מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין העמדת אשראי: 1. לפני תביעה כספית לפיצוי התובעות בסך 3,087,465 ₪, בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן, כתוצאה מאופן התנהלותו של הנתבע (להלן - הבנק), בכל המתייחס להעמדת אשראי לתובעת 1. רקע 2. התובעת 1 (להלן- התובעת) היא חברה לייצור ולשיווק בגדי עבודה, שפעלה עד לשנת 2005. התובעת 2 הייתה באותה העת בעלת מחצית ממניות התובעת. התובעת ניהלה את פעילותה הפיננסית בבנק, במסגרת חשבון מס' 110800/39 בסניף המלך ג'ורג' בירושלים, וחשבון המשך מס' 444200/02 בסניף לב העיר, כחשבון עו"ש חוזר דביטורי וחשבון מט"ח. כדי לממן את פעילותה העסקית, העמיד לה הבנק מסגרת אשראי, וכן אשראי באמצעות הלוואות שקליות והלוואות מט"ח. 3. לטענת התובעת, בשנת 1996 היא התקשרה עם חברת מרצדס-בנז בהסכם לייצור ואספקת מדי עבודה, בעקבותיו העבירה את פעילותה מהמבנה בו פעלה עד לאותה העת, למבנה אחר במישור אדומים. על מנת להתאים את המבנה החדש לצרכיו של הפרויקט, ולצורך תשלום דמי זכיינות לחברת מרצדס, נדרשה התובעת למימון. לצורך כך, פנתה לבנק וביקשה להעמיד לה הלוואות לטווח ארוך, אולם הבנק לא אישר את מבוקשה. 4. אין חולק כי ביום 8.6.98 שיעבדה התובעת לטובת הבנק, להבטחת פירעון חובותיה, נכס מקרקעין ברחוב אגריפס 10 בירושלים, שהיה בבעלות התובעת 2 (להלן-הנכס). אין גם חולק כי ביום 9.11.99 העניק הבנק לתובעת, בהתאם לבקשתה, שלוש הלוואות ארוכות טווח לתקופה של עשר שנים, בסכום כולל של 3,400,000 ₪. 5. ביום 29.9.05 נמכר הנכס ע"י התובעות לצורך פירעון חובותיה של התובעת. התובעת פרעה את ההלוואות ארוכות הטווח שנטלה בפירעון מוקדם, וסגרה את החשבון בבנק. 6. בסמוך לאחר סגירת החשבון, פנתה התובעת לחברת "נצרים ניהול ויישום בע"מ", המתמחה בבדיקת חשבונות בנק, העבירה לה את דפי החשבון וביקשה כי זו תבדוק את החשבון מתוך מגמה לקבל מן הבנק "לפחות 2 מיליון ₪" (מכתב מנהל התובעת, אלי סאן, לנצרים מיום 23.11.05, נ/2). פניית מנהל התובעת לנצרים באה לאחר שאולץ, לטענתו, למכור את הנכס במחיר הנמוך משוויו לצורך פירעון חובותיו לבנק, ואף חויב בעמלת פירעון מוקדם בסך 65,000 ₪ בגין פירעון ההלוואות שנטל מן הבנק. בעקבות ממצאי בדיקתה של נצרים, הגישו התובעות את התביעה שלפני. 7. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 31.12.05 העבירה התובעת את פעילותה העסקית לחברת סריגי ירושלים בע"מ, שהוקמה למטרה זו. התובעת 2 מצויה בהליכי פירוק מרצון. טענות התובעות 8. התובעות טוענות כי על הבנק לפצותן בגין נזקים שגרם להן, בשתי עילות מרכזיות: האחת, כי הבנק לא הקדים והעמיד לתובעת אשראי ארוך טווח, ואף לא גילה לה כי היא זכאית לקבל אשראי ארוך טווח, ותחת זאת העמיד לה הלוואות קצרות מועד יקרות יותר (ס' 10 לכתב התביעה). לטענת התובעת, כבר בשנת 96', בשעה שנזקקה לאשראי לצורך מימון פרויקט מרצדס, ולכל המאוחר ביום 8.6.98, המועד בו שועבד הנכס לטובת הבנק, חייב היה הבנק, מכוח חובות הנאמנות והגילוי החלות עליו, להעמיד לה הלוואות ארוכות טווח, כנגד שעבוד הנכס. חלף זאת העמיד לה הבנק אשראי קצר מועד, צמוד ריבית פריים, אשר הסב לה נזקים והוצאות מימון מיותרות. התובעת מוסיפה וטוענת כי לו היה ניתן לה אשראי ארוך טווח כנגד הבטוחה שהעמידה, במועד בו הועמדה הבטוחה, היה ההחזר החודשי בגין ההלוואות שנטלה עומד ע"ס כ-35,000 ₪ או לחילופין, כ-32,000 ₪, תחת כ-40,000 ₪, ששילמה בפועל. בשל התנהלות הבנק וכתוצאה מאי מתן הלוואות אלו במועד נגרמו לתובעת נזקים בסך 1,254,665 ₪. השניה, כי הבנק הפעיל על התובעות לחצים כבדים לפירעון חובות התובעת. הלחץ הנטען התבטא, בין השאר, באמצעות אי כיבוד המחאות שמשכה התובעת, בשעה שחריגתה ממסגרת האשראי הייתה בסכום נמוך (23,000 ₪ בלבד), ועל אף שהיתה בידי הבנק בטוחה (שעבוד הנכס), שערכה עלה עשרות מונים על סכום החריגה. כתוצאה מאי כיבוד ההמחאות, הוגבל חשבונה של התובעת. בשל לחצי הבנק, נאלצה התובעת 2 למכור את הנכס, אשר שועבד להבטחת חובותיה של התובעת, במחיר הפסד של 1,000,000 דולר, תחת 1,400,000 דולר, שוויו של הנכס בעת מכירתו, ולפרוע את חובותיה מן התמורה שנתקבלה. בשל כך נגרמו לתובעת 2 נזקים בסך 400,000 דולר בתוספת מע"מ ( 1,832,800 ₪). טענות הבנק 9. הבנק טוען להתיישנות התביעה בכל המתייחס לעילה הראשונה. לגוף הטענות הוא טוען כי כל ההלוואות ותנאי האשראי שניתנו לתובעת, ניתנו על יסוד הסכמת הצדדים, לרבות תנאי האשראי, שיעורי הריבית והביטחונות. רק על יסוד הסכמות אלה, העמיד הבנק אשראי לתובעת. עוד טוען הבנק כי אין התובעת יכולה לכפות עליו בדיעבד להעמיד לה הלוואות חדשות בתנאים דמיוניים עליהם החליטה, תחת ההלוואות שניטלו בפועל, 12 שנה לאחר שניטלו. הבנק מוסיף וטוען כי לא חלה עליו החובה להעמיד לתובעת אשראי בכלל או בשיעור מסוים מהביטחונות, וכי תנאי האשראי שניתנו לתובעת הותאמו להערכות הבנק, בזמן אמת ולא בדיעבד, באשר לרמת הסיכון הקיימת בענף העסקי בו פעלה התובעת ולנתוניה של התובעת. גובה האשראי ותנאיו נקבעו, בין היתר, על פי מטרות הקצאת האשראי, המחזור הכספי של התובעת, מקורות סילוק החוב, יכולת הפירעון של התובעת, חריגותיה ממסגרת האשראי, הביטחונות שהועמדו ועוד. לענין זה מציין הבנק כי התובעת היתה שרויה בהפסדים במשך שנים רבות, כפי שעולה מדו"חות רווח והפסד של התובעת, כי לא עמדה בהתחייבויותיה לבנק וכי חרגה ממסגרת האשראי. מכל מקום, כל ההלוואות ניתנו לתובעת בעקבות בקשות התובעת ופגישות שנתקיימו בין הצדדים, בעקבותיהן הוסכמו תנאי האשראי. לצורך תהליך זה נעזרה התובעת ביועצים חיצוניים, ערכה "סקר שוק" ובדקה את עלויות המימון. הבנק מוסיף ומציין כי התובעת ניהלה חשבונות בשלושה בנקים נוספים, ויכולה היתה לקבל אשראים מאותם בנקים כרצונה. 10. ביחס למכירת הנכס טוען הבנק כי המתין בסבלנות לפירעון חובה של התובעת, מבלי להגיש תביעה, שעה שבנק אחר ונושים נוספים פעלו והגישו תביעה נגד התובעת. עוד הוא טוען כי התובעות פעלו במשך שנתיים למציאת קונה לנכס, והנכס נמכר לבסוף ע"י התובעות לפי שוויו הריאלי, לאחר שהתובעות ניהלו מו"מ עם גורמים שונים למכירתו. ככל שהמחיר שקיבלו נפל משוויו הריאלי של הנכס, רובץ המחדל לפתחן בלבד. דיון והכרעה 11. לאחר ששמעתי את הראיות ובחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, הן בשל התיישנות העילה הראשונה, והן לגוף הטענות. אפרט את טעמיי. הלוואות ארוכות טווח - התיישנות 12. כאמור, טוענת התובעת כי היה על הבנק להקדים ולהעניק לה הלוואות ארוכות טווח כבר בשנת 96', בשעה שנזקקה לאשראי לצורך מימון פרויקט מרצדס, ולכל המאוחר בשנת 98, המועד בו שועבד הנכס לטובת הבנק. יש לדחות את טענת התובעת מפאת התיישנותה. 13. האירועים נשוא עילה זו התרחשו החל משנת 1996 ועד לשנת 1999, מועד בו ניתנו לתובעת הלוואות ארוכות טווח בהתאם לבקשתה. התובעת אינה חולקת על כך שאכן חלפה תקופת ההתיישנות מאז נולדה עילת תביעה זו (סיכומי התובעות, בע' 128), יחד עם זאת, כבר בכתב תביעתה העלתה שתי טענות להשעיית תקופת ההתיישנות: האחת, כי נעלמו ממנה העובדות המקימות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בה, ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן (ס' 22 לכתב תביעתה); והשניה, כי אי הגילוי של הבנק ביחס לזכאותה לקבל אשראי ארוך טווח, מהווה "מצג כוזב ותרמית מצד הבנק" (ס' 27 לכתב התביעה). טענות אלה הינן טענות להשעיית מרוץ ההתיישנות מכוחם של סעיף 7 וס' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. בהיותן חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכחתן רובץ על התובעת (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, ניתן ביום 19.9.10). התובעת לא עמדה בנטל זה. 14. ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". קיימים, אם כן, שני תנאים מצטברים להשעיית מרוץ ההתיישנות מכוחו של ס' 8 לחוק: ראשית, שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע, ושנית, שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע, ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנען: "תובע, המבקש להסתמך על ס' 8 לחוק, אינו יוצא ידי חובה בעצם ההוכחה, שהעובדות המהוות את עילת תובענתו נעלמו ממנו, אלא מוטל עליו אף להוכיח, שלא היה מודע לעובדות אלה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות הסבירה לא היה בידו למנוע אותן" (ע"א 675/87 מידלאיסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, בע' 869-870). 15. בענייננו לא הוכח כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מן התובעת, או כי אלה נעלמו ממנה "מסיבות שאינן תלויות בה", וכי גם בזהירות סבירה לא יכלה למנען. כל העובדות הנוגעות להתנהלותה של התובעת מול הבנק היו כל העת בהישג ידה של התובעת. התובעת פנתה לבנק בבקשות לקבלת אשראי, וקיבלה את תשובותיו. במהלך השנים הרלבנטיות, השנים 1996 ועד 1999, קיבלה מן הבנק באופן שוטף תדפיסים המפרטים את היקף הלוואותיה, וכן פירוט שוטף של שיעורי הריבית בהם חויב חשבונה בשנים אלו (נספחים ו', ז' למוצגי הבנק). יתר על כן, ביום 9.11.99 קיבלה התובעת מן הבנק הלוואות ארוכות טווח. לא יכול להיות חולק כי החל ממועד זה ידעה התובעת כי באפשרותה לקבל הלוואות ארוכות טווח ואף סברה כי הלוואות אלו מטיבות עימה, שכן הן ניתנו לה בהתאם לבקשתה, לאחר שמנהל התובעת פנה לבנק, ולטענתו, "דפק על השולחן" (סיכומי התובעות, בע' 129). לפיכך, כל העובדות הנוגעות לעילה זו, וכל הנתונים הדרושים לביצוע הבדיקה החשבונאית הנובעת ממנה, היו בהישג ידה של התובעת, לכל המאוחר ביום 9.11.99. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה (23.10.08) חלפו קרוב לתשע שנים, ומשכך יש לדחות את טענת התובעת מפאת התיישנותה. 16. התובעת טוענת כי לא יכולה היתה לגלות "את המעשים שבוצעו בחשבון הבנק, על אופיים הבעייתי, בלא פניה למומחה לשם ביצוע סריקה מקיפה של כל החשבון" (ס' 36 לתצהיר אלי סאן). בכך מכוונת התובעת לפנייתה לחברת נצרים לבדיקת חשבונה בבנק. גם אם אניח לטובת התובעת כי משמעות המידע בסוגיית טיב ההלוואות שניתנו לה, הוערכה והובנה על-ידה רק לאחר שפנתה למומחית, חברת נצרים, וביקשה כי הנתונים ינותחו על-ידה - אין בכך כדי להועיל לתובעת. מועד הגשת ממצאי מומחה לבעל-דין אינו יכול להיחשב, לצורך העניין, כמועד הקובע לצורך התיישנות, שהרי כאמור, לא הייתה מניעה כי ניתוח הנתונים ייעשה זמן רב קודם לכן, ולכל הפחות בשנת 99'. עיתוי הבדיקה היה נתון להחלטת התובעת, ובחירת התובעת אינה יכולה לשמש טענה טובה לעיכוב תחילת מרוץ ההתיישנות (ראה ע"א 6059/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721 (2002)). 17. בחירת עיתוי הבדיקה ע"י התובעת עלתה גם מדבריו של מנהל התובעת, מר אלי סאן, בחקירתו: "ש. מי פנה לחב' נצרים. או חב' נצרים פנתה אליכם. ת. חב' נצרים לא פנתה אלינו. שמעתי עליהם בעיתונות. אני פניתי אליה לאחר שסיימתי את הפעילות עם הבנק. הרגיז אותי מאוד שנאלצתי לשלם עמלת פירעון מוקדם בסך 65,000 ₪ לאחר שאילצו אותי בדרך לא נעימה למכור את הנכס בפחות משוויו בחצי מליון דולר, וגם חייבו אותי בעמלת פירעון מוקדם שזה דבר לא הגיוני. שאלתי מי יכול לתת לי תשובה, האם מותר לבנק לעשות דבר כזה? אז הפנו אותי לחב' נצרים. אז אמר לי אם עשו לך דבר כזה כנראה עשו לך דברים נוראים יותר. אז החלטנו לבדוק