מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה ייצוגית נגד חברה קדישא: רקע עובדתי 1. זו בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן - "חוק הגנת הצרכן"), או לחלופין לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "תקנות סדר הדין" או "תקנה 29"). נשוא התובענה תביעה כספית להשבת כספים ששילמו המבקשים בעד חלקות קבר לטענתם - שלא כדין. 2. המשיבה 1 (להלן - "המשיבה") עוסקת בקבורת נפטרים, על-פי רשיון שניתן לה מאת שר הדתות בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), התשכ"ז - 1966 (להלן - "תקנות שירותי הדת"). 3. ביום 18.6.95 רכשו המבקשים מעם המשיבה שתי חלקות קבר צמודות זו לזו בבית הקברות בגבעת שאול שבירושלים (חלקות 284 ו285- בחלקת המרכז, גוש 4), שתשמשם לעת פקודה. המבקשים נדרשו על-ידי המשיבה לשלם עבור חלקות הקבר סכום של 24,000 דולר ארה"ב, שהם 70,824 ש"ח לפי השער היציג ביום התשלום ( 2 ביולי 1995). 4. לטענת המבקשים, בתקופת הרכישה של החלקות כיהן המשיב 2 מנהל ויושב ראש של המשיבה, והוא ממשיך לכהן כמנהלה אף ביום הגשת בקשה זו. 5. זמן מה לאחר הרכישה, פנתה המשיבה אל המבקשים בהצעה להשיב לה את שתי חלקות הקבר - תמורת סכום השווה ל- 30,000 דולר של ארצות הברית של אמריקה. 6. בד בבד עם הגשת התובענה, הגישו המבקשים בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. לטענת המבקשים, מספר רוכשי חלקות קבר בבתי-הקברות המצויים ברשות המשיבה נאמד בעשרות אלפים, והמשיבה גבתה מהם סכומי עתק שלא כדין. לפיכך, עותרים המבקשים למתן צו להשיב את הכספים של כל חברי הקבוצה. 7. בגדר בקשתם לאישור תובענה ייצוגית, עותרים המבקשים לצו לגילוי חשבונות המשיבה, כדי לאפשר למבקשים לברר את מספרם המדויק של חברי קבוצת התובעים, ואת הסכומים המדוייקים ששולמו על-ידי חברי הקבוצה. צו הגילוי נחוץ למבקשים, לטענתם, אף כדי לברר את הסכום המדויק שמשלם המוסד לביטוח לאומי למשיבה תמורת שירות הקבורה של נפטרים. 8. ביום 4.5.97 הגישו המשיבים מסמך שכותרתו "טענות מקדמיות", ובו מפורטות טענות שונות שעניינן דחייתה או מחיקתה על הסף של בקשת המבקשים לאישור תובענה ייצוגית. במסמך זה טענו המשיבים להעדר סמכות עניינית לבית-המשפט זה לדון בבקשה. לטענתם, הסמכות העניינית נגזרת מן הסכום מושא התביעה האישית של המבקשים, והסכום הנטען בתביעה זו אינו נתון בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי כי אם לבית משפט השלום. עוד טענו המשיבים כי בשל הוראת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן - לא ניתן לתבוע בשל עילה שנוצרה לפני שהתיקון העוסק בתביעות ייצוגיות נכנס לתוקפו, (ביום 22.10.94). עוד טוענים המשיבים כי עניינה של התובענה הוא סעד כספי ומשום כך לא ניתן לדון בה כתובענה בתביעה ייצוגית. טענות נוספות מתייחסות כנגד התצהיר, כנגד עילת התביעה, וכנגד הגשת התובענה כתביעה ייצוגית. 9. ביום 20.5.97 ניתנה החלטה בשאלת הסמכות העניינית בה קבעתי כי לבית-המשפט המחוזי קנויה סמכות בתובענה זו "ולו מן הטעמים הנוגעים לתקנה 29". עוד קבעתי, בהחלטה האמורה, כי יש לאפשר את חקירת המצהירים על תצהיריהם כדי לקבוע אם התובענה ראויה להידון כתובענה ייצוגית, וכי במסגרת החלטתי לעניין זה אתייחס גם ליתר הטענות המקדמיות שהעלו המשיבים בפניי. המשיבים ביקשו רשות ערעור על החלטת ביניים זו (רע"א 3785/97), אך מבוקשם לא ניתן להם, מן הטעם "שהדיון בטענות הקשורות בהגשת התובענה כתובענה ייצוגית טרם נסתיים" וכי "אין מקום לערער על כל החלטה בנפרד". 10. ביום 30.6.97 התקבלה בבית המשפט בקשה לתיקון כתב התביעה לשם "הבהרת הסעדים שנתבקשו והוספת הסעד המבוקש", הוא הסעד ההצהרתי. המבקשים הבהירו כי הסעד הכספי שנתבקש הוא בגדר מתן "שיניים" לסעד ההצהרתי המבוקש. בדיון שנערך ביום 17.12.97 נחקרו התובעים על תצהירם, ובעלי הדין סיכמו את טענותיהם בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ובבקשה לתיקון כתב התביעה. 