מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין הונאת השקעות: זוהי תובענה לפסיקת פיצויים, בה נטען כי הנתבע הונה את התובע בהשקעות שהשניים היו מעורבים בהן, וגרם לתובע נזק בשיעור של 12,809,167 ₪. תמצית העובדות הצריכות לעניין התובע והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הם אנשי עסקים. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא חברה זרה המצויה בשליטתו ובניהולו של הנתבע. בחודש אוקטובר 2003 לערך, נפגשו התובע והנתבע מספר פעמים, ודנו בהצעת הנתבע לבצע עסקת השקעה משותפת בעסקת פיקדון מובנה בבנק הפועלים בשוויץ (להלן: "הבנק"). על פי הנטען בתובענה, השניים סיכמו כי התובע ילווה לנתבע סך של 1,150,000$ שישמשו את הנתבע כהון עצמי להשקעה בפיקדון מובנה, שיעמוד על סכום גבוה יותר באופן ניכר, כאשר את הפער יממן הנתבע. המימון יעשה באמצעות כספים שישקיע הנתבע ממקורותיו, והלכה למעשה באמצעות הלוואה ממנפת שיטול מהבנק. יצויין כבר עתה כי, הנתבע חולק על התובע בעניין זה וטוען כי לא היה מדובר בהלוואה אותה נתן התובע, כי אם בהשקעה משותפת. מכל מקום, עסקת הפיקדון המובנה (להלן: "הפיקדון הראשון") היתה השקעה מבנית המניבה ריבית שנתית בשיעור 8.25% לשנה שתקופתה המקיסאלית היא 12 שנה. ואולם, על פי תנאי ההשקעה הגורם המנפיק רשאי היה להביא לסיומה זמן רב לפני סוף התקופה המקסימאלית. בין הצדדים סוכם כי בתמורה להעברת כספי התובע לנתבע, יהא הראשון זכאי לריבית שנתית בשיעור של 13% (בנוסף להחזר הקרן - הסכום שהעביר), כאשר התמורה תשולם במועד פרעון הפיקדון. עוד סוכם כי את פירות הפיקדון, ככל שיהיו, יקבל הנתבע. ההשקעה בפיקדון הראשון החלה במהלך חודש אוקטובר 2003, וביום 9.10.03 חתם הנתבע על כתב הוראות בלתי חוזרות (נספח ב' לתצהיר התובע) במסגרתו הורה לבנק להעביר לחשבון התובע את הסך של 1,150,000$ בצירוף ריבית בשיעור של 13% לשנה, עם סיומו של הפיקדון הראשון (להלן: "כתב ההוראות"). יצוין כי הצדדים חלוקים גם בשאלה האם אמנם שלח הנתבע את כתב ההוראות לבנק, אם לאו. ביום 15.7.05, קרוב לשנתיים לאחר שהפקידו הצדדים את הכספים, התבצע פדיון מוקדם לפיקדון, ובעקבות זאת התקבלו בחשבון הנתבע כספי ההשקעה בצירוף הריבית שנצברה עד לאותו מועד. הצדדים חלוקים בשאלה האם אמנם ידע התובע על הפדיון המוקדם. מכל מקום, הנתבע החליט להשקיע את הסכומים שנתקבלו עם פדיון הפיקדון הראשון, בפיקדון מובנה נוסף, שהורכב מהון עצמי בשיעור של כמיליון אירו, שאותו מינף בהלוואה מהבנק בשיעור של 4,000,000 אירו, אותה נטלה הנתבעת ביום 22.8.05 (להלן: "הפיקדון השני"). ביום 9.11.05 שיגרו באי-כח התובע מכתב לנתבע, שכותרתו "התראה לפני נקיטת הליכים", ובו קבלו על כך שבניגוד לסיכום בין הצדדים, הנתבע לא הודיע לתובע על פדיון הפיקדון הראשון, ולא זו בלבד שהנתבע נמנע מלהחזיר לתובע את הכספים שהגיעו לו באותה עת, הוא אף השקיע אותם בפיקדון המובנה השני, ללא ידיעתו והסכמתו של התובע. בעקבות משלוח המכתב דלעיל, התקיימה ביום 13.11.05 פגישה בין הנתבע ואביו, מר זאב X, עם עו"ד יעקב וינרוט (להלן: "עו"ד וינרוט"), בנו של התובע ומר מרדכי פולק, גיסו של התובע (להלן: "הפגישה"). הצדדים אמנם חלוקים על תכנים שהועלו בפגישה, אולם בסיומה, לאחר שהצטרף התובע עצמו, חתמו