את החשבון של הבנק" (בע' 70). יתר על כן, במהלך ניהול ההליך המשפטי התברר, כי בשנת 1997 שכרה התובעת את שירותיה של חברה לייעוץ כלכלי-עסקי, "הרצפלד-כהן, שירותי ניהול", אשר פנתה לבנק, בשם התובעת, ביום 14.4.97, לצורך עריכת "בירורים הקשורים לתעריפים הרלוונטיים לפעילות הבנקאית של החברה". במסגרת הבירור שנערך, נדרש הבנק לפרט, בין השאר, את שיעורי העמלות והריביות שהוטלו על התובעת בקשר "לאשראי לזמן קצר וחח"ד", "והלוואה דולרית", והבנק פירט את המבוקש במכתב תשובה ששלח לתובעת ביום 6.5.97 (נספחים ח1, ח2 למוצגי הבנק). לפיכך, לא רק שהיה באפשרות התובעת לערוך בירור בכל הנוגע למתן ההלוואות ולחיוביה הבנקאיים, אלא שהתובעת ערכה בירור כזה בפועל עוד בטרם הסתיימה תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענתה להשעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק. 18. התובעת טוענת גם להשעיית מרוץ ההתיישנות, מכוחו של ס' 7 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כדלהלן: "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה" תנאי סף להחלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא כי טענת התרמית או האונאה "תהיה עילת התביעה עצמה" (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 371 (1991), ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(3) 455, בעמ' 459-458 (1994)). לשם כך, על התובע להציג תשתית עובדתית המבססת, לפחות לכאורה, את טענת התרמית. לענין זה אין די בטענה כללית וסתמית כי מדובר ב"תרמית", אלא זו צריכה להיטען "בפירוש ובפירוט". יוסף כי מהותה של טענת התרמית לא תיקבע על פי הכותרת בה בחר התובע בכתב תביעתו, אלא על פי טענות העובדה הנטענות בו (ע"א 1349/05 דוד שוב נ' בנק ירושלים, ניתן ביום 18.3.09, ענין איטר, שם). 19. בענייננו, טענה התובעת בכתב תביעתה את טענת התרמית על דרך הסתם. התובעת לא פירטה את העובדות המבססות, לטענתה, עילות של אונאה או תרמית, ואף לא העלתה טענות ממוקדות למצגי עובדה כוזבים שהוצגו ע"י הבנק ולהסתמכותה עליהם. גם משנטענה טענת ההתיישנות ע"י הבנק, לא פעלה התובעת להגשת כתב תשובה המפרט כדבעי את טענותיה להשעיית מרוץ ההתיישנות (ע"א 7261/97 שרבני נ' שבירו, פ"ד נד(4) 464, 475). ויודגש: טענת אי הגילוי, שנטענה ע"י התובעת, ביחס לזכאותה לקבל אשראי ארוך טווח, איננה טענת אונאה או תרמית, ואין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. אף לא הוכח כל מעשה אונאה או תרמית שביצע הבנק. לפיכך לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות מכוחו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות. הלוואות ארוכות טווח 20. למעלה מן הדרוש יצוין כי יש לדחות את הטענה גם לגופה. התובעת לא הוכיחה כי הייתה זכאית לקבל מן הבנק הלוואות ארוכות טווח במועד לו היא טוענת, וממילא לא הוכח כי הבנק הסתיר ממנה זכאותה זו. 21. אין חולק כי חשבון התובעת, לרבות ההלוואות ותנאי האשראי שהוענקו לתובעת, התנהל על פי מערך ההסכמים שנכרתו בין הצדדים. התובעת איננה טוענת כי הבנק פעל בניגוד להסכמתה. התובעת גם איננה טוענת כי הבנק חייב היה לתת לה אשראי מכל סוג שהוא (סיכומי התובעת, בע' 133). טענת התובעת היא, כי משהחליט הבנק להעניק לה אשראי, היה עליו להעניק לה, מכוח חובות הנאמנות והגילוי המוטלים עליו, הלוואות ארוכות טווח שהיו מטיבות עמה, וזאת לכל המאוחר בחודש יוני 1998 עם רישום השעבוד על הנכס. כך באו הדברים לידי ביטוי בדברי ב"כ התובעות: "...