מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת דיבה נגד אילנה דיין: התובעת הגישה תביעה זו נגד הנתבעות, בדרישה לפיצוי כספי בסך 300,000 ₪, בגין לשון הרע לטענתה שפורסם בשידור תוכנית "עובדה", ביום 19.1.09 (להלן: "הכתבה"). במהלך הדיון צמצמה התובעת את תביעתה לסך של 50,000 ₪. הצדדים הסכימו הדדית כי לא תיערכנה חקירות נגדיות ולפיכך נשמעו רק הסיכומים בתיק. תיאור הכתבה - מדובר בתוכנית "עובדה" שנערכה על ידי הנתבעת 1 ומר אייל גונן מטעמה, ושודרה על ידי הנתבעת 2 בערוץ 2 ביום 19.1.09. "עובדה" היא תוכנית תחקירים אקטואלית, בהנחייתה של הנתבעת 1, המשודרת בערוץ 2. התוכנית משודרת מאז הקמת הערוץ המסחרי בשנת 1993. במסגרת התכנית משודרות כתבות תחקיר, כתבות דיוקן, חשיפות שונות של תופעות ותחקירי אקטואליה. מהדיסק שהוגש ע"י התובעת, עולה כי מדובר בכתבה של כ- 38:50 דקות, העוסקת באדם איטל, שנחשד בביצוע חמישה מקרה רצח באזור באר שבע. אין מחלוקת כי התובעת איננה קשורה כלל לאותם אירועים. חרף זאת, במהלך הכתבה, בדקה 23:29, מופיע למשך כ 2-3 שניות צילום וויזואליה של אזור התעשייה בעמק שרה בבאר שבע, ונראה בבירור בית העסק של התובעת. להלן פירוט ההקשר בו מופיע בית העסק של התובעת: 20:18 - תחילת סיפור הרצח הכפול של אבו רוס ואבו סעלוק. 20:45 - צילום מקום הרצח על רקע הסברים של קצין משטרה. 21:15 - תיאור הרצח ממש. 21:40 - תיאור הראיות הקושרות את אדם איטל לרצח. 22:05 - אילוסטרציה של מסלול הבריחה המשוער של החשוד ממקום הרצח. 22:26 - תחילת ראיון עם שלום "פרימו" עזרא. הלה מספר איך נודע לו על הרצח. 22:57 - הכתבת, הנתבעת 1, מתארת את המרואיין, שהמשטרה רואה בו עבריין. מציינת כי: "יש לו מגרש מכוניות ומשרד לנכיון שיקים ומסעדת שווארמה בבאר שבע, וגם פנטאוז ברמת גן". מצויין כי המשטרה סבורה שהוא שילם עבור הרצח. 23:18 - המשך הראיון של פרימו לגבי תחושותיו בעקבות הרצח. 23:29 - למשך 2-3 שניות נראה צילום כללי של רחוב בעמק שרה. על המסך מופיע הכיתוב: "עמק שרה - אזור התעשיה באר שבע". הצילום נעשה מלמטה, כמעט בגובה הכביש, למעלה. ברחוב רואים מכונית חולפת לעבר המצלמה ודף נייר מתנפנף ברוח. ברקע נראה בית העסק של התובעת, וניתן להבחין בשם העסק. המכונית החולפת מסתירה לשבריר שניה את כתובת העסק. הקריינות שמתחילה על רקע הצילום ומסתיימת לאחר מכן, הינה: "בין השניים האלה היה סכסוך עתיק יומין אשר הגיע לשיאו כאשר אבו רוס ניסה לסחוט את פרימו, ופרימו סירב לשלם". 23:33 - קטע ארכיון של אירוע כלשהוא בו נראה כנראה הנרצח אבו רוס. 23:35 - שוב צילום של שתי שניות של המקום בעמק שרה, הפעם רואים בעיקר עמוד חשמל שמסתיר רוב הזמן את בית העסק של התובעת. 23:38 - חזרה לראיון עם פרימו. נשאל כמה כסף הוא רצה ומשיב שאינו יודע. 23:34 - צילום תחנת משטרה וברקע הכתבת מציינת כי המשטרה חושבת שפרימו פנה לאדם כחייל נאמן לבצע את הרצח. טענות הצדדים - התובעת טענה כי מדובר בלשון הרע, באשר הצגת תמונת בית העסק של התובעת, בעת הדיון בכתבה ברצח אדם בשם אבו רוס, על רקע סחיטה של בתי עסק בהם מעורב אדם אחר, בשם פרימו, הביאה את המתבוננים בכתבה לחשוב כי לתובעת קשר לאותם אירועים, ולכן מדובר בלשון הרע המחייבת פיצוי. הנתבעות טענו כי מדובר בשניות בודדות מתוך כתבה של קרוב לשלושת רבעי השעה. מהקשר הדברים לא ניתן ללמוד כלל על