מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לפיצויים בגין התניית שירות בשירות: בפני תביעה כספית בגין נזקים נטענים בסך 399,713 ₪ שנגרמו לתובע במהלך ניהול חשבונותיו באחד מסניפי הבנק הנתבע. רקע כללי ועובדות מוסכמות - התובע הוא בעליו של עסק קבלני לביצוע עבודות כבישים, תשתיות ופיתוח (להלן: "העסק"). החל מיום 26.4.2002 התובע ניהל את פעילותו הפיננסית של העסק באמצעות חשבון בסניף אום אל פחם של הנתבע, בנק ערבי ישראלי (להלן: "הבנק") שמספרו 8200/96 (להלן: "החשבון"). התובע מוסיף לנהל את חשבונו הפרטי בבנק גם כיום, אך את הניהול הפיננסי של העסק העביר לבנקים אחרים ב- 2008. בתקופה בה היה החשבון פעיל, העניק הבנק לעסק אשראי מסוגים שונים, כגון ערבויות בנקאיות, הלוואות ומסגרת אשראי בניהול חשבון העו"ש. כן נפתחו בחשבון לאורך שנות פעילותו פיקדונות שקליים ובוצעו פעולות בניירות ערך. תמצית טענות הצדדים - התובע טוען כי התנהלות הבנק בניהול החשבון גרמה לו לנזקים כספיים ותביעתו נסמכת על שת טענות עיקריות - הראשונה - כי הבנק התנה שירות בשירות, במובן שחייב אותו לפתוח חשבונות של פיקדונות ולרכוש ניירות ערך, במימון הכספים שבחשבון, כתנאי למתן שירותים בנקאיים אחרים של הבנק, כגון מתן אשראי על צורותיו השונות, כיבוד שיקים שנמשכו מהחשבון וכיו"ב. השניה - כי הבנק הפר כלפיו את חובות הנאמנות וחובות הגילוי המוטלות על הבנק על פי דין. התובע טוען כי הבנק הסתיר ומנע ממנו מידע לגבי מבנה האשראי בחשבון ומסגרת האשראי, ובמיוחד הוסתר ממנו המידע לפיו מבנה האשראי הקיים גורם לו לנזקים כספיים בשל הפער בין התשואות על הכספים שהופקדו בפיקדונות השונים לבין הריביות בהן חויב החשבון. הבנק טוען כטענה מקדמית כי חלקים מתביעת התובע התיישנו. לגופם של דברים טוען הבנק כי לא נפל כל פגם בניהול החשבון על ידו, וכי הוא לא הפר כל חובה חוקית המוטלת עליו. הבנק מכחיש את טענתו של התובע לפיה הוא התנה שירות בשירות, ולחלופין טוען כי הוכח קיומו של קשר עסקי סביר בין השירותים השונים שניתנו. הבנק דוחה את טענותיו של התובע בכל הנוגע להפרת חובות הגילוי והנאמנות, וטוען כי התובע קיבל ובדק את כל הודעות הבנק לרבות דפי החשבון, ועל כן הוא מנוע ומושתק מלטעון טענות לגבי הפרת חובת הגילוי. ההסדר הדיוני ומסכת הראיות - הצדדים הגיעו להסכמה בדבר פיצול הדיון בתובענה באופן שראשית תידון שאלת החבות, ולאחר מכן (במידת הצורך) תיבחן בנפרד שאלת הנזק. בהתאם להסכמה האמורה הוגשו תצהירים ונשמעו ראיות לעניין החבות בלבד. מטעם התביעה נחקר התובע (לגבי תצהירו - ת/1) וכן העידה רו"ח סיגל גרינבוים לגבי חוות דעתה (נספח 2 לתצהיר התובע, להלן: "חוו"ד גרינבוים"). מטעם ההגנה נחקרו מר ראפע כבהה (להלן: "כבהה") ומר אמל אג'בריה (להלן: "אג'בריה"), אשר שימשו כבעלי תפקידים במחלקה העסקית בבנק וטיפלו בפועל בחשבון (לגבי תצהיריהם - נ/1 ו-נ/2 בהתאמה). דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות מצאתי כי דין התביעה להדחות, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. טענת ההתיישנות - התיישנות בקשר לטענת התניית שירות בשירות - על פי ההלכה (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ פ"ד נג(1) 577 (1999), להלן: "פס"ד בוני התיכון"), עילת התביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה, לאמור: "... כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תוכניות החסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל". כלומר, אל לנו לבחון את מועד פתיחת הפיקדונות או רכישת ניירות הערך - שהתובע טוען כי נאלץ לפתוח ולרכוש כתנאי למימון אשראי לעסק, אלא את המועד בו הסתיים הלחץ הכלכלי והתנאים אשר העניקו לבנק כוח כלכלי עודף (וראו גם ת"א (מחוזי- ת"א) 1154/00 אברהם סיני ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, בעמ' 10). בענייננו, התובע טוען כי התניית השירות בשירות על ידי הבנק החלה כשנה וחצי עד שנתיים לאחר פתיחת החשבון (עמ' 5 שורות 16-18), כלומר לכל המוקדם החל מסוף שנת 2003 ולכל המאוחר במהלך שנת 2004 (ואזכיר כי החשבון נפתח בחודש אפריל 2002). ערה אני לעובדה כי בהמשך עדותו שינה התובע גרסה וטען כי מועד תחילת הכפייה היה דווקא מיד לאחר פתיחת החשבון (עמ' 5 שורות 23-25) אך טענה בעלמא זו אינה מקובלת - התובע אינו מתייחס למועד קונקרטי אלא מתייחס למועד אמורפי בלבד - "איך שפתחתי את החשבון", ובנסיבות העניין אני מעדיפה את גרסתו הראשונה, דהיינו, שההתניה האסורה החלה כשני וחצי עד שנתיים לאחר פתיחת החשבון. משמע, שיש לקבוע כי טענת התובע בכל הנוגע להתניית שירות בשירות מתייחסת לכל המוקדם לתקופה שהחל מסוף שנת 2003, ומכאן שממילא לא חלה התיישנות לגביה, נוכח מועד הגשת התביעה (חודש מאי 2010). על כן נדחית טענת ההתיישנות