אנו איננו טוענים לנתונים שונים מנתוני הבנק ביחס למסגרות האשראי, שיעורי הריבית וכד', ולמעשה אנו ניזונים מתוך מסמכי הבנק לענין זה... איננו טוענים שאם יש תאריך מסוים יתרת חובה מסוימת כי אז יתרת החובה הזאת היא שקרית ואינה נכונה והייתה צריכה להיות אחרת. אנו כן אומרים שאם תתקבל התיזה שלנו בתביעה כי אז המצב צריך להיות שונה אבל זה לא שולל את המסמכים עצמם. .. האם בכתב התביעה מופיעה טענה שהבנק חייב אותנו בריבית X כאשר ההסכם היה בריבית Y? לא. אנו טוענים שלו היה הבנק נוהג על פי החובות החלים עליו המערך ההסכמי היה צריך להיות שונה" (בע' 6 לפרוטוקול). לתמיכה בטענותיה אלה הגישה התובעת שתי חוות דעת: האחת, של הבנקאי מר יצחק שריר, על פיה משהחליט הבנק להעניק אשראי לתובעת, אזי לאור אופי הבטוחות אשר הועמדו לטובת הבנק ויכולת ההחזר של התובעת, חייב היה הבנק להעניק לה הלוואות לזמן ארוך. והשניה, של רו"ח סיגל גרינבוים, אשר שחזרה את חשבון התובעת בהתאם לטענות שבבסיס התביעה. 22. ליבת טענת התובעת היא, כי נוכח טיב הבטוחה שהועמדה לבנק, שעבוד הנכס, היה על הבנק להעמיד לתובעת אשראי ארוך טווח תחת הלוואות קצרות מועד שניתנו לה. יש לדחות טענה זו. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 קובע מפורשות כי לבנק "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". גם הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, ככל שאין בכך משום הפרת הסכם עם הלקוח. זאת, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו (ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd נ' בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 20.7.11, ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684). במסגרת שיקוליו רשאי הבנק לבדוק, לא רק את טיב הביטחונות המוצעים, כטענת התובעות, אלא גם את גובה האשראי המבוקש, עברו העסקי של הלקוח, טיבו של העסק, תזרים המזומנים של העסק, מצב השוק הרלוונטי וכיוצא באלה שיקולים (ראו ת"א (מחוזי-חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, ניתן ביום 26.3.07). עוד נקבע כי חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת האינטרסים שלו (ע"א 46505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, בע' 592). זכותו של הבנק כוללת גם את הזכות להחליט מהו סוג האשראי שיוענק ללקוח, היקפו של האשראי, תקופת האשראי וכיוצא באלה, בהתאם לשיקולים שצוינו לעיל. 23. גם המומחה מטעם התובעת, הבנקאי מר יצחק שריר, אישר בחקירתו כי בבוחנו אם ליתן אשראי ללקוח, אין הבנק מסתפק בבדיקת הבטוחה, אלא הוא "בודק את התנהלות הלקוח, את המאזנים שלו, היקפי הפעילות, לקוחות של הלקוח, ספקים, בטחונות שמסוגל לתת לצורך מתן האשראי..." (בע' 38). יחד עם זאת, למעט שעבוד הנכס כבטוחה, לא התייחס מר שריר לנתונים אלו בחוות דעתו, וגם בעדותו בבית המשפט לא ידע כמעט דבר על נתוניה אלה של התובעת (בע' 43-44 לפרוטוקול). 24. בענייננו, כאמור, העניק הבנק לתובעת הלוואות ותנאי אשראי, בהתאם למוסכם בזמן אמת בין התובעת לבין הבנק. ההלוואות ניתנו בעקבות בקשות התובעת, בעקבות דיונים משותפים שנתקיימו בין התובעת לבין נציגי הבנק, שמצאו ביטויים בכתובים, ובעקבות סיכומים בין התובעת לבנק שנתקבלו בעקבותיהם. יתר על כן, וכפי שהוזכר לעיל, במגעיה עם הבנק נעזרה התובעת ביועצים חיצוניים, ובדקה את תנאי האשראי שניתנו לה ע"י הבנק, אף זאת בזמן אמת (בדיקת הרצפלד-כהן שירותי ניהול, ייעוץ כלכלי עסקי מיום 14.4.97, נספחי ח' לתצהירי הבנק). כפי שטוען הבנק, אלמלא הוסכמו תנאי האשראי כפי שהוסכמו, ייתכן שהבנק היה בוחר שלא להעמיד לתובעת אשראי כלל. 25. יתר על כן, מהראיות שהוצגו עולה כי התובעת הייתה מצויה בהפסדים בתקופה הרלוונטית (בשנים 98'-99'), וחשבונה היה מצוי בחריגה ממסגרת האשראי (נספחים ט', י3 למוצגי הבנק). עוד נתברר כי התובעת נחלה הפסדים כבדים בעסקת מרצדס, וכי עסקה זו, בעקבותיה הועבר המפעל למישור אדומים, כשלה לחלוטין. לפי עדות מר אלי סאן, מכר למרצדס, בשנת 1997, סחורה בסכום של 1,300,000 