קשר כלשהו בין התובעת לנשוא הכתבה, וברור למתבונן כי מדובר בצילום וויזואליה בלבד, שנועד, לצורכי עריכה של הכתבה ושאיננו קשור לתובעת. התצהירים - מטעם התובעת הוגשו תצהירי מנהל התובעת, ושלושה עדים נוספים. מנהל התובעת העד יעקב עטיה, טען כי התובעת הוצגה בכתבה כמי שיש לה עסק עם עבריינים. בית העסק הוצג מייד לאחר שדובר על פרימו כבעל עסקים שכנראה נסחטו על ידי אבו רוס. לדבריו, מייד לאחר שידור הכתבה התקשרו אליו לקוחות וספקים רבים אשר הסיקו מן הכתבה כי התובעת קשורה עם עבריינים. עטיה העיד עוד כי לאחר פרסום התוכנית טלפן למערכת והביע את עלבונה של התובעת, אולם נציג הנתבעות דחה את בקשתו וסירב להתנצל על הכתבה. הוא הוסיף וציין כי עד עתה ניתן לצפות בכתבה ברשת האינטרנט בלא שהוסרה ממנה תמונתה של התובעת. העד ערן זק הינו בעל עסק המבצע תיקונים אצל התובעת. זק מסר בתצהירו כי הוא צפה בכתבה, והבחין כי תוך כדי הדיון בגורמים עבריינים ובעסקים מצולם בית עסק התובעת, ולכן התרשם כי היא קשורה לגורמים עבריינים ואף פנה בעניין זה למנהל התובעת. העד סולימאן אבו רפעא אף הוא מנהל עסק שלו קשרים עסקיים עם התובעת. גם הוא צפה בתוכנית ביום 19.1.09, ולדבריו נוצרה אצלו תחושה כאילו התובעת ובעליה קשורים לאותם עבריינים בהם עסקה הכתבה, ולכן פנה למנהל התובעת לברר את הדבר. העד רונן דהן, עובד חברה אשר עומדת בקשרים עסקיים עם התובעת, מסר בתצהירו כי לאחר שראה את הכתבה המדוברת, הבחין כי תוך כדי שהכתב מדבר על עבריינים, מצולם בית העסק של התובעת והדבר יצר אצלו תחושה שיש לה מעורבות בעניין, הוא חשש להמשיך בקשרים העסקיים עימה ולכן פנה למנהלה ודרש הבהרות בעניין זה. תצהיר הנתבעת הוגש על ידי מר אייל גונן, עורך התוכנית. לדבריו, הכתבה עסקה באדם שנחשד בביצוע מעשה רצח. התמונה צולמה ברשות הרבים. שמה של התובעת לא הוזכר והיא נראית רק ברקע כאשר נערך צילום כללי בעמק שרה. טרם הופעת אותן שניות בודדות, מתארת התוכנית את העסקים שבבעלותו של פרימו, כך שניתן לראות שאין שום קשר לתובעת עם עסקים אלו. עוד צירף מר גונן תמליל שיחה עם מנהל התובעת, בו ניסה לשכנעו כי אין בתוכנית משום לשון הרע והציע לו שיבחן שוב את העניין ויחזור אליו. לדבריו לא נעשתה כל פנייה נוספת מצד התובעת. לשון הרע - כללי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נוקט בסעיף 1 לשון כללית באשר לביטוי שהוא בגדר לשון הרע, ולענייננו: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע באדם או בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, כאשר אדם מוגדר לרבות תאגיד. בטרם אפנה לבחינת הביטוי הקונקרטי שבכתבה המיוחס לפי הטענה לתובעת, אסקור פסיקה שאפשר שתסייע בהמשך: בעניין ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, (2008), טבע בית המשפט העליון את חשיבות הערך של השם הטוב: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו..." (ע"א 89/04, שם, פסקה 16). עוד נקבע שם, כי: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מִתוֹכַן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע... ...על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור... ...לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו..." (שם, פסקה 18, ההדגשות אינן במקור). הכרעה זו תשמש לבחינת הפרסום בענייננו - היינו יש לבחון אם משמעות הופעת עסק התובעת בכתבה, כפי שהיא נלמדת מתוך הפרסום עצמו, בהקשרו הרחב, מובילה מתבונן סביר למסקנה בדבר מעורבות שלילית של התובעת. פרשת הסרט "ג'נין ג'נין" (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, (2011)), רלוונטית לענייננו רק בכך שנקבע שם כי חירות הביטוי כוללת גם את חירות היצירה, וכי גם סרט המתיימר להיות דוקומנטרי, משתמש לעיתים בכלי עריכה המטים את מגמתו, אולם עדיין מדובר בחופש היצירה. פסק הדין המנחה בעניין לשון הרע, ניתן בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין ואח' (8.2.2012), בעניין הכתבה בתכנית "עובדה" לגבי סרן ר'. בית המשפט העליון פסק כי בבחינת קיומה של לשון הרע, שומה להתייחס לדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום. מבחינה זו, פרסום יכול שיהיה אמת לאמיתה, ועדיין אם יש בו כדי להשפיל או לבזות - ייחשב הוא ללשון הרע. הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: כי הפרסום היה אמת (כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום) וכי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון, כי הכתבה עצמה חוסה תחת ההגנה, אולם לא כך הקדימון, אשר נוסח בצורה מגמתית, בוטה ומעוותת, החוצה את גבול השוליים ההגיוניים השמורים לעריכה עיתונאית. כב' השופט פוגלמן הוסיף, כי יש מקום גם להכרה בהגנה לפי סעיף 15 (2) לחוק, כחובה של עיתונאי לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי מיוחד. הגנה זו ראוי לאזן באמצעות הצבת חסמים שימנעו את ניצולה לרעה: ראשית, בקיומו של עניין ציבורי חשוב ומשמעותי, שנית, בכך שעל המפרסם מוטל הנטל להוכיח כי פרסום הכתבה נעשה בתום לב. בנוגע לדרך עריכת הכתבה, מציין בית המשפט דברים שיכולים לסייע גם לענייננו: "...היבט נוסף של 'מרחב הנשימה' מתייחס להיבטים הצורניים של הפרסום - לשיקולי העריכה של מציג העובדות. שיקולים אלה, הנוגעים בעיקר ובמורחב לעבודתם של עיתונאי, של יוצר, של במאי ושל תסריטאי. שיקולי העריכה יכולים לבוא לכלל ביטוי בכמה אופנים: האחד הוא, למשל, שימוש בצילומי אילוסטרציה בכתבה עיתונאית - צילומים אשר לא צולמו בזמן אמת במהלך התרחשות האירוע נשוא הכתבה, והם נועדו להשלים אותה באופן חזותי, להעביר לצופים מסר לגבי המידע המועבר להם בכתבה, ולספק לה המחשה או הסבר. כלי נוסף הוא הדבקת קטעי שמע על גבי קטעי חוזי שצולמו בזמן ובמקום אחרים (voice over). לעיתים מעוניין העורך להציג קטע חוזי רלוונטי, אך השמע המלווה אותו אינו תורם לכתבה... ...כל עוד אין מדובר בעיוות מכוון של המציאות - כפי שהייתה ידועה למפרסם - או בסילופה, אין לראות באמצעי עריכה אלה משום סטייה אשר תשלול מהמפרסם את הגנת אמת הפרסום. גם יצירה דוקומנטרית - יצירה היא, והיוצר נדרש להשתמש באמצעים אמנותיים ככלי אטרקטיבי להעברת המסר שבפיו בצורה נעימה יותר לעין או להצגתה באופן שימשוך את העין... ... בחירת התכנים שיהיו כלולים בפרסום, האופן בו יוצגו, השילוב בין קטעי קול לבין קטעי תמונה, והשימוש בצילומי אילוסטרציה - כל אלה יש בהם כדי לשקף את פרשנותו של העורך למציאות..." (שם, פסקאות 93-96). ברע"א 6307/12 משה כהן נ' ד"ר זוהר דבורקין, (2012), קבע בית המשפט העליון כי: "ככל שהפרסום חמור יותר וככל שתפוצתו פוגענית יותר (בין בשל היותה רחבה ובין בשל היותה ממוקדת), כן תידרש מידת