בכל הנוגע לטענת התניית השירות בשירות. התיישנות בקשר לטענה בדבר הפרת חובות נאמנות וגילוי על ידי הבנק - אזכיר כי טענת התובע בהקשר זה היא כי הבנק הסתיר ממנו מידע לגבי מבנה האשראי בחשבון ונמנע מלספק לו את מבנה האשראי המיטבי. לטענת התובע, מאחר והעובדות המקימות את עילת התביעה בהיבט הזה נתגלו לו רק כאשר הושלמה חוו"ד גרינבוים ביום 3.5.2010, אזי שלא חלה התיישנות (ראה סעיף 17 לסיכומי התובע). טענתו של התובע לגבי הפרת חובות הנאמנות והגילוי המוטלות על הבנק היא למעשה טענה כללית לגבי אופן ניהול החשבון על ידי הבנק. באופן עקרוני, ככל וטענת התובע ביחס להתיישנות שלא מדעת תדחה, במידה ובוצעו על ידי הבנק פעולות מסוימות בקשר עם ניהול החשבון עובר לחודש מאי 2003, הרי שחלה לגביהם התיישנות (שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה). לכן, "כעקרון" היה מקום לבחון בשלב הזה לעומק את הטענה לגבי ההתישנות שלא מדעת. יחד עם זאת, מאחר והתקופה שאולי התיישנה הינה תקופה קצרה יחסית מתוך תקופת ניהול החשבון הכוללת (מאפריל 2002 עד מאי 2003, כלומר כשנה, מתוך תקופה כוללת של למעלה משש שנים), ולאור יתר מסקנותיי כפי שיפורטו להלן, אינני רואה לנכון להעמיק בבחינת טענת ההתיישנות בכלל או האפשרות שהיתה התישנות שלא מדעת. התניית שירות בשירות: המסגרת הנורמטיבית - התניית שירות בשירות על ידי בנק אסורה על פי סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), שזו לשונו: "7.(א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." לדיון מעמיק בעניין המבחנים שיש להחיל בבואנו לבדוק האם הוכחה כדבעי טענת התניית שירות בשירות, אפנה לע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בל"ל ואח', שם בית המשפט העליון מונה מבחני עזר לבחינת "ההתניה", כגון: שאלת הכדאיות הכלכלית, ההתאמה במועדים בין מתן שני השירותים המדוברים, ההתאמה בין הסכומים, מדיניות הבנק באותה תקופה וכיו"ב נתונים שיש בהם כדי להצביע על כך כי הבנק אכן התנה שירות בשירות. כמובן שיש אף חובה להוכיח כי לא היה קשר עסקי סביר בין השירות האחד לשירות השני - והנטל לעניין זה מוטל על הטוען לקיומה של ההתניה האסורה (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד נז(6) 769 (2003); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ואח' פ"ד נד(2) 145 (2000); פס"ד בוני התיכון; ע"א (מחוזי- ת"א) 2079/09 מנדלברג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ). עוד נפסק כי אין די בהעלאה סתמית של הטענה, ועל הטוען להראות ולהוכיח מקרים ונסיבות ספציפיים בהן הבנק התנה שירות בשירות בניגוד לחוק, ללא קיומו של קשר עסקי סביר בין שני השירותים. האם הוכיח התובע דכאן כי בוצעה התניית שירות בשירות? כאמור, התובע טוען כי הבנק כפה עליו לפתוח פיקדונות ולהפקיד בהם כספים וכן לרכוש ניירות ערך באמצעות הבנק - כתנאי להקצאת אשראי ולמתן שירותים בנקאיים שונים. טרם הדיון בטענות גופן, אבקש להבהיר שתי נקודות משמעותיות לגבי ראיות התביעה באופן כללי - ראשית, לא התרשמתי מעדותו של התובע כעדות מהימנה ויש לציין כי מצאתי שלעיתים רבות נמנע התובע ממתן תשובות ענייניות לשאלות שעליהן נחקר, על ידי מתן תשובה שאינה מן העניין או טענה כי אינו זוכר, וזאת במיוחד כאשר נשאל שאלות שהיו "פחות נוחות" מבחינתו ונגעו להוכחת הבסיס לתביעתו. שנית, יש לזכור כי מטעם התביעה הוגש תצהיר של התובע בלבד, משמע, שעסקינן בעדות יחידה של בעל דין (על כל המשתמע מכך לעניין סעיף 54 לפקודת הראיות). יתרה מכך. עיון בתצהירו של התובע מלמד כי הוא סומך בעיקרו על דוגמאות שמוצגות בחוו"ד גרינבוים והמתייחסות לשני ימי ערך ולפעולות שבוצעו בהם (הימים 27.7.2005 ו- 21.9.2005). מעבר לכך, התצהיר של התובע לא כולל תיאור מפורט לגבי מקרים בהם חייב אותו הבנק להפקיד כספים בפיקדונות או לרכוש ניירות ערך בתמורה להקצאת אשראי. כל שהתובע מציין בתצהירו בהקשר זה הוא כי: "פעילות בחשבון הבנק החלה ביום 26.4.02, והפיקדונות השקליים וניירות הערך שמומנו מהחשבון, היוו תנאי למתן שירותים בנקאיים ובין היתר מתן אשראי, כיבוד שיקים וחיובים אחרים, כאשר החשבון בחריגה ממסגרת אשראי מאושרת." (סעיף 4 לתצהיר התובע). בהמשך טוען התובע כי הפקדת הכספים בפיקדונות נעשתה ביוזמת הבנק (סעיף 9 לתצהיר התובע), אך מעבר לאמירות הכלליות המופיעות מעלה - בתצהירו של התובע לא מצאתי טענה מפורשת בדבר כפייה או אפילו בדבר "רמזים עבים" מצד נציגי הבנק, לפיהם ככל ולא יסכים התובע להפקיד כספים בפיקדון זה או אחר או לרכוש ניירות ערך, לא יספק לו הבנק שירותים בנקאיים כגון הקצאת אשראי. בחקירתו הנגדית היה התובע מעט יותר נחרץ בטענתו, תוך שהוא מציין את הדברים הבאים: "אני יכול להגיד לך שמתחילת החשבון ... איך שפתחתי את החשבון זה המשיך איתי ככה