תביעה של עד במשפט נגד המדינה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה של עד במשפט נגד המדינה: פתח דבר 1. עסקינן בספיח של "פרשת הפנסיה הגרמנית". נגד נתבעים 2 ו- 3 - הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל-מערב גרמניה) (להלן: "הארגון") ויצחק פרי (להלן: "פרי") - התנהלו הליכים פליליים בקשר עם פרשה זו, שבסיומה הורשעו בשורה של עבירות חמורות. התובע (להלן: "התובע" או "בלאס"), שהיה אקטואר של הארגון לאורך השנים ושותף לגיבוש המסגרת האקטוארית שעמדה בבסיס פרויקט הפנסיה הגרמנית, שימש כעד במשפט הפלילי הן מטעם התביעה והן מטעם הסנגוריה. לטענתו, בפסקי הדין שניתנו בפרשה נקבעו קביעות שיפוטיות שגויות שיש בהן משום פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו. הוא הדין באשר לטענות שהשמיעה מדינת ישראל - היא הנתבעת 1 (להלן: "המדינה") - במסגרת הדיון הנוסף שהתקיים בנדון. על כן התובע עותר למתן סעד הצהרתי שיציג את העובדות הנוגעות לו לאשורן, ובכך תקטן הפגיעה בו. משהוגשה התובענה, ביקשה המדינה לסלקה על הסף - כך בעיקר בטענה של היעדר עילת תביעה ומעמד לתובע (standing). בקשה זו (להלן: "הבקשה לסילוק על הסף") היא שעומדת עתה להכרעה, כאשר במוקד הדיון ניצבת השאלה אם לתובע כמי שהיה עד במשפט, נודע מעמד עצמאי לבקשת סעד ממין זה; ואם בנסיבות המקרה קמה זכותו לסעד כאמור. הרקע ותמצית ההליכים המשפטיים הדרושים לענייננו שקדמו להגשת התובענה 2. בשנת 1973 חתמו ישראל ומערב גרמניה על אמנה לביטחון סוציאלי. זו הקנתה לכל אזרח ישראלי שעמד בקריטריונים מסוימים, זכות להצטרף לתכנית הביטוח הפנסיוני של מערב גרמניה. הצטרפות לתכנית הותנתה בתשלום חד-פעמי של פרמיות בגין העבר, ובתמורה זכו המבוטחים הישראלים לרנטה חודשית מהמוסד לביטוח סוציאלי הגרמני עד הגיעם לגיל הזכאות. בשנת 1983 הקים פרי את הארגון, שהציע לתושבים ישראלים סיוע בפניה למוסדות הגרמנים ובמימון ההשקעה הראשונית הנדרשת להצטרפות לתכנית הפנסיה באמצעות הלוואות. הלקוחות שילמו עבור כלל השרותים שניתנו להם על ידי העברת אחוז מסוים מהרנטה החודשית שקיבלו מהביטוח הפנסיוני הגרמני, כאשר יתרת הרנטה הועברה לחשבונם. להבטחת החזר ההלוואות, נדרשו הלקוחות לעריכת פוליסת ביטוח חיים, שהוצג על ידי הארגון ופרי כביטוח שנועד לכסות את חובו של הלקוח במקרה של פטירה בטרם עת, ובגינו זכה הלקוח לפטור מהחזר חובות במקרה של מוות. התמורה ששולמה עבור כלל השרותים מידי חודש בחודשו כללה, בין היתר, פרמיות ביטוח חיים שערכו הארגון ופרי עבור הלקוחות. 3. בשנת 2001 הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו יוחסו לארגון ולפרי שורה של עבירות חמורות. לענייננו נודעת חשיבות לאישום בעבירה של גניבה בידי מורשה על פי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי כתב האישום, אף שהנאשמים הודיעו ללקוחות כי הם גובים מהם סכום מסוים כפרמיית ביטוח חיים שמועברת לחברת ביטוח, הרוב המכריע של הפרמיות נשארו בידי הארגון ופרי - ושליחת ידם של אלה בפרמיות הביטוח עולה כדי גניבה בידי מורשה. בהכרעת דין מפורטת מיום 24/10/2007, הרשיע בית המשפט את השניים בשורה של עבירות (כבוד השופט ז' כספי, ת"פ 40258/01), ובהן בעבירות של גניבה בידי מורשה של מאות מיליוני מרק גרמני ובתיווך לביטוח. בעקבות הכרעת הדין נגזר עונשם של הארגון ושל פרי - כאשר על פרי הושתו, בין היתר, 12 שנות מאסר לריצוי בפועל. ערעור שהגישו הארגון ופרי על הכרעת הדין נדחה בפסק דין מיום 5/2/2009, תוך שבית המשפט העליון הפחית בשנתיים את עונש המאסר שהושת על פרי והעמידו על עשר שנים (ע"פ 1784/08). לאחר שניתן פסק הדין בערעור, ששלושת שופטי ההרכב הסכימו על מסקנותיו והנמקותיו, הוגשה בקשה לדיון נוסף שנענתה בחלקה בהחלטה