זהירות רבה יותר מהמפרסם...". כך הדבר לגבי פרסום חמור, מכאן שגם להפך - אם מדובר בפגיעה שולית ומינורית, שנעשתה שלא במתכוון, תטה הכף לעבר העדפה של חירות היצירה שתוארה לעיל. לעניין הטענה כי מדובר בעניין של מה בכך - בעניין רע"א 4843/12 אלדד בעל הנס נ' צבי קורבשי, (2012), עלתה הטענה כבענייננו, שמדובר בעניין של מה בכך, ונקבע כי: "ייחוס דבר מרמה, הולכת שולל, התנהגות בטירוף ובחוסר שפיות קיצונית למשיב אינם עניין של מה בכך...". במסגרת ע"א (מחוזי ת"א) 3245/04 עו"ד טל בננסון נ' עמנואל פלד, (2006), נקבע כי הטחת עלבונות בעו"ד במסדרונות בית המשפט איננה חוסה תחת ההגנה של "מעשה של מה בכך" שבפקודת הנזיקין, מאחר והתנאי להגנה זו הוא שהפרסום נעשה בתום לב. לעומת זאת, במסגרת ת"א (שלום הר') 33589-01-10 יהושוע רודיטי נ' מרדכי שוורץ, (2013), נפסק לאחרונה שפרסום חובות הדיירים לועד הבית, חוסה תחת ההגנה של זוטי דברים, באשר מדובר במעשה של מה בכך אשר האדם בעל המזג הסביר לא היה סבור כי יש בו בכדי להקים לו עילת תביעה (שם, פסקה 11). לעניין האפשרות לזהות קשר בין התובעת לנשוא הכתבה גם באופן משתמע, וגם ע"י ציבור מצומצם של המכירים את התובעת: בת"א (של' ת"א) 36429/06 לייזר ואח' נ. עיתון מעריב ואח' (2008), דן כב' השופט ברנר בפרסום בעיתון מעריב, בנוגע לטביעה של קטין בבריכה. מהידיעה עלה לכאורה כי מדובר ברשלנות של בני המשפחה שהביאה לאסון. שם המשפחה לא הופיע בידיעה. נקבע כי הגדרת לשון הרע הקבועה בחוק היא רחבה וכל אמירה נבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר. גם אם אין בפרסום משום האשמה מפורשת של בני המשפחה באחריות לאירוע הטביעה, זהו מקרה מובהק של האשמה משתמעת. לשון הרע יכולה להיות גם נרמזת או משתמעת וכמוה כלשון הרע לכל דבר ועניין, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, המקים עילת תביעה גם במקרה שמדובר בדיבה עקיפה או משתמעת. עוד מוסיף כב' השופט ברנר וקובע, כי מדובר ביישוב קטן, בו הפכה הטביעה לשיחת היום, כך שכל תושביו יכולים בנקל לזהות במי המדובר ולכן מדובר בלשון הרע. בפרשת סיטון, ע"א (מחוזי יר') 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור, (2001), מדובר היה בפרסום לסדרת הטלוויזיה "סיטון", לפיו: "עו"ד סיטון מברך את פרקליטי או ג'יי סימפסון", פרסום שעו"ד סיטון האמיתי טען כי נפגע ממנו. נקבע שם כי: "ייתכנו מקרים שבהם די בעובדה לפיה רק חלק מהציבור עלול לייחס לפרסום משמעות פוגענית, כדי לסווגו כלשון הרע. לפיכך, בעובדה שלפרסום דנן יוחסה משמעות פוגענית אך ורק בקרב ציבור מצומצם, המורכב מעמיתים למקצוע, מכרים ולקוחות של המערער - אין כדי לשלול מניה וביה את האפשרות, שהפרסום מוציא את דיבת המערער רעה..." (שם, פסקה 16). האם צילום אקראי יכול להוות לשון הרע? עניין ע"א (מח' ירושלים) 3645/07 אנה קוזובר נ' חדשות עשר 2009) הוא הדומה ביותר לענייננו, באשר גם שם מדובר בצילום אקראי ברחובה של עיר.