ודרשו ממני להפקיד כסף כנגד כל דרישת אשראי מסוימת." (עמ' 5 שורות 23-25). יש לתת משקל לכך שטענה זו - היחידה אולי שמתייחסת מפורשות להתניה בפועל של שירות אחד בשירות אחר, מופיעה רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, ולא בתצהירו - ואף היא כללית ואינה מפורטת דיה. על רקע האמור, נעבור לבחינת טענות התניית השירות בשירות לגבי שני הנושאים במובחן. טענת התניית מתן שירותים בפתיחת חשבונות של פקדונות- אזכיר שוב כי התובע טוען שהוא אולץ להפקיד כספים בפיקדונות שונים, כתנאי להמשך מתן שירותים בנקאיים נוספים כגון הקצאת אשראי בחשבון, כיבוד שיקים שנמשכו מהחשבון וכיו"ב. עוד טוען התובע כי לא התקיים קשר עסקי סביר בין השירותים שכן לטענתו לא היתה כל הצדקה לדרוש העמדת ביטחונות כגון חשבונות פקדונות כתנאי למתן אשראי, שעה שעמדו לרשות הבנק ביטחונות טובים אחרים, חיצוניים לחשבון, כגון כספים נזילים שהופקדו בחשבון אחר בבנק על שם אחיו חאלד ג'בארין (להלן: "האח חאלד") ושועבדו לטובת החשבון, כמו גם שעבודים שהטיל הבנק על נכסים אחרים של העסק (כגון כלי הרכב והציוד של העסק). עוד טוען התובע כי לא היה כל הגיון כלכלי בדרישה להפקדת כספים בפיקדונות, נוכח העובדה כי הפיקדונות מומנו מתוך החשבון עצמו (וליתר דיוק מתוך יתרת החובה בחשבון), וכתוצאה מכך התובע נאלץ לשלם ריבית עבור הקצאת האשראי שהיתה גבוהה יותר מאשר הרוח שהפיק התובע מהתשואות של הפיקדונות. טענות אלו לא הוכחו מבחינה עובדתית. אזכיר שוב כי למעט עדותו של התובע, לא הוצגו כל ראיות נוספת בתמיכה לטענות אלו ואף התובע בתצהירו לא טרח לפרט בדיוק מתי התרחשו האירועים הפרטניים אשר במהלכם דרש הבנק את הפקדת הכספים בפיקדונות, והתנה את ביצוע ההפקדה בהמשך הקצאת האשראי בחשבון. מקדמית, יש לסלק את הטענה לגבי כל התניה שקשורה לכיבוד המחאות או למתן שירותי למעט מתן אשראי - שכן התובע עצמו לא הצליח לטעון ולו טענה קונקרטית אחת לגבי התניה שקשורה לאפשרות למשוך המחאות או לכיבוד המחאות או כל שירות אחר. טענותיו למעשה מתמקדות רק בכך שהבנק התנה את מתן האשראי בביצוע הפקדות (או ברכישת ניירות ערך) והמשך הדיון יהא רק לגבי נושא מתן האשראי. לגבי האפשרות שהבנק אילץ את התובע להפקיד כספים בחשבונות פקדונות כתנאי למתן אשראי - אין אלא לקבוע שהטענה לא הוכחה עובדתית, ואין בראיות התביעה כדי להטות את מאזן ההסתברות לטובת התובע. יש לראות כי התובע לא הצליח לספק דוגמאות למקרים בהם "נכפה" עליו השירות האחד כתנאי למתן השירות האחר, עדותו בהקשר זה היתה כללית וסתמית, והדוגמאות שהוא כן ביק להציג - התבררו כלא נכונות. בעדותו טען התובע בפשטות כי "בכל פעם" שדרש מהבנק שירות כלשהו, הותנה מתן השירות בהפקדה של כספים לפיקדון, אך כאשר נשאל התובע כמה חשבונות נפתחו תוך כפייה בניגוד לרצונו השיב כי כלל אינו יודע כמה פיקדונות היו ויודע הוא רק את הסך הכללי שהופקד בפיקדונות. כאשר נשאל בחקירתו ספציפית לגבי אחד מהפיקדונות (פיקדון בהוראת קבע על סך 3,000 ₪ לחודש שנפתח ביום 10.10.2003) ומה היתה ההתנייה לגביו השיב: "אני לא זוכר. מדובר בדברים מלפני הרבה שנים" (עמ' 6, שורות 14-15, 22-24). ב"כ הנתבע הוסיפה ועימתה את התובע עם העובדה כי אחרי שהפיקדון הזה נפתח דווקא ירדה מסגרת האשראי המאושרת בחשבון (כלומר האשראי הוקטן ולא הוגדל) ותשובת התובע: "אולי זה היה באופן נקודתי". משמע, שהתובע לא הרים את הנטל ולא שכנעני כי היו מקרים נקודתיים בהם הוא ביקש אשראי ועמדת הבנק היתה שהאשראי ינתן לו רק אם יפתח חשבון פקדון כבטוחה לאשראי. מעבר לכך, אף אם אניח כי היתה התנייה - הרי שלא הוכח שהיא היתה בניגוד לדין, כלומר - ללא קשר עסקי סביר. כל בר דעת יידע כי בנקים (כמו כל ספק שירות אחר) אינם נוטים מטבעם להעניק את שירותיהם ללקוחות בהתנדבות, וללא שיהיה בצד מתן השירות גם רווח עבורם. כאשר לקוח מבקש מהבנק להעמיד לו אשראי (שהוא אינו שירות שהבנק מחויב לתת על פי חוק - סעיף 2(א) לחוק הבנקאות וע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נו(4) 721, 733) - ברור כי לעצם הקצאת האשראי יש מחיר, ומחיר זה מתבטא בפועל בריבית שבה מחייב הבנק את חשבון הלקוח ובבטוחות שהבנק מבקש לקבל כדי להבטיח את יכולתו להיפרע מהלקוח. עצם הדרישה לקבל בטוחה כנגד אשראי אינה מהווה כשלעצמה התניה אסורה של שירות בשירות, כל עוד מדובר בדרישה שבבסיסה קשר עסקי סביר. הבנק טען כי היות והעסק של התובע היה בענף שמוגדר על ידי הבנק כ"מסוכן", הם דרשו מהתובע בטחונות בהתאם, כגון שיעבודים על כלי צמ"ה שהתובע קיבל מאביו או רכש וכן ערבויות של צדדי ג' לאשראי שניתן לתובע. באשר לאופן העבודה של הבנק מול התובע, העיד כבהה את הדברים הבאים: "ש. אני מפנה לסעיף 27 לתצהירך. כאשר התובע היה מגיע עם צורך מסוים באשראי, האם היית מיידע אותו על האפשרויות