על הסכם בן שני עמודים שבו סוכם, בין היתר, כי הזכויות בכספי הפיקדון השני יוחזקו (וירשמו) מעתה ואילך על ידי התובע, באופן שלאחר שיסתיים הפיקדון השני, ינכה התובע סכום של 1,150,000$ בצירוף ריבית שנתית בשעור 13% לשנה החל מיום 14.10.03 ועד למועד התשלום בפועל, וכן ינכה התובע הוצאות נוספות בסך של 5,000$. בהסכם נקבע כי את היתרה יעביר התובע לחשבון הנתבעת (להלן: "הסכם הפיקדון השני" או "ההסכם"). על ההסכם חתמו התובע והנתבע. כדי לממן את סכום הפקדון השני במלואו, חתם התובע ביום 16.11.05 (ולא הנתבע) על הסכם הלוואה עם הבנק בסך 3,924,000 אירו להשקעה בפיקדון השני. התובע חתם גם על כתבי התחייבות וערבויות צולבות שלו ושל חברות בשליטתו להבטחת חוב ההלוואה (נספח י"ד לתצהיר התובע). במקביל, העמיד הנתבע בטוחה בסך של 100,000 אירו עד ליום 9.9.06 (נספח 11 לתצהיר הנתבע). ביום 23.11.05 העביר הנתבע את הפיקדון השני לשליטתו של התובע. ביום 9.12.05 פרעה הנתבעת את ההלוואה שנטלה בסך כ-4 מיליון אירו. מאוחר יותר, בעקבות שינויים שחלו בעיני הבנק בנוגע לכיסוי ההלוואה בבטחונות ראויים, שיגר הבנק לתובע ביום 8.3.07 הודעה, לפיה עליו להוסיף ולהעמיד בטוחה לכיסוי ההלוואה שניטלה במסגרת עסקת הפיקדון. לתובע התברר כי הפיקדון השני הפסדי וכי שוויו נכון ליום 17.4.07 עמד על כ-3,310,000 אירו בלבד. יתרת סכום ההלוואה שנלקחה לשם מימון הפיקדון, עמדה נכון ליום 12.3.07, על סך 3,731,765 אירו. דהיינו, שווי הפיקדון עמד על סך של כ-421,765 אירו מתחת ליתרת סכום ההלוואה. לטענת התובע, לא זו בלבד שהנתבע לא הסכים לקבל על עצמו את האחריות על "הסיכון" בהשקעה, אלא שהתובע גילה כי הנתבע הונה אותו בכך שלא הפקיד בפיקדון השני את כל הכספים שהועברו אליו בעקבות פדיון הפיקדון הראשון, אלא נטל לעצמו חלק מן הכספים. בעקבות גילויים ואירועים אלה, שיגרו ביום 1.5.07 ב"כ התובע מכתב לנתבע ובו דרשו מהנתבע ליטול את הפיקדון השני ולהפקיד את הביטחונות הנדרשים, וכן להחזיר את סכום ההלוואה בסך 1,150,000$ בתוספת הריבית שהוסכמה. עוד נאמר במכתב כי, אם הנתבע לא יעשה כן יודיע התובע לבנק על מכירת הפיקדון על מנת להקטין את הנזק, וכן ינקוט הליכים נדרשים נגד הנתבע. ביום 6.6.07, לאחר שהנתבע לא השיב למכתב דלעיל, ובעקבות שיחות שקיים עם הנתבע וב"כ בהן התנגד ללקיחת האחריות על הפיקדון, נתן התובע הוראה לבנק למכור את הפיקדון, במטרה לעצור, לדבריו, את ההפסדים שנגרמו ועל מנת להימנע מהעמדת בטחונות נוספים לבנק. עם המכירה הסתכמו כספי הפיקדון בסך של 1,807,500 אירו. ביום 11.6.07 קיבל התובע הודעה מהבנק לפיה הפיקדון השני נמכר בכ- 3,192,500 אירו. בנוסף, נמסר לו כי הגירעון בחשבון למועד זה עמד על כ- 733,690 דולר וכן שהבנק העביר סך של כ- 685,621 דולר מחשבונות פרטיים אחרים של התובע לכיסוי חלק מהגירעון הנ"ל. לאחר פעולה זו, יתרת הגירעון עמדה על סך של כ- 55,818 דולר. ביום 9.6.09, כשנתיים לאחר שהתובע מכר את הפיקדון השני במכירה מוקדמת, בוצע פדיון מוקדם של הפיקדון. לאור האירועים לעיל, הגיש התובע תובענה זו לפיצוי בסך 12,807,167 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו, כפי שיפורט בהמשך. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו עיקול זמני בסכום התביעה. ביום 23.9.09 ניתן צו עיקול זמני על נכסי המבקש. בקשה לביטול צו העיקול נדחתה בהחלטת כב' השופטת ורדה פלאוט מיום 23.3.10. תמצית טענות הצדדים טענות התובע התובע טוען כי הוא הלווה לנתבע כספים כדי שהנתבע יבצע בהם השקעה ממונפת לטווח קצר, כאשר הנתבע התחייב להשיב לתובע את הכספים בצירוף ריבית מוסכמת במועד פדיון הפיקדון הראשון. לטענתו, הנתבע הונה אותו בכל הנוגע לפיקדון הראשון בכך שבשלב ראשון לא העביר לבנק את כתב ההוראות, ולאחר שהשתחררו כספי הפיקדון הראשון בפדיון מוקדם, השקיע הנתבע את כספי התובע בפיקדון השני - ללא ידיעתו והסכמתו של התובע. נטען, כי משהבין התובע כי כספיו כבר הושקעו בפיקדון השני ולא ניתן לקבלם בחזרה, נאלץ להסכים להשתתף בפיקדון השני, כאשר לטענתו סוכם כי ההבדל היחיד בין הפיקדונות, הוא שמבחינה פורמאלית הפיקדון השני יהא רשום על שמו של התובע. זאת, לטענת התובע, במטרה שהנתבע לא יוכל להשתמש שוב בכספי התובע לאחר פדיון הפיקדון בלא מעורבותו וידיעתו של התובע. לטענת התובע, משהתגלה כי הפיקדון השני הוא הפסדי והבנק דרש לקבל בטחונות נוספים להלוואה, פנה לנתבע, אותו ראה אחראי למשמעויות ההתפתחות האמורה, אלא שהנתבע סירב לקחת אחריות על ההלוואה והפיקדון. בעניין זה נטען כי, הטענה לפיה מדובר בהשקעה משותפת שבמסגרתה התובע הוא שנדרש לשלם על ההלוואה ולשאת באחריות להעמדת הבטחונות לה, מנוגדת להסכם בין הצדדים, אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמות שבעל-פה עובר לעיסקת הפיקדון הראשון ואף עומדת בניגוד לכל הגיון כלכלי. התובע טוען כי התנהלותו של הנתבע לא הותירה בידיו אפשרות מלבד מכירתו המוקדמת של הפיקדון, זאת לשם הקטנת הנזקים ככל הניתן. התובע טוען כי הוא זכאי לפירעון מיידי של הכספים שהעמיד לטובת הנתבע, בצירוף ריבית שנתית בשיעור 13% החל מחודש אוקטובר 2003 ועד למועד הפירעון המלא בפועל. בנוסף, טוען התובע כי הוא זכאי להשבה מלאה של כל הסכומים שנתפסו על ידי הבנק במהלך תקופת הפיקדון השני. נזקי התובע מסתמכים בסכום של 12,809,167 ₪. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, בין התובע לנתבע אין כל יריבות שכן ההתקשרות כולה נעשתה בין התובע לנתבעת, שהיא אישיות משפטית נפרדת מהנתבע. לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי, לא הטעו או רימו התובע באופן כלשהו, אלא נהגו בהגינות וביושר לכל אורך הדרך. נטען כי אילו היה ממש בתביעה, לא היה משתהה התובע במשך כ-3 שנים עד להגשתה. הנתבעים טוענים כי ההשקעה בשני הפקדונות הייתה השקעה משותפת של הצדדים, ואין ממש בטענת התובע כאילו הוא העמיד לרשות הנתבע הלוואה המנותקת מעסקאות הפקדונות. הנתבעים כופרים בטענת התובע לפיה הנתבע הונה אותו לאחר פדיון הפיקדון הראשון, וטוענים כי ממילא מנוע התובע מלהעלות טענות בנוגע לפיקדון זה לאחר שהחליט להתקשר עם הנתבעת בהסכם השקעה נוסף. לטענת הנתבעים, התובע הוא שהפר את ההסכמות וההתחייבויות בין הצדדים הנוגעות לפיקדון השני, בכך שמכר את הפיקדון ולא המתין עד למועד פרעון הפיקדון כאמור בהסכם. בעניין זה נטען כי, אין ממש בטענתו של התובע לפיה הבעלות על הפיקדון השני נרשמה על שמו באופן פורמאלי בלבד, ונטען כי התובע מנסה להתנער מאחריותו, המעוגנת בהסכם ההלוואה שעליו חתם, לתשלום הריבית להלוואה והעמדת