שם מדובר היה בכתבה שעסקה בבעיית ההשמנה, כאשר במהלך הכתבה במשך כארבע שניות נראית התובעת, שהיא אישה שמנה, הולכת ברחוב, כאשר המצלמה מתמקדת בה באופן ברור ועוקבת אחרי הליכתה. בניגוד לבית משפט השלום, שדחה את התביעה וראה בצילום רק קטע וויזואליה שנועד לצורכי עריכת הכתבה, כב' השופט זיילר בבית המשפט המחוזי, קבע כי בתוך ההקשר שבו תוארה תופעת ההשמנה כמגפה וכאויב הציבור, הרי שהתמקדות בתובעת שם, עלולה להשפילה ולבזותה. עם זאת, מציין בית המשפט: "ברי כי אם הייתה מצולמת המערערת באקראי, בתוך קהל ההולך ברחוב, בכתבה על קהל ההולך למוזיאון, או הצועד ברחוב המשופץ, או צופה במופע, לא היה בכך כל פסול ופגם ואין כל השפלה או ביזוי בעצם צילומו של אדם שמן בנסיבות אלו. הפסול והפגם הינם בשילוב בין צילום המערערת, שנבחרה להיות מצולמת אך ורק בשל היותה אישה שמנה שהמצלמה מתמקדת בה כדי להציגה כרקע לכתבות בנושאי השמנה המשודרות בהקשר שלילי ..." (ע"א 3645/07, שם, פסקה 15). הצדדים התייחסו באריכות גם לפרשת יעקביאן (ת"א (שלום הר') 28537-05-10 עיוב יעקוביאן נ' המקומון רמת גן גבעתיים, (2013)). שם מדובר היה בפרסום במקומון שכותרתו "שמונה בעלי פיצוציות נעצרו בחשד לסחר בסמים". מתחת לכותרת הייתה תמונה של בית העסק של התובע, בה נראית חזית העסק. בית המשפט קבע כי מדובר בלשון הרע, מאחר וממבט ראשון, לא ניתן להבין שמדובר בתמונה להמחשה בלבד, ושאין קשר בינה לבין הכתבה. הכיתוב כי מדובר בצילום להמחשה, איננו חד וברור והמתבונן בכותרת ובתמונה יכול בהחלט לקשור בין התמונה לנשוא הכתבה. הודגש כי המיסתורין באי פירסום שמות הפיצוציות המעורבות בסחר בסמים, ומנגד צירוף תמונה של פיצוציה הממוקמת באיזור אליו התייחסה הכתבה, עשויה לגרום לקורא הסביר להסיק כי יש קשר בין הכתבה לתמונה. אמצעי הזהירות אשר נקטו הנתבעים בבחירת התמונה אינם מספקים. בית המשפט מדגיש קיומה של: "חובה לנקוט זהירות בעת שימוש בתמונה להמחשת מקום, אם הם אינם יודעים את מקורה, כדי שבטעות לא יהיה לכאורה קשר בין השניים..." (שם, פסקה 6). הנתבעות ביקשו להסתמך על פסק הדין בתיק ת"א (של' ת"א) 23834-10-09 סטניסלב יעקובוב נ' רשת נגה בע"מ (31.3.2011). בעניין יעקובוב, מדובר היה בכתבה בתכנית כלבוטק, שעסקה בשימוש שלא כדין בכספי תרומות, בה נעשה שימוש במצלמה נסתרת והתובע נראה בתמונה באקראי במשך 6 שניות. בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כי באותן שניות ספורות בהן מופיעות פניו של התובע בכתבה, אין משום פרסום שיש בו, כשלעצמו, משום פוטנציאל להשפלתו של התובע או לשימו ללעג. בית המשפט הדגיש כי: "...כאשר צולמה הכתבה, דמותו של התובע נקלטה בעת צילומי המצלמה הנסתרת באקראי, וכי לאור תוכן הכתבה ובשל העובדה ולפיה, הביקורת היא על העמותה, לא היה צריך לטשטש את פניו של התובע, אשר צולמו באקראי, ומבלי שנטען כי הוא עשה דבר מה לא חוקי..." (שם, פסקה 8 (ד) (3)). מן הכלל אל הפרט - אין מחלוקת איפוא, כי על פי ההלכה הפסוקה יש לבחון אם פרסום הוא בגדר לשון הרע, בחינה אובייקטיבית על פי האדם הסביר הנתקל בפרסום. כאמור בעניין ע"א 89/04 נודלמן, משמעות הפרסום נלמדת מִתוֹכו, על פי מובנו הרגיל בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. בנסיבות אלה, ביקשו הנתבעות להתעלם מן התצהירים שהגישה התובעת, לגבי אופן הבנתם של עדים את ההקשר בו מופיעה התובעת בכתבה. לטענתן, ניתן להביא עדים רבים אחרים אשר צפו בכתבה, והבינו מן ההקשר כי מדובר בצילום וויזואליה בלבד, שאיננו קושר את התובעת בכל דרך שהיא לנשוא הכתבה. על בית המשפט לבחון אם הפרסום הוא בגדר לשון הרע, ולכן אין לייחס כל משקל לדרך הבנתם של אותם שלושה עדים שהביאה התובעת. אכן, הבחינה בהתאם להלכה הפסוקה היא בחינה