העומדות בפניו והאם אתה יכול להראות לי מסמכים? ת. הדרישות של הלקוח בד"כ זה הלוואות או ערבויות. היה סיכום בקשר להטבות שהלקוח מקבל והוא ידע את המחירים שהוא משלם. אני הייתי מיידע אותו באשר לאפשרויות. ברגע שהיינו "סוגרים את העסקה" היינו חותמים על טופס שכמובן כולל את המחיר. הצגת האופציות היתה בעל פה, לפני הסגירה." (וראו לעניין זה אף את עדותו של אג'ברייה, בעמ' 25 שורות 8-10). כלומר, שהתובע לא הוכיח שהיתה התנייה אסורה ולעומת זאת הבנק הוכיח שהיה קשר עסקי סביר בין מכלול הפעולות שבוצעו. מעבר לכך, הוכח כי במקרה הספציפי בו עסקינן - התובע היה מודע למשמעות הכלכלית של הפקדת הפקדונות למרות מצב החשבון. הבנק הציג בהקשר זה מסמך עליו חתום התובע, הנושא את התאריך 20.9.2005 (נספח י"א לתצהירי הנתבע) אשר מנוסחו עולה כי פקיד הבנק הסביר באותו המועד לתובע את חוסר הכדאיות הכלכלית שבהשארת הפיקדונות בחשבון חרף יתרת החובה או ההלוואה שהתבקשה (בשל הפער בין תשואות הפיקדונות לריבית על האשראי), והתובע אישר בחתימתו כי על אף הסברי הבנק, הוא מעוניין בהשארת הכספים בפיקדונות. כאשר נשאל כבהה מדוע באותו טופס (נספח י"א האמור) לא מולא דבר בחלק המתייחס לסיבה ליוזמה של הלקוח לביצוע העסקה (קרי, עסקת העמדת האשראי), הסביר (ואציין כי מעדותו של אגברייה עולה כי המסמך נחתם בפניו ואושר בחתימתו, ולא בפני כבהה) כי בקשת האשראי כן היתה ביוזמת התובע, כי הוסברו לו הדברים, והראיה היא שהוא חתם על המסמך ולא ביקש לפרוע את הכספים שבחשבון הפיקדונות (עמ' 15-16). כאשר נשאל התובע לגבי המסמך, הוא אישר כי הוא אכן חתם עליו, אולם הסביר כי כאשר היה מגיע "לחתום על אשראי" כלשונו, היה נוהג לחתום על ערימה של ניירות, וייתכן כי אותו המסמך נכנס בין המסמכים עליהם הוא חתם (עמ' 7 שורה 20 ואילך). לא התרשמתי שהסברו של התובע לעניין זה היה אמין במיוחד, והוא אינו מתיישב עם יתר הראיות בתיק, מהן עולה כי התובע הוא איש עסקים מסודר ובעל ניסיון - וראו לעניין זה את עדות התובע עצמו לפיה הוא לקח חלק בניהול ענייני העסק מול הבנק עוד בתקופה שהעסק היה של אביו (עמ' 5 שורות 23-25) וכן ראו את עדות אג'ברייה (עמ' 24 שורות 8-9) לפיה התובע היה גורם פעיל בחשבון). עוד עולה מהראיות כי התובע נהג לפקוד את סניף הבנק בכל שבוע ולברר לאשורו את מצב ניהול החשבון (וראו את דבריו של התובע עצמו בעמ' 4). כן אין צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חזקה הקובעת כי אדם אשר חותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו בטרם חתם עליו ועל כן חתימתו על המסמך מחייבת אותו, והדברים ידועים (וראו ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור פ"ד יט(2) 113 (1965)). מכאן, שלא רק שהתובע לא הצליח להוכיח שהיו מקרים בהם הוא ביקש אשראי והבנק "הכריח" אותו לפתוח חשבון של פקדונות כתנאי למתן האשראי, אלא שהוכח שהוא ידע שאין כדאיות כלכלית להמשיך ולהחזיק את חשבונות הפקדונות במצב בו היה האשראי, למרות זאת ביקש להמשיך ולשמור על חשבונות הפקדונות ואף חתם על מסמך המאשר זאת. יתרה מכך. אם נבחן לעומק את טענות התובע לגבי שני ימי הערך היחידים שלגביהם הועלו טענות קונקרטיות - נראה שוב שלא הותנה שירות בשירות. הטענות בנוגע ליום הערך 27.7.2005- התובע טען כי ביום 27.7.2005 הופקד סך של 110,000 ₪ בפיקדון, וזאת כאשר לא היה הגיון כלכלי בדבר נוכח העובדה כי יתרת החובה בחשבון היתה קרובה למסגרת האשראי המאושרת מחד גיסא, ונוכח פערי התשואות בין הריבית ששולמה על האשראי ובין תשואת הפיקדון מאידך גיסא (סעיף 6(א) לסיכומי התובע). כאשר נחקר כבהה בקשר לפעולות שבוצעו בחשבון ביום זה נתן כבהה הסבר ברור ונהיר באשר לסיבה לכך שבאותו היום לא ביצע הבנק התנייה אסורה של שירות בשירות, על אף שלכאורה ניתנה באותו היום הלוואה ובמקביל הופקדו כספים בפיקדון. אביא את הדברים במלואם מהפרוטוקול, שכן אני סבורה שהם בעלי חשיבות ובמובן מסוים "מדברים בעד עצמם" - "ש. מפנה לסעיף 53 ולדף 11 משנת 2005 - נתת שם הלוואה של 80,000 ₪ והעברת לפיקדון 110,000 ₪ כאשר יתרת הסגירה באותו יום עמדה ביום 27.7.05 על 985,170 ₪ בחובה. מה הטעם בפעולה הזאת? ת. הפיקדון של 110,000 ₪ זה חידוש של פיקדון אחר שנפרע באותו יום, הוא נפרע וחידשנו אותו. וה-80,000 ₪ זה הלוואה לרכישת כלי ועובדה שהיא עברה באותו יום לבנק אחר. יש שם העברה לבנק אחר של 80,000 ₪ ורואים את זה לפי העמלה שקשורה להעברה לבנק אחר. ש. אז מה הטעם בפעולה שאתה מעמיד לו הלוואה ומחדש פיקדון? ת. מרבית הפיקדונות היה בטחון לערבויות שהיו לו בחשבון והלוואות שאושרו לרכישת כלים." ולשאלת בית המשפט - "ש. הוא ביקש 80,000 כדי לרכוש כלי, באותו יום נפרע לחשבון פיקדון על 110,000. למה לא להשתמש ב-110,000 ₪ לפרוע את ה-80,000 ולהשאיר 30,000?" השיב