ערבויות לפי דרישת הבנק. דיון והכרעה בפתח הדיון אציין כי התובע אמנם העלה בכתב התביעה טענות כלליות בדבר מרמה והצגת מצגים כוזבים (סעיף 61 לכתב התביעה), אולם טענות אלו נזנחו בסיכומיו, וממילא לא ביסס התובע את התשתית המשפטית והעובדתית הנדרשות להוכחתן. עיקר המחלוקת הרלוונטי לתובענה זו נוגע למישור ההסכמי שבין הצדדים בכל הנוגע לפיקדון השני. בטרם אדרש לבחינת הטענות לגופן, אתייחס בקצרה לטענת העדר היריבות של התובע, אותה העלו הנתבעים. לטענת הנתבעים, מערכת היחסים שהתגבשה בין הצדדים הייתה בין התובע לנתבעת בלבד. איני מקבל טענה זו. אין חולק כי ההתקשרות בין הצדדים היתה מבוססת על יחסי אמון אישיים שהיו לתובע ולנתבע קודם לכן, וכי הנתבע חתם בעצמו, וללא חתימת הנתבעת, על מסמכים מרכזיים הנוגעים להתקשרות בין הצדדים, ביניהם כתב ההוראות שלטענתו העביר לבנק, והסכם הפיקדון השני - שלמעשה די בו כדי ליצור יריבות ישירה בין הנתבע לתובע. בנסיבות אלו, לא יהיה נכון לקבוע כי בין הנתבע לתובע לא קיימת יריבות. אפנה, אפוא, לבחינת טענות התובע לגופן. הנסיבות שלפני כריתת ההסכם השני - הפיקדון הראשון הצדדים מתייחסים בפירוט רב לנסיבות הנוגעות להשקעה בפיקדון הראשון, ובעיקר לאופי מערכת היחסים העסקית ביניהם. אמנם, במסגרת כתבי הטענות העלה התובע טענות נגד הנתבע הן מישור החוזי והן במישור הנזיקי, אולם לאלה אין עוד משמעות של ממש לענייננו. כל זאת, משום שלאחר העלאתן ולמרות חומרתן של הטענות, הצדדים הגיעו להסכמות חדשות אותן מימשו בפועל, וממילא יש לראות את התובע כמי שמחל על כל טענה שאפשר והייתה לו קודם להתקשרות החדשה. בתוך כך, התובע, משיקוליו, ויתר על נקיטת הליך משפטי נגד הנתבע, והתקשר עימו בהסכם הפיקדון השני. סעיף 8 להסכם זה עוסק בטענותיו של התובע ביחס לפיקדון הראשון וקובע כי: "בכפוף לביצוע האמור לעיל במלואו, לא תהא לY כל טענה כלפי X בגין ההשקעה בעסקת ה- "Structure" והאמור לעיל יהווה מיצוי של טענותיו של Y במכתבו לX מיום 9.11.05." מהאמור לעיל עולה כי רק אם ייקבע שהנתבע הפר את ההסכם השני, אפשר ונכון יהיה לבחון את טענות התובע באשר לפיקדון הראשון. עם זאת, בכל מקרה ראוי להתייחס להתנהלות הצדדים בבמהלך תקופת הפיקדון הראשון, שיש בה כדי לסייע בהבנת הרקע לעריכת הסכם הפיקדון השני. הצדדים, למעשה, אינם חלוקים בעניין אופי ההתקשרות באשר לפיקדון הראשון. על פי תנאי התקשרות זו, העביר התובע לנתבע כספים, אותם צירף הנתבע לכספים ממקורותיו (בעיקר מהלוואה שלקח מהבנק) והשקיע אותם בפיקדון. עיקר המחלוקת נוגע, אפוא, להתנהלות הנתבע במועד פידיון הפיקדון. בסוגיה זו אני מקבל את עמדת התובע, שטוען כי הנתבע הפר את ההסכם עימו, שעה שבמקום להחזיר לתובע את חלקו בהשקעה בצירוף ריבית בשיעור 13% לשנה - השקיע הנתבע כספים אלה, מבלי ליידע את התובע, בפיקדון השני. הנתבע טוען כי במועד ההשקעה בפיקדון הראשון העביר כתב הוראות לבנק (נספח ב' לתצהיר התובע), שלפיו הבנק נדרש להעביר לתובע את כספיו במועד פדיון הפיקדון. אולם, מהתייחסות הבנק למסמך זה, כפי שהועלתה במכתב שנשלח לתובע (נספח ט' לתצהיר התובע), עולה כי הבנק לא קיבל לידיו את המסמך, וכי החותמת שעל המסמך אינה החותמת המקורית של הבנק, וממילא אין למסמך זה תוקף מחייב ללא צירוף חתימותיהם של שני מורשים. לא