מיום 22/10/2009 - זאת ביחס להיבטים הנוגעים לעבירת הגניבה בידי מורשה (דנ"פ 2334/09, המשנה לנשיאה א' ריבלין). מותב מורחב של בית המשפט העליון שמע את טיעוני הצדדים במסגרת הדיון הנוסף. בעת שהוגשה התובענה דנן, טרם ניתן פסק דין בדיון הנוסף. ההליכים מעת שהוגשה התובענה 4. מלכתחילה הוגשה התובענה דנן כהמרצת פתיחה. המדינה מצידה הגישה את הבקשה לסילוק על הסף, וכן הגישה בקשה להעברת הדיון לפסים של תביעה רגילה. התובע השיב לבקשות. בהחלטה מיום 4/1/2011 נענה בית המשפט (כבוד השופט ח' ברנר) לבקשת המדינה בנוגע להעברת ההליך למסלול של תביעה רגילה. משכך, הגישה המדינה כתב הגנה, ואילו התובע הגיש כתב תשובה. משהנתבעים 2 ו- 3, הארגון ופרי, לא התגוננו בפני התביעה ולא הגיבו לה כלל - עתר התובע למתן פסק דין נגדם בהיעדר הגנה. המדינה התנגדה לבקשה למתן פסק דין כאמור. לטענתה, הלכה למעשה לא נתבקש שום סעד נגד נתבעים אלה ולא נטען לגביהם דבר בענין הסעד הנדרש. ולא בכדי כך - שכן עולה מכתב התביעה ואך טבעי, שהארגון ופרי שהיו נאשמים בהליך הפלילי ואף הורשעו בו, תומכים בתובענה דנן ומעוניינים בהצהרה כפי שעותר לה התובע. לעמדת המדינה, "במצב דברים זה ולאור התנגדות המדינה, הרי שבית משפט נכבד זה אינו יכול ליתן פסק דין בהיעדר הגנה אשר מצהיר כי הפרמיות חושבו 'לפי קריטריונים אקטואריים מקובלים באופן מקצועי ולא שרירותי...'. לא ניתן ליתן פסק דין הצהרתי כנגד חלק מן הנתבעים, בעוד יתר הנתבעים מתנגדים לו, שהרי אין כל משמעות לפסק דין שכזה" (סעיף 7 לתגובת המדינה לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד נתבעים 2 ו- 3; ההדגשה במקור - ע'ב'). בית המשפט, בהחלטה מיום 5/7/11 (כבוד השופט ח' ברנר) אמנם קיבל את עמדת המדינה שאין מקום להקדים פסק דין נגד הנתבעים 2 ו- 3 לפסק דין ביחסים שבין התובע למדינה; וכי משזה יינתן, כוחו יהא יפה אף ביחס לנתבעים 2 ו- 3. 5. בין לבין, ביום 23/5/11 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בדיון הנוסף, בהרכב של שבעה שופטים. פסק הדין ניתן פה אחד על ידי ההרכב, והותיר את הרשעת הארגון ופרי ואת פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור על כנו. פסק הדין בדיון הנוסף נמסר לתיק בית המשפט במצורף ל"הודעה" מטעם המדינה, שבה גם העלתה טענות לגופה של הבקשה לסילוק על הסף - ובישיבת קדם משפט ביקשה לראות בהודעה שהוגשה ערב הדיון משום תגובה לתשובה לבקשה לסילוק על הסף. התובע מצידו הגיש בקשה להגיב בכתב להודעה - הוגשה תשובה ותגובה לתשובה, ובמסגרתם של כתבי בי-דין אלה טענו שני הצדדים גם יחד לגופו של עניין; ובכך למעשה נתייתר הצורך לדון ב"בקשה להגיב בכתב להודעה" (ראו: החלטתי מיום 18/12/11). למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי לאחר שניתן פסק הדין בדיון הנוסף הוסיפו פרי והארגון ועתרו לבית המשפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר (מ"ח 8618/11). בהחלטה מיום 28/8/12 דחה בית המשפט העליון את הבקשה לקיום משפט חוזר (החלטת כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין). אדרש להליך זה בהמשך, ככל שיש לו רלוונטיות לענייננו. 6. בהסכמת הצדדים, הכרעה בבקשה לסילוק על הסף ניתנת על סמך החומר שבכתב והטיעונים בעל פה שהוסיפו והשמיעו באי כח הצדדים. גדר המחלוקת 7. בתי המשפט, כולם כאחד, קבעו כי שיעורי פרמיות הביטוח שנגבו מן הלקוחות נקבעו באופן שרירותי - ומשכך הפרמיות לא היו הוגנות. לטענת התובע, מדובר בקביעה עובדתית מרכזית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי מתוך טעות מובהקת באשר לתוכן עדותו של התובע ומשמעותה; וזו אומצה כמות שהיא על ידי בית המשפט שלערעור, ובהמשך אומצה גם בדיון הנוסף בלא שנבחנה כלל מחדש. לטענתו, מדובר בטעות ובפגיעה