כבהה כלהלן: "ת. 110,000 היו בטחון לערבות שהיו צריכים להישאר נזיל. ל-80,000 לקחתי בטחון בתור הכלי שנקנה." כלומר, כבהה מסביר, והסבריו בהקשר זה לא נסתרו והם מקובלים עלי, כי לא דובר בהתניה של המשך ההפקדה בפיקדון (חידוש הפיקדון) כתנאי למתן ההלוואה, על אף סמיכות הזמנים ביניהם, שכן הפיקדון שימש כבטוחה לאשראי מסוג אחד שניתן לתובע (בדמות ערבות בנקאית) ועל כן היה צורך לשמר אותו כבטוחה ולא לאפשר את "בליעתו" ביתרת החובה בעו"ש. לעומת זאת, בגין ההלוואה שניתנה לתובע באותו היום ביקש הבנק וקיבל בטוחה אחרת, בדמות שעבוד על הכלי שההלוואה מימנה את רכישתו. כלומר, לא רק שהפיקדון וההלוואה לא היו שני שירותים שהותנו זה בקיומו של זה, אלא שהבנק כלל לא היה יכול להסתמך על הפיקדון כבטוחה להלוואה הנדונה, שכן הכספים שהופקדו בו שימשו כבטוחה לאשראי אחר, ממועד אחר, שלגביו לא עלתה כל טענה וממילא לא הוכחה. אם הבנק היה מתנה את מתן ההלוואה בסך 80,000 ₪ בחידוש הפיקדון בסך 110,000 ₪ (מבלי להתייחס לשאלה אם זו התנייה כשרה או אסורה בנסיבות), אזי שצעד שכזה היה חסר הגיון כלכלי מבחינת הבנק, שכן אז היתה נותרת בידיו בטוחה ממשית בגובה של 30,000 ₪ בלבד, להבטחת הלוואה בסך של 80,000 ₪. בעדותו של התובע בפני הוא אישר כי הפיקדון המדובר בסך 110,000 ₪ (המופיע בדף 11/2005) היה בכלל פיקדון שמומן מכספים חיצוניים לחשבון, ולא מתוך יתרת החובה בחשבון (עמ' 6 שורות 28-32) וכאשר נשאל מדוע הוא טוען שבכך יש התניה של שירות בשירות הסביר התובע כי אם לא היה נדרש לשים את הכספים הללו בפיקדון, היה יכול להשתמש בהם כדי "להקטין" את יתרת החובה בעו"ש (עמ' 6 שורה 33, עמ' 7 שורות 1-3). נדמה לי כי מדובר בתשובה מיתממת מצד התובע, שכן לא ברורה טענתו כי הפיקדון "יכול היה" לשמש לצמצום חובותיו בעו"ש, כאשר הובהר כי הפיקדון שימש עוד קודם לכן כבטוחה לחוב אחר שלו, ומאחר ואף לטענתו הכספים מהפיקדון הופקדו על ידו ממקור חיצוני לחשבון, סבירה המסקנה כי התובע לא התנדב "לייבא" כספים משלו לחשבון, אלא אם כן היה צורך שהם ישמשו כבטוחה לאשראי שניטל על ידו. כמו כן הסברו של התובע אינו מתיישב לטעמי עם העובדה כי התובע הוא אדם בעל ניסיון עסקי, אשר היה מעורה בנעשה בחשבון ונהג לבקר בבנק על בסיס שבועי (כפי שכבר נכתב לעיל). בנסיבות העניין, יש להעדיף את הסבריו של הבנק כפי שהובאו לעיל, על פני עדותו היחידה של התובע וזאת בייחוד לאור הקשיים שציינתי לעיל בכל הנוגע לאמינות גרסתו של התובע. גם אם נכונה טענתו של התובע כי מיחזור הפיקדון נעשה על ידי הבנק וללא אישורו (ראו סיכומי התובע בעמ' 14, ואציין שאני סבורה שיש יסוד לטענת הבנק כי מדובר בהרחבת חזית אסורה) - עדיין, אין בעובדה זו לבדה כדי להראות התנהלות בלתי תקינה של הבנק, או כדי להוכיח "אווירת כפיה" שהיתה כלפי התובע. כלומר שאם נסכם את הראיות לגבי הדוגמא שהתובע בחר להביא, "אירועי יום 27.7.2005", נראה כי הוכח שלבנק לא היה כל אינטרס להתנות בין השירותים ולא הוכח שהיתה בפועל התניה שכזו. הטענות בנוגע ליום הערך 21.9.2005- גם במקרה זה התובע טען כי ביום זה הופקד סך של 255,000 ₪ בפיקדון, וזאת כאשר יתרת החובה בחשבון חצתה באותו יום את גבול מסגרת האשראי המאושרת מחד גיסא, והיו פערי תשואות משמעותיים (כ-7%) בין הריבית ששולמה על האשראי ובין תשואת הפיקדון (סעיף 6(ב) לסיכומי התובע). התובע אינו מפרט באיזה אופן כפה עליו הבנק את הפקדת הכספים באותו יום, ומסתפק בהעלאת טענה לגבי חוסר הכדאיות הכלכלית שבפעולה. אף כאן, מסביר הבנק כי אין מדובר בפיקדון חדש, אלא בפיקדון קיים שמוחזר וכי כספי הפיקדון כלל לא מומנו מהאשראי שהעניק הבנק אלא מכספי התובע עצמו. הבנק מכחיש כי במועד ההפקדה בפיקדון היה החשבון בחריגה מיתרת חובה המאושרת אך מודה כי מסגרת האשראי גדלה במועד פתיחת הפיקדון בסך של 100,000 ₪. לעניין זה טוען הבנק כי הגדלת האשראי היתה לתקופה של 9 ימים בלבד, ואין ללמוד מההגדלה הזמנית האמורה על קורלציה כלשהיא בין האשראי שניתן לבין הפקדת הכספים בפיקדון (סעיף 99 לסיכומי הבנק). אני סבורה שגם לגבי הפקדה זו התובע לא הרים את הנטל שמוטל עליו להוכיח כי הבנק אכן כפה עליו שירות כתנאי למתן שירות אחר. עצם קיומו של פער בתשואות אינו מלמד על התניה אסורה של שירות בשירות, ואני סבורה שהתובע היה מודע (או למצער היה צריך להיות מודע) לקיומו של הפער בזמן אמת, ומשיקולים שונים בחר להותיר את המצב כפי שהיה. הפקדת כספים בקופות גמל וחסכונות לבני משפחה - מעבר לשנאמר לעיל, יש חשיבות לציין כי בחקירתו הנגדית נשאל התובע על ידי ב"כ הבנק שאלות לגבי העובדה כי בחר להפקיד כספים במסלולים שונים של חיסכון ארוך טווח (קופות גמל, קה"ל ועוצמה, לצורך חסכונות לפנסיה ולבני משפחה). בשלב הראשון בחקירתו, טען התובע כי גם הפקדת כספים אלו נדרשה על ידי הבנק