זו בלבד שנוכח האמור לעיל קיים ספק רב אם אמנם נשלח כתב ההוראות לבנק, הרי שגם העובדה שהבנק לא העביר בפועל את הכספים לתובע, מדברת בעד עצמה. במקום להעביר את הכספים לתובע, פעל הבנק על פי הנחייתו של הנתבע והשקיע את הכספים כולם, לרבות את אלה שייצגו את הסכום שהעמיד התובע לידי הנתבע, בפיקדון השני. הנתבע טוען כי, בנקודה זו כי הבין מהבנקאי עימו עבד, כי האחרון קיבל אישור מהבנקאי מטעם התובע להשקיע את הכספים בפיקדון נוסף, ושלפיכך פעל הנתבע מתוך הבנה כי התובע מעוניין בהשקעה הנוספת (עמ' 119 שורה 1 ואילך לפרוטוקול). טענה זו נראית על פניה תמוהה, וממילא לא הוכחה. על אף שהנתבע עצמו טוען כי שיחה זו הוקלטה על-ידי הבנק, הוא כלל לא ביקש לקבל לידיו עותק מהקלטה זו, וממילא לא המציאה כראיה במשפט (עמ' 121 שורה 1 ואילך לפרוטוקול). בנסיבות אלו, אני מקבל, כאמור, את גרסתו של התובע לפיה הנתבע השקיע את כספי התובע בפיקדון השני ללא ידיעתו והסכמתו. עם זאת, מאחר שהסכים התובע, משיקוליו, להתקשר עם הנתבע בהסכם נוסף, ולאור האמור לעיל, יש לבחון האם זכאי התובע עתה - בעקבות האירועים שתוארו לעיל ואשר במסגרתם הורה לבנק לפדות ולשלם לידיו את כספי יתרת הפיקדון שהפך בינתיים להפסדי - לכספי השקעתו בתוספת ריבית במלואם. זאת, בין אם כתוצאה מכך שהנתבע הפר את הסכם הפיקדון השני (בסירובו להיענות לדרישות התובע), ובין אם כתוצאה מכך שזכות זו התגבשה ממילא לאחר מכירתו המוקדמת של הפיקדון. הסכם הפיקדון השני ההסכם שנערך בין הצדדים, היווה את הבסיס להתקשרות בפיקדון השני. השאלות הדרושות להכרעה הן אלה: האם זכאותו של התובע להשבת כספיו קמה כתוצאה מהפרת ההסכם על-ידי הנתבע, בכך שסירב ליטול אחריות על הפיקדון ועל ההלוואה לאחר דרישת הבנק להוספת בטוחות נוספות כנגד ההלוואה. ככל שהתשובה על שאלה זו שלילית, יש לבחון האם בכל מקרה מחויב הנתבע להשיב את כספי התובע בתוספת ריבית מלאה מעת שהפיקדון נמכר במכירה מוקדמת. אבחן ראשית את השאלה הראשונה. לטענת התובע, הפר הנתבע את ההסכם בכך שסירב ליטול על עצמו את האחריות על הפיקדון, כאשר התגלה לתובע שהפיקדון הפסדי והבנק דורש ערבויות נוספות כנגד ההלוואה. יצויין כי, התובע העלה טענה נוספת בהקשר זה הנוגעת לפער בין שיעור ההלוואה שנטל הנתבע כמינוף לפיקדון השני, לבין שיעור ההלוואה שהציג לתובע. אולם, אין בעניין זה כדי להשפיע על בחינת האחריות על הפיקדון ועל ההלוואה שנטל התובע לאחר מכן. יש לבחון, אם כן, האם אמנם הוכיח התובע כי נמצאה בידיו עילה לדרישה כי האחריות על הפיקדון ועל ההלוואה תהא על כתפי הנתבע בנסיבות שנוצרו - בעקבות דרישותיו העדכניות (ואולי הבלתי צפויות) של הבנק. כדי לבחון שאלה זו אביא להלן את הסעיפים העיקריים מתוך ההסכם: X ידאג להעביר את מלוא ההשקעה ב- Structure החדש לחשבונו של Y שיפתח בבנק הפועלים בשוויץ, כשההשקעה נקיה מכל זכות ושעבוד, אך כפופה לזכותו של הבנק בגין יתרת ההלווואה שהעמיד לX לצורך מימון חלק מן ההשקעה ב- Sturcture החדש. לשם כך יפתח Y חשבון בבנק הפועלים שוויץ לצורך עסקה זו בלבד (להלן: "חשבון Y") וימסור הודעה על מספר החשבון לעו"ד בועז אדלשטיין. עו"ד אדלשטיין ישלים את מספר חשבון Y על גבי דף ההוראות החתום על ידי X (המצורף להסכם זה וישלח אותו באמצעות פקסימיליה לבנק). העברת ההשקעה