מרק, אולם לא קיבל בגינה כל תמורה (בע' 78). מר סאן ציין כי הפסדיו בגין עסקה זו היו גדולים אף יותר: הפסדים בגין המעבר למפעל למישור אדומים, הפסדי עמלות למשווק, הוצאות פרסום ועוד (בע' 79). ממסמכי הבנק, ומחילופי מכתבים שניהל עם התובעת עולה, כי הבנק שקל שיקולים עסקיים בקשר למתן האשראי לתובעת, ובהקשר זה אף ערך, כאמור, פגישות עם נציגי התובעת וניהל עמם משא ומתן מסחרי מפורט (נספחי י' למוצגי הבנק). בשנת 1999, בטרם העניק הבנק לתובעת הלוואות ארוכות טווח, הגישה התובעת לבנק "תכנית הבראה", אשר כללה, בין השאר, סגירה של אחד מסניפיה, הקטנת מצבת כוח האדם במפעל, העמקת הגבייה מלקוחות המפעל, הקטנת מלאי חומרי גלם ועוד. בהתבסס על תוכנית זו, ביקשה התובעת את ההלוואות ארוכות הטווח, אשר ניתנו לה זמן קצר לאחר מכן (מכתב התובעת מיום 15.9.99, נספח 20 לתצהיר אלי סאן). 26. משלא הוכח כי הבנק חייב היה להעמיד לתובעת הלוואה ארוכת טווח במועד לו טענה, ממילא לא הפר הבנק את חובת הגילוי ביחס לחובה נטענת זו. נוסיף, כי מנהלי התובעות אינם לקוחות חסרי הבנה עסקית, אלא אנשי עסקים המנהלים עסקיהם שנים רבות, אשר ניהלו עם הבנק משא ומתן בקשר למתן ההלוואות, ונעזרו, כאמור, לצורך כך גם בגורמים מקצועיים. מנהלי התובעות ניהלו גם חשבונות בבנקים אחרים ויש להניח כי היו מודעים לאפשרויות המימון העומדות לפניהם (ולענין היקף חובת הנאמנות של הבנק כנגזרת של סוג הלקוח ראו ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145). 27. זאת ועוד. להוכחת גובה הנזק שנגרם לה, צירפה התובעת חוות דעת מומחה של רו"ח סיגל גרינבוים. המומחית שחזרה את חשבון התובעת, באמצעות "ביטול" ההלוואות לזמן קצר שהועמדו בפועל לתובעת, ו"הזרמת" הלוואות ארוכות טווח (הלוואות לתקופה של 10 שנים), בגובה ההלוואות שהועמדו בחשבון "ובתנאים שניתנו לה בפועל על הלוואות אלה, או לחלופין בתנאים כמקובל באשראי ארוך טווח" (ע' 3 לחוות הדעת). משנמצא כי הנחת היסוד העומדת בבסיס חוות הדעת, לפיה חייב היה הבנק להעמיד לתובעת הלוואות ארוכות טווח קודם למועד בו הועמדו, לא הוכחה, ממילא אין לקבל את חוות הדעת המושתתת עליה. יחד עם זאת, בחקירת המומחית נתברר כי נפלו בחוות דעתה טעויות מהותיות שיש בהן כדי לאיין את חוות הדעת כולה. ראשית, המומחית ביטלה באופן גורף, וללא כל הבחנה, את כל ההלוואות שקיבלה התובעת מן הבנק בתקופה הנבדקת, על כל סוגיהן, לרבות הלוואות במט"ח שנטלה התובעת לצורך עסקיה, ללא כל בדיקה פרטנית וללא הנמקה (בע' 62-63). שנית ובהמשך לכך, חוות הדעת נערכה תוך התעלמות מבקשות התובעת מהבנק ומצרכי האשראי שלה בזמן אמת, מבלי שהוכח כי הלוואות לטווח ארוך, הן ורק הן, היו ההלוואות העדיפות לתובעת באותה תקופה. שלישית, המומחית ערכה את החישוב החל מיום 1.1.96, על אף שאין חולק כי הנכס שועבד לבנק בשנת 98', ולכן גם לשיטת המומחית לא ניתן היה להעמיד לתובעת הלוואה לטווח ארוך לפני שנת 98' (בע' 64, וראה גם עדות שריר בע' 45). רביעית, המומחית לא התייחסה בחוות דעתה לעמלת פירעון מוקדם של ההלוואות ארוכות הטווח, כאשר בפועל, גם על פי חוות דעתה, ביצעה פירעון מוקדם של ההלוואות (בע' 66). וראו מעדות המומחית: ש. "הלקוח היה זקוק למט"ח כי היו לו עסקאות במט"ח ויש לו בקשות לכך. את אומרת ביטלתי כי יש נכס נדלני....? ת. לפי צרכי האשראי אפשר להעמיד מכלול של סוגי אשראי, גם אשראי מט"ח וגם אשראי לטווח ארוך. אפשר גם וגם.... אני ביטלתי את כל ההלוואות שהלקוח קיבל ובמקומן העמדתי הלוואות ארוכות טווח. יכול להיות שהוא גם זקוק לאשראי במט"ח" (בע' 62- 63). "ש. מה שעשית לא התחשבת בשום נתון, אלא לקחת את כל ההלוואות לזמן קצר, כפי שכתוב בחוות הדעת שלך וגם את כל ההלוואות גלם במט"ח וגם את ההלוואות, וגם את שלושת ההלוואות שניתנו בנובמבר 99' לזמן