כתנאי למתן אשראי, ושלל את הטענה כי הכספים הופקדו מרצונו החופשי במטרה לספק ביטחון כלכלי בעתיד לו ולבני משפחתו, בהיותו עצמאי. ברם אולם, יש לראות כי בהמשך החקירה, כאשר התובע הופנה לכך שלבנק לא יכול להיות אינטרס לכפות הפקדות במסלולים אלו (שכן אין לבנק יכולת להיפרע מהכספים ולהשתמש בהם כבטוחה), השיב התובע כי לא היה הגיון להציע לו להפקיד כספים אלו באותם המסלולים, בהתחשב במצב חשבונו באותה העת (עמ' 8 שורות 10-21). משמע, שטרוניתו כלפי הבנק משתנה. אין כבר טענה לגבי התנית שירות בשירות (במובן שההפקדות היו תנאי לאשראי) אלא שהטענה היא שההפקדות לא היו כלכליות בתקופה בה החשבון היה ב"מינוס". אף לגבי סוגיה זו לא אוכל לקבל את עמדת התובע. ראשית, יש לדחות על הסף את הטענה בהיותה הרחבת חזית. שנית, יש לדחות את הטענה בשל השינוי שביצע התובע לגבי מהות הטענה. שלישית, יש לראות כי התובע הודה בחקירתו שהוא ידע שההפקדות במסלולים אלו מוכרות לצורכי מס באחוזים מסוימים - ויש יתרונות בהמשך ההפקדות למרות שהן גורמות ל"העמקת המינוס". רביעית, יש לקחת בחשבון את היתרונות לטווח הארוך של תוכניות פנסיוניות אשר לא ניתן "לשבור" והתובע לא הסביר (וממילא לא הוכיח) שהמשך ההפקדות גרם יותר נזק מאשר השארת התוכניות. חמישית, ואולי החשוב מכל - היא העובדה שכיון שלא הוכח שהבנק הכריח את התובע להפקיד כספים בתוכניות אלו - אזי שהיה על התובע להוכיח שהוא פנה לבנק וביקש להפסיק את ההפקדות "כיון שהן לא משתלמות לו", אך הוא אפילו לא טען שהוא ביקש לעשות כן ולו פעם אחת (למרות שהוכח שהיה ער למצב החשבון ולהפקדות הרציפות). טענת התניית מתן שירותים ברכישת ניירות ערך - אזכיר, כי טענה נוספת של התובע היתה שכתנאי למתן אשראי, הבנק אף חייב אותו לרכוש ניירות ערך, שישמשו בטוחה לאשראי שקיבל. כבהה בחקירתו הנגדית הכחיש כי ניירות הערך שנרכשו על ידי התובע היוו בטוחה כלשהיא לבנק בגין האשראי שניתן על ידו. כאשר נשאל כבהה האם רכישת ניירות הערך לא היתה תנאי להמשך מתן מסגרת אשראי מבחינת הבנק השיב כי ניירות הערך כלל לא היו בטוחות שכן הבנק לא שעבד אותם לטובתו מעולם, וכי התובע היה רשאי למשוך את הכספים הללו לבדו בכל עת (עמ' 21-22 שורות 23-30, 1-5). בסיכומי הבנק מצוין עוד כי הבנק לא ראה בהשקעה בניירות ערך כבטוחה, בשל הסיכון הטמון בהשקעה כזו, סיכון שאף התובע היה מודע לו (סעיף 155 לסיכומי הבנק ועמ' 8 שורות 25-26 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע אם נכון שניירות הערך כלל לא היו משועבדים לחשבון השיב התובע כי "אינו זוכר", כאשר נשאל האם זה נכון שהוא הרוויח ממכירת ניירות הערך השיב כי "אינו זוכר", ובהמשך כנשאל: "ב-4/1/06 אתה מוכר ניירות ערך ברווח של 7,000 ₪. יכול להיות?" הוא משיב: "יכול להיות. אם יש את זה במסמך, אז יכול להיות" (עמ' 8 שורות 27-32). לפיכך, אף לגבי נושא זה - יש להעדיף את גרסת הבנק, לפיה ניירות הערך כלל לא שימשו בטוחה מבחינתו, על פני טענתו הסתמית של התובע, כי הבנק התנה את מתן האשראי ברכישת ניירות ערך (מעבר לכך, שהתובע הרוויח מרכישת נירות הערך - ואולי בכלל אל נגרמו לו נזקים בהיבט זה). עדותו של התובע בנקודה זו היתה בלתי אמינה ומיתממת, ואין בידי לקבלה. לא הובאו על ידי התובע כל ראיות כי הבנק כפה עליו בדרך כלשהי לרכוש ניירות ערך בתמורה למתן אשראי נוסף, ואף לא הובאה כל ראיה שתסתור את עמדת הבנק כי ניירות הערך האמורים כלל לא שימשו לבנק כבטוחה. סיכום ביניים - לאור המקובץ, נדחית טענת התובע כי הבנק התנה שירות בשירות באופן של כפיית הפקדות כספים כתנאי למתן אשראי, בין אם הפקדת כספים לתוכניות חסכון, בין אם לחשבונות של פקדונות ובין אם בנוגע לרכישת ניירות ערך. נותר לבחון את טענתו הנוספת של התובע בדבר הפרת חובות הגילוי והנאמנות של הבנק. הטענה בדבר הפרת חובת הגילוי וחובת הנאמנות - אזכיר כי התובע טוען בהקשר זה כי הבנק הסתיר ממנו מידע לגבי מבנה האשראי בחשבון ונמנע מלספק לו את מבנה האשראי המיטבי בחשבון, ובשל כך נגרמו לו נזקים. באופן ממוקד יותר, טוען התובע שלוש טענות: האחת - כי הבנק הסתיר ממנו נתונים לגבי גובה הריביות, השניה - כי הבנק גבה ריביות גבוהות יותר מהמוסכם או המובטח, והשלישית - כי היה על הבנק להעניק לו תנאים טובים יותר מאשר אלו שניתנו לו בפועל. את הטענה הראשונה יש לדחות שכן הוכח שהתובע כן ידע (בכח ובפועל) מהם שיעורי הריבית ומהו "מבנה האשראי". כאשר נשאל התובע מי בדק את דפי החשבון של הבנק בתקופה הרלבנטית ענה: "אני בודק אותם", ומיד לאחר מכן הוסיף, לגבי ההודעות הרבעוניות באשר לשיעור הריבית, שאותן הוא דווקא לא בדק כי- "נתתי אמון בבנק שייתן לי את השירות הטוב ביותר" (עמ' 4 שורות 6-10). נדמה לי שקצת קשה לקבל את הטענה לפיה את כל דפי החשבון השוטפים בדק התובע (וברי כי גם בהם יש מידע לגבי