ב- Structure החדש לחשבון Y מהווה התחיבות יסודית של X. לשם כך יפנה X ללא דיחוי לבנק הפועלים בשוויץ וידאג להעברת ה- Structure החדש לחשבון Y ויעשה כל פעולה שתהא דרושה מצד הבנק ומצד כל גורם רלבנטי לצורך העברת ההשקעה. Y יחזיק את ההשקעה ב- Structure החדש בחשבונו עד המועד שבו יבוצע recall ל- Structure החדש או עד למועד סיום ה- Sturcture החדש (המוקדם מביניהם). הריביות שיגיעו לחשבון Y בגין ה- Structure החדש ישמשו לשם הקטנת סכומי ההלוואה אותם נטל X לשם מימון חלק מן ההשקעה ב- Structure החדש." סעיף 6 עוסק בפדיון הפיקדון השני וקובע כלדקמן: "מתוך עשרה ימי עסקים מעת שנודע לY על סיום ה- Structure החדש יפעל Y כדלהלן: מתוך הכספים שיגיעו לחשבון Y עקב פדיון ה- Structure החדש ינכה Y סכום של 1,150,000 דולר ארה"ב בצירוף ריבית שנתית בשעור של 13% לשנה החל מיום 14.10.03 ועד למועד הניכוי בפועל. בנוסף ינכה Y סך שיהא שווה להוצאות פתיחת החשבון ודמי ניהול החשבון החל ממועד פתיחתו ועד למועד הניכוי בצירוף החזר הוצאות משפטיות בסך של 5,000 דולר ארה"ב. אם יהא צורך בהמרת מטבעות מיורו לדולר לשם בצוע התשלום האמור בס"ק א' לעיל יבצע Y את המרת המטבעות ועלות ההמרה תנוכה אף היא מכספי החשבון. יתרת כספי פדיון ה-Stucrure החדש שתיוותר בחשבון Y לאחר ביצוע הניכוי המפורט בס"ק א' וב' לעיל (ובכפוף לפירעון יתרת ההלוואה שניתנה על ידי הבנק לX לשם מימון חלק מן ההשקעה ב- Stucture החדש) - תובעב לX לחשבון GOLDENVIEW VENTURES S.A בבנק שמספרו 7072910 להסדרת ביצוע האמור ימסור Y בסמוך לאחר קבלת ההשקעה ב- Stucture החדש הוראות לבנק ויורה לבנק להעביר לX את הכספים המגיעים לו כאמור לעיל. אם וככל שהסכומים המפורטים בס"ק א' וב' יעלו על סכומי הפדיון שיועברו על ידי הבנק לחשבון Y יעביר X את ההפרש לחשבון Y בתוך עשרה ימי עסקים מעת שידרש לכך." בחינת ההסכם מלמדת כי כוונת הצדדים במועד עריכתו הייתה להמשיך את המודל העסקי שהיה נהוג בפיקדון הראשון, למעט שינוי אחד - כי הפיקדון השני יירשם מנקודה זו ואילך על שם התובע. מסקנה זו מבוססת בעיקר על האמור בסעיף 6 להסכם העוסק באופן חלוקת הכספים במועד פידיון הפיקדון. באשר להלוואה שניטלה לצורך ההשקעה בפיקדון השני - הרי שבמועד עריכת ההסכם, הייתה רשומה ההלוואה על שם הנתבע, כפי שנעשה בפיקדון הראשון. לפיכך, במצב דברים זה, יכול היה להתקיים ספק רב אם בעצם הסכמת הצדדים שהפיקדון יירשם מעתה על שם התובע, היה כדי להעביר גם את האחריות על ההלוואה לכתפי התובע. עם זאת, לאחר עריכת ההסכם, לא הנתבע, אלא התובע דווקא היה זה שנטל על עצמו את האחריות להלוואה. התובע חתם על הסכם הלוואה ועל כתבי התחייבות לבנק שאינם מותירים מקום לספק באשר לאחריותו לפרעון ההלוואה. בתוך כך, חשוב לציין כי התובע - ולא הנתבע - הוא זה שהעמיד את כל הבטחונות להבטחת לכיסוי פירעון ההלוואה מול הבנק. ראה סעיף 8 להסכם ההלוואה שעליו חתם התובע עוסק בערבויות וקובע כי: "To secure all pligations towards the Band in connection with this Credit Agreament, the Borrower's assets deposited with the Bank shall serve as collateral. In this respect the General Deed of pledge signed by the Borrower on November 14' 2005 shall be valid". הנה כי כן, מלשון