מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת בנק לאומי למשכנתאות נגד ערבים: תביעה זו עניינה חובם, הנטען, של הנתבעים כערבים להחזר הלוואות אשר הוענקו על-ידי התובע לצדדים שלישיים. ראשיתה של תובענה זו בכתב תביעה אשר הוגש על-ידי התובע בסדר דין מקוצר. הנתבע מס' 1 הגיש בקשת רשות להתגונן, בה טען כי דין התביעה להידחות, ולחילופין - להימחק על הסף מחמת התיישנות, מחוסר יריבות ובהעדר עילה. בתאריך 17.10.1999 ניתנה לנתבע מס' 1 רשות להתגונן בהסכמה. באשר לנתבע מס' 2, התובע ציין את שמו בכתב התביעה המתוקן בצורה אשר לא אפשרה מסירת כתב התביעה המתוקן לידיו, דהיינו, לא צוין מענו של נתבע זה ולא מס' תעודת הזיהוי. כמו כן, לא הוצגה בפני ראיה כלשהי המעידה כי המסירה אכן בוצאה. לאור האמור לעיל סבורני כי ניתן לראות בהתנהגותו של התובע ויתור על תביעתו כלפי נתבע זה ואני מוחקת את התביעה כנגד הנתבע מס' 2 בלא צו להוצאות. המשך פסק הדין יתייחס אך ורק לנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע"). העובדות: התובע הנו תאגיד בנקאי רשום המנהל עסקי בנקאות בישראל. בתאריך 16.01.1985 נכרתו בין התובע לבין כהן יעקב ורוזה (להלן - "הלוווים") 4 הסכמי הלוואה. הנתבע ערב להסכמי ההלוואה ביחד עם מספר ערבים נוספים. 3 מתוך 4 ההלוואות נפרעו על-ידי הלווים, וניתן להם אישור על סילוק הלוואות אלו. כמו כן, הסכים התובע להסרת המשכנתא ונתן את אישורו למכירת הדירה אשר לרכישתה ניתנו ההלוואות, והלווים עזבו את הארץ. למרות זאת טוען התובע, כי ההלוואה הרביעית, נשוא נספח א/ 4 לכתב תביעה המתוקן (להלן- "ההלוואה", "ההסכם") לא נפרעה. על פי ספרי הבנק, יתרת החוב בהלוואה ביום הגשת התביעה עמדה על 15,613.57 ש"ח, ולטענת התובע יש לחייב את הנתבע בתשלום סכום זה. התובע הגיש נגד הלווים והערבים (לרבות הנתבע) תביעה לתשלום ריבית פיגורים אשר נצברה מיום עזיבת הלווים את הארץ ועד לתאריך 31.03.1991. (ת.א. 12691/91). באותו הליך קבע בית המשפט, כי הבנק זכאי לקבל ריבית פיגורים מתאריך 12.11.89 ועד למועד הגשת התביעה, 12.05.91 בלבד, ועל כן נפסק לתובע סכום של 3161.97 ש"ח במקום 5,483.09 אשר נתבע על-ידו. 2 ערבים אחרים (נתבעים 5 ו- 6 באותו תיק) שילמו את הסכום שנפסק ועוד 10,000 ש"ח תמורת התחייבות הבנק שלא לתבעם בתביעה נוספת בקשר להלוואה. ב"כ הנתבע העלתה טענות רבות כנגד התביעה. אינני רואה צורך לדון בכל אחת ואחת מן הטענות, מאחר וניתן, להשקפתי, להסתפק בחלק מהן על מנת להגיע למסקנה כי דין התביעה להדחות. סוגיית ההתיישנות: סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות), קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה". לטענת ב"כ הנתבע, מרוץ ההתיישנות התחיל ביום בו קמה לתובע עילת תביעה, דהיינו, בחודש דצמבר 1989, שהוא המועד בו חלפו 30 יום מיום שהלווים עזבו את הארץ ולא שולם עוד כל תשלום ע"ח ההלוואה. את טענתה זו מבססת ב"כ הנתבע מס' 1 על הוראות ס' 10 (א) להסכם ההלוואה נספח א4 ' לכתב התביעה המתוקן, לפיו היה והלווים יפגרו מעלה מ- 30 יום בפירעון של תשלום חודשי ו/או כל סכום אחר שהיה מגיע מהם לתובע על פי תנאי הסכם ההלוואה, יחשב הדבר כהפרת הסכם ההלוואה. ב"כ התובע, לעומת זאת, טוען כי תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות ממועד בו הצדדים הסכימו לראות את המועד ממנו יתחיל מרוץ ההתיישנות. סעיף 11 להסכם ההלוואה קובע: "מימוש זכויות הבנק: במקרה של הפרת חוזה זה ע"י הלווים יהיה הבנק רשאי, והלווים והערבים מסמיכים בזאת את הבנק ומייפים את כוחו באופן בלתי חוזר, לפעול כראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי, כדלקמן: - ... (ב) לנקוט באמצעים משפטיים או אחרים נגד הלווים וכן/או הערבים או כל אחד מהם, לגביית החוב או מדי פעם כל חלק מהחוב (ההדגשה שלי - ש.ד.)