הריבית) ורק את הדוחות הרבעוניים לגבי הריביות הוא החליט נקודתית שלא לבדוק, והרי אם הוא נותן אמון מלא בבנק, למה יש צורך לבדוק את דפי החשבון השוטפים ? בהמשך, כאשר נשאל התובע, כיצד חתם על כל המסמכים שהוצגו לעיונו בהם צוינו שיעורי הריבית (ה"גבוהים מדי" לטענתו), השיב: "אני אף פעם לא בדקתי. אני נתתי אמון בבנק ולא הסתכלתי על מה אני חותם ועל איזה ריבית" (עמ' 9 שורות 22-23). תשובות אלו מתחמקות ואינן מהימנות. בנוסף, כבהה בעדותו טען כי התובע היה לקוח עסקי מקצועי מבחינת אופן ניהול החשבון על ידו, וכי הוא היה מסודר מאוד וידע מה לדרוש מהבנק. כבהה הוסיף וטען בעדותו בפני כי "המחירים" שקיבל התובע היו מחירים אופייניים לגודל ולאופי העסק, וכי התובע דרש - ואף קיבל - הנחות על מחירי השירותים שהציע הבנק - הנחה על ריבית הלוואות, הנחה על ריבית עבור האשראי שנתן הבנק והנחת עמלת ערבות בנקאית. כאשר בא כוחו של התובע הקשה ושאל היכן האסמכתאות שמעידות על כך שהתובע ביקש את ההנחות הנטענות, טען כבהה כי מאחר והבקשה של התובע היתה בעל פה, אין מסמך המעיד עליה, וכדבריו: "הוא ביקש בעל פה אז אין על זה מסמך, ואנחנו ביצעו. זה היה ב-2004. רואים את זה בדפי החשבון. אפשר לדעת שזו היתה הטבה כי יש את המחיר הסטנדרטי בעלון או בלוח הגילוי הנאות, או באתר של הסניף". אמנם, הבנק לא הציג את אותם נתונים אשר השוואתם יכולה ללמד על ההנחות, אך עדותו של כבהה בנקודה זו (ובכלל) מהימנה עלי ואני מאמצת אותה. זאת ועוד. כבהה אף העיד כי התובע בא לבנק "כל הזמן" ושוחח על נציגי הבנק לגבי מצב החשבונות והדבר מעיד על כך כי הוא ידע בדיוק "כמה הוא משלם על כל שירות ושירות" שניתן לו (עמ' 14 שורה 2 ואילך). התובע אישר כי הוא נהג לבקר בבנק "פעם בשבוע" (עמ' 4 שורה 19) ולא יעלה על הדעת שלמרות פגישות שבועיות במשך כל השנים, הוא לא ידע מהי הריבית שנגבית ממנו, לא שאל או לא נענה. את הטענה השניה יש לדחות כיון שהתובע לא הוכיח שהיתה הסכמה או הבטחה מעבר לתניות שמופיעות בדפי פתיחת החשבון. בהקשר זה טענת התובע היא שהובטח לו שינתן לו אשראי בתנאי "גב אל גב" במרווח של 1%, כלומר - שכיון שיש לו ערבויות ובטוחות רבות בבנק לגביהם נקבעה ריבית בשיעור X, הובטח לו שהאשראי שינתן לעסק יהיה בשיעור של X + 1%. טענה כגון זו, הסוכמת אך ורק על עדותו בעל פה של התובע (אשר מצאתיה כבעייתית) לא אוכל לקבל בהעדר כל אסמכתא בכתובין. יש לראות כי כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית אם יש בידיו מסמך כלשהו שיכול להעיד על כך שהובטחו לו תנאים טובים יותר, ובמיוחד "ריבית גב אל גב + 1%", השיב בשלילה (עמ' 9 שורות 13-15). טענה לגבי הבטחה או הסכמה לשיעור ריבית כגון זה הנטען, סותרת את האמור במסמכי פתיחת החשבון עליהם חתם התובע, סותרת את האמור בבקשות של התובע להקצאת מסגרת אשראי אשר הוגשו מעת לעת ואת המסמכים עליהם חתם התובע לאורך שנות ניהול החשבון. נציגי הבנק הכחישו מכל וכל שהיתה הסכמה או הבטחה לגבי שיעור ריבית שכאלו ("גב אל גב + 1%), והיות והנטל רובץ על שכם התובע - הטענה נדחית. אף את הטענה השלישית יש לדחות בשל שהיא לא הוכחה. התובע טוען כי בשל הביטחונות הטובים שהעמיד לטובת הבנק (לרבות הכספים הנזילים שהיו בחשבון של האח חאלד ששועבדו לטובת החשבון ולרבות השעבודים על הציוד של החברה בשווי של כמעט מיליון ₪) - היה על הבנק להיטיב את תנאי האשראי ולא היתה כל הצדקה לגביית הריבית הגבוהה שנגבתה. לשיטתו, לא היתה מבחינת הבנק "חשיפה" יתרה בשל מסת הבטוחות - והבנק חייב היה להעניק לו תנאים טובים מאשר אלו שניתנו (סעיף 8 לתצהיר התובע וחקירתו בעמ' 9). טענה זו בעייתית מעצם טיבה וטבעה, שכן היחסים בין הבנק לבין התובע היו יחסים עסקיים - אשר תנאיהם הוסכמו מראש ועודכנו מעת לעת, וקצת קשה לקבל טענה לפיה על הבנק היה להתקשר מראש עם התוע בתנאים טובים יותר. שעה שקבעתי כממצא עובדתי שהתובע ידע מהם התנאים והסכים להם, ושעה שקבעתי שלא הופרה כל הסכמה או הבטחה לגבי התנאים - לא ברור לי מהי מעמדה של טענה לפיה מראש התנאים היו "גרועים". התובע יכול היה שלא להסכים לתנאים. עוד יש לתת משקל לטענת הבנק לפיה המשמעות של קבלת טענתו של התובע, לפיה הוא היה צריך ליהנות ממסגרת אשראי ללא תוספת סיכון וריבית חריגה, היא כי הבנק היה צריך להעמיד לתובע מסגרת אשראי גמישה לחלוטין, שמשתנה בהתאם לגובה יתרת החובה בחשבון מידי יום, טענה בלתי מתקבלת על הדעת שאין לקבלה. לגבי השאלה אם אכן התנאים שניתנו שיקפו את רמת הסיכון, תוך לקיחה בחשבון את השעבוד שהיה לגבי החשבון של האח חאלד 0- אוסיף עוד כמה מילים. כאשר עומת כבהה עם טענת התובע לגבי הכספים הנזילים שעמדו לרשות הבנק בחשבונו של האח חאלד, טען כבהה כי על אף שהכספים האמורים היו משועבדים לטובת הבנק, לבנק לא היתה אפשרות ממשית להיפרע מהם באופן