שיש וניתן לתקנה, ובהתאם עותר התובע למתן סעד הצהרתי שלפיו ייקבע ש"הפרמיות המגולמות מראש והמקדמים לפיהם הן מחושבות... חושבו לפי קריטריונים אקטואריים מקובלים, באופן מקצועי ולא שרירותי (והביאו בחשבון את סיכוני התמותה הטהורים, ואינן כוללות כל תוספת או תקורה בגין סיכונים אחרים או בגין עלויות אדמיניסטרטיביות ('דמים') המקובלות בחברות ביטוח". ומכאן שפרמיות הביטוח שנגבו מהלקוחות הן הוגנות - בניגוד לעמדת המדינה, וחרף האמור בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שקבעו אחרת. בפי התובע שתי טענות מרכזיות בהקשר זה: האחת - שהמדינה, בטיעוניה בפני בית המשפט העליון במסגרת הדיון הנוסף, ייחסה למבקש אמירות שמעולם לא אמר; ובמקרה הטוב, כך כלשון התובע, המדינה הציגה פרשנות שגויה של עמדתו ושל דעתו בשאלות מקצועיות. והטענה השניה - שבית המשפט המחוזי וכן בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור, קבעו קביעות עובדתיות לא נכונות, שלא ניתן היה להגיע אליהן על בסיס חומר הראיות שהיה בפניהם. התובע סבור, כפי שכבר נזכר, כי המדינה בטיעוניה ובתי המשפט בקביעותיהם, גרמו לפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו - הגם שלא הרחיב בעניין זה. לא רק זאת אלא שקביעות בית המשפט לערכאותיו ועמדת המדינה, מורות כי עבודתו של התובע היתה כזאת שפגעה בלקוחות עד כדי שפעולת הארגון ופרי על פיה היא בגדר עבירה פלילית (סעיף 35 לתשובה לבקשה לסילוק על הסף). במצב דברים זה, לגישת התובע, אין בפסק דין של בית משפט אחר ובכל ערכאה שהיא בהליך שהתובע לא היה צד לו, ולא היה לו יומו, כדי להשתיק את תביעתו בדבר ההצהרה העובדתית שהוא מבקש שתינתן. לעמדת התובע, עתירה להצהרה עובדתית המבקשת לתקן את הרושם של קביעה שיפוטית הפוגעת בעד, היא עילה מוכרת בדין; והוא מפנה בעניין זה לבג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה (פ"ד נב(3) 721 (1998) להלן: "פס"ד צירינסקי") וכן לה"פ (ת"א) 847/05 אורמן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (כבוד השופטת ר' רונן (29/1/2008), להלן: "פס"ד אורמן"). התובע תומך את תביעתו בחוות דעת או עמדה של ארבעה אקטוארים, שלדבריו אישרו את נכונות ההצהרה המתבקשת בתובענה, "קרי: הפרמיות והמקדמים נקבעו לפי קריטריונים אקטואריים מקובלים, מקצועיים ולא שרירותיים, אשר הביאו בחשבון רק את סיכוני התמותה ולא כללו תוספת בגין סיכונים אחרים או בגין דמים" (סעיף 17 לתשובה לבקשה לסילוק על הסף). הוא מוסיף ומציין כי אף שהראיות הנוספות הובאו בפני בית המשפט העליון, חלקן במסגרת בקשה לאפשר הצגתן במסגרת הדיון הנוסף וחלקן כבסיס לבקשה לקיום משפט חוזר - בשום שלב לא קיים בית המשפט בחינה מעמיקה של הראיות גם אם איזכר אותן במסגרת הכרעותיו. 8. המדינה מצידה טוענת כי התובענה אינה מגלה עילת תביעה המוכרת בדין. לטענתה, התובענה היא למעשה ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט המחוזי והעליון - וכזאת אין להתיר. כך גם ככל שהתובע טוען כנגד אמירות מטעם המדינה במהלך הדיון הנוסף, שהרי הדברים שנאמרו מעוגנים בקביעות של בתי המשפט בשתי הערכאות; מה גם שאין הדין מכיר בעילת תביעה בגין פגיעה בשם טוב או במוניטין המיוחסת לטיעוניו של צד בהליך משפטי בנוגע לראיות ועדויות שהובאו בפני בית המשפט. עוד טוענת המדינה בהקשר זה, כי טענות התובע כלפיה אינן אלא מסווה לטענות שבפיו נגד קביעות בתי המשפט המחוזי והעליון בפסקי הדין שיצאו תחת ידם. ויוער כבר כעת - כי ככל שהתובע קובל על טיעוניה של המדינה, אמנם הוברר כי הוא למעשה טוען נגד הקביעות של בתי המשפט שאליהן הפנתה המדינה; ומשכך אין להידרש בנפרד לעניין טיעוני המדינה כשלעצמם ולא אעשה כן. מכל מקום, אין ולא כלום בין הטענות כאמור המופנות כלפי