... (ג) הבנק יהיה רשאי להגיש נגד הלווים או הערבים או כל אחד מאלה, תביעות משפטיות נפרדות לגבי כל חלק מהחוב שיגיע לבנק מזמן לזמן על פי חוזה זה, וזאת בלי לפגוע בזכות הבנק להגיש תביעות נוספות לפירעון חלק אחר של החוב או יתרתו, וכל אחד מהסכומים שייתבע ע"י הבנק במשפט..., יהווה עילת תביעה נפרדת ובלתי תלויה בכל חלק אחר של החוב." לאור הוראות הסעיף טוען ב"כ התובע, כי לתובע הזכות הבלעדית לקבוע את מועד הגשת התביעות לחלק מן החוב או יתרתו. וס' 5 (ג) (1) להסכם ההלוואה הנ"ל קובע: "הערבים מצהירים בזה שערבות זו תעמוד בתוקף עד לסילוק המלא והסופי של החוב..." על סמך הוראות אלו טוען ב"כ התובע, כי כל עוד ההלוואה לא נפרעה במלואה, הערבות תקפה ואין כל מקום להעלות טענת התיישנות. מאחר והסכם ההלוואה הנ"ל נחתם בתאריך 16.01.85לתקופה של 10 שנים, סבור ב"כ התובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל בתאריך 16.12.1994, שהוא המועד האחרון לתשלום החוב כולו. סבורני כי דין טענה זו להידחות. מסכימה אני עם ב"כ הנתבע, כי אין בהוראות ס' 11 (ב) ו-(ג) הנ"ל כדי להשהות את מרוץ ההתיישנות, אלא אך ורק לאפשר לתובע לנקוט בצעדים לגביית חלקים מהחוב בלי שהדבר ייחשב ויתור מצדו על יתרת החוב. יחד עם זאת, אין אני מקבלת גם את טענת הנתבע, לפיה מרוץ ההתיישנות לגבי מלוא סכום ההלוואה מתחיל ביום בו בפעם הראשונה לא שילמו הלווים את התשלום החודשי לבנק. ואפרט: במקרה דנן היה על הלווה להשיב את סכום ההלוואה לשיעורין מדי חודש בחודשו. סבורני כי במקרים כגון אלו יש לראות את יום "הפרת ההסכם" כיום בו היה על הלווה לפרוע את התשלום החודשי המוסכם והוא לא שילמו. כך פסק גם כב' הנשיא סלוצקי בע"א (חיפה) 4158/97 - זנלכל בע"מ נ' בנק לאומי לפתוח, תקדין מחוזי, כרך 97 (3), תשנ"ז/תשנ"ח 1997, עמ' 780: "נקבע ב-ד.נ.32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'ISRAEL British Bank (London) (in Liquidation ), פס"ד מד(2 ) ע' 265 בע' 271 ו' כי: "בחיוב, שהצדדים קבעו בו מועד לקיומו (ביום פלוני, בחודש אלמוני, בשנה פלמונית) מתגבשת עילת התביעה בהגיע אותו מועד ומיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות..." (ראה יהודאי: דיני התיישנות בישראל, כרך א', סעיף -129 131, ע' 144). מקום שהצדדים קבעו מועד פירעון להלוואה בזמן עתיד, והיא לא נפרעה במועדה, מתגבשת עילת התובענה במועד הפירעון שנקבע על ידי הצדדים. במידה והוסכם על פירעון בתשלומים מתגבשת העילה לגבי אותו תשלום במועד הפירעון של אותו תשלום חלקי שעליו הסכימו הצדדים." (ההדגשה שלי - ש.ד.) לאור האמור לעיל, הואיל ולאחר עזיבתם את הארץ הלווים לא שילמו לתובע את התשלום החודשי בגין החזרת ההלוואה על פי ההסכם, באותו מועד התגבשה "עילת התובענה הראשונה", ממנה התחיל מרוץ תקופת ההתיישנות לגבי אותו תשלום בלבד, ואילו לגבי כל אחד משאר התשלומים אשר אמורים היו להתקבל על-ידי הבנק מרוץ ההתיישנות החל במועדים בהם אמור היה כל אחד מהתשלומים להתבצע. התביעה הוגשה בתאריך 01.02.1998, על כן לגבי חלק מהתשלומים, אשר מועד פירעונם אמור היה לחול לפני 31.01.1991, תביעת התובע כנגד הלווים התיישנה. ס' 7 (ב) לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 מורה כדלקמן: "התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן." על כן, לאור האמור לעיל ולפי הוראות הסעיף הנ"ל, גם תביעת התובע נגד הערב הנתבע התיישנה באותה מידה. לא עלה בידי התובע להוכיח, אילו מהתשלומים אמורים היו להתבצע לפני המועד האמור ומה גובה ריבית הפיגורים אשר יש לנכות מיתרת החוב על ההלוואה, לא נוכה על-ידי התובע הפרש בין הסכום אשר נתבע על-ידו בתיק הנ"ל לבין הסכום שנפסק כי הוא זכאי לו (3,961.97 ש"ח), ואין זה ברור כלל כיצד חישב הוא את הריבית על יתרת החובה בהלוואה לאחר שנפסק בתיק הנ"ל כי אין התובע זכאי לריבית פיגורים החל מתאריך 12.05.1991, אם אכן נשארה יתרת חובה כלשהי לאחר שערבים אחרים שילמו את הסכומים כמפורט לעיל. אציין רק, כי מנספח ז' לכתב התביעה המתוקן עולה, כי לאחר ניכוי התקבולים אשר התקבלו מערבים אלה, עמדה יתרת הקרן והיתרה לסילוק על אפס, ואין זה ברור כיצד הגיע התובע לסכום התביעה של 15,613 ש"ח לאחר מכן. לאור האמור לעיל מגיעה אני למסקנה כי התובע לא הוכיח את סכום התביעה ועל כן דין התביעה להידחות גם בנוגע לאותו חלק אשר התביעה לגביו לא התיישנה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.בנקמשכנתאערבים (ערבות)מקרקעין