ארוך, גם אותן ביטלת - הכל? ת. שחזרתי את החשבון מחדש. לא רציתי להגדיל את מסגרת האשראי. על כן בוטלו כל ההלוואות שהיו בחשבון. ש. ביטלת את כל ההלוואות באופן טוטאלי לסוגיהן? ת. כן. והעמדתי במקומן הלוואות חדשות, ארוכות טווח". (בע' 65). ש. "האם היו בקשות קצרות טווח לאשראי במט"ח? ת. היו בקשות. ש. מהן התעלמת? ת. כן. רציתי לעמוד באותה מסגרת אשראי שהבנק נתן ללקוח" (בע' 66). המומחית יצרה, למעשה, חשבון בדיוני, חסר תשתית עובדתית המעוגנת בנתוני התובעת (ולא רק בהתייחס לאורך ההלוואות שניתנו לה), ולפיכך לא ניתן לקבל את חוות דעתה (ראו לעניין זה ע"א 5578/08 אירידיום בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 27.12.11). 28. לאור כל האמור לעיל, דין עילתה הראשונה של התובעת להידחות. מכירת הנכס 29. התובעות מוסיפות וטוענות, כי הבנק הפעיל עליהן לחצים כבדים לפירעון חובות התובעת. הלחץ הנטען התבטא בצמצום האשראי שניתן לתובעת, אי כיבוד המחאות שמשכה על אף שחרגה ממסגרת האשראי בסכום נמוך, ולמרות שהבנק איפשר לה בעבר לחרוג ממסגרת האשראי. כתוצאה מאי כיבוד ההמחאות, הוגבל חשבונה של התובעת ונגרמו לה נזקים. טענתן המרכזית של התובעות בהקשר זה היא, כי בשל לחצי הבנק נאלצה התובעת 2 למכור ביום 29.9.05 את הנכס, אשר שועבד להבטחת פירעון חובות התובעת, במחיר הפסד של 1,000,000 דולר, בעת שערכו האמיתי עמד ע"ס 1,400,000 דולר. כתוצאה מכך נגרם לתובעות נזק בסכום של 400,000 דולר. לתמיכת טענתן זו, הגישו התובעות חוות דעת שמאית של מר יוסי אגסי מיום 20.5.07 על פיה, אומדן שוויו של הנכס, נכון ליום מכירת הנכס, 29.9.05, היה בסך 1,400,000 דולר. 30. יש לדחות את טענת התובעות, הן בשל כך שלא הוכח כי הבנק לחץ על התובעות לפרוע את חובותיהן באופן שאינו עולה עם הדין, הן בשל כך שלא הוכח כי הנכס נמכר בחיפזון בשל לחצי הבנק, והן בשל כך שלא הוכח כי הנכס נמכר במחיר הפסד ביחס לשוויו הריאלי במועד מכירתו. 31. ראשית, התובעת לא העלתה כל טענה מבוררת ביחס לסירובן של המחאות שמשכה. למעט טענה כללית בענין זה, לא הובא כל פירוט לטענתה זו, ואף לא היה חולק כי התובעת אכן חרגה ממסגרת האשראי שאושרה לה. יוסף בקצרה כי הפסיקה הכירה בזכותו של בנק לשקול באם להסכים למשיכת יתר פלונית, מעבר למסגרת האשראי המאושרת, במטרה להבטיח לעצמו את החזרת כספי האשראי שהוא נותן ללקוחו (ראה עניין אלתית, בע' 684). יתר על כן, נקבע כי מתן אשראי חריג בעבר אינו יכול להטיל חובה על הבנק להעניק אשראי חדש (ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש. שיווק בע"מ, מיום 11.11.99), וכי חובתו הציבורית של הבנק היא להקפיד כי מסגרת האשראי תישמר (רע"א 9374/04 אי. אנד.ג'י מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 11.11.04). בענייננו, התובעת לא הניחה, כאמור, כל תשתית עובדתית לטענתה כי הבנק פעל שלא כדין, בנסיבות בהן היא מודה כי חרגה מן המסגרת המאושרת, ואינה חולקת על כך שהבנק רשאי היה לנקוט נגדה צעדים מתאימים על מנת לגבות את חובו (בע' 136). התובעת אף לא נקטה בכל הליך משפטי לביטול ההגבלה שהוטלה על חשבונה בבנק בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981. 32. אף לא הוכח כי הנכס נמכר ע"י התובעות בשל לחץ בלתי סביר מצד הבנק. ראשית, לא הוכח כי הבנק לחץ על התובעות למכור דווקא את הנכס לצורך פירעון חובות התובעת. התובעות הציגו מכתבי התראה ששלח להן הבנק בדרישה לפירעון חובות התובעת, שאם לא כן ינקוט הבנק "בצעדים משפטיים מקיפים" (ת/1, ת/2). אולם אין במכתבים אלו דרישה לפירעון החוב באמצעות מכירת הנכס דווקא. כך גם טענה גב' נחמה ועקנין, נציגת הבנק: ת. אנו מאוד לחצנו על הלקוח להקטין את החוב ולנהל את החשבון במסגרות, ללא חריגות. לא לחצנו למכור את הנכס. ההפך הוא הנכון. הלקוח