המדינה לבין הסעד ההצהרתי שלו עותר התובע. המדינה מוסיפה וטוענת כי בעצם אין לתובע כל אינטרס אישי ולגיטימי בהגשת התובענה דנן, וכי זו לא נועדה אלא לקידום אינטרס של פרי והארגון לשנות מן הקביעות של בתי המשפט שהובילו להרשעתם. יוער עוד כי המדינה טוענת גם לשיהוי מצד התובע, ואולם לנוכח התוצאה שאליה הגעתי כפי שעוד יפורט - איני נדרשת לטענת השיהוי, שספק אם יש לה מקום. המסגרת הנורמטיבית 9. השאלה אימתי יוכל מי שאינו בעל דין בהליך לתקוף ממצאים בפסק הדין, זכתה להתייחסות מועטה בפסיקה. התובע, בענייננו, סומך את זכותו לסעד הנתבע על ידו על פס"ד צירינסקי ופס"ד אורמן ואתייחס לאלה. בבסיס פס"ד צירינסקי עמדה הכרעתו של בית משפט השלום בחדרה באישומים נגד ראש העיר חיפה ונגד חבר מועצת העיריה בשורה של עבירות (להלן: "הנאשמים בעניין צירינסקי"). צירינסקי היה היועץ הכספי לראש העיריה ושימש עד תביעה מרכזי בתיק. בית משפט השלום, בהכרעת הדין שנתן, זיכה את הנאשמים לאחר שנתן אמון מלא בעדותם ומאידך גיסא דחה את עדותו של צירינסקי כבלתי מהימנה. ואולם מעבר לקביעת ממצאי מהימנות, בהכרעת דינו למעשה "הרשיע" בית המשפט את צירינסקי בצבירת רכוש שלא ביושר ואף בדרכי שוחד, ואף "גזר את דינו" בקבעו כי צירינסקי פסול מלכהן במשרות ציבוריות שלהן נגיעה לרכוש הציבור. משכך, צירינסקי ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי; אלא שהערעור נדחה לנוכח הלכה שנקבעה בעניין חסן נ' מדינת ישראל (בש"פ 658/88, פ"ד מה(1) 670 (1991) להלן: "עניין חסן"). ויובהר - בעניין חסן נדונה שאלת זכותו של עד שסירב להעיד במשפט של אחר, לערער על החלטה של בית המשפט שהשית עליו עונש מכוח פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט העליון קבע כי רק מי שהוא "צד" להליך יכול לערער על הכרעה שיפוטית הפוגעת בו. עם זאת, בית המשפט הרחיב את המונח "צד" להליך בהפעילו מבחן פונקציונאלי התופס בחובו לא רק מי שהוא בעל דין לפי המסמכים הפורמליים, אלא גם מי שהיה "צד" להליך נלווה להליך העיקרי ושבו ניתנה ההחלטה הפוגעת שיש בה כדי להכריע בעניינו. ובלשונו של כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ה'הופלדיאנית'". ובחזרה לעניין צירינסקי, הלה פנה לבית המשפט העליון והגיש הן בקשת רשות ערעור נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי והן עתירה לבג"צ. בית המשפט העליון דחה ברוב דעות את בקשת הערעור ואת העתירה גם יחד. זאת אף שהשופטים כולם הסכימו כי הדברים שנכתבו על אודות צירינסקי היו קשים וחרגו מן המקובל, וכי הממצאים המרשיעים לא נדרשו לצורך הכרעת הדין וגם לגופם לא היה להם בסיס. כבוד השופט קדמי קבע כי לצירינסקי לא קיימת זכות ערעור משלא היה "צד" להליך והקביעות שנקבעו בעניינם של הנאשמים בעניין צירינסקי, חרף פגיעות בו, אינן מהוות "פסק דין" בעניינו. באשר להגשת עתירה, קבע השופט קדמי כי למעשה צירינסקי מבקש לשכתב את פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית על ידי כך שיוציא ממנו את הקטעים הפוגעים בו; וכי באיזון שבין זכותו של אדם לשם טוב לבין חופש ההתבטאות השיפוטי אשר תיפגע אם בית המשפט העליון יתערב בדרך התבטאותו של השופט וסגנונו, גובר חופש ההתבטאות. על כן, אין לפתוח פתח לקיום הליכים לשכתובו של פסק הדין ולהתערבות באמירות או בממצאים שלא על דרך הערעור. כבוד השופטת דורנר הסכימה כי אין מקום לאפשר לעד זכות ערעור מקום שלא נפגעה זכות "הופלדיאנית" שלו; ובאשר לאפשרות של מתן סעד מכוח סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - הותירה בצריך עיון את השאלה אם עשויים להיות מקרים נדירים שבהם בית משפט ישעה לעתירה כזאת. יצוין כי כבוד השופטת שטרסברג-כהן סברה, בדעת מיעוט, כי לנוכח הפגיעה הקשה עד מאד בצירינסקי, אין להותירו ללא תרופה - וכי התרופה המתאימה היא בדרך של הגשת ערעור על פסק הדין. עם זאת התייחסה השופטת שטרסברג-כהן, באמרת אגב, לאפשרות שניתן אולי לתקוף החלטה הפוגעת ב"זר" להליך על דרך של הגשת תובענה לפסק דין הצהרתי. 