הסעיף עולה כי התובע העמיד את כל נכסיו בבנק כערובה להחזר ההלוואה. והנה, במסגרת הסכם ההלוואה, אין כל התייחסות לכך שהאחריות על החזר ההלוואה תוטל על כתפי הנתבע, ששמו כלל אינו מוזכר במסגרת הסכם זה. יוצא אפוא, שבכל הנוגע למערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק, התובע, בלעדית, הוא זה שנטל את האחריות המלאה להחזר ההלואה והבטחונות לכך על כתפיו. כך בנוגע ליחסי הבנק עם הלווה. בנוסף, לא הובאה כל ראיה כדי להצביע על כך שלמרות שהתובע היה זה שהעמיד עצמו באורח מלא ולכל דבר ועניין מול הבנק, בין הצדדים בענייננו הוסכם כביכול כי ביחסיהם האחד מול השני, למרות אלה - הנתבע הוא האחראי להלוואה ולבטחונות לה. לעניין זה, אין צריך לומר כי נטל ההוכחה להראות כי נטילת ההלוואה והנשיאה בבטחונות - או בתוספת הבטחונות, כפי שדרש הבנק היו באחריות הנתבע - חל על התובע. איני סבור כי נטל זה הורם. בין הצדדים לא סוכם בכתב - לא בהסכם שערכו ולא לאחר מכן - כי האחריות על החזר ההלוואה והעמדת בטוחות (או תוספת להם ככל שיידרש הדבר) - תהיה על הנתבע. משמעות העדר הסכם כתוב בין הצדדים בנושא זה היא רבה, בעיקר נוכח נסיבות עריכת הסכם הפיקדון השני והטענות הקשות שהעלה התובע נגד הנתבע עוד קודם לעריכת הסכם זה (ראו מכתבם של באי כוח התובע שכותרתו "התראה לפני נקיטה בהליכים" שנשלח לנתבע, נספח ה' לתצהיר התובע). התובע התייחס בחקירתו הנגדית לסוגיית ההלוואה והערבויות וכך אמר: "ש. זה נכון שאתה למעשה העברת גם [את] הסטרקצ'ר על השם שלך וגם לקחת הלוואה שסילקה את ההלוואה של ניב? ת. אני יודע שהסטרקצ'ר שהיה של ניב עבר אלי, אבל לא יודע באיזה דרך. ש. המסמכים האלה (נספח יד') עליהם חתמת עבור בנק הפועלים? ת. כן. ש. ומהמסמכים האלה עולה שלקחת הלוואה חדשה ובזכות ההלוואה הזו סילקת את ההלוואה של ניב? ת. לא יודע מה כתוב במסמכים האלה. חתמתי עליהם ולא קראתי. ... ש. כמו שאמרת, אתה גם משקיע כספים, אתה יודע כשלוקחים הלוואות צריך לתת גם בטחונות לבנק - איזה בטחונות נתת פה? ת. באותו זמן הבנק לא ביקש ממני שום בטחונות. באתי אחרי שנה וחצי וראיתי שבחשבון האחר שלי חסר כסף. ש. מפנה לסעיף 8 למסמך הראשון שבנספח יד', כתוב שכל הנכסים שלך שמופקדים בבנק ישמשו כבטוחה להלוואה הזו. ת. נכון, ואני קיבלתי 40 עמודים לחתום, חתמתי עליהם, ולאחר זמן ראיתי שהכניסו לי אז את זה. הם לא אמרו לי שאני עומד לחתום על הדף הזה בין ה-40 עמודים היה גם את הדף הזה. ... ש. אני מבין מכך שבנק הפועלים בשוויץ הטעה אותך? ת. גם הם הטעו. ש. אתה איש עסקים חתמת על מסמך מבלי שאתה יודע על מה אתה חותם? ת. אמת." (עמ' 70 שורה 11 ואילך לפרוטוקול). דבריו של התובע בחקירתו הנגדית בנושא זה היו מתחמקים וממילא אין בהם כדי לספק בסיס משכנע להטלת האחריות להוספת בטחונות כפי שדרש הבנק על הנתבע. טענת התובע כי הבנק דרש ממנו כי ההלוואה תירשם על שמו (כמו גם הטלת הבטחונות על שכמו) לצורך רישום הפיקדון על שמו - אינה משנה את העובדה כי הוא נכון היה, משיקוליו, ליטול על עצמו את האחריות להלוואה - אחריות הנושאת עימה סיכון ברור. אפילו כך היה, התובע נמנע מלקבל מן הנתבע התחייבות חופפת כלפיו לזו שנתן הוא, התובע, לבנק. לפיכך, מסקנתי בעניין זה היא כי התובע לא הוכיח שהנתבע הפר את ההסכמות בין