אובייקטיבית של התייחסותו של האדם הסביר. יחד עם זאת, כפי שעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, אין הכרח שכל מי שצופה בפרסום, יסיק את ההקשר שממנו עולה לשון הרע. כפי שעולה מפסקי הדין בעניין ת"א 36429/06 לייזר לעיל, וע"א 6437/99 סיטון לעיל, די בכך שקבוצת אנשים משמעותית, המכירה את התובעת, תסיק באופן סביר ומתוך ההקשר, כי התובעת קשורה לאותם גורמים עבריינים המפורטים בפרשה, כדי שהדבר יהווה לשון הרע. במסגרת מוגבלת זו, התצהירים שהגישה התובעת הם רלוונטיים, אם כי כמובן הם אינם מכריעים, אלא בית המשפט הוא המכריע בעניין האפשרות הסבירה להבין מן ההקשר דבר שהוא בגדר לשון הרע. ב"כ התובעת בסיכומיו, טען כי בסעיף 4 לכתב ההגנה, טוענות למעשה הנתבעות כי מדובר ברקע של מקום הרצח. לטענתו, אין שחר לאמור. הרצח של אבו רוס בוצע במקום אחר אשר נראה קודם לכן. בפס הקול של הכתבה אין שום אזכור של המקום המצולם באותה תמונת וויזואליה, בה נראה בית העסק של התובעת. לפיכך, נטען כי מדובר בצילום מיותר, ללא כל קשר הגיוני לנשוא הכתבה. בנסיבות אלה, המתבונן בכתבה ינסה למצוא קשר זה, על ידי קשר אפשרי בין בית העסק של התובעת הנראה בתמונה, לבין הדיון בפס הקול של הכתבה לגבי עסקיו של פרימו. עוד הוסיף ב"כ התובעת וציין, כי העובדה שזהו בית העסק היחיד המוצג באותו שלב, ממקדת את תשומת הלב באותו עסק כאילו הוא נקשר לנשוא הכתבה. מנגד הנתבעות טענו, כי במפורש נאמר מהם העסקים של פרימו, מגרש מכוניות, משרד לניכיון שיקים ומסעדת שווארמה, ולכן אין שום קשר מתבקש בין צילום אקראי של בית העסק של התובעת לעסקיו של פרימו. בכתבה אף צוין, על רקע אותו צילום וויזואליה, הכיתוב "באר שבע איזור התעשייה עמק שרה", כדי להבהיר לצופים כי מדובר רק בצילום כללי של מקום ולא בבית עסק קונקרטי שקשור לנשוא הכתבה. מחד גיסא, יש ממש בטענת ב"כ התובעת, כי מדובר בצילום מיותר שאיננו מוסיף תוספת של ממש לכתבה. בדקות הסמוכות לצילום לא מוזכר כל אירוע שאירע בעמק שרה, ולא היה כל צורך בהוספת צילום וויזואליה כללי של עמק שרה, בשלב זה בכתבה. מאידך גיסא, יש ממש גם בטענת ב"כ הנתבעות, כי מצפייה בהקשר הכולל של הכתבה, בה מופיע גם אותו צילום כללי של שניות בודדות עם אותו כיתוב, קשה לראות קשר שהצופה הסביר ימצא בין בית העסק של התובעת לנשוא הכתבה. הצדדים התייחסו עוד בסיכומיהם באריכות לתמליל השיחה שצירף העד גונן בתצהירו. ב"כ התובעת טען כי מהתמליל עולה שהנתבעות לא היו נכונות כלל להתנצל או להביע צער גם כאשר התבררה התקלה, והן אף הגדילו בפגיעתן כאשר הכתבה נמצאת ברשת האינטרנט עד היום וניתנת לצפייה, לרבות הקטע בו נראה בית העסק של התובעת. ב"כ הנתבעות טענה, כי מעיון בשיחה עולה כי העד גונן, מנסה להסביר למנהל התובעת כי מדובר בצילום אקראי, שלא ניתן לקשר אותו לנשוא הכתבה, ובסיום השיחה הוא מציע למנהל התובעת, לבחון שוב את העניין, ואם יעמוד על טענתו כי מדובר בלשון הרע, לשוב ולפנות אליו. סוגית ההתנצלות הינה רלוונטית על פי הדין, בעיקר לעניין גובה הנזק. מאחר ובסופו של דבר הכרעתי כי לא היה בפרסום משום לשון הרע, הרי שאין צורך להכריע בעניין פרשנות אותה שיחה שהתנהלה בין העד גונן למנהל התובעת. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, ההתרשמות העולה מן השיחה בכללותה הינה של נכונות להדברות ונראה, כי אם היה מנהל התובעת שב ופונה לעד גונן כפי שהאחרון הציע לו, אולי היו הנתבעות נכונות לפרסם הבהרה או להשמיט את הקטע האמור מן הכתבה אשר פורסמה ברשת האינטרנט. הנתבעות טוענות כי גם אם יקבע כי בפרסום יש משום לשון הרע, הרי שחלה לגביהן הגנת תום הלב הנקובה בסעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965. ההגנה קובעת כי אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, כאשר הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע, אזי יהיה פטור. אין מחלוקת בענייננו, כי הפרסום נעשה בתום לב ואין כל טענה של התובעת כי הנתבעות ביקשו לקשור אותו בכוונה תחילה לעניינים הפליליים המפורטים בכתבה. הטענה היחידה הינה טענת רשלנות, לפיה הנתבעות היו חייבות לדעת על קיומה של התובעת המופיעה בכתבה ועל האפשרות כי תפגע, כאשר הציבו את תמונת בית העסק של התובעת במהלך הכתבה ועל רקע הקשר שלילי של עסקיו של אותו פרימו. בניגוד למירב הפסיקה, אשר עסקה כמתואר לעיל באיזונים הנדרשים שבין חירות הביטוי לזכות לשם טוב - הרי שבענייננו, אין מחלוקת כי התובעת איננה קשורה לנשוא הכתבה והשאלה איפוא היא, אם צופה סביר בכתבה עלול לקשור בין התובעת לבין נשוא הכתבה. בעניין ע"א 3645/07 קוזובר לעיל, השתכנע בית המשפט כי צילומה של התובעת לא היה באקראי, אלא היא נבחרה, תוך התמקדות עליה במשך ארבע שניות עקב הקשר שלה לכתבה כאישה שמנה צועדת ברחוב. לפיכך אין הדברים דומים בעניינו, בהם אין מחלוקת כי לתובעת אין שום קשר לנשוא הכתבה וכי זירת צילום הוויזואליה נעשתה באקראי. ענייננו דומה יותר איפוא לעניין ת"א 23834-10-09 יעקובוב, בו דחה בית המשפט תביעה דומה של צילום אקראי שלא ייחס למצולם כל קשר לנשוא הכתבה השלילי. הסוגיה שבפנינו שונה גם מעניין ת"א 28537-05-10 יעקוביאן לעיל, בכך ששם נקבע שיש משום לשון הרע, הטמון בעובדה שהתמונה של בית העסק הובלטה לצד כותרת הכתבה, דהיינו, היא הייתה במוקד תשומת הלב של המעיין בפרסום. בענייננו, מדובר בשתי שניות בלבד, אשר נמצאות באמצע הכתבה, ללא שום קישור בין בית העסק של התובעת לנשוא הכתבה. כפי שקבעה הפסיקה לא אחת, ראוי לבחון לשון הרע על פי ההקשר הכולל של הפרסום. בית המשפט העליון התייחס בהרחבה ל"מרחב המחיה" שיש לאפשר ליוצרים, גם בתחקיר עיתונאי, במסגרת ע"א 751/10 בנוגע לאותה תכנית "עובדה" בעניינו של סרן ר'. בית המשפט היה ער לכך, שאף שמדובר בכתבה האמורה להיות דוקומנטרית ואובייקטיבית, הרי שיש עדיין מרחב יצירתי שיש להגן עליו. שימוש בצילומי אילוסטרציה לשם המחשה, הדבקת קטעי שמע על גבי קטעי חוזי שלא שולבו במציאות, ואמצעים אמנותיים דומים, נועדו כלשונו של בית המשפט ככלי אטרקטיבי להעברת המסר, באופן שימשוך את העין - ולגבי כל אלה, יש להגן במסגרת ההגנה על חירות הביטוי. בענייננו, אין המדובר במהדורת חדשות. מדובר בתכנית תחקירים, המשלבת קטעים שונים כדי ליצור רצף אטרקטיבי של חוויה. בהקשר זה, נראה לי כי אדם סביר הצופה בכתבה כולה, לא ימצא לנכון לקשור בין התובעת לבין נשוא הכתבה. בשונה מעניין קוזובר, אין מדובר בהתמקדות בדבר הנקשר על פניו לנשוא הכתבה. בשונה מעניין יעקוביאן, אין מדובר בהבלטה של התובעת על פניו ביחס לנשוא הכתבה. קבלת התביעה בנסיבות העניין, תפגע באופן בלתי סביר בחירות היצירה, ובאפשרות לעשות שימוש בצילומי אילוסטרציה או ויזואליה שאינם קשורים באופן ישיר