10. ואמנם עניין כזה בא מלפני בית המשפט בפס"ד אורמן. וזה סיפור המעשה בתמצית: בעניין קודם שהתברר לפני בית המשפט המחוזי ובפסק דין שניתן במסגרתו, העיד השמאי אורמן (להלן: "פסק הדין הקודם"). במסגרת פסק הדין הקודם נדונה תביעת בנק נגד לקוחות שכונו "פרימו" שהבנק נתן להם הלוואה תוך הסתמכות על שומות שערכו פרימו לנכסים, ולימים נתברר לבנק כי ההערכות היו בלתי סבירות. על כן, הבנק ייחס רשלנות לפרימו וטען שהוא זכאי מאת פרימו לפיצוי כספי. את טענותיו ביחס לרשלנות שיוחסה לפרימו תמך הבנק, בין היתר, על חוות דעתו של השמאי אורמן. אורמן אף העיד במסגרת התביעה נושא פסק הדין הקודם, אלא שבית המשפט בפסק הדין הקודם התייחס בביקורת לחוות דעתו של אורמן ולעדותו, תוך שקבע כי חרף העובדה שאורמן התייחס לביקורים שלו בנכס שאת שוויו הוא היה אמור להעריך, נתברר שמעולם לא ביקר בו; וכן קבע בית המשפט, כי בניגוד לכך שבחוות דעתו ציין אורמן כי אין לו עניין פרטי בנכס, נתברר שהיה לו עניין בשומה "מכיון שהיה לו קונה אותו הציג בפני הבנק...". בסופו של דבר, בין היתר לנוכח הקביעות כאמור, דחה בית המשפט בפסק הדין הקודם את התביעה נגד פרימו. על רקע זה הגיש אורמן תביעה עצמאית שבה נתבקש בית המשפט להצהיר כי שני הממצאים שפורטו לעיל שנקבעו לגביו בפסק הדין הקודם אינם נכונים, והציג ראיות התומכות בעמדתו. בית המשפט בפס"ד אורמן נעתר לתביעה ונתן לאורמן צו הצהרתי כפי שביקש, משהוכח בפניו כי אורמן אכן ביקר בנכס לפני מתן השומה, וכי לא היה לו אינטרס בנכס. וכך קבע בית המשפט, תוך שאיבחן את המקרה שבפניו מהמקרה שנדון בפס"ד צירינסקי: "עיון בטענותיו של המבקש בהליך הנוכחי מעלה כי המבקש איננו מבקש כי בית המשפט יתערב בפסק הדין הקודם, ישכתב או ישנה אותו. המבקש טוען כי בית המשפט נתן את פסק הדין הקודם בהתאם לחומר הראיות שהיה בפניו. בהתאם לחומר הראיות הזה, יתכן שבית המשפט בתביעה הקודמת קבע קביעות שהן נכונות מהבחינה המשפטית. לכן משמעותו של ההליך דנן אינה 'ביקורת' על פסק הדין הקודם, או התערבות בו". (פסקה 17 לפסק הדין). ועם זאת ראה בית המשפט להדגיש בפס"ד אורמן: "פסק הדין מתייחס לעובדות המיוחדות של המקרה הנוכחי. השאלה האם צריכה להינתן זכות גישה לבית המשפט במקרים אחרים, תיוותר להכרעה למקרים הבאים, ככל שיהיו כאלה". (פסקה 28 לפסק הדין, וראו גם פסקה 31). סילוק התובענה על הסף 11. תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 100", "תקנה 101" ו"תקנות סד"א", לפי העניין), מקנות לבית המשפט סמכות לסלק תביעה על הסף, בין על ידי מחיקתה (תקנה 100) ובין על ידי דחייתה (תקנה 101), מבלי לדון בה לגופה. אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לסילוק התביעה על הסף - בין משום היעדר עילה (תקנה 100(1) לתקנות סד"א), ובין משום "כל נימוק אחר שעל פיו הוא (בית המשפט - ע'ב') סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע" (תקנה 101(3)). ואפרט. כפי שהוברר, יכול שבהתקיים נסיבות מסוימות יתאפשר למי שהוא עד במשפט ואינו בעל דין, לפנות לבית המשפט בתביעה עצמאית כדי להשיג על פגיעה בזכות יסוד שלו במשפט שבו העיד; ויכול גם שבית משפט יעניק במקרה המתאים סעד הצהרתי בשל הפגיעה בזכות כאמור. אך ברור גם שאין מקום להתיר מסלול כזה כדבר שבשגרה אלא רק במקרים חריגים המצדיקים לנהוג כאמור. המקרה הנדון אינו כזה בשום אמת מידה. 12. לא ניתן ללמוד לעניין הנדון מפס"ד צירינסקי שאליו מפנה התובע. כך שעה שאין התובע בא בטרוניה על ממצאי מהימנות או התבטאויות