בעצמו הודיע לנו, מיוזמתו, עוד כמה שנים קודם לכן, נדמה לי בשנת 2003, אך אני לא מתחייבת על התאריך הזה, כי בכוונתו למכור את הנכס. המכתב דרישה זה בא להביע את דרישתנו להסדיר את החוב..." (בע' 96). ואכן, במכתב מיום 26.11.03 ששלחה התובעת לבנק נכתב כי "אנו הצענו את הבניין ברח' אגריפס למכירה, ואני מקוה ומאמין שתוך זמן קצר הבנין ימכר ונשלם את כל החובות שלנו לבנק" (נספח טז1 לתצהירי הבנק). מכאן כי היוזמה לכיסוי החובות באמצעות מכירת הנכס הייתה של התובעת. שנית, אין חולק כי התובעות הציעו את הנכס למכירה כבר במהלך חודש נובמבר 2003, וכי הנכס נמכר לחברת אינסטנט פאבליש ישראל בע"מ ביום 29.9.05. מכאן, כי עמדו לרשות התובעות שנתיים ימים למכירת הנכס. התובעות לא הבהירו כיצד תקופת זמן של כשנתיים עולה בקנה אחד עם לחץ בלתי סביר מצד הבנק. שלישית, במהלך שנת 2004 ניהלו התובעות משא ומתן עם בנק אחר, כדי להעביר אליו את שיעבוד הנכס, ולסלק את חוב התובעת לבנק (מכתב התובעת מיום 10.8.04, נספח ט"ז(3) למוצגי הבנק). גם בכך יש חיזוק לטענת הבנק כי דרש את תשלום החוב, ולאו דווקא את מכירת הנכס. רביעית, התובעת שלחה לבנק מספר מכתבים, במהלך שנת 2005, לפיהם היא מקיימת מגעים למכירת הנכס עם מספר רוכשים פוטנציאליים, וכי היא עומדת בפני חתימה על הסכם מכר. התובעת אף צירפה למכתביה טיוטות של הסכמי המכר שהוחלפו בינה לבין אותם רוכשים פוטנציאליים, בעקבותיהם הוציא הבנק, לבקשת התובעת, מספר כתבי כוונות במועדים שונים, על מנת לאפשר לה למכור את הנכס (נספחים יח, יט, כ וכב למוצגי הבנק). טיוטות אלה מעידות על מכירתו של הנכס בתנאי השוק. חמישית, התובעות לא טענו, עד להגשת התביעה, כי הן נאלצות למכור את הנכס במחיר הנמוך משוויו. יתר על כן, גם בתקופת מכירתו של הנכס, פעלו התובעות בלוויו של יועץ פיננסי, מר גיל משה מחברת נצרים, אשר ליווה את מר סאן גם בפגישותיו בבנק (ראה נספח י"ז לנספחי הבנק, עדות אלי סאן, בע' 82, ועדות גב' נחמה ועקנין, מטעם הבנק, בע' 102). יוסף לענין זה כי אין לשעות לטענתו של מר סאן לפיה במועד מכירת הנכס היה רחוב אגריפס, בו שוכן הנכס, בשיפוצים, אשר השפיעו על שוויו של הנכס, אשר הועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית. 33. ולבסוף, הוכח כי הפער בין אומדן ערך הנכס בעת מכירתו, לבין המחיר בו נמכר, אינו כטענת התובעות. כאמור, התובעת הגישה לבית המשפט חוות דעת מומחה של השמאי מר יוסי אגסי מיום 20.5.07 על פיה אומדן שוויו של הנכס, נכון ליום מכירת הנכס, 29.9.05, היה בסך 1,400,000 דולר. בעת הדיון התברר כי במהלך חודש אוגוסט 2004 ערכה התובעת חוות דעת שמאית לנכס, אותה שלחה לבנק בצירוף מכתב בו בישרה כי נמצא קונה רציני לנכס. בחוות הדעת נקבע כי שווי הנכס, נכון לאותו מועד הוא 1,217,905 דולר (נספח יז למוצגי הבנק- חוו"ד השמאי יואל גנני). הבנק הציג מצדו את חוות דעתו של השמאי גיורא אנגלהרט, אשר נערכה, לבקשת רוכשת הנכס, חברת אינסטנט פאבליש ישראל בע"מ, ביום 26.10.05, כחודש לאחר שרכשה את הנכס (ת/4). על פי חוות דעת זו, הוערך שוויו של הנכס בסך 1,185,000 דולר בלבד. הפער קטן עוד יותר לאור העובדה כי על פי הסכם מכר הנכס מן התובעות לאינסטנט פאבליש, חל היטל ההשבחה (כ-85,000 דולר) על הקונה (ראו ס' 11 להסכם המכר, וע' 14 לחוות הדעת אנגלהרט ת/4). 34. מכל המקובץ עולה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה כי הנכס נמכר במחיר הפסד בשל לחץ שהופעל עליה שלא כדין ע"י הבנק. סוף דבר 35. סוף דבר, דינה של התביעה להידחות. נוכח סכום התביעה, וההליכים שנתקיימו בה, ישלמו התובעות לנתבע את הוצאות ההליך בסך 100,000 ₪. הנני מורה על חילוט הערבות הבנקאית שהופקדה ע"י התובעות להבטחת הוצאות הנתבע. הערבות תועבר לנתבע, באמצעות בא כוחו, לצורך מימושה. אשראי