תאונת עבודה קטין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה קטין:

נתוני רקע ועובדות:
1. התובע, יליד 25.09.78, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעים לפיצויים עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בגין תאונה שנגרמה לו ביום 16.07.96 (להלן:"התאונה"), עת עסק בחיתוך קרש ע"י דיסק חיתוך באתר הקמת גשר מגדים (להלן: "האתר") בו עבד. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נזקי גוף, בעיקר באצבעות יד שמאל.

2. התובע, שהיה בן 17 ועשרה חודשים בעת התאונה, עבד עבור דודו, נתבע מס' 1, אשר היה קבלן משנה באתר. נתבע מס' 1 היה מבוטח בביטוח חבות מעבידים בכלל חברה לביטוח בע"מ, נתבעת מס' 2 (להלן: "כלל"). הקבלנית הראשית באתר הבנייה הייתה חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, צד ג' מס' 3 (להלן: "שפיר"). שפיר הייתה מבוטחת ע"י נתבעת מס' 3 וצד ג' מס' 4, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרה"). חברת שפירא מרכוס מהנדסים בע"מ, צד' ד' מס' 1 (להלן: "שפירא מרכוס") הייתה אחראית על הפיקוח ההנדסי. התובע הגיש את תביעתו במקור גם כנגד רשות הרכבות והנמלים (להלן: "הרשות" או "הרכבת") אולם תביעה זו נמחקה ביום 28.3.11. מבטחת הרשות, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") נמחקה גם היא מכתב התביעה ביום 28.3.11 אולם נשלחה לה הודעת צד ד' ע"י שפיר והכשרה, הודעה אשר עדיין עומדת בעינה.

ביום 28.3.11 הצדדים הסכימו כי גובה הפיצוי שישולם לתובע יועמד על סכום של 90,000 ₪ מעבר לתגמולי המל"ל, בצירוף 17.5% שכ"ט עו"ד ומע"מ.
הצדדים הסכימו על ההסדר לפנים משורת הדין מבלי להודות בדבר מבלי להאריך תקופת ההתיישנות של תביעות צד ג' כלשהן.
הצדדים הותירו בידי בית המשפט את הקביעה מי מהצדדים ו/או באיזה חלוקה ישולם הסכום לתובע.

טענות התובע
3. התובע נפגע כאמור לטענתו כאשר חתך קרש ע"י דיסק חיתוך בו לא הותקן מגן בטיחות. העובדה כי היה קטין בעת התאונה אף מגבירה את החבות החלות על המעביד בכל הנוגע להבטחת ביטחונו של התובע כן בהגברת הצורך בהדרכה ופיקוח על עבודתו. לטענת התובע הוא לא קיבל כל הדרכה או הנחייה באשר לביצוע העבודה או דרך השימוש במשור מנתבע מס' 1 ולפיכך נתבע מס' 1 לא עמד בסטנדרט הנדרש ממעביד ועל כן התרשל. התובע סבור כי כלל, אשר ביטחה בתקופה הרלוונטית את נתבע מס' 1 בפוליסת חבות מעבידים תקפה, אחראית כלפיו לכיסוי נזקיו. עוד לטענתו, הכשרה הוציאה במועדים הרלוונטיים לתאונה נשוא התביעה פוליסת ביטוח שכללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי לאחריות צד ג' וקבלני המשנה שלה ועובדיהם, ביניהם נתבע מס' 1 והתובע. לפיכך הכשרה אחראית כלפיו לכיסוי נזקיו. באשר לטענת ההתיישנות אותה העלתה הכשרה , טען כי יש לדחות טענה זו ולהחיל עליו את סעיף 8 לחוק חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתישנות") מאחר ונודע לו לגבי קיומה של פוליסת הביטוח שהוצאה ע"י הכשרה רק בעקבות הודעת צד ג' שהגישה כלל כנגדה. לטענת התובע הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת לגבי קיומה של הפוליסה. לאחר התאונה פנה התובע למעבידו כדי לקבל את פרטי המבטחת שלו לפי פוליסת חבות המעבידים וזה נתן לו את פרטי המבטחת שלו – כלל, בלבד. כך סבר התובע כי הפוליסה היחידה הרלוונטית הוצאה ע"י כלל בלבד. אין להטיל על התובע, שהיה קטין בעת קרות התאונה ואינו יודע קרוא וכתוב, ידיעה מעבר לכך. התובע טען כי לא ידע ולא היה עליו לדעת כי גם הפוליסה שהוצאה ע"י הקבלן הראשי עשויה לכלול כיסוי ביטוחי לחובתם של קבלני המשנה באתר העבודה. עובדה זו לא הייתה ידועה לנתבע מס' 1 ובתחילה גם לא לכלל. התובע ממשיך וטוען כי לא ניתן היה לדרוש ממנו מבא כוחו לדעת על קיום הפוליסה האמורה כאשר שפיר אינה מגלה את דבר קיום הפוליסה במשך תקופה ארוכה.