בוטות של בית משפט כלפיו; הוא גם לא הואשם בביצוע עבירות פליליות ולא נקבעו ביחס אליו קביעות ממין זה. ויוזכר, שגם בעניין צירינסקי וחרף ההתבטאויות החריגות של בית משפט שם כלפי מי שהיה עד במשפט - לא ראה בית המשפט העליון מקום ואפשרות להתערב בפסק הדין שניתן. גם מפס"ד אורמן אין התובע יכול להיבנות, שכן העניין הנדון שם שונה בתכלית ואין המשל דומה לנמשל ולו במעט. כך, בראש ובראשונה, בהינתן שחרף העובדה שהתובע נוקט לשון של "קביעות עובדתיות שגויות" בפסקי הדין - בחינת טענותיו לגופן מעלה כי למעשה הוא קובל על פרשנות שגויה של בית המשפט והסקת מסקנות שגויה מחומר הראיות שהיה בפניו, וקודם לכל מעדותו של התובע עצמו. וכך מפרט התובע במסגרת כתבי הטענות שהגיש: "המבקש (בלאס - ע'ב') הסביר (בתובענה שהגיש - ע'ב') שהתביעה (היא המדינה - ע'ב') ובית המשפט פירשו את עדותו באופן שונה מכוונתו. הוא כיוון לומר שהלקוחות קיבלו ביטוח כנגד סיכונים נוספים על סיכון התמותה (קרי לא היו צריכים לשאת בהם), ואילו התביעה ובית המשפט פירשו את דבריו כאילו הפרמיות אותן חישב נערכו גם לשם כיסוי הסיכונים הנוספים, אך האמת היא שהפרמיות חושבו לפי סיכוני התמותה בלבד, כפי שהעיד במפורש וכפי שעולה מעיון מקצועי בנוסחאות המתמטיות שהוגשו לבית המשפט שדן בפלילים. להוכחתה של טענה זו הובאו בהמרצת הפתיחה (שהועברה לפסים של תביעה רגילה - ע'ב') חוות הדעת של המומחים". (ההדגשות בקו תחתון הן שלי - ע'ב'). (סעיף 21 לתשובה לבקשה לסילוק על הסף). הנה כי כן - התובע אינו מרוצה ואינו משלים עם הפרשנות של בית המשפט, ואף סבור שזו שגויה. אלא שמלאכת הפרשנות מסורה בידי בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו. ובכך נמצא שוני מהותי בין העניין הנדון כאן לבין פס"ד אורמן. שם ציין בית המשפט והדגיש כי "המבקש טוען כי בית המשפט נתן את פסק הדין הקודם בהתאם לחומר הראיות שהיה בפניו" (ההדגשה שלי - ע'ב'), וכי "לכן משמעותו של ההליך דנן אינה 'ביקורת' על פסק הדין הקודם או התערבות בו" - אלא שאורמן ביקש, על סמך ראיות חדשות שהציג, כי בית המשפט יצהיר כי ממצאים שנקבעו לגביו בפסק הדין הקודם אינם נכונים. ואילו בענייננו, לא רק שהתובע טוען שהפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט לדבריו היא שגויה - אלא שבהצהרה שבית המשפט מתבקש ליתן, למעשה מבקש התובע לשמוט את הבסיס להרשעת הארגון ופרי בהתייחס לעבירה של גניבה בידי מורשה. ודוק: הצוהר שנפתח בפס"ד אורמן אינו כפתח הרחב שדרכו בעצם מבקש בלאס לערער על פסק הדין שניתן בהליך הפלילי - ולכך אין יסוד בנסיבות המקרה ובדין. והדברים אמורים ביתר שאת, משעסקינן בקביעות עובדתיות בגדרו של הליך פלילי מרשיע שהתובע - שהיה עד במשפט - מבקש לשנותן. 13. זאת ועוד. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין שניתן בהליך הפלילי בבית המשפט המחוזי עברו תחת שבט ביקורתו של בית המשפט העליון, פעם בערעור ופעם נוספת במסגרת הדיון הנוסף - ובית המשפט העליון אף נדרש לבחינתם פעם נוספת כאשר נפנה להחליט בבקשה למשפט חוזר. וכל אותן קביעות שהתובע קובל עליהן, נתאשרו שוב ושוב בהכרעות מנומקות ומפורטות שניכר עליהן שניתנו לאחר בחינה מעמיקה. ואצטט בהקשר זה מפסק הדין בערעור: "כאמור, הפרמיות שנקבעו לא היו תוצאה של משא ומתן בין מבטח למבוטח, אלא תוצאה של חישוב באמצעות מקדמים שרירותיים אותם קבעו המערער ובלס ('המקדמים האלה לא משמשים שום חברת ביטוח כי זה דבר יוניקום, זאת אומרת השיטה היא כאן יוניק' - דברי המערער בעמ' 8104; 'מערכת ההלוואות הזו כולל כל המבנה הזה, הוא מבנה ללא תקדים בתחום הביטוח. זה מערכת של הלוואות שמשולבות בביטוח מקיף ביותר שאין כדוגמתו במערכות רגילות של ביטוח חיים', דברי בלס בעמ' 4540). לעניין זה נטען במהלך