הביקורת בה לא עשה רונן דבר, פוטר מעבודתו. לא הוכח כלל כי ראשי כלל "ייבשו" את רונן במשך אותה שנה שבה לא עבד וכי הוא "נוטרל" עד שפוטר. לא די בעניין זה בהרגשה של רונן, אלא דרושות הוכחות של ממש לנוכח גירסת המבקר ואלו לא הובאו. סוף דבר, בכל הנוגע להעסקת רונן לאחר הגשת הדו"ח, מקובלות עלי ההערכות הכלולות בעדות המבקר, שלמעשה לא נסתרו בעיקרן. העולה מהאמור הוא שרונן לא פוטר ולא נרדף עקב הדו"ח אלא ההיפך הוא הועבר למחלקה יוקרתית שעובדיה נחשפים בפני כל מנהלי תאגידי כלל וברי לי כי רונן יכל היה, אילו רצה, להפגין את כישוריו בתחום רגיש זה. לא הוכח כי נוהלה נגד רונן מלחמת חורמה וכי פוטר עקב הדו"ח. כלל זכאית היתה להמתין לדו"ח הביקורת הסופי וכל עוד לא החליטה כי יש לפטר את איגרא כמנכ"ל החברה, רונן לא יכול היה להמשיך לעבוד כסגנו, כפי שלא יכל היה להמשיך לשמש כעוזרו של גרינברג לאחר שלא האמין בו כנ"ל. לא הוכח גם כי רונן הולך שולל וכי ויינשל סבבו בכחש וביקש את סילוקו ורונן אף לא פנה לעד זה על מנת שייעץ או יסייע לו בקבלת תפקיד (ר' עדות ויינשל עמ' 233). ד. כשלון פיקוח כלל על חברות שבשליטתה: אף כי נכון הוא שכלל לא הפעילה פיקוח ראוי על ניהול החברה על ידי איגרא, כאשר דווקא בחברה ש"סבלה" בעבר ממעילות מנהלה א' גולדין, ראוי היה גם לדעת ויינשל (בת11/) להקפיד בה מאוד על קיום נהלים וכמוכח מהדו"ח, לא נשמרו הנהלים - הרי לאחר הגשת הדו"ח והביקורת בעקבותיו, תוקנו הליקויים והודק הפיקוח. הנתבעים לא הוכיחו על כן כי כשלון הפיקוח לפני הגשת הדו"ח נמשך וכי הכשלון בפיקוח מתייחס לכלל החברות שבשליטת כלל כאמור בכתבה. 6. האם חלות על הכתבה הגנות סע' 15(2) ו- (4) לחוק המותנות בתום לב? א. הגנת סע' 15(2) לחוק: סעיף זה קובע כי למפרסם תהא "הגנה טובה", הגנה תחול אם הפרסום נעשה בתום לב בנסיבות שבהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הנתבעים לא הוכיחו תחולתה של הגנה זו. (א) לאור העובדות שנקבעו לעיל בסע' 5, לא היה ממה להזהיר את הציבור מפני מעשיהם של התובעים - ובראשם כלל. (ב) לא הוכח כי הנתבעים חייבים היו להזהיר את הציבור מפני סכנה לרכושם (ר' ע"א 213/69 פ"ד כז(2) 87, 94) שכן זו לא הוכחה ואף אם הוכח ניהול לא תקין של החברה, לא הוכחה חובה לפרסמו ומעובדה זו אין להסיק על סכנה הנשקפת לציבור מהנהלת כלל (ור' בהקשר זה ע,א 3199/93, פ"ד מט(2) 843, עמ' 875). (ג) תפקיד רשה"ש כאמור בסע' 3 לחוק רשות השידור תשכ"ה1965- המפרט כי בין תפקידי הרשות לשדר תכניות... אינפורמציה בשטחי... הכלכלה והמשק" אינו כולל חובת פרסום מידע כנ"ל וחורגת מ"המגמה של השידורים לפי סע' 3 הנ"ל לשקף את חיי המדינה...". (ד) לא הוכח כי הפרסום נעשה בתום לב כפי שיפורט להלן. ב. הגנת סע' 15(4) לחוק: סעיף זה קובע כי למפרסם תהא הגנה טובה אם הפרסום נעשה בתום לב ו"היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דאגותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". הנתבעים לא הוכיחו הגנה זו. (א) הכתבה לא הפרידה בין "עובדות" ל"הבעת דעה" כנדרש הן על ידי הפסיקה (ר' ד"נ 9/77, פ"ד לב(3), 337, 349-51 וע"א 334/89, פ"ד מו(5), 555, 566) והן על ידי ההנחיות הפנימיות של רשה"ש (ת3/) המחייבים לשדר מידע מהימן בדוק ושלם כמה שאפשר ולהפריד הפרדה ברורה לאוזן ולעיין בין אינפורמציה עובדתית וישירה (Straight news) מכאן לבין פרשנות (Commentary) וניתוח (כו"כ Analysis) מכאן (ר' סע' 9 וכן סע' 16 ו- 17 להנחיות). (ב) עובדות הכתבה הכלולות בקטעים