הצדדים שעה שסירב ליטול על עצמו את האחריות להלוואה, ובעיקר לדרישת הבנק להצבת בטוחות נוספות כנגדה. לאחר שהגעתי למסקנה כי לא הוכח שדרישת התובע מהנתבע ליטול את ה"סיכון" בהשקעה הייתה מוצדקת, יש לבחון האם בין כה וכה זכאי התובע לקבל את כספי ההשקעה בצירוף הריבית המוסכמת, לאחר שהתובע החליט לבצע מכירה מוקדמת. בחינת ההסכם מלמדת כי הצדדים לא התייחסו לאפשרות מכירתו המוקדמת של הפיקדון השני. סעיף 4 להסכם קובע באופן ברור כי התובע יחזיק בפיקדון השני עד המועד שבו יהיה פדיון מוקדם או עד למועד סיום הפיקדון, לפי המועד המוקדם. סעיף 6 להסכם מתייחס לאופן חלוקת הכספים רק לאחר סיום הפיקדון, ואינו מביא בחשבון אפשרות של מכירה מוקדמת. בנסיבות אלו, היה על התובע להוכיח כי קיים חסר בהסכם כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שיש להשלימו באופן שהאמור בסעיף 6, בכל הנוגע לחלוקת הכספים, יחול גם לאחר מכירה מוקדמת של הפיקדון - מכירה מוקדמת שהיה זה הוא שבחר בה, על פי שיקולי כדאיות שבחן עובר להחלטתו להפסיק את מרוץ התקופה בה הוחזק הפיקדון בידיו. התובע לא עמד בנטל זה. התובע ביקש להראות כי מדובר למעשה בהלוואה שנתן לנתבע, וכעת, לאחר שההשקעה בפיקדון הגיעה לסיומה, זכאי התובע להחזר ההלוואה בצירוף הריבית המוסכמת. איני סבור כי ניתוח זה תואם את המציאות. בהסכם הפיקדון השני שערכו הצדדים, שלניסוחו היו שותפים עורכי דינו של התובע, כספי ההשקעה של התובע אינם מוגדרים כלל כ"הלוואה". הצדדים אף מכנים בהסכם את עסקת הפיקדון הראשון כ-"השקעה משותפת". בשני הפקדונות סיכמו הצדדים כי זכאותו של התובע לכספיו תתגבש רק במועד סיום הפיקדון, והתובע היה מודע לעובדה כי מועד סיום הפיקדון עשוי להיות רק בעוד שנים רבות. להמתנה עד מועד סיום הפיקדון חשיבות רבה בכל הנוגע לפקדונות מהסוג בו השקיעו הצדדים, שכן בפקדונות מסוג זה מחויב הבנק להחזיר למשקיע את הערך הנומינאלי של השקעתו (עמ' 6 לחוו"ד פרופ' יורם עדן, מומחה מטעם התובע). זאת, בניגוד למהלך של מכירה מוקדמת, שאז הבנק אינו מחויב להחזיר את ערכה הנומינאלי של הקרן. שני הצדדים אנשי עסקים מיומנים הם, והשקעת כספם בדרכים דוגמת זו בה עסקינן, כמו גם מערכת היחסים העסקית שביניהם, אינם יכולים להימדד על פי אמות מידה שאינן תואמות עולם מורכב זה בתחום העיסקי. דומה כי לא רק הנתבע, אלא גם התובע השקיע את כספו בהשקעה הנחשבת למורכבת ורוויית סיכויים וסיכונים, ובשום פנים לא ב"הלוואה תמימה" ופשוטה בין מלווה ללווה. מכאן, שמעת שנטל על עצמו את האחריות לפרעון הלוואה כדי לרשום את הפקדון השני על שמו, תוך שמירת מערכת עסקית בלתי נהירה (או מוכחת) דיה בינו לבין הנתבע, הרי שגם העמיד את כספיו בסיכון. זאת, כאמור - משיקוליו. בנסיבות אלו, לא הוכיח התובע כי אמנם קיים חסר בהסכם בין הצדדים, וכי עמדה לו זכות למכור את הפיקדון השני במכירה מוקדמת בלא ליטול רשות מן הנתבע. אולם אף אם הייתי מגיע לכדי מסקנה כי זכות זו עמדה לו, הרי שהתובע לא הוכיח כי זכאי היה אף להשבת כספיו על פי תנאי סעיף 6 להסכם, בנסיבות העניין. סוף דבר מכל האמור לעיל, התובענה נדחית. צו העיקול שניתן ביום 23.11.09 על נכסי הנתבע מבוטל בזאת. בנסיבות העניין, בעיקר לנוכח התנהלות הנתבע לאחר פדיון הפיקדון הראשון, לא יינתן צו להוצאות. הונאההשקעות