המשפט, ובניגוד לאמור במסמכי ההתקשרות, כי אותם מקדמים נועדו לשמש תכנית שתבטח לא רק את הסיכון הכרוך באי-פירעון הסכומים שהשקיעו החברות המלוות במימון התפ"ר ושכר הטרחה, אלא, כהגדרתו של בלס 'ביטוח לכל אירוע שהוא'. בפיו אף היו דוגמאות לאותם סיכונים, כמו 'המשך פירעון ההלוואה' ושינוי בשיעור הריבית על ידי הבנק בגרמניה (ראו עמ' 4614 לפרוטוקול). כתוצאה מכך, עלתה במקרים רבים פרמיית הביטוח על הסכום שבסיכון, ולעתים הביא ביטוח אותם סיכונים נוספים להכפלתה של הפרמיה (דברי בלס בעמ' 5130)". (ההדגשות שלי - ע'ב') (פסקה 56 לפסק הדין בערעור, עמ' 56-55). ככל שהתובע קובל על הפרשנות שניתנה לדבריו, אין הוא יכול להישמע - שהרי בית משפט במסגרת ההליך הנדון אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול הדעת של בתי המשפט לערכאותיהם שהכריעו בנדון. 14. יתר על כן. עניינו של התובע שונה מעניין אורמן גם בהיבט נוסף. שם נקבע כי יכול שבנסיבות מתאימות הדין יכיר במצב שבו שתי ערכאות יקבעו ממצאים עובדתיים שונים ביחס לאותה מערכת עובדתית. זאת "כאשר חומר הראיות המוגש להן הוא שונה" (פסקה 18 לעניין אורמן). ואילו במקרה הנדון אין התובע מבקש כי בית משפט זה יתעלם מן הראיות שהוצגו במסגרת ההליך הפלילי בשל היותן שגויות ויבסס את ממצאיו על ראיות חדשות ושונות. הוא מבקש שבית משפט ידון שוב באותן ראיות, שיתווספו להן חוות הדעת שהוא חפץ להגיש כראיות נוספות. מכל מקום, גם הראיות הנוספות - שכל אחת מהן, לטענת התובע, תומכת בהצהרה שהוא עותר לה - זכו בעיקרן להתייחסות זה מכבר בבית המשפט העליון בהליכים שהתקיימו בפניו בפרשה זו; ולא היה בהן כדי לשנות מן הקביעות שהתובע טוען נגדן. וכך נאמר בהקשר זה במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף: "ואמנם, נמצאה תמיכה ראייתית משמעותית - שעיקרה בעדויותיהם של העותר ומר בלס עצמם - לכך שסכומי הפרמיות שנגבו מלקוחות העותרים בעבור ביטוח חיים היו גבוהים באופן משמעותי מהמקובל בתנאי השוק לביטוח כזה. כך, בית המשפט המחוזי מצא, על יסוד דברי העותר ומר בלס, כי המקדמים ששימשו לחישוב הפרמיות נבחרו על ידם, ולא שימשו אף חברת ביטוח (עמ' 129, 165 להכרעת הדין). ועוד, העותרים הודו כי בחלק מן המקרים עלה שיעור הפרמיה על שיעור הסכום המבוטח, ובצד זאת, הודו כי הסכמה לשלם פרמיה הגבוהה מסכום ההשקעה הינה 'טירוף' (שם, בעמ' 131, 169). נתון נוסף המבסס את המסקנה בדבר חוסר הוגנותם של שיעורי הפרמיות הוא, כי כפי שהודה העותר, גם כאשר לקוח מסוים לא פרע את ההלוואה שניתנה לו, העיסקה עמו הניבה רווח לעותרים - רווח הנעוץ בפרמיית הביטוח; לדברי בית המשפט המחוזי, 'אם כך הדבר... הפרמיות האלה גבוהות יתר על המידה, שכן הן אינן משקפות רק את הסיכון להלוואה, אלא גם את הרווחים' (שם, בעמ' 165; וכן בפסקה 56 לפסק הדין בערעור הפלילי). לכל אלה מצטרפת העובדה כי העותרים הותירו בידיהם את פרמיות הביטוח, ולא הפנו אותן לחברת ביטוח חיצונית; עובדה זו מתיישבת גם היא עם המסקנה כי שיעורי הפרמיות שחושבו על ידי העותרים היו בלתי הוגנים". (ההדגשות שלי - ע'ב') (פסקה 41 לפסק הדין בדיון הנוסף). ועוד נאמר: "שיקול אחרון לענין זה, והוא אולי החשוב מכל, הוא זה: עיקרה של עמדת המדינה, לפיה פרמיות הביטוח שגבו העותרים מלקוחותיהם לא היו הוגנות, נעוץ בטענה כי שיעורי הפרמיות חרגו מגדר המוסכם בין העותרים ללקוחות במסגרת תנאי ההתקשרות בין הצדדים. הטענה היא, כי שיעורי הפרמיות חושבו על יסוד סיכונים מסיכונים שונים, החורגים מן הסיכון האחד שאליו אמור היה הביטוח להתייחס - הוא הסיכון למות הלקוח בטרם פרעון מלוא ההלוואה. חריגה זו מתנאי ההתקשרות הביאה מאליה להעלאה משמעותית ביותר בסכומי הפרמיות שנגבו. מסקנות אלה נטועות גם הן בעדויותיהם של העותר ושל מר