לכתבה. במהלך הכתבה שלובים קטעים רבים של וויזואליה דומה, בהם מופיעים וערוכים קטעי וידאו שונים. אף בפרק הזמן הקצר המתואר בפתיח, ישנם כמה קטעי ויזואליה, שאינם קשורים באופן ישיר לתוכן הכתבה: קטעי נוף, צילומי אילוסטרציה, צילומי טביעות צמיגים, צילומי חורשות ומקומות שלא ברור כיצד קשורים לתוכן, קטעי ווידאו מן הארכיון וכיוצא באלה. בהקשר זה, צילום בית העסק של התובעת, הנמשך 2-3 שניות, בטל בשישים ואיננו יוצר לדעתי תחושה אצל הצופה הסביר כי בית העסק קשור לתכנית: ראשית, כאמור לעיל מדובר בצילום ויזואליה שהוא חלק מעריכה של צילומים רבים המנסים ליצור אווירה ואינם קשורים בהכרח לנשוא הכתבה. בית העסק נראה ברקע, הצילום נראה כצילום אומנותי המצולם מקו הרחוב כלפי מעלה, כשרכב חולף מעיף דף נייר. נראה איפוא כי ברור שמדובר בצילום אומנותי ותו לא. שנית, ההקשר איננו יוצר תחושה שבית העסק קשור לכתבה. הצילום האמור בו נראה בית העסק של התובעת מגיע מיד לאחר הראיון עם פרימו, אשר מתאר את תחושותיו בעקבות רצח אבו-רוס. קודם לכן מצוינים העסקים בהם מעורב פרימו. בית העסק של התובעת איננו ביניהם. על רקע תמונת הנוף בו נראה גם בית העסק, מציינת הקריינות את הסכסוך בין פרימו לאבו רוס, ללא שום קישור לתמונה הנראית. לא התעלמתי מתצהיריהם של ארבעה העדים מטעם התובעת, אשר העידו כי להבנתם נוצר קשר בין התובעת לבין נשוא הכתבה. מי שמחפש יכול למצוא בכל צילום ויזואליה קשר אפשרי לנשוא הכתבה, אולם לא ניתן להוציא את הצילום החטוף של 2-3 שניות מההקשר הכללי. הכתבה מפרטת ברחל בתך הקטנה את טענותיה, ולא נטען דבר וחצי דבר בקשר לבית העסק של התובעת. לעומת זאת, צופה סביר יכול להבחין, על רקע מכלול הכתבה, כי מדובר בצילום שנעשה באופן אמנותי, כדי ליצור אווירה ותו לא. ייתכן שמי שעובד עם הנתבעת ומכיר את המקום, יזהה את בית העסק ואף יתקשר למנהלה לברר את הדבר, אולם לא ניתן להבין מתוכן הכתבה עצמו, שבית העסק של התובעת קשור לפלילים. אני מקבל את טענת ב"כ התובעת כי מדובר בצילום מיותר שאיננו מוסיף דבר לתוכן הכתבה. כאמור לעיל בדקות הסמוכות לצילום הוויזואליה, אין שום התייחסות לאירוע שארע בעמק שרה, ולכן לא היה מקום ולא היה צורך בצילום זה לשם שלמות הכתבה. יתרה מכך, גם אם סברו הנתבעות כי יש מקום לצילום כללי של עמק שרה, העובדה שמדובר בצילום יחיד שבו נראה רק בית העסק של התובעת, מתמיהה. למרות האמור לעיל, התבוננות כללית בכתבה כולה, על רקע הדברים שנאמרו בע"א 751/10 בעניין חירות היצירה, איננו מראה קשר בין התובעת לבין העניינים הפליליים המפורטים בכתבה. המתבונן הסביר בכתבה, מבין היטב כי הכתבה נעשתה באמצעי עריכה "אומנותיים", וכי משולבים בה קטעים רבים שאינם קשורים בקשר ישיר לעניינים הפליליים העולים מפס הקול של הכתבה. על רקע הכתבה כולה המגיעה לכדי קרוב ל- 40 דקות, צילום של 2-3 שניות שניתן לראות שהוא צילום אומנותי, בו מצולם בית העסק של התובעת, רכב חולף ופיסת נייר מתנופפת - כל אלה מנחים צופה סביר לראות בכך עניין אומנותי גרידא, ללא קשר שלילי כלשהו. נוכח כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה. יחד עם זאת, לנוכח העובדה שכאמור לעיל מדובר בקטע מיותר, שאיננו מוסיף לכתבה ושנערך באופן לא ראוי, אינני מוצא מקום לעשות צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. שופטיםלשון הרע / הוצאת דיבה