11. החלטה זו דנה, איפוא, בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ובבקשה לתיקון כתב התביעה שעניינה הוספת הסעד ההצהרתי. תצהיר המבקשים 12. בגדר הטענות המקדמיות טוענים המשיבים כי תצהיר המבקשים התומך בבקשתם לאישור התובענה כתובענה ייצוגית - אינו ערוך כדין, ואינו כולל את כל הפרטים הדרושים. לטענתם, התצהיר אינו מפרט את העובדות המהוות את עילת התביעה, ואינו מפרט את הסכומים הנתבעים אלא כולל, באופן גורף, "החזר תשלום הכספים...". התצהיר גם אינו מפרט את השאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות למבקשים וליתר חברי הקבוצה, אינו מפרט את עילת התביעה כלפי המשיב 2, אינו מגדיר מי הם חברי הקבוצה המבקשת, אינו מלמד על סיכויי הצלחת התביעה או על תום ליבם של המבקשים בכל הקשור בהגשת התובענה כתובענה ייצוגית דווקא, ואינו כולל את כל הפרטים הנדרשים בתקנה 3 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית) (להלן - "תקנות סדרי הדין בתובענה ייצוגית"). ועוד זאת: המבקשים מאשרים בסעיף 1 לתצהיר את תכנם של כתב התובענה והבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ובכך, לטענת המשיבים, לא יצאו המבקשים ידי חובה, כיוון שאין להצהיר על כל הטענות העובדתיות המפורטות בכתב התובענה ובבקשה - בנשימה אחת. ואף זאת: יש לפרט אלו מבין העובדות המופיעות בכתב התובענה ובבקשה ידועות למבקשים מידיעה אישית, ואלו ידועות להם מפי השמועה. המשיבים טוענים טענה זו כיוון שהמבקשת 2 העידה בבית-המשפט, בחקירתה על תצהירה, כי כל העובדות המפורטות בכתב התביעה ובתצהיר ידועות לה מפי בעלה, וכי לא נכחה בעת שנעשתה העיסקה של רכישת חלקות הקבר. 13. לעניין התצהיר טוענים המבקשים, כי לפי תקנה 3 לתקנות סדרי הדין בתובענה ייצוגית, יש לצרף לכתב התביעה בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ויש לכלול בבקשה פרטים אלה: "(1) פרטים על הקבוצה המיוצגת המוצעת; (2) המספר המרבי המשוער של חברי הקבוצה; (3) השאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה; (4) הנימוקים המצדיקים אישור ניהולה של התובענה כתובענה ייצוגית על פי התנאים שבסעיף 35ב לחוק (הגנת הצרכן); (5) שכר הטרחה שנקבע לעורך הדין שינהל את התביעה". לטענת המבקשים, מכלול הרכיבים הנזכרים בתקנה 3 פורטו "היטב ובהרחבה" בכתב התביעה ובבקשה לאישור התביעה הייצוגית. בתצהירם אישרו המבקשים את תכנם של כתב התביעה והבקשה, וצירפו את המסמכים האמורים כחלק בלתי נפרד מתצהירם, ומשום כך, לטענת המבקשים, תצהירם הינו מלא ומפורט. 14. עמדת המבקשים אינה מקובלת עליי. כתב תביעה או בקשה לאישור תובענה ייצוגית צריכים פירוט מלא של כל הטענות העובדתיות הנטענות בהם - במסגרת תצהיר המאמת את הטענות העובדתיות. בא-כוח המבקשים מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין לשם חיזוק טענתו שיש לצרף את כתב התביעה ואת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית - לתצהיר. אולם, אף אם בחרו המבקשים לצרף את המסמכים האמורים - אין לאמת את תכנם במשפט גורף, וכך אכן עולה מהפסיקה והספרות שהפנה אליהם בא-כוח המבקשים. עוד אומר, כי צירוף כתב התביעה או הבקשה אינו פוטר את המבקש מלהצהיר על אמיתות כל הטענות העובדתיות שפורטו בכתב התביעה או הבקשה, באופן דווקני. 15. טענה נוספת שבפי המבקשים היא, כי תקנה 3 לתקנות סדרי הדין בהגשת תובענה ייצוגית פירטה את התנאים שיש לכלול בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ובגדרם לא כללה את הצורך לצרף תצהיר. אי לכך, לטענתם - מתייתר הצורך בהגשת תצהיר. 16. אף טענה זו אינני מקבל, מן הטעם שתקנות סדרי הדין בתובענות ייצוגיות אינן תחליף לתקנות סדר הדין האזרחי, ואין לטעון כי כל הוראה שלא נכללה בגדרן אינה קיימת, הלכה למעשה. התקנות בעניין התובענה הייצוגית באו להוסיף על התקנות הדיוניות המקובלות, ויתכן שבמקרה של סתירה בינן לבין תקנות סדר הדין הרגילות - ידן תהא על העליונה, בשל היותן דין ספציפי. עם זאת, מקום שתקנות סדרי הדין בתובענות ייצוגיות שותקות - הן אינן יכולות לייתר את הצורך בצירוף תצהיר לכל טענה עובדתית הנטענת בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. 17. אף כי קבעתי שהיה על המבקשים לאמת בתצהיר את הטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה כייצוגית, לא ראיתי לדחות את בקשת המבקשים אך מטעם פורמאלי זה. תכלית התובענה הייצוגית 18. "ביסוד התובענה הייצוגית, מונחים שני שיקולים מרכזיים: האחד, הגנה על אינטרס הפרט באמצעות מתן תרופה ליחיד שנפגע. אותו יחיד, ברוב המקרים, אינו טורח להגיש תביעה. ... השיקול השני עניינו אינטרס הציבור. ביסוד אינטרס זה מונח הצורך לאכוף את הוראות החוק שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית. לתובענה הייצוגית ערך מרתיע. מפירי החוק יודעים כי לניזוקים יכולת פעולה נגדם". (השופט ברק (כתוארו אז) ברע"א 4556/94 רמי טצת נ' אברהם זילברשץ, פ"ד מט(5), 774). ועוד זאת: בדומה למטרת התביעה הייצוגית שבחוק ניירות ערך, אף בחוק הגנת הצרכן מהווה התביעה הייצוגית מנגנון הרתעה נגד ניצול הכוח שבידי היצרנים, ובכך מוגבר אמון הציבור בשוק הצריכה. 19. עם זאת, השופט ברק (ברע"א 4556/94) קובע כי התובענה הייצוגית מהווה "איזון בין הסיכויים לסיכונים", כאשר לצד התמריצים שנקבעו לשם עידוד התובענות הייצוגיות, נקבעו גם "מספר מנגנוני הגנה מיוחדים" שמטרתם "להגן על הפרט ועל הכלל מפני שימוש בלתי מתאים או שימוש לרעה בתובענה הייצוגית". אף נשיאו של בית-משפט זה, השופט ו. זיילר, מזהיר מפני התובענה הייצוגית ואומר כי "...מדובר בהליך יוצא דופן, שמקופלת בו בעצם טיבו חריגה מהליכה בתלם הרגיל של בירור מחלוקת בבית-המשפט ..." (המ' 1488/91 בת.א. 535/91 עטיה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם)). 20. יתירה מזאת, בתובענה ייצוגית אין חל הכלל הרגיל לפיו לכל אדם נגישות לבית המשפט, וראוי הוא ליומו בבית-המשפט, כיוון שאין להגיש תובענה ייצוגית לפני שהתובע קיבל רשות מבית-המשפט להגישה (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות). תובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן 21. הוראת סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן מגבילה את הצרכן לתבוע אך בשל עילה שהיא "על-פי חוק זה", לשון אחרת: זכות התביעה הייצוגית הוענקה על-ידי המחוקק לתובעים בגין עילה שבחוק הגנת הצרכן בלבד (ראה ת.א. 1682/95, המ' 14199/95 רם דורון, עו"ד נ' סקום (ישראל) בע"מ (לא פורסם) ות.א. 16/97 המ' 188/97 דורית זימבר נ' עיריית תל-אביב - יפו). תחילת תוקפן של ההוראות הנוגעות לתביעה הייצוגית בחוק הגנת הצרכן, ובכללן הוראת סעיף 35א, היא ביום 22.10.94. בהמ' 2652/97 (ת.א. 219/97) יהודית רוזנולד ואח' נ' חברה קדישא גחש"א ואח' (לא פורסם), סגן הנשיא טלגם החליט שלא לאשר הגשת התובענה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן (ואף לא לפי תקנה 29) משום שעילת הבקשה נוצרה לפני יום 22.10.94, ואף משום שהמבקשת לא הוכיחה כי הופרה אחת מהוראות חוק הגנת הצרכן. 22. אין חולק כי המבקשים שילמו את התמורה בעד חלקות הקבר בחודש יולי 1997, ולפיכך הוראות חוק הגנת הצרכן חלות עליהם. השאלה שבמחלוקת היא אם המשיבים הפרו את הוראות החוק משגבו מהמבקשים סכום השווה ל- 24,000$ עבור חלקות הקבר. 23. המבקשים טוענים כי המשיבים פעלו בניגוד להוראת סעיף 2(א)13 לחוק הגנת הצרכן, בנצלם את מצוקת המבקשים שגדול מנשוא היה רצונם להיקבר לצד יקיריהם. לטענת המבקשים, המשיבים אף ניצלו את מצוקת שאר חברי הקבוצה שכן הנתבעת 1 היא החברה היחידה המוכרת קברים לספרדים ולבני עדות המזרח. המשיבים טוענים כי אין להחיל את הוראות חוק הגנת הצרכן כלל, ולא את סעיף 2(א)(13) בפרט. לטענתם, הוראות חוק הגנת הצרכן עניינן ב"עוסק", ואינן יכולות לחול על חברה קדישא שהיא גוף מעין ציבורי "אשר איננה פועלת למטרות רווח אלא למען קיום מצווה או חובה ציבורית" (ע"א 294/91 חברה קדישא נ' קסטנבאום פ"ד מו(2) 464). התשלומים שגובה החברה קדישא בעד שמירת אחוזות קבר בחיים, אינם בבחינת "מכירת נכס", אלא "מתן שירות". זאת ועוד: סעיף 2(א)(13) אינו נוגע למקרה דנא, לטענת המשיבים, כיוון שרצונם של המבקשים להיקבר לצד אמו של המבקש 1 ולצד קרובים נוספים שזהותם אינה ידועה להם - אינה בגדר "מצוקה" כמשמעותה בסעיף 2(א)(13). לטענת המשיבים, לא היתה למבקשים "מצוקה", והלא המבקשים לא ביקשו לבטל את העסקה במשך שנתיים לאחר שנמכרה החלקה. 24. אין לי צורך להכריע בעניין זה, כיוון שאף אם היה ניצול של "מצוקת" המבקשים, אותה ה"מצוקה" אינה בהכרח קיימת אצל יתר חברי הקבוצה שהמבקשים עותרים לתביעה בשמם. אין זה ברור כלל, אם כל רוכשי חלקות הקבר בחיים בגבעת שאול רצו להיקבר לצד יקיריהם, ואין זה ברור אם המשיבים ניצלו "מצוקות" דומות, אם בכלל, אצל יתר התובעים. אי לכך, אין לתבוע במסגרת תובענה ייצוגית להפרת הוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, ואך המבקשים לבדם יכולים לתבוע בעילה של הפרת הוראת סעיף זה. 25. עניין נוסף שיש לו חשיבות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן הוא, כי בהבדל מחוק ניירות ערך, לכאורה אין חוק הגנת הצרכן מתנה אישורה של תובענה ייצוגית בסיכוי סביר שהשאלות העובדתיות והמשפטיות יוכרעו לטובת חברי הקבוצה, ואין צורך להראות כי "קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" (סעיף 54ב לחוק ניירות ערך). עם זאת, כמו בענין תום הלב הדרוש לפי הוראות סעיף 54 ב' לחוק ניירות ערך הכולל בחובו את הדרישה להצלחת התובענה, קיימות גישות שונות, לאמור "תביעה סבירה והוגנת משמעה, תביעה המבוססת על עילה אמיתית ורצינית ..." (ת"א (ת"א) 117/92, 19, המ' 138/92, 948/92 זת חברה לייעוץ כלכלי בע"מ ואח' נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח', לא פורסם). דעתי היא עם הפוסקים, כי גם אם הדרישה להוכיח את "סיכויי התביעה להצליח" - אינה מנויה עם התנאים הדרושים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן - נדרשים תום לב והגינות כלפי הנתבעת (המשיבה) שלא לגרור אותה לתביעה כספית בת מיליונים, בשם תובעים עלומים, בעוד שסיכויי התביעה קלושים. בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של סגן הנשיא טלגם שיש לבדוק את סיכויי התביעה של תובע, אשר בייצגו קבוצה גדולה "יכול מצד אחד לזכות רבים, ומצד שני הוא עשוי גם לסתום את הגולל על אפשרויותיהם לתבוע באותה עילה על סמך ראיות טובות יותר או טענות חדשות" (וראה ת"א 1553/97 אופנייהם נ' פז גז בע"מ). 26. העולה מן המקובץ, שעל המבקשים להוכיח עילה אמיתית ורצינית שסיכוייה אינם קלושים. לדידי, אין בכתב התובענה או בבקשת המבקשים משום "עילה רצינית" שבגינה יש להתיר הגשת תובענה ייצוגית. תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי 27. לטענת המבקשים, אין בהוראת סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, או בתקנות שהותקנו על פיו, כדי לפגוע בזכותם להגיש תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. אי לכך, לטענתם, יש להחיל את הוראות תקנה 29 על כל התקופה שמיום 25.3.90 ועד ליום 22.10.94 (היום בו נכנס לתוקף סעיף 35א), ולגבי התקופה שלאחר יום 22.10.94, ועד ליום הגשת התובענה - אין מניעה להחיל את הוראות חוק הגנת הצרכן, שכן חוק הגנת הצרכן, לרבות סעיף 35א שבו, באו להוסיף על זכות התביעה לפי תקנה 29. לטענתם, ניתן להרחיב את מעגל התובעים אף לתקופה שלפני יום 25.3.90, ללא הגבלת זמן מטעמים של התיישנות, כיוון שבמקרה דנא חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- שעניינו "התיישנות שלא מדעת". 28. עם זאת, טוענים המבקשים, אין לחצות את התובענה באופן מלאכותי ולפצלה בין תקנה 29 לבין חוק הגנת הצרכן. לפיכך, הם מציעים לאמץ שיטה שאינה מבחינה בין הוראת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין הוראת סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, על-ידי יציקת אמות המידה שנקבעו בסעיף 35א, לתוך תקנה 29. בא-כוח המבקשים טוען כי אין בכוחה של חקיקה ספציפית (כמו חוק הגנת הצרכן) כדי לפגוע במגוון אפשרויות התביעה הדיוניות והמהותיות שהיו לו לאזרח לפני שנכנס החוק החדש לתוקפו (ראה גם ת.א. 970/97, המ' 9732/97 רוזין ואח' נ' בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, (טרם פורסם)). בא-כוח המבקשים מוסיף ומביא, לשם חיזוק טענתו, את הוראת סעיף 41 לחוק הגנת הצרכן הקובע כי חוק הגנת הצרכן בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו, ואת סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע שאין פוגעים בקניינו של אדם. 29. תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "(א) היה מספר המעונינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם - לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית המשפט והרשם - לייצג באותה תובענה את כל המעונינים; לא ידעו המעונינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית המשפט או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית אם ההמצאה האישית אינה מעשית מכל סיבה שתיראה לבית המשפט או לרשם, ככל שיורה בית המשפט או הרשם בכל מקרה ומקרה. (ב) כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לעשותו בעל דין בה". הנה כי כן, תקנה 29 אינה מפרטת את התנאים הנדרשים לשם הפעלתה. עם זאת, בית-המשפט מילא את התקנה בתוכן, וקבע מספר תנאים הנדרשים לשם הפעלת התקנה: (א) בהבדל מחוק הגנת הצרכן, בשימוש בתקנה 29, אין להתנות את הגשת התובענה הייצוגית בהרשאה מפורשת מבית-המשפט. "שיקול הדעת של ביהמ"ש הוא איפוא כשיקולו הרגיל ביישום תקנות סדר הדין האזרחי, ואינו מוגבל בדרישה פורמאלית כלשהי" (המר' 14199/95 בעניין רם דורון, הנזכרת לעיל). (ב) השופט ח' כהן (בע"א 86/69, 79/69 פרנקישה פלץ-אינדוסטרי מרקלה ושות' נ' רבינוביץ' ואח', וערעור שכנגד, פ"ד כג(1), 645) קבע כי "יתכן" וניתן להגיש תביעת ייצוג קבוצתית לפי תקנה 29 כדי להשיג פסק-דין הצהרתי, שכן בפסק-דין כזה הסעד המבוקש זהה לכל אחד מן המעונינים. עם זאת, אין להגיש תביעה ייצוגית לפי תקנה 29 במקרה הנובע מסדרת מעשים שלגביהם הסעד המבוקש הוא פיצוי עבור נזקים שונים שנגרמו לכל אחד מחברי הקבוצה (עמדה זו אומצה על-ידי הנשיא וינוגרד בת.א. 375/94 גיטה מלק נ' B.G. ASSISTANCE LTD (לא פורסם)). וכלשונו של השופט ח' כהן: "פסק-דין שיינתן לתשלום סכום פלוני לטובת ראובן, לא יועיל לשמעון במאומה: הלה זקוק לפסק-דין אחר, לתשלום סכום פלמוני המגיע לו" (ע"א 86/69, 79/69 בעניין פרנקישה, הנזכר לעיל). (ג) נדרשת "קבוצה הומוגנית של נפגעים, שלהם שאלה משפטית משותפת" (המ' 2652/97 בעניין יהודית רוזנולד, הנזכרת לעיל). (ד) דרישה נוספת הציב הנשיא וינוגרד משקבע כי נדרש "עניין זהה" גם במובן העובדות היוצרות את העילה (ראה לעניין זה ת.א. 375/94 בעניין גיטה מלק, הנזכר לעיל). (ה) אין להגיש תובענה ייצוגית כשמדובר במספר מוגדר של מעוניינים אשר התובע יכול לאתרם ולהניעם להצטרף לתביעה (ת.א. 375/94 בעניין גיטה מלק, הנזכר לעיל), אולם קיימות דעות אחרות בענין זה. 30. חרף רשימת התנאים הנוקשים שפירטתי, נעשה מאמץ בשנים האחרונות, בעקבות התרחבות הפנייה להליך התובענות הייצוגיות - להרחיב את גבולות תקנה 29 (כך למשל בת.א. 16/97 המ' 188/97 בעניין דורית זימבר; בת.א. 109/94 התאחדות הסטודנטים בישראל ואח' נ' האוניברסיטה העברית בירושלים ואח'; ובת"א 1553/97 בענין אופנהיים, הנזכר לעיל). מגמת ההתרחבות קמה משהפכה תקנה 29 ל"אבן שאין לה הופכין" ו"לכלי אין חפץ בו". לפי מגמה זו, הפך אותו "יתכן" שנקט בו כבוד השופט ח' כהן בע"א פרנקישה, להלכה ולמעשה בכמה פסקי-דין. כך למשל נתאפשר הענקת סעד הצהרתי במסגרת תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 - אף שמתן הסעד יגרור הליכים נוספים בגין סעד כספי שונה לכל אחד מחברי הקבוצה התובעת. וכלשונה של כב' השופטת מ' נאור, בבית משפט זה: "אני סבורה שבהקשר הספציפי של תביעה ייצוגית ייטה בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופו המתיר דיון בשאלת הסעד ההצהרתי גם כשברור שאין זה סוף פסוק, ואם התובעים והמעונינים יזכו לסעד ההצהרתי יגרור הדבר הליכים נוספים" (ת.א. 109/94 בעניין התאחדות הסטודנטים). כך גם קבע סגן הנשיא טלגם (בת.א. 1553/97 בעניין אופנהיים) שאף אם התובענה היא כספית במהותה, אין למנוע את הגשתה כתביעה ייצוגית, שכן ניתן להפריד את הדיון כך שתחילה תוכרע השאלה המשפטית המשותפת לכולם, ובשלב השני יכבדו הצדדים את קביעת המצב המשפטי ללא צורך בהתדיינות נוספת. אף אם יתעורר הצורך בהתדיינויות נוספות - התובענות תוגשנה על בסיס ההכרעה בשאלה המשפטית: "אין היות התובענה כספית במהותה צריך כשלעצמו למנוע אישורה כתביעה ייצוגית ... נראה לי אפוא שעם שינוי הזמנים והדינים - נחלצנו מבלעדיותו של ההסדר על-פי תקנה 29 ואף על פי שהתובענה כספית היא - די בכך שקיימת קבוצה הומוגנית של נפגעים כדי שייחתך הדין בקשר לכולם". יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק (ברע"א 4556/94 בעניין רמי טצת), כי למעשה התביעה מתנהלת בשני שלבים - השלב הראשון הוא "השלב הקבוצתי" ובו מוכרעות השאלות המשותפות לכל הקבוצה. השלב השני הוא "השלב האינדיבידואלי" ובו מוכרעות שאלות שהן אינדיבידואליות לכל אחד מבני הקבוצה, במידה ושאלות אלה מתעוררות. וכך גם בהמרצה 2652/97 בעניין יהודית רוזנולד, הנזכרת לעיל: "יכול ביהמ"ש להפריד את הקביעה ההצהרתית מן הסעד האישי ולהכריע בה, ולהשאיר את ההתדיינות לגבי התוצאות הפרטניות להליך נפרד". 31. עוד נקבע בפסיקה, ובהתאם לעמדת המבקשים, כי כדי להרבות בשימוש בתקנה 29 יש לקבוע תנאים לשם הפעלתה. לפיכך, קבעו השופטים כי ניתן למלא את החללים שבתקנה 29 באמצעות שיקול הדעת של בית-המשפט, כאשר הוראות סטטוטוריות שבחוק הגנת הצרכן או בחוק ניירות ערך יכולות לשמש השראה לאופן הפעלת שיקול הדעת (ת.א. 1682/95, המ' 14199/95 בעניין רם דורון; ת.א. 16/97, המ' 188/97 בעניין דורית זימבר; ת.א. 1553/97 בעניין אופנהיים; ת.א. 109/94 בעניין התאחדות הסטודנטים; ת.א. 645/97, המ' 7008/97 גייר גבריאלה נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי ואח'). להלכה ולמעשה, זה אחד תפקידיו, אם לא חובתו, של השופט להפעיל שיקול דעת שיפוטי, ולמלא חלל שנוצר כדי ליצוק תוכן של ממש להוראת דין שעלולה להפוך ל"אות מתה" אם לא תתחזק על ידי שיקול הדעת השיפוטי. 32. כך למשל, ניתן יהיה לדרוש ממגיש בקשה לפי תקנה 29, את אותן הדרישות המפורטות בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן, ובכללן: (א) שהתובענה הוגשה בתום לב; (ב) שגודלה של הקבוצה מצדיק את הגשת התובענה כתובענה ייצוגית; (ג) שהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (ד) שקיים יסוד סביר להניח שהמבקשים מייצגים בדרך נאמנה והולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה התובעת. לתנאי זה חשיבות רבה משום שאם תיכשל התביעה - יווצר מעשה בית-דין גם כלפי כל אותם תובעים אשר לא נטלו חלק בהליכים עצמם. 33. לעניין זה טוענים המבקשים כי היות שמספר הנפגעים הפוטנציאליים ממעשי המשיבה הוא רב, והם מפזורים בפרישה רחבה, התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר לתבוע. עניין זה היווה נימוק רציני להתרת הגשתה של תובענה ייצוגית (עניין "טבע" הנ"ל): "מבחינת התובעים הפוטנציאליים - זהותם איננה ידועה בשלב זה ואין אפשרות מעשית לאתרם ולצרפם למסגרת של תובענה רגילה. סביר להניח, כי אם לא אתיר הגשת התובענה הייצוגית, לא יגישו רב חברי הקבוצה תובענה בגין הנזק שנגרם להם, הן משום שסכום הנזק הקטן יחסית שנגרם לכל אחד איננו מצדיק זאת, והן בגלל חוסר משאבים לממן תביעה אישית". 34. אין אני רואה לקבל את טענות המבקשים, והתובענה הייצוגית אינה נראית לי כיעילה בנסיבות העניין. המבקשים נחקרו בבית-המשפט על תצהירם, וכל שטענו היה כי הם נדרשו לשלם מחיר גבוה עבור חלקות הקבר. המבקשים לא ידעו לספר על אנשים נוספים שנאלצו לשלם מחירים דומים לאלה שהם שילמו, ונראה כי הפיכת הסכסוך הזה לתובענה ייצוגית הוא פרי מחשבה מקורית ותו-לא. לא למותר לציין כי באי-כוח המבקשים ניסו את כוחם בתביעה ייצוגית באותן נסיבות בדיוק, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וסגן הנשיא טלגם דחה את בקשתם לאישור תובענה ייצוגית, הן לפי הוראות חוק הגנת הצרכן, והן לפי תקנה 29 (המ' 2652/97, ת"א 219/97 בעניין יהודית רוזנולד). אמנם ב"כ התובעים הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו של סגן הנשיא טלגם, אולם בקשה זו עודנה, כנראה, תלויה ועומדת בבית-המשפט העליון. 35. לא זו אף זו: כיוון שאנו יוצקים לבקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 את הכללים שנקבעו בחוק הגנת הצרכן - אף בבקשה לאישור תובענה ייצוגית במסגרת תקנה 29 יש לבחון אם קיים סיכוי סביר שהשאלות העובדתיות והמשפטיות יוכרעו לטובת חברי הקבוצה, במסגרת בדיקת תום ליבם של המבקשים. 36. המבקשים עותרים לפסק-דין הצהרתי בו יקבע בית-המשפט "את הסכום האחד הזהה לכולם והשווה לכל נפש, שהיה על כל רוכש ורוכש לשלם עבור חלקת הקבר שאותה רכש", וכי בית-המשפט יורה לחברה קדישא להחזיר את הסכומים ששילם מי מבין חברי הקבוצה, מעבר למחיר שיקבע בית-המשפט. האינדיקציה האחת לקביעת מחיר חלקה הוא, לטענת המבקשים, הסכום של 6,000$ לחלקה, שהוא המחיר אותו שילמו קרובי משפחתם של המבקשים עבור "חלקה טובה יותר" באותו בית עלמין. בנוסף על כך, מציעים המבקשים שתי דרכים חלופיות לפיהם יפסוק בית-המשפט את מחירן של חלקות הקבר. הדרך האחת היא לפי הסכום שמשלם המוסד לביטוח לאומי לחברה קדישא (בתוספת כל השירותים הנלווים לקבורה ולהלוויה), והדרך השניה היא לפי ה"הודעה בדבר תעריפים מקסימליים לרכישת קבר בחיים" שפרסם משרד הדתות. אסביר אפשרויות אלה להלן. 37. סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 קובע כי בקבורת נפטרים בישראל, המוסד לביטוח לאומי ישלם לחברה קדישא (או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים), דמי קבורה. דמי הקבורה ייקבעו לפי תנאים ומבחנים שקבע שר העבודה והרווחה בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור וועדת העבודה והרווחה. סעיף 268 לחוק האמור קובע כי גוף המורשה לעסוק בקבורת נפטרים לא יגבה בקשר לקבורה כל תשלום בנוסף לסכום שייקבע, זולת אם הותרה גביית תשלום נוסף לפי התנאים והמבחנים שנקבעו לפי סעיף 266. 38. אף תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו - 1976 (להלן - "תקנות בדבר דמי קבורה") קובעת כי המוסד לביטוח לאומי ישלם דמי קבורה לחברה המטפלת בקבורת המת "אשר אינה תובעת ואינה מקבלת בקשר לקבורה ולהקמת המצבה אגרת שירותים או כל תשלום אחר בנוסף לתשלום לפי תקנות אלה". 39. המשיבים צירפו לתגובתם מסמך מאגף זקנה, שאירים והבטחת קיום במוסד לביטוח לאומי, ובו מפורטים השינויים שחלו בשיעורי דמי הקבורה (נכון ליום 1.1.97) ובהתאם לתקנה 8(א) לתקנות בדבר דמי קבורה. על-פי מסמך זה מחיר חלקה הוא 3,715 ש"ח למבוגר, ותוספת חציבה היא 701 ש"ח. 40. עם זאת, תקנה 3 לתקנות בדבר דמי קבורה מתירה לחברה העוסקת בקבורה לגבות בקשר לקבורה ולהקמת המצבה "אגרת שירותים או תשלום אחר", בנוסף לדמי הקבורה המתקבלים מהביטוח הלאומי, במקרים אלה: (א) קבורה באחד מבתי העלמין הסגורים; (ב) קבורה בבתי עלמין בשטחים מוגדרים שסומנו על-פי הסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין החברה העוסקת בקבורה; (ג) קבורה באחוזת קבר שנרכשה בחיי הנפטר. הנה כי כן, אין להיצמד לדמי הקבורה שמשלם המוסד לביטוח לאומי, והחברה קדישא רשאית לגבות "אגרת שירותים או תשלום אחר", עבור רכישת אחוזת קבר בחיים. עם זאת, תקנה 9 קובעת כי אם מתוך כלל הנפטרים שהובאו לקבורה בידי חברה, למעלה מ- 20% שילמו תשלום נוסף בעד הקבורה (בהתאם לתקנה 3 שלעיל) - החברה תהיה זכאית לדמי קבורה בשיעור מופחת. 41. אף תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), התשכ"ז1966- קובעות, בתקנה 4, כי רשיון לחברה לענייני קבורה יינתן אך בתנאי שהחברה תחתום על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי לפי תקנה 3 לתקנות בדבר דמי קבורה, היינו: שהחברה לא תדרוש ולא תגבה בקשר לקבורה כל סכום אחר מלבד הסכום שנקבע בהסכם עם המוסד לביטוח לאומי, בכפוף לאפשרות לגבות תשלום נוסף כאמור. 42. לפיכך, חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס 8), התשנ"ה1995-, הוסיף את הסעיפים 14א ו14-ב לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב]. סעיף 14א(א) מסדיר את הזכות לרכוש חלקת קבר בחיים וקובע כי תושב ישראל המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו - ישלם סכום קבוע, על-פי כללים שיקבע השר לענייני דתות באישור וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. סכום קבוע זה נדון בוועדה שמינה שר הדתות דאז, וזו המליצה על שיעורי הסכום ב"הודעה בדבר תעריפים מקסימליים" הנזכרת לעיל. על-פי הודעה זו, מחיר מרבי עבור חלקת קבר בגבעת שאול, הוא 6,000 ש"ח נכון לחודש מרץ 1996. 43. דא עקא, בהודעה זו נכתב במפורש כי תוקפם המשפטי של התעריפים יהיה אך ורק עם אישורם על-ידי וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, אולם ציבור הרוכשים נתבקש להיעזר בלוח התעריפים שפורסם ולהתייחס אליו כאל "מחיר כלכלי מומלץ". עוד הזהירה ההודעה, כי חברות קדישא הדורשות מחיר גבוה מהמחיר המומלץ "חורגות מהמחיר הכלכלי הראוי". המלצות הוועדה טרם אושרו, ולא נתקבל אישור וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, ועל כן להמלצות אלו לא ניתן עדיין תוקף משפטי מחייב. ב"כ ה מבקשים טוען כי השהיית קביעת התקרה למחיר חלקת קבר בחיים מצביע על כך שהמחיר המומלץ הוא המחיר המקובל והסביר. 44. לאור האמור לעיל, על-פי תקנות הביטוח הלאומי רשאית חברה קדישא לגבות תשלום נוסף ממי שמבקש לרכוש לעצמו או לבני משפחתו חלקת קבר בחיים, ונכון להיום טרם נקבע שיעור מרבי לאותו תשלום נוסף. כל עוד תעריפי המקסימום הם בגדר המלצות, בית המשפט לא ישים עצמו במקום חברי וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ואין בידיו להכשיר אותן ההמלצות ולהפכן לדין מחייב. בהליך זה, בית המשפט לא נתבקש על ידי בעלי הדין ואין הוא דן בתקיפת החקיקה הנוגעת לעניין, אלא בסכסוך אזרחי-כספי רגיל. 45. בכך לא אמרתי כי דין התביעה להידחות. במסגרת התביעה העיקרית נותר עדיין לבחון אם המשיבה 1, כגוף משפטי בעל מעמד ציבורי מיוחד, הפרה חובות מוגברות של הגינות, שוויון, סבירות, יושר ותום-לב - המוטלות על הסקטור הציבורי. המחיר שגבתה המשיבה בעד חלקת קבר בחיים, נראה, לכאורה, רחוק מאוד מן הסכום שהומלץ ב"הודעה בדבר תעריפים מקסימליים" שהזכרתי לעיל; אולם, עניין זה יתברר במסגרת התובענה העיקרית של המבקשים בבית המשפט המתאים. סיכום 46. לאור האמור, וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את בקשת המבקשים להתיר להם הגשת התובענה כתובענה ייצוגית. 47. בשל סכום התביעה - אני מורה על העברת התובענה לדיון בבית המשפט המוסמך - הוא בית משפט השלום בירושלים. במסגרת ההליך העיקרי, תידון בקשת המבקשים לתקן את כתב התביעה - אם ירצו בכך. 48. בנסיבות הענין, ישלמו המבקשים למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. תביעה ייצוגית