בלס. עמד על כך בית המשפט בערעור הפלילי... כאשר אלה הם פני הדברים, חוות הדעת האקטואריות של מר נצר ז"ל ושל גב' קאופמן אינן יכולות לסייע לעותרים, חרף קביעותיהם הלכאוריות של האקטוארים, כי הפרמיות שנגבו הן הוגנות על פי תנאי השוק המקובלים. שהרי, שאלת המפתח היא אלו סיכונים נועדו הפרמיות לבטח. ככל שביטוח הסיכונים חרג מהסיכון שאליו נגעה ההתקשרות בין הצדדים, הרי שהוא שיקף, מניה וביה, פרמיות בלתי-הוגנות בשיעורן, ביחס לתנאי ההתקשרות. ממילא, חוות דעתם המקצועיות של האקטוארים, שאינן מתייחסות כלל לתשתית ההסכמית שביסוד יחסי העותרים ולקוחותיהם, נגועות בחוסר רלבנטיות אמיתית לנושא הדיון. בתנאים אלה, אין בחוות דעת האקטוארים כדי להשפיע באופן ממשי על התשתית העובדתית שנקבעה." (פסקה 42 לפסק הדין בדיון הנוסף). (ההדגשות שלי - ע'ב'). 15. ואילו במסגרת ההחלטה שבה דחה את הבקשה למשפט חוזר, נתן בית המשפט דעתו לראיות נוספות שגם עליהן מבקש התובע להסתמך בתובענה דנן; ואף לטענה שיש בהן משום עדות לכך כי עדויות פרי ובלאס במשפט הפלילי אינן מפלילות. וכך קבע בית המשפט בהתייחס לאמור ובדחותו את הטענה: "המבקשים עותרים לצירוף חוות דעת אקטואריות הנוגעות לסבירות תשלומי הפרמיה שניגבו על-ידיהם, ובין השאר מבקשים הם להוכיח כי לא נפל כל פסול בכך שחלק מן הלקוחות חויבו בפרמיה מגולמת מראש שעולה על הסכום המבוטח. בית המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף, התייחס לגופה של הטענה כי הפרמיות שניגבו לא היו מופרזות. בעניין זה נדרש בית המשפט בדיון הנוסף לחוות דעתו של האקטואר נצר ז"ל ולחוות דעתה של האקטוארית, קאופמן, אשר נערכה כזיכרון-דברים במסגרת החקירה המשטרתית. בית המשפט מתייחס בהרחבה לחוות הדעת, ומפרט את הקושי שהן מעוררות, והוסיף כי הנתונים העומדים ביסוד אותו קושי עמדו כולם בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט העליון, וקיבלו ביטוי בפסקי-הדין. בית המשפט קובע גם כי אין טעם של ממש לשנות ממסקנת הערכאות הקודמות, כי אין מקום להסתמך על חוות הדעת של נצר, כראיה המבססת את הוגנות פרמיות הביטוח, ובאשר לחוות דעתה של קאופמן, הוא מסתמך על הודעתה, ומסיק ממנה כי הבדיקה האקטוארית שביצעה התבססה על הנתונים שסיפקו לה המבקש ובלס, אקטואר הארגון. בית המשפט בא לכלל מסקנה כי גם חוות דעת זו נושאת משקל דל בשאלת תמיכתה בעמדת העותרים באשר להוגנות פרמיות הביטוח. בצד אלה, קובע בית המשפט העליון במסגרת פסק-הדין בדיון הנוסף, כי ניתן למצוא תמיכה ראייתית משמעותית, הן בעדויות המבקש עצמו, הן בעדותו של בלס, לכך שסכומי הפרמיות שניגבו מלקוחות המבקשים בעבור ביטוח חיים היו גבוהים באופן משמעותי מהמקובל בתנאי השוק לביטוח כזה. בית המשפט מאזכר בהסכמה את דברי בית המשפט המחוזי, כי הפרמיות היו גבוהות יתר על המידה. זאת ועוד. שיעורי הפרמיות חושבו על-יסוד סיכונים החורגים מן הסיכון האחד, שאליו אמור היה הביטוח להתייחס - הוא הסיכון למות הלקוח בטרם פירעון מלוא ההלוואה. חריגה זו מתנאי ההתקשרות, כך נקבע במסגרת הדיון הנוסף, הביאה להעלאה משמעותית ביותר בסכומי הפרמיות שניגבו. על רקע כל האמור, בא בית המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף, למסקנה כי גם בעניין זה אין לסטות מן התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי ערכאת הערעור". והדברים מדברים בעד עצמם. סוף דבר 16. הנה כי כן, ארבעה מותבים שונים (עשרה שופטים), קבעו פה אחד בהכרעות מפורטות ומעמיקות כי המדינה הציגה ראיות שהן למעלה מספק סביר בדבר היעדר ההוגנות של פרמיות הביטוח. לנוכח כל האמור לעיל, אין בנסיבות המקרה ובדין כל בסיס לתובענה. דינה, לכן, סילוק על הסף וכך אני מורה. התובע יישא בתשלום הוצאות למדינה בסך 40,000 ש"ח. תביעות נגד המדינה