ובמילים שסומנו כנ"ל בסע' 2 אינן נכונות כאמור בסע' 5. (ג) הנתבעים לא הוכיחו את תום ליבם בפרסום הנ"ל. ג. תום הלב שבפרסום לאור חזקות סע' 16(ב) לחוק הקובע כי חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:- (1) הדבר לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו. (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סע' 15. לא הוכח על ידי הנתבעים כי פרסומם היה בתום לב. (א) אילו לנתבעים היה מקור מידע מעבר לרונן ותביעתו, הם ודאי היו מזמינים אותו להעיד או מגישים ראיות, אך לא היה להם מקור שכזה, ולכן איני מאמין שהם או מי מהם נקטו באמצעים סבירים להיווכח באמיתות הפרסום, זולת עיון בתביעת רונן ושמיעת גירסתו. (ב) איני מאמין כי הנתבעים עשו מעל ומעבר לדרוש כדי לברר את נכונות המידע הכלול בכתבה ואוסיף כי "החסיון העיתונאי" דרוש, כאשר המקור אינו מעוניין בחשיפה. לא כן במקרה דנן, והנתבעים לא הוכיחו קיומו של מקור נוסף - מלבד רונן - וכי זה אינו מעוניין בחשיפה לכן לא די באמירה סתמית כי לעד יש חסיון עיתונאי ויש לו מידע. (ג) גם לאחר שמיעת כל הראיות בעניין האחריות, נכונות כל מסקנותיי בהחלטה, שחלקן צוטט בסע' 116 א'-יב' לסיכומי התובעים ולפי מסקנות אלו והאמור בסע' (א) ו- (ב) לעיל הנתבעים לא טרחו כמוכח מהזמן הקצר שהקציבו להכנת הכתבה (יממה לפי ר' סוקניק - עמ' 29-30), לברר מהי הגנת התובעים וממילא גם לא הוכח כי נקטו באמצעים סבירים להיווכח אם אמת בפרסום והפרסום שנעשה על פניו פוגע בתובעים במידה גדולה משהיתה סבירה להספקת מידע - אמין - לציבור, כאמור בסע' 16(ב)(3) לחוק. הנתבעים כלל לא טרחו לברר את נכונות הטענות העובדתיות הכלולות בתביעת רונן שכן הם סברו בטעות כי כל דיווח על תוכן תביעת רונן מותר ומנהל הטלוויזיה שטרן מודה בעדותו כי הטלוויזיה לא התכוונה להתייצב מאחורי טענות רונן לגופו וכי אילו נדרשה לאמת את העובדות חייבת היתה להמשיך לחקור ולערוך בדיקות נוספות (עמ' 162-3) לא רק שהוכחה חזקת העדר תום לב כאמור בסע' 16.ב'(2) ו- (3) לחוק, אלא שגם הוכחה חזקת סע' 16 ב'(1) לחוק, שכן הנתבעים לא האמינו באמיתותן. הכתבה לדוגמא לא ציינה כי הדו"ח הועבר להנהלה שאימצה את המלצותיו ודו"ח ביקורת בהתאם הועבר לוועדת הביקורת העליונה, כפי שלא טרחה לציין בשולי "אשמת חיפוי עבירות" את העובדה כי הפרשי הפרמיות ש"נגנבו" הוחזרו ללקוח, עובדה שלדעת סוקניק היא עובדה "שולית לחלוטין!!" (עמ' 166) סוף דבר, הנתבעים לא הוכיחו כי גם אם נתקיימו הנסיבות המוזכרות בסע' 15(2) ו- (4), הפרסום נעשה בתום לב. בהקשר תום הלב טוענים התובעים כי גם עומדת לנתבעים טענת תום הלב היא נשללת מהם לאור סירובם לפרסם תיקון והכחשה, כאמור בסע' 17 לחוק. בעניין זה מקובלות עלי טענות ב"כ הנתבעים בסע' 21 לסיכומיו שכן מכתב הדרישה (נספח יג' לכתב ההגנה) הינו דרישה לפרסום התנצלות ולא הכחשה מפי התובעים. 7. סוף דבר, התובעים הוכיחו כי בוצעה נגדם עוולה שעילתה הוצאת לשון הרע כפי שבאה לידי ביטוי בקטעים המובלטים בכתבה ושתכנה תואר על ידי הנתבע 7 ביומן הצהריים כ"פרשה כלכלית עלומה שהשפעותיה יעוררו בוודאי הדים", הנתבעים לא הוכיחו הגנה תקפה לפרסומם. 8. לשיטה אחרונה, ראוי היה כי: א. הצדדים יגיעו לידי הסדר, שעיקרו הוא חיוב רשה"ש בתשלום סכום שיוסכם עליו למטרות בריאות, מדע, חינוך או בטחון. ב. כלל תכיר בתרומה הניכרת שתרם א' רונן לה ולתאגידיה מאז 1985 ותפצה אותו בהתאם. 9. באשר להוצאות, אדון בכך במסגרת פסק הדין. טלויזיהלשון הרע / הוצאת דיבה