טענות כלל
4. לטענת כלל דין התביעה כנגדה להידחות וזאת מכוון שלנתבע מס' 1 אין כיסוי ביטוחי. פוליסת חבות המעבידים שהוציאה כלל לנתבע מס' 1 אינה מכסה את הנזקים שנגרמו לתובע היות ובפוליסה נקבע מפורשות כי במקרה של העסקת עובד בניגוד לחוק ואו תקנות העסקת נוער, כפי שקרה במקרה שלפנינו, הפוליסה לא תחול. התובע היה בעת התאונה בן 17 ועשרה חודשים ועסק בחיתוך במשור דיסק עגול חשמלי. פעולה זו היא בניגוד לתקנה 1 לתקנות הנוער תקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות) התשנ"ו – 1995 (להלן: "תקנות הנוער"), ולפיכך נכנסת לפרק הגדרות בפוליסה שהוצאה ע"י כלל בסעיף ז', לסייגים לחבות החברה. זאת ועוד, נתבע מס' 1, בניגוד לנדרש בפוליסה הודיע לכלל על התאונה הנטענת רק כעבור 6 שנים ממועד התרחשותה. לפיכך נתבע מס' 1 הפר את תנאי הפוליסה והיא אינה חלה על המקרה הנדון. עוד לטענתה, הפוליסה אינה מכסה את הנזקים שנגרמו לתובע הואיל והפוליסה כיסתה עבודתו של עובד אחד בלבד ואילו בפועל, בעת התאונה, העסיק נתבע מס' 1 – המבוטח, שבעה עובדים.
לחלופין, לטענת כלל לאור מספר העובדים הגדול הפוליסה חלה באופן יחסי בלבד. סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") קובע כי במקרה הדומה למקרה שלפנינו חייב המבטח בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא היחס בין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמתו לבין דמי הביטוח המוסכמים והוא אף פטור כליל במקרה שתשובת המבוטח על בסיסה הוצאה הרשימה ע"י המבטח ניתנה בכוונת מרמה. כלל טוענת כי הוכיחה שנתבע מס' 1 העסיק בפועל מספר עובדים וזאת למרות שמצוין בפוליסה כי לנתבע מס' 1 עובד אחד בלבד. במידה ונתבע מס' 1 היה מדווח על מספר העובדים הנכון, הפרמיה הייתה גבוהה יותר פי חמש.

5. עוד לטענת כלל, נתבע מס' 1, אינו האשם הבלעדי בתאונה. לטענתה גם לשפיר יש חלק משמעותי באחריות לתאונה. שפיר הייתה גם הקבלן הראשי באתר וגם האחראית על פי דין על הבטיחות באתר. אין ספק שהכשרה, כמבטחת של הקבלן הראשי, מכסה בפוליסה שהוציאה עבורו גם את נתבע מס' 1, בהיותו קבלן משנה של שפיר. העבודות והאתר נוהלו ע"י מנהלים מטעמה של שפיר ובפיקוח יועצים שלה, והיא אף מינתה מנהל עבודה מטעמה. לאור האמור אין לפטור את שפיר מאחריות לקרות הנזק ואת הכשרה, כמבטחת של שפיר, לפיצוי התובע באופן מלא או יחסי.


