מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה ברשות הפלסטינית ובישראל במקביל: עניינה של החלטה זו הוא בקשת הנתבעת לסלק את התביעה על הסף ממספר נימוקים, ובין השאר מהנימוק של הליך תלוי ועומד בבית-משפט ברשות הפלסטינית (להלן גם - הרשות), וכן בשל כך שבית המשפט הישראלי אינו פורום נאות לדון בתביעה. א. רקע ועיקרי ההליכים 2. על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע הוא איש עסקים העוסק בין השאר, באספקת מוצרי מזון ובארגון ארוחות עבור ארגוני צדקה שונים. לטענתו, הנתבעת, שהציגה את עצמה בתור נציגת אגודת הצדקה "הסהר האדום" בירושלים, התקשרה עימו במועדים שונים בהסכמים, שלפיהם הוא יפקח עבור הנתבעת על מספר פרויקטים, בתמורה לתשלום סך של 559,000$, השווים לסך של 2,123,200 ₪, אולם לטענתו, לאחר שביצע את העבודות, לא שולמה לו מלוא התמורה. לטענתו, ניסיונות חוזרים לפנות אל הנתבעת כדי שתשלם את החוב לא צלחו. לפיכך וכדי להבטיח את תשלום יתרת החוב, נעתרה הנתבעת לבקשת התובע ונתנה לו אישור בכתב להוכחת סכום החוב, שבו לטענתו, נכתב במפורש, שהיא חייבת באופן אישי, לשלם את החוב. מאחר שלטענתו, החוב לא נפרע, הגיש הוא ביום 18.10.2010 את התביעה הנדונה, שבה תבע את תשלום מלוא החוב הנטען. 3. עיקרי טענותיה של הנתבעת הן, כי ההסכמים וההתקשרות נושא התביעה נערכו בין שתי אישיויות משפטיות שאינן בעלי הדין בתביעה הנדונה; מן הצד האחד הייתה חברת אלקסאר בע"מ (להלן - אלקסאר), הרשומה ברשות הפלסטינית בבעלות אשתו של התובע, אך לא בבעלותו, ומן הצד השני עמותת "הסהר האדום" הכוויתי, הרשומה בכווית (להלן - העמותה הכוויתית), שהנתבעת הייתה נציגתה. הנתבע בכל מקרה לא היה צד להסכמים אלו ואף אינו מנהלה של חברת אלקסאר. כך גם טענה, כי הפניות שנזכרות בתביעה כלל לא הופנו אליה, אלא אל העמותה הכוויתית. לטענת הנתבעת, היא מעולם לא פעלה בשם עצמה ומעולם לא התחייבה לכל התחייבות שהיא בשם עצמה, אלא רק בתור נציגת העמותה הכוויתית. לאור טענות אלו, טענה הנתבעת שורה של טענות המצדיקות לטענתה, את דחיית התביעה על הסף. כן טענה לגופה של התביעה, כי אינה חבה לתובע דבר, כי המסמך שעליו לכאורה, מבוססת התחייבותה, הוא מסמך מזויף, וכי בכל מקרה העמותה הכוויתית פרעה את כל חובותיה לכל הספקים ובהם אלקסאר, וכי אינה חייבת עוד דבר. עוד טענה, כי בין הצדדים התנהל הליך בוררות שבמסגרתו נפסק שהתובע חייב לנתבעת סך של 110,000$ ולכן אפילו ייפסק כי היא חייבת לתובע סכום כלשהו, הרי שיש לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק. 4. ביום 25.1.2011 הגישה הנתבעת בקשה לפי תקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שבה עתרה לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. במקביל ובאותו יום, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית מועד הגשת כתב ההגנה, כך שיהיה רק לאחר שתוכרע בקשתה לחייב את התובע בהפקדת ערובה, ובקשה זו התקבלה בהחלטת הרשם מאותו יום. ביום 3.3.2011 הגיש התובע תגובה לבקשה לחייבו בהפקדת ערובה וכן הגיש בקשה נוספת, שבה ביקש לבטל את ההחלטה לדחות את מועד הגשת כתב ההגנה ואף ביקש שיינתן פסק-דין בשל אי הגשת כתב ההגנה במועד. ביום 31.3.2011 הוגשו מטעם הנתבעת תשובות לשתי בקשות אלו. בקשה נוספת הגישה הנתבעת ביום 30.5.2011, שבה עתרה לסילוק התביעה על הסף מטעמים אלו: היעדר עילה; היעדר יריבות; אי ציון מען התובע בתביעה; חוסר תום-לב בהגשת התביעה; קיומו של עניין אחר תלוי ועומד בפני ערכאה אחרת; פורום לא נאות. תגובת התובע לבקשה זו הוגשה ביום 14.7.2011. ביום 19.7.2011 התקיים דיון בפני כבוד הרשם א' פוני, ובהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע שהנתבעת תגיש כתב הגנה עד יום 1.9.2011, וכי טענתה בדבר "פורום לא נאות" תפורט בכתב ההגנה ותתברר בפני המותב שידון בתביעה, אשר יידרש אל הטענה בתור טענת סף. באשר לבקשה להפקדת ערובה נקבע, כי החלטה תינתן בנפרד. כתב ההגנה הוגש במועד שנקבע להגשתו (1.9.2011), ובו חזרה הנתבעת על עיקר טענותיה בבקשה לסילוק התביעה על הסף, כפי שיפורטו להלן, וכן טענה כאמור, כי יש לדחות את התביעה גם לגופה. 5. ביום 13.12.2011 ניתנה החלטת כבוד הרשם א' פוני, בבקשה להפקדת ערובה, ועל-פיה חויב התובע בהפקדת ערובה. ערעור שהוגש על החלטת הרשם (ע"ר 7153-01-12), נדחה בהחלטה (שלי) מיום 26.1.2012, תוך שינוי סכום הערובה שנקבע להפקדה. עיקר נימוקי ההחלטות לחיוב התובע בהפקדת ערובה (החלטת הרשם וההחלטה בערעור), היו נעוצים בעובדה שהתובע הוא תושב הרשות הפלסטינית ובעובדה שלא עלה בידו להראות כי הוא בעל נכסים בישראל. ביום 15.2.2012 הפקיד התובע בקופת בית המשפט את כספי הערובה שבה חויב, בסך של 60,000 ₪. כל הבקשות שהוגשו במסגרת התביעה הנדונה, למעט הערעור על החלטת הרשם בעניין הפקדת הערובה בידי התובע אשר התברר בתיק נפרד, נדונו לפני כבוד הרשם עד יום 9.2.2012. 6. ביום 27.2.2012 הועברה אליי התובענה לשמיעתה, ובהתאם להחלטה מאותו יום נקבע קדם משפט ביום 24.6.2012. בקדם המשפט שהתקיים לפניי במועד זה, נדונו מספר עניינים הקשורים בהליכים המקדמיים (הליכי גילוי מסמכים וכיוצא באלו), וכן נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. בהתאם להחלטה מאותו יום ולארכה שניתנה לבקשת התובע (החלטה מיום 18.10.2012), הגיש התובע את תצהירי העדות הראשית מטעמו ביום 31.10.2012, וכן הגיש בקשה להזמנת עדים מטעמו (יוער, שבקשה זו לא נתמכה בתצהיר, ולא הוגשה בהתאם להחלטה מיום 24.6.2012). הנתבעת הורשתה להגיב לבקשה להזמנת עדים, ותגובתה הוגשה ביום 8.11.2012. על כך השיב התובע ביום 18.11.2012. 7. ביום 21.11.2012 הגישה הנתבעת "בקשה דחופה למתן החלטה בטענות סף", שבה ביקשה כי תחילה תתבררנה טענות הסף שאותן טענה בבקשה שהגישה עוד ביום 30.5.2011 ואשר טרם נדונו. תגובת התובע לבקשה זו הוגשה ביום 6.12.2012, שבה עיקר טענתו היא, כי משנקבעו מועדים להגשת ראיות, אין עוד מקום לדון בטענות הסף, וכן חזר על עיקרי טענותיו הקודמות בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף. אין לקבל את טענת התובע בעניין עיתוי הגשת בקשת הנתבעת. אכן ראוי היה שבקדם המשפט תסב הנתבעת את תשומת לב בית המשפט לכך שהגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף אשר טרם התבררה, ותבקש כי תתברר תחילה, בטרם תידון התביעה לגופה. אולם אין כל מניעה להעלות זאת גם עתה, שכן אם אמנם יימצא כי ישנה הצדקה לסילוק התביעה על הסף, כי אז מוסמך בית המשפט להורות כן בכל שלב משלבי הדיון. גם הוראת תקנה 100 בתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה מחיקה על הסף, וגם הוראת תקנה 101 בתקנות אלו, שעניינה דחייה על הסף, קובעות כי הסמכות להורות על סילוק תביעה על הסף נתונה לבית המשפט "בכל עת". לפיכך, אם כך יש להורות, כי אז מוטב שהדבר ייעשה על הסף ובטרם בירורה של התביעה לגופה. לפיכך, נפנה אפוא אל הבקשה לסילוק על הסף שהגישה התובעת אשר כאמור, טרם התבררה. ב. עיקרי טענות הצדדים 8. את טענותיה כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף טענה הנתבעת בבקשתה בעניין זה וכן בכתב ההגנה מטעמה, וכך אף שבה וטענה גם בבקשות נוספות שהגישה, שפורטו לעיל. נימוקיה לכך הם אלו: ראשית, היעדר עילה - מאחר שהתביעה מבוססת כנטען, על הסכמים שגם התובע וגם הנתבעת אינם צד להם, הרי שאין כל עילת תביעה נגד התובעת. התובע כלל אינו יכול לתבוע בשם אלקאסר, אולם בכל מקרה, ככל שישנה עילת תביעה הרי שעילת התביעה היא נגד העמותה הכוויתית. שנית, העדר יריבות - בהיעדר עילת תביעה בין הצדדים מהטעמים האמורים, ממילא שאף אין כל יריבות ביניהם. אפילו הייתה יריבות, הרי שהעמותה הכוויתית פרעה את מלוא החוב לספקים ובהם אלקאסר. שלישית, אי ציון מענו של התובע - בניגוד להוראת תקנה 9(2) בתקנות סדר הדין האזרחי, התובע לא ציין את מענו, ואף לא עשה כן בשלב מאוחר יותר ובין השאר, בתגובתו לבקשה להפקדת ערובה. רביעית, חוסר תום-לב בהגשת התביעה - בהגשת התביעה עתה, בידי מי שאינו מוסמך להגישה, לאחר שהעמותה הכוויתית שילמה את מלוא הכספים, ובהגשתה נגד הנתבעת אל הפורום הלא מתאים, נגרם לנתבעת נזק ראייתי שאינו בר תיקון. כך במיוחד בעוד שהתביעה נסמכת על מסמך מזויף הנחזה לשאת את חתימת הנתבעת ובעוד התובע נמנע מהצגת המסמך המקורי. חמישית, קיומו של הליך אחר תלוי ועומד - עתה מתבררים הליכים מקבילים בבית המשפט של הרשות הפלסטינית בבית-לחם, שעילתם זהה, הגם שאין זהות בין בעלי הדין בתביעה הנדונה לבין אלו בהליכים המקבילים. בעניין זה הפנתה הנתבעת אל תביעה שהגישה ביום 16.11.2009 נגד אשתו של התובע, שהיא הבעלים של חברת אלקאסר והיא זו שחתמה בשמה על הסכמי ההתקשרות עם העמותה הכוויתית. כן הפנתה לחקירה המתנהלת נגד התובע במשטרת ישובי מזרח ירושלים של הרשות הפלסטינית, בעקבות תלונה שהוגשה נגד התובע בעניין ההמחאות הרלוונטיות לתביעה. שישית, פורום לא נאות - מאחר שמירב הזיקות של התביעה הנדונה נתונות לבית המשפט שברשות הפלסטינית, אין מקום שבית המשפט ידון בתביעה, וזאת חרף העובדה שבית המשפט קנה סמכות לדון בה. לטענת הנתבעת, מירב הזיקות נתונות לבית המשפט שברשות הפלסטינית, בעוד שבפועל, נושא התביעה וכל הקשור בה, נעדרים זיקות אל בית המשפט הישראלי. כל זאת מטעמים אלו: התובע הוא אזרח הרשות הפלסטינית, תושב הרשות ומחזיק בתעודת זהות פלסטינית; התובע אף חמק מצווי מעצר שהוצאו נגדו ברשות הפלסטינית בשל עבירות רכוש ואלימות; חברת אלקאסר החתומה על הסכם ההתקשרות התאגדה ברשות הפלסטינית ורשומה על-שם אשתו של התובע, שאף היא אזרחית הרשות; כל נספחי התביעה נערכו ברשות הפלסטינית, מתייחסים אל הדין החל ברשות ואל תושבים הגרים בתחומי הרשות; ציפיותיהם הסבירות של הצדדים בעת עריכת ההסכמים היו, שיוחל הדין המקומי החל ברשות הפלסטינית וכי ההתדיינות תהיה בפני הערכאות שבתחומה; העדים הרלוונטיים הם ברובם, תושבי הרשות הפלסטינית, ההמחאות הרלוונטיות משוכות מבנקים ברשות; העובדה שלנתבעת תעודת זהות ישראלית, אינה רלוונטית מאחר שאין כל עילת תביעה נגדה; אם תזכה הנתבעת והגנתה תתקבל, לא תוכל לאכוף את פסק הדין ולבצעו בישראל, אלא רק ברשות הפלסטינית. שביעית, סמכות מקומית - התובע טען בכתב התביעה שהנתבעת היא תושבת אבו דיס שברשות הפלסטינית, ועל כך חזר גם בתגובתו לבקשה לחיובו בהפקדת ערובה (שם, פסקאות 3 ו-9). על-כן די בכך כדי לשלול את הסמכות המקומית של בית-משפט זה. שמינית, ברירת הדין החל - מאחר שמקום עריכת ההסכמים נושא התביעה ברשות הפלסטינית, וכך גם מקום הפרתם הנטענת או מקום או העוולה המיוחסת לנתבעת, הרי שהדין החל הוא דין הרשות הפלסטינית. 9. התובע ביקש לדחות את בקשת הנתבעת בהיותה "סתמית וכוללנית"; טענה אשר עליה חזר מספר פעמים מבלי להבהיר מדוע טענותיה הן כפי שטען. כך גם טען בעצמו טענות כוללניות רבות כמו למשל, כי טענות הנתבעת כוללניות, כי הן סלקטיביות ועוד כיוצא באלו טענות שאותן לא טרח לפרט או לנמק. עוד טען התובע, כי הנתבעת היא תושבת ירושלים ובעלת אזרחות ישראלית, ולכן בית המשפט מוסמך לדון בתביעה נגדה. לטענתו, הנתבעת אישרה את קיום החוב במסמך שצורף אל כתב התביעה. בעניין ההסכמים טען, שהנתבעת קשרה את עצמה אל ההסכמים נושא התביעה, וכי חלק מן ההתכתבויות הרלוונטיות נשלחו אל התובע. עוד טען כי חלק מן הפרויקטים נושא ההתקשרות אמורים היו להתבצע בירושלים, בתחום מדינת ישראל ובכל מקרה, אין בעובדה שהתובע אינו אזרח ישראל ואינו תושב ישראל כדי להעלות ולהוריד. לעניין הטענה שהתובע חמק מצווי מעצר של הרשות טען, כי הטענה "הזויה וחצופה", כי היא "תת-רמה" וכי "ישנם דברים שהשתיקה יפה להם", אך לא פירט דבר מעבר לכך ואף לא הכחיש את טענות הנתבעת בעניין זה. באשר להליך המתברר בבית המשפט של הרשות הפלסטינית בבית לחם טען התובע, כי "אין בו כדי להצביע על פורום לא נאות או לתמוך בבקשת המבקשת בכל צורה שהיא, ומכל מקום טענת המבקשת בהקשר זה אינה ברורה". כל זאת טען מבלי להסביר או לנמק דבר מדבריו אלו, ואף מבלי שהכחיש את ההליך בבית המשפט שברשות, ומבלי שהכחיש כי אותו הליך עוסק בעילה ובעניין הזהים לנושאי התביעה הנדונה. בעניין מקום מושב העדים טען, כי רובם של העדים תושבי העיר ירושלים ובכל מקרה, אין לתובע כל קושי להביאם לעדות בבית המשפט בירושלים. בעניין זה נעיר, שכאמור לעיל, התובע כבר הגיש את בקשתו לזימון עדים, וממנה עולה כי מתוך חמישה עדים שביקש לזמן ובהם התובע, ארבעה הם תושבי הרשות הפלסטינית. כך שאין ממש בטענתו זו. ג. דיון והכרעה (1) הנושאים הטעונים הכרעה 10. מהטעמים שעליהם נעמוד בהמשך הדברים, המסקנה שאליה הגעתי היא שאמנם דין התביעה להיות מסולקת על הסף. תחילה נדון בקצרה בטענות התובעת שעניינן היעדר העילה, היעדר יריבות, ואי ציון מענו של התובע. לאחר מכן נדון בטענת הסמכות המקומית. לבסוף נדון בטענה שעניינה קיומו של הליך אחר תלוי ועומד בבית משפט ברשות הפלסטינית ולאחריו נידרש אל טענת הפורום הלא נאות, שבמסגרתה נדרש גם אל טענת ברירת הדין החל על נושא התביעה. בטענה שעניינה חוסר תום-לב בהגשת התביעה לא ראיתי מקום לדון במסגרת הדיון בטענות המקדמיות, בהיותה מצריכה בירור עובדתי. (2) היעדר עילה, היעדר יריבות, אי ציון מענו של התובע 11. חרף טענותיה המפורטות של הנתבעת, כפי שהובאו לעיל, שלפיהן יש לדחות את התביעה נגדה בשל היעדר עילת תביעה נגדה, בשל היעדר יריבות בין הצדדים ואי ציון מענו של התובע, בחר התובע להתעלם מטענות אלו. לטענתו, די במסמך ההתחייבות כדי לבסס את עילת התביעה. בעניין מסמך ההתחייבות טענה הנתבעת כי מדובר במסמך מזויף וכי בעניין זה הוגשה תלונה אל המשטרה. מאחר שעניין זה מצריך בירור עובדתי, לא ראיתי לנכון לבסס את ההחלטה על הטענות האמורות שעניינן היעדר עילה והיעדר יריבות. 12. באשר לטענה שהתובע לא ציין את מענו, הגם שניתן היה למחוק את תביעתו ולו בשל מחדל זה, אשר לא תוקן, נראה שדי בנימוקים אחרים כדי לבסס את ההחלטה. (3) היעדר סמכות מקומית 13. התובע אמנם טען שהנתבעת היא תושבת ירושלים ואזרחית ישראלית, אך לא היה עקבי בטענתו. כפי שציינה הנתבעת, בתגובה לבקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה, טען התובע כי הנתבעת היא תושבת אבו דיס שברשות הפלסטינית (שם, פסקאות 3 ו-9). כך גם טען בערעור שהגיש על החלטת הרשם בעניין זה (שם, בפסקה 5.א). התובע אינו יכול לטעון שהתובעת אינה תושבת ישראל, כדי לשרת מטרה אחת ולטעון שהיא אזרחית ישראלית ותושבת ישראל, כדי לשרת מטרה אחרת. אם התובע אמנם סבור שמקום מגורי הנתבעת אינם בישראל, כי אז גם לשיטתו, לאור תקנה 3(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, אין בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה. אולם כאמור, איני נדרשת לנימוק זה לשם סילוק התביעה על הסף. (4) הליך תלוי ועומד ופורום לא נאות השאלות הטעונות הכרעה 14. השאלות הטעונות הכרעה בעניין הטענות בדבר הליך תלוי ועומד ופורום לא נאות, הן אלו: האחת, איזו השלכה יש לקיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין בערכאה אחרת בפורום זר. השנייה, מהו הפורום הנאות לבירור התובענה; בית המשפט ברשות הפלסטינית או בית המשפט בישראל. השלישית, אם תתקבל הטענה כי יש לסלק את התביעה על הסף, כי אז נידרש לשאלה, אם דין התביעה להידחות או שמא רק להימחק. לשאלות אלו כבר נדרשתי בעבר בפסק הדין בת"א (שלום ירושלים) 4149/09 חברת אלמותדחה ללאווראק אלמאליה נ' מוהנד מסרי (28.12.2012). להלן יובאו עיקרי הדברים שהובאו באותו פסק-דין (שבעניינו לא הוגש ערעור). הליך תלוי ועומד ברש"פ 15. ככלל, במקום שבו תלויות בפני שתי ערכאות שונות שתי תובעונות, שבשתיהן עומדת לדיון שאלה מהותית זהה, גם אם אין חפיפה מוחלטת בכל הנושאים הטעונים הכרעה בשתי התובענות, כי אז בהתאם לעיקרון של "הליך תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendis), עשוי בירורו של הליך אחד להיות מעוכב עד הכרעה בהליך האחר. כך למשל במקום שבו בהליך אחד הוגשה תביעה להחזקה במקרקעין, ואילו בתביעה השנייה נתבע סעד של סילוק יד מאותם מקרקעין (ע"א 9/75 שיק אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כ"ט(2) 477 (1975)). הטעם לכך נעוץ בשיקולים של יעילות הדיון וחיסכון במשאבי בית המשפט ובמשאביהם של בעלי הדין (רע"א 346/06 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות (2006), פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בפסקה 4; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, בעמ' 117-116). 16. כלל זה של "הליך תלוי ועומד", חל גם במקום שבו ההליך האחר מתנהל בפורום זר בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך. בעניין זה קבעה כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 851/99 הנאמנים בפשיטת רגל של ABC Containerline N.V. נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800 (2003) (בפסקה 7), כי במקום שבו הליך אחר תלוי ועומד, כי אז "מתן צו לעיכוב הליכים נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ... כך הוא גם כאשר הבקשה לעיכוב הליכים מתבססת על קיומו של הליך אחר בפורום זר בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך, כגון הליכי פשיטת הרגל המתקיימים במקרה שלפנינו בפורום הבלגי" (כן ראו: גורן, שם). דברים דומים גם קבעה כבוד השופט ש' נתניהו בע"א 362/83 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' האניה "דונאר", פ"ד לח(2) 505 (1984), בעמ' 515: "שאלת עיכוב הליכים על-מנת שיתבררו בפורום אחר מתעוררת לא רק עקב תניית שיפוט זר, אלא גם במקרים אחרים, כגון הסכמה לבוררות; טענה שהמקום בו הוגשה התביעה אינו הפורום המתאים לבירורה (forum non conveniens), או טענה שמתנהלים כבר הליכים במקום אחר (lis alibi pendens). בכל המקרים הללו, בית המשפט המקומי אמנם מוסמך לדון בתביעה, שהוגשה לפניו, אך יש לו שיקול-דעת להחליט, אם לעכבה על-מנת שתוגש במקום אחר...". 17. מכאן אפוא, שככלל, על פי העיקרון של "הליך תלוי ועומד", על בית המשפט לעכב את ההליכים, במקום שכבר מתברר הליך אחר בין אותם צדדים העוסק באותן שאלות. רק לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון שהדיון בו כבר החל, כי אז בעל-דין שהעלה טענה של "הליך אחר תלוי ועומד", יוכל לטעון להשתק עילה ביחס לעילה או לעילות שכבר הוכרעו בהליך הראשון. ראו בעניין זה בספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) (בעמ' 105-106):   "הכלל של 'הליך תלוי ועומד' (lis alibi pendens) הוא פרי יצירת ההלכה הפסוקה. תחולתו בכל אותם מצבים שבהם מנהלים בעלי הדין תובענות מקבילות בבתי המשפט בשל אותה עילה. לבעל הדין, הנתבע במקרה שלנו, עומדת במסגרת התובענה השנייה הטענה של 'הליך תלוי ועומד' לפני בית משפט אחר, ובכך בכוחו לגרום לעיכוב הדיון בתובענה השנייה עד למתן הכרעה בתובענה הראשונה. אם לא טען הנתבע טענה זו, אלא איפשר המשכת ההליך בתובענה השנייה, הרי שגם אם ניתן כבר פסק דין בתובענה הראשונה, אין הנתבע יכול עוד להשתיק את התובע בתובענה השנייה בטענת מעשה בית דין. משלא טען טענה לעיכוב ההליך השני, החמיץ הנתבע את ההזדמנות לטעון להשתק עילה. בע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, אומר מ"מ הנשיא (חשין): 'אמנם כן, הנתבע יהיה מנוע מלטעון טענת מעשה בית דין לפי שהחמיץ את השעה: עוד בצעדיו הראשונים בתביעה השנייה היה בידו להשיג עיכוב הדיונים באותה תביעה בטענת 'העניין תלוי ועומד' (lis pendens), שכן הרעיון הטבוע בשני העקרונות - עקרון 'מעשה בית דין' ועקרון 'העניין תלוי ועומד' - אחד הוא'.   מגמת הפסיקה היא לקשור את שתי הסוגיות, 'מעשה בית דין' ו'הליך תלוי ועומד', באמצעות מבחן זהות העילות, שהרי שתי הסוגיות הללו מבטאות אותו רעיון, והוא, מניעת כפל התדיינויות והטרדת בעלי הדין ובתי המשפט. לפיכך, נדרש בעל הדין לטעון כל אחת מן הטענות הללו בהזדמנות הראשונה ובטרם היה סיפק בידי בית המשפט להיכנס לעובי הדיון. ואם לא נקט בעל הדין, בענייננו - הנתבע, ביוזמה זו ולא העמיד את בית המשפט על קיומו של הליך קודם או 'מעשה בית דין', אין כלל העיכוב או כלל המניעות מתקיים מעצמו ואין סמכותו של בית המשפט מתקפחת מאליה. משנתפסה סמכותו של בית המשפט, שוב אין מפקיעים אותה ממנו". 18. העולה מהאמור כאן הוא שככלל, במקום שבו ישנו הליך אחר תלוי ועומד, יש לעכב את ההליך השני עד תום בירורו של ההליך הראשון. לאחר שיסתיים בירורו של ההליך הראשון, יהיה בכוחו לחסום את האפשרות של בירור העילות שכבר נדונו בהליך הראשון ואמורות היו להתברר גם בהליך השני. כך גם במקום שבו ישנה זהות רק בין חלק מן העילות הטעונות הכרעה. בענייננו, הצדדים לא ראו לנכון לפרט את תוכנה של התביעה המתבררת בבית המשפט של הרשות הפלסטינית בבית לחם. לפנינו רק טענת הנתבעת, שלא נסתרה, כי מדובר בעילות הזהות במהותן, בעוד ההבדלים הם בכך שבבית המשפט בבית לחם הנתבעת בענייננו היא התובעת, ובעוד הנתבעת שם היא אשתו של התובע בתביעה הנדונה. העובדה שהנתבעת כאן היא התובעת בתביעה שהוגשה ברשות, אינה משנה מכך שמדובר בעילות זהות או דומות. כך גם לא ראיתי הבדל בכך שבתביעה שהוגשה ברשות הנתבעת היא אשתו של התובע בענייננו, באשר על-פי הנטען, היא מנהלת חברת אלקאסר, ובכל מקרה התובע לא התמודד עם הטענה, כי הוא אינו בעל הדין הנכון לתבוע בשם חברה זו. לפיכך לכאורה, פסק הדין הראשון שיינתן, יקים מעשה בית-דין ויימנע את אפשרות בירורה של התביעה השנייה. אם יהיה זה פסק הדין שיינתן בבית המשפט ברשות הפלסטינית, גם אז גם לכאורה, יהיה בכוחו להקים מעשה בית-דין, מאחר שככלל גם פסק-דין שניתן בערכאה זרה עשוי להקים מעשה בית-דין, ובלבד שעל-פי דין הפורום הזר בכוחו אמנם להקים מעשה בית-דין (פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 3294/08 Goldhar Corporate Finance LTD נ' S.A Klepierre (2010) בפסקה 6). השאלה אם על-פי דיני הרשות בכוחו של פסק-דין שניתן בבית משפט של הרשות להקים מעשה בית-דין בכלל, ובאופן שתחסם הגשת תביעה באותו עניין בבית משפט בישראל, היא שאלה שבעובדה (שם, פסקה 9. כן ראו: ע"א 36/50 שור נ' ויצמן, פ"ד ח 612, 615 (1954); רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ (2002)). לשאלה זו אין אנו נדרשים עתה, אך תוכנו של דין הרשות בעניין זה יהיה טעון הוכחה על-ידי בעל הדין שיבקש לחסום את התביעה בישראל, אם יעוכב בירורה ויתבקש חידושה לאחר תום בירור התביעה בבית המשפט של הרשות הפלסטינית. הפורום הנאות לבירור התביעה 19. משהגענו לכלל מסקנה שככלל, במקום שבו ישנו הליך מקביל אחר תלוי ועומד, יש לעכב את ההליך השני באותו עניין, גם במקום שההליך המקביל הוא בפורום זר, עולה שאלה נוספת. עניינה הוא, אם בנסיבות העניין יש מקום ליישומו של הכלל בדבר "הליך תלוי ועומד", או שמא בכל מקרה, בית המשפט בישראל איננו הפורום המתאים לבירור התביעה. אם המסקנה תהיה שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התביעה, כי אז בכל מקרה לא יהיה מקום להשהות את בירור התובענה הנדונה, שהוגשה אל בית-משפט בישראל, ואף לא יהיה מקום לחדשו, לאחר סיום בירור התביעה בבית המשפט של הרשות. בענייננו כאמור, ישנה מחלוקת - גם בין התובע לבין עצמו - בשאלה אם מקום מגורי הנתבעת הוא בירושלים. אם נניח שמקום מגוריה בירושלים, כי אז בית המשפט בישראל מוסמך להידרש לתובענה (תקנה 3(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי), ומכיוון שכך, אזי עליו גם לדון בה. אולם אם בית המשפט בישראל אינו ה"פורום המתאים" לדון בתביעה, אלא "פורום לא נאות" (Forum Non Convenience) לדון בה, כי אז לא יפעיל בית המשפט את סמכותו. שאלה זו נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ראו בין השאר, פסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265 (1994), בעמ' 269), אשר עליו לבחון אם בית המשפט בישראל הוא "הפורום הטבעי" (Natural Forum), וכי הוא זה שעליו להחליט אם יש לדון בתביעה, או שמא ישנו פורום זר בעל סמכות שהוא מתאים יותר להידרש לה (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 300/84 א' ע' אבו עטיה ואח' נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365 (1985), בעמ' 385). 20. "הפורום הטבעי", או המתאים ביותר, הוא הפורום בעל "מירב הזיקות הרלוואנטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון" (החברה הערבית, שם). בעניין זה נקבע, כי אין די בכך שבמאזן של בחינת כל הזיקות תהיה נטייה לטובת הפורום הזר, אלא על נטייה זו להיות מובהקת, ולהטות את הכף לטובת הפורום הזר באופן ברור ומובהק (פסק דינו של כבוד השופט מ' חשין בע"א 45/90 שמעון עבאדה נ' תקווה עבאדה, פ"ד מח (2) 77 (1994), בעמ' 83-82; פסק-דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח (1) 554 (1993), בעמ' 572; פסק-דינו של כבוד השופט ת' אור ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב (1) 109 (1998), בעמ' 114-113; פסק-דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבג"ץ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625 (2002), בעמ' 655). דרישה מחמירה זו, שלפיה אין די בזיקות לפורום הזר אלא נדרשת נטייה מובהקת לטובתו, נובעת בין השאר מהתפיסה שההתפתחות הטכנולוגית שחלה בשנים האחרונות, שעימה גם חלה התפתחות באמצעי התקשורת ובאמצעי התחבורה, הפכו את העולם למעין "'כפר אחד גדול', שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר". מסיבה זו, "אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" (הגבס, בעמ' 114. ראו גם: עינת רון בעמ' 656). 21. על רקע מבחנים אלו, נראה כי במקרה הנדון, לא רק שמירב הזיקות הרלוונטיות לנושא התובענה מובילות לכך שהפורום הטבעי שבו ראוי לתביעה שתתברר, הוא בבית המשפט של הרשות הפלסטינית, אלא שלמעט מקום מגורי הנתבעת - אשר גם התובע לא היה עקבי לגביו - אין כל זיקה רלוונטית לישראל. גם זיקה זו של מקום מגורי הנתבעת, נעדרת משמעות רבה, לאור העובדה שאין חולק שפעילותה, בוודאי ככל שהיא רלוונטית לתביעה, הייתה ברשות. נפרט אפוא, את הדברים. ראשית, אין מחלוקת שהתובע הוא תושב הרשות הפלסטינית, המחזיק בתעודת זהות פלסטינית. שנית, שני התאגידים החתומים על הסכם ההתקשרות אינם ישראלים. חברת אלקאסר היא חברה הרשומה ברשות הפלסטינית, שם כתובתה ושם עיקר פעילותה. החברה רשומה על-שם אשתו של התובע, שאף היא תושבת הרשות ונושאת תעודת זהות של הרשות. כך גם העמותה הכוויתית רשומה בכווית, ובעניין התביעה הנדונה פעלה בשטחי הרשות הפלסטינית. שלישית, כפי שטענה הנתבעת, וטענתה זו לא נסתרה, כל המסמכים הרלוונטיים וכל נספחי התביעה נערכו בשטחי הרשות ורלוונטיים לפעילות אשר נעשתה בשטחי הרשות ונעדרים כל קשר לישראל. זאת כלהלן: נספח א' של כתב התביעה כולל: חשבוניות של חוות כבשים ועגלים אלעוואוודה, הרשומה כעוסק מורשה בחברון בשטחי הרשות, ושם גם הונפקו החשבוניות; חשבוניות של מסעדה באבו דיס שבשטחי הרשות; חשבוניות של אלקסאר, הרשומה כאמור, ברשות וכתובתה בנפת בית-לחם, שאף היא בשטחי הרשות. נספח ב' של כתב התביעה כולל: ההסכם בין חברת אלקסאר הרשומה כאמור, ברשות לבין העמותה הכוויתית, שמקום עריכתו באבו-דיס שברשות והמחיל את תקני משרד הבריאות של הרשות; רשימת משפחות נזקקים הגרים בכפר זיתא בנפת טול-כרם שבשטחי הרשות; מכתב של יו"ר מועצה מקומית ענאתה שברשות, על נייר מכתבים של הרשות, הממוען אל יו"ר העמותה הכוויתית; מכתב של יו"ר עמותת ענאתה לצדקה, הרשומה ברשות, אל יו"ר העמותה הכוויתית; מכתב יו"ר מועצה מקומית אל ראם על נייר מכתבים של הרשות, אל התובע, תושב הרשות; תמונות שצולמו בשטחי הרשות הפלסטינית (ביתונייה שברמאללה, קייטנת שיך סעד בנפת בית-לחם ומועצה מקומית חיזמא שבנפת רמאללה), שבהן תועדה חלוקת המזון לנזקקים ובהן נראים בין השאר, התובע, יו"ר העמותה הכוויתית, נסיך כווית, יו"ר הרשות ואחרים. נספח ג' של כתב התביעה הוא המסמך שעל-פיו מיוחסת לתובעת התחייבות לפירעון החובות, ואשר לטענתה זויף. בכל מקרה, מדובר במסמך שעל-פי המופיע בו, נחזה להיות חתום בידי נציגת העמותה הכוויתית שמקום מושבה על-פי האמור במסמך הוא בעיזרייה שבשטחי הרשות הפלסטינית, מספרי הטלפון שייכים לחברות תקשורת ברשות, מקום מושבה של הנציגה (הנתבעת), באבו-דיס שבשטחי הרשות ומקום מושב התובע בסוואחרה אלשרקייה שבנפת בית לחם, אף היא בשטחי הרשות. רביעית, עריכת מסמכים ברשות הפלסטינית וביצוע הנובע מהם בשטחים אלו, לרבות הסכם ההתקשרות, מלמדים שצפייתם הסבירה של הצדדים הייתה, שיוחל הדין החל ברשות וככל שיהיה סכסוך משפטי, הוא יתברר בבית-משפט בשטחי הרשות, כפי שאמנם מתברר בפניו בפועל. חמישית, כל ההמחאות הרלוונטיות לתשלומים נושא התביעה נמשכו מבנקים הרשומים, נמצאים ופועלים בשטחי הרשות הפלסטינית. שישית, עדי הצדדים הם תושבי הרשות. לפי הצהרת הנתבעת כל העדים מטעמה הם תושבי הרשות. כך גם כך עולה מהתצהיר שהגיש התובע ומהבקשה לזימון עדים שהגיש, שלפיה ארבעה מתוך חמשת עדיו הם תושבי הרשות הפלסטינית. שביעית, הגם שהתובע הפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, ספק אם בעל הדין שיזכה בדינו יוכל לאכוף את פסק הדין בשטחי מדינת ישראל. בעניין זה נעיר, כי ישנה מחלוקת בשאלה, אם קשיי אכיפה אפשריים מהווים נימוק שאותו יש לשקול במסגרת מכלול השיקולים הבוחנים מהו הפורום הנאות לבירורה של תובענה. יש הסבורים שאין בכך כדי להוות נימוק לשלילת נאותות הפורום (ראו: הגבס, בעמ' 118; רע"א 9141/00 Franz Lang נ' ירון מרכס, פ"ד נו(1) 118 (2001); דנ"א 7059/01 Forum Bruno Krieski נ' ירון מרקס (2001)). לעומת זאת, כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבג"ץ עינת רון בעמ' 655, ראתה בקושי באכיפת פסק-דין משום שיקול רלוונטי שיש לשקול, גם אם אינו בהכרח שיקול מכריע. 22. מכל אלו עולה, כי כאמור לעיל, לא רק שמירב הזיקות מובילות לכך שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, כי אם בית המשפט בשטחי הרשות הפלסטינית הוא הפורום הנאות לכך, אלא שבפועל, לא נמצאה ולו זיקה אחת אל מדינת ישראל, אל שטח ישראל או אל ערכאותיה. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שאין כל מקום לדון בתביעה הנדונה בישראל, וזאת ללא קשר לשאלה אם ישנו הליך אחר התלוי ועומד בבית משפט ברשות. בכל מקרה, אין כל מקום לכך שבית משפט בישראל יידרש לתביעה הנדונה ועל-כן אף אין מקום להשהיית בירור התביעה הנדונה עד הכרעת התביעה שהוגשה אל בית המשפט שברשות. דחיית התביעה או מחיקתה 23. עיון בפסיקה העוסקת בשאלה אם בית המשפט בישראל הוא פורום נאות לדון בתובענה שהוגשה אליו (להבדיל מדיון בסוגיית נאותות הפורום, העולה אגב בקשות לקבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 בתקנות סדר הדין האזרחי), מלמד שככלל, בתי המשפט אינם נדרשים לשאלה אם החלטתם שתובענה לא תתברר בישראל, אלא בפורום זר, מביאה למחיקתה של התביעה או לדחייתה. במקרים שבהם ישנה התייחסות לשאלה זו, ברוב המקרים קבעו בתי המשפט שהתביעה שהוגשה בישראל תימחק, תוך קביעה שבית המשפט אף מוסמך לקבוע שבירורה של התביעה רק יעוכב עד סיום הבירור בפורום הזר. ככלל, בתי המשפט ראו בקביעה שהדיון יתברר בפורום זר, החלטה על "הפסקת התובענה" שהוגשה בישראל. זאת מאחר שמצאו שבית המשפט המקומי כן מוסמך להידרש לתובענה, אך מאחר שאינו "הפורום המתאים לבירורה", הוא לא יעשה שימוש בסמכותו. כך נאמר בעניין זה בבג"ץ עינת רון (בעמ' 651): "ככלל, כשקנתה ערכאה בישראל סמכות שיפוט לדון בתביעה שהוגשה לה, עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהפעילה (ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, בעמ' 384). עם זאת במשך השנים הוכרו לעיקרון זה חריגים מספר המקנים לבית-המשפט ... שיקול-דעת שלא להפעיל את סמכותם, ובנסיבות מסוימות אף מחייבים אותם שלא להפעיל את סמכותם. מבין חריגים אלה נמנה שניים הרלוונטיים לדיוננו: החריג האחד, עניינו כיבוד הליכים שנתקיימו בערכאה מוסמכת בחו"ל. החריג השני, עניינו היות הפורום המקומי 'פורום לא נאות' (Forum non conveniens)". באותם מקרים שבהם בית המשפט קבע שבית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים, והתייחס אל התוצאה של הפסקת בירור התביעה, קביעתו הייתה שהתביעה שהוגשה אל בית המשפט בארץ תימחק, הגם שבית המשפט גם יכול לקבוע שבירורה רק יעוכב. כך למשל, נקבע בבג"ץ עינת רון (בעמ' 654): "לפי דוקטרינת הפורום הלא נאות, בהתעורר שאלה של ברירת מקום שיפוט בין בית-משפט מוסמך בישראל לבין בית-משפט של ריבון אחר שאף הוא בעל סמכות בינלאומית לדון בתובענה, רשאי בית-משפט בישראל בתנאים מסוימים למחוק תביעה שהוגשה לו או לעכבה, כדי שתנוהל בפני בית-המשפט הזר" (ההדגשה אינה במקור). לעומת זאת, גם נמצאו פסקי-דין שבהם נקבע שתוצאתה של קבלת טענת "פורום לא נאות" היא דחיית התביעה על הסף, להבדיל ממחיקתה. כך למשל, קבע כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בפסק הדין שניתן ברע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited (2009) (בפסקה 15). לאור מסקנתו זו, ומאחר שעם דחיית התביעה בישראל לא ניתן עוד לחדשה, גם קבע בית המשפט שם, שתנאי לכך שהתביעה תידחה בשל הגשתה בפורום שאינו מתאים, הוא התחייבותו של הנתבע כי לא יעלה טענת התיישנות בפורום הזר (גרמניה), מאחר שעל-פי דיני ההתיישנות שם, התביעה ככל הנראה התיישנה. 24. העילות המצדיקות מחיקת תביעה על הסף, הן כולן עילות שעניינן בפגם שנפל בתביעה הניתן לריפוי, כך שמחיקתה של התביעה אינה חוסמת את דרכו של התובע לתקן את הפגם שנפל בתביעה והגשתה פעם נוספת (כך באשר לעילות הקבועות בתקנה 100 בתקנות סדר הדין האזרחי, שהן היעדרה של עילת תביעה, תביעה טרדנית או קנטרנית, שווי נושא התביעה נישום בחסר, או אי תשלום אגרה מספקת. כך גם באשר לכל עילת מחיקה אחרת, כמו למשל, תביעה מוקדמת או חוסר מעש, לפי תקנה 156). לעומת זאת, העילות שמצדיקות דחיית תביעה על הסף הן עילות שאינן ניתנות לריפוי (כך באשר לאלו הקבועות בתקנה 101(1) ו-(2), שעניינן מעשה בית דין, או חוסר סמכות במקום שאין אפשרות להעברת התביעה לבירורה בערכאה אחרת. כך גם ביחס לעילות אחרות המצדיקות דחייה של התביעה מכוח תקנה 101(3), ובכללן מחמת התיישנותה של התביעה). לנוכח הבדל זה בין מחיקת תביעה לבין דחייתה, נראה שבמקום שבו התובענה "מופסקת" מהטעם שבית המשפט בישראל אינו "הפורום הנאות", על אף סמכותו להידרש לתביעה, ככלל, יש להורות על מחיקת התביעה או על עיכוב בירורה עד תום בירור ההליך בפורום הזר. אם יחליט התובע לחדש את תביעתו בבית משפט בישראל - בין אם נמחקה ובין אם בירורה עוכב - לאחר תום בירור ההליך בפורום הזר, כי אז יהיה על בית המשפט לבחון אם ההליך בפורום הזר מקים מעשה בית-דין, החוסם את התביעה בישראל. בנוסף לכך נראה, כי בתי המשפט הקובעים שבית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לבירור התביעה, נמנעים מלדחות את התביעה, שאז עלולה להיחסם דרכם של בעלי הדין מניהול ההליך בפורום הזר, בשל מעשה בית-דין המקים פסק-דין אשר דוחה תביעה. תמר בר אשר צבן יחד עם זאת, נראה שקביעה זו, שלפיה המשמעות של הפסקת תביעה מהטעם שהפורום המקומי אינו הפורום המתאים, היא שהתביעה נמחקת, אינה נקייה מספקות. לא בכדי קבע כבוד השופט א' גרוניס בעניין Pimcapco, שהתביעה שהוגשה בישראל תידחה (מטעם זה כאמור, גם התנה את דחיית התביעה בהתחיבות הנתבע שלא יטען בגרמניה שהתביעה שהוגשה שם התיישנה). זאת מאחר שקביעה זו, שבית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים, משמעה קביעה כי חרף הסמכות שיש לבית המשפט בישראל להידרש לתביעה, הוא לא ישתמש בסמכותו זו. בכך, הלכה למעשה, שולל בית המשפט את סמכותו להידרש לתביעה, אפילו מסיבה כלשהי לא יעלה בידי התובע לממש את זכותו בפורום הזר והמתאים. מסיבה זו ניתן לומר כי שלילת סמכות או ויתור על סמכות מטעמי "פורום לא נאות", כמוה לכאורה, כהיעדרה של סמכות, המצדיקה דחיית תביעה, להבדיל ממחיקתה (תקנה 101(2) בתקנות סדר הדין האזרחי). ד. סיכום 25. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, אין בית המשפט בישראל הפורום המתאים לבירורה של התביעה הנדונה ולפיכך דין התביעה להימחק. התובע יישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 20,000 ₪. סכום זה ישולם לנתבעת מתוך כספי ההפקדה והיתרה תוחזר לתובע. פלסטינים