מיידי, וכי למעשה היה סיכוי ממשי כי האח חאלד יפעל כנגד הבנק בהליכים משפטיים, אשר יעכבו את מימוש השעבודים במשך זמן ארוך (עמ' 17 שורות 24-29). בהמשך עדותו הבהיר כבהה כי הפיקדון הנזיל של האח חאלד שימש כבטוחה לאשראי אחר שניתן (עמ' 23 שורה 10) וכאשר נשאל מדוע היה צורך להמשיך עם הפיקדונות ועקב כך לייקר את האשראי כאשר היו כל כך הרבה ביטחונות, השיב: "כנגד הכלים היו הלוואות ספציפיות וכנגד הנזיל היו הלוואות בנקאיות" (עמ' 23 שורות 11-13). אציין, כי תשובתו של הבנק אינה ברורה לי לחלוטין בנקודה זו. שהרי אין מחלוקת שהכספים בחשבון של האח חאלד היו משועבדים לטובת החשבון של התובע, ועל כן לא הגיונית טענתו של הבנק לפיה לא היתה אפשרות ממשית לממש את הבטוחה האמורה. אם המדובר בבטוחה שלא ניתן לממש - מדוע הסתפק בה הבנק מלכתחילה ? ועוד יש לראות כי הצדדים מסכימים שבשלב מסוים כספים מחשבון האח חאלד אכן מומשו והוזרמו לחשבון התובע (עמ' 9, שורות 17-18). לכן, לא אוכל לקבל את טענת הבנק לפיה הכספים שבחשבון של האח חאלד לא היו בטוחה "ראויה" בעלת ערך. עם זאת, אזכיר כי טענתו של התובע היתה כי פעולות הבנק לא שירתו את האינטרסים שלו, וכי נגבתה ממנו ריבית שלא תאמה את רמת החשיפה של הבנק ואת איכות הבטוחות שהעמיד לטובת הבנק. מאחר ואין מחלוקת כי כספי האח חאלד שועבדו לטובת החשבון, אין בעיני משמעות רבה לשאלה כיצד העריך הבנק את "איכותה" של הבטוחה, כאשר הבנק הבהיר כי כספי האח חאלד שימשו כבטוחה לאשראי מסוג אחד, ואילו השעבודים על הכלים שימשו כבטוחה לאשראי מסוג אחר, ואוסיף לכך שכפי שראינו, גם הפיקדונות היוו בטוחה לאשראי מסוג מסוים, כאשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו. מכאן, עולה כי התובע אכן העמיד לבנק בטוחות רבות מסוגים שונים, ברם אולם - יש להביא בחשבון גם את העובדה כי התחייבויותיו של התובע כלפי הבנק היו בסדרי גודל גבוהים מאוד, ולא נסתרה טענת הבנק לא הסיכון הכרוך במתן הלוואות ואשראים לעסק מסוג העסק של התובע. לכן, הוכח שהיו בטוחות מגוונות ורבות אך הוכח מנגד כי רמת החשיפה של הבנק היתה משמעותית. במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי הבנק הפר חובה זו או אחרת או כי לא העניק לתובע את התנאים להם הוא היה ראוי. ממילא יש לראות כי טענה לגבי כך שהיה צריך להציע לתובע "תנאים טובים יותר" הינה טענה שלצורך הוכחתה יש הכרח להצביע על לקוחות דומים והשוואת התנאים. התובע לא הראה כי לקוחות אחרים זכו לתנאים טובים יותר - או כי מדיניות הבנק היתה להעניק תנאים טובים יותר - אשר נשללו ממנו, ונדמה לי כי בכך נשמט הבסיס תחת טענת "הפרת חובת הנאמנות". מעניין עוד לציין כי התובע מאשר שכאשר הוא העביר את החשבונות העסקיים לבנקים אחרים (בנק לאומי ובנק הפועלים) - הריבית שהוא נדרש לשלם שם היתה פחות או יותר אותה הריבית שהוא שילם בבנק בתקופה בה עסקינן (עמ' 9 שורות 4-10, אם כי בהמשך התובע מציין כי נכון למועד חקירתו הנגדית - בשנת 2012 - הוא קיבל הלוואה בתנאים טובים בהרבה). אולי הזמנים השתנו, אולי מצב העסק השתנה - אך בכל אופן התובע לא הוכיח שהתנאים שהבנק נתן לו בשעתו היו בלתי הולמים. בנוסף, כפי שכבר נפסק בעבר, אין לראות בהבטחה של הבנק ללקוח מסוים כי יהיה לקוח מועדף, כדי לשנות או להשליך על מערכת היחסים ההסכמית בין הבנק לבין הלקוח (ע"א 7287/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש. שיווק). כן נפסק בעבר כי חובת נאמנות של בנק כלפי לקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק וכי זכותו של הבנק לשקול האם להסכים למתן אשראי ספציפי תוך הערכת הסיכון הטמון במתן האשראי (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לז(2) 673, 684; פס"ד בוני התיכון, סעיף 32). כפי שכבר צוין לעיל, הבנק הינו גוף מסחרי, וזכותו להתנהל במטרה להשיא את רווחיו, בכפוף לחובות המוטלות עליו על פי דין. לא הוכח בפני כי הבנק הפר אילו מהחובות המוטלות עליו בהקשר זה. התובע לא הביא ראייה כלשהיא שתסתור את ההסכמות החוזיות שלו עם הבנק, וכל שטען הוא שמן הראוי היה שהבנק יפעל כאשר טובת התובע לנגד עיניו ולא טובת הבנק. אני יכולה להסכים כי טובת הלקוח חייבת להיות לנגד עייני הבנק, אך במקרה דכאן, לא הוכח שהבנק פעל בניגוד לטובת הלקוח - שלא בהסכמתו. מן האמור לעיל עולה כי הטענה שהבנק יכול היה וצריך היה לפעול "אחרת", במובן שהוא היה מחוייב לפעול למען אינטרס התובע - בין אם במתן ריבית בתנאים טובים יותר ובין אם בכל אופן אחר, לא הוכחה. בהתאם, אין אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח את טענותיו כלפי הבנק לגבי הפרת חובות הגילוי והנאמנות. סיכום - התביעה כנגד הבנק נדחית, על כל רכיביה. התובע ישלם לבנק הוצאות בסך 9,000 ₪ (כולל מע"מ), תוך 30 יום. בנקפיצוייםהתניית שירות בשירות