טענות מטעם הכשרה ושפיר
6. לטענת הכשרה ושפיר רק ביום 28.11.07, למעלה מעשר שנים מיום אירוע התאונה, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת התביעה וארבעה חודשים לאחר קבלת הפוליסה מהכשרה, תיקן התובע את כתב התביעה וכלל את הכשרה ושפיר בכתב התביעה. טענתו של התובע לפיה הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומה של הפוליסה בהכשרה הוכחה בחקירתו כשקרית. בניגוד לטענותיו של התובע בסיכומיו אין להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן התובע ידע היטב במועד התאונה את זהותם של כל המעורבים באתר העבודה, היה בקשר מתמיד עם מעבידו שהינו גם דודו וידע היטב ששפיר הינה הקבלן הראשי באתר העבודה. למרות האמור התובע נמנע במשך שנים מהגשת התביעה כנגד שפיר והכשרה, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת. התובע לא עשה כל מאמץ מינימאלי לבירור קיומו של ביטוח נוסף ולא דאג לפנות ליזם או לקבלן הראשי או לדודו שעבד עם הקבלן הראשי, שפיר, במשך 20 שנה, כדי לגלות את זהותם של בעלי דין אלה עובר להגשת התביעה, וזאת למרות שהתביעה הוגשה כעבור שבע שנים ממועד קרות התאונה.

שפיר והכשרה ממשיכות וטוענות לחלופין כי התובע היה עובד של דודו, נתבע מס' 1, אשר שימש כקבלן משנה של שפיר וככזה חייב היה לספק לעובדו מקום עבודה בטוח, לנקוט באמצעי זהירות סבירים ולהנהיג שיטת עבודה בטוחה. נתבע מס' 1 היה אמור לספק לתובע כלי עבודה תקינים והיה עליו להיות נוכח בעת ביצוע העבודות ולדאוג לבטיחות של עובדיו לרבות התובע. התובע היה תחת פיקוחו ומרותו של נתבע מס' 1. הטלת אחריות על חברת שפיר במקרה זה תיצור דרישה בלתי אפשרית ובלתי הגיונית לפיה יש להצמיד מנהל עבודה צמוד לכל עובד בשטח על מנת שזה יפקח על עבודתו. לאור האמור שפיר והכשרה סבורות כי מלוא האחריות לנזקו של התובע רובצת לפתחו של המעסיק, נתבע מס' 1.

7. הכשרה ושפיר ממשיכות וטוענות כי במועד אירוע התאונה הכשרה לא ביטחה את נתבע מס' 1 בפוליסה המכסה את אחריותו בגין התאונה, מכוון שהפרק הרלוונטי לכיסוי המעביד אינו פרק חבות מעבידים אשר לא הורחב בפוליסה ולא כלל את נתבע מס' 1 כמבוטח נוסף, וזאת להבדיל מהפרק של ביטוח צד ג' שכן הורחב וכלל גם קבלני משנה ואת רכבת ישראל. זאת ועוד, הכיסוי בפרק חבות מעבידים הינו שיורי, דהיינו משלים ועודף מעל פוליסות חבות מעבידים של הקבלנים וקבלני המשנה, מאחר ובין המעביד לבין התובע התקיימו יחסי עובד מעביד, הרי שהמעביד אינו מהווה צד ג' ביחס לתובע, וכמעסיק הרי שלאור ההוראה המגבילה שבלשון הפוליסה שהנפיקה הכשרה הרי שהפוליסה אינה מכסה את חבותו של נתבע מס' 1 בגין האירוע נשוא התביעה. בנוסף, לטענת הכשרה תנאי מקדים לקיומו של הכיסוי הביטוחי לקבלני משנה הינה קיומה של התחייבות חוזית בין שפיר לקבלני המשנה, לפיה חובה עליהם לבטח את חבותם כלפי עובדיהם בפוליסות חבות מעבידים נפרדות. בהעדר אסמכתא לעמידה בתנאי המקדים של ההתחייבות החוזית, אין כיסוי ביטוחי בפוליסה.

8. באשר לחברת שפירא מרכוס, צד' ד' מס' 1, נטען כי למרות טענתה שכל שנדרש ממנה היה פיקוח הנדסי על העבודות באתר, היא לא הרימה את הנטל ולא הציגה אף מסמך שישי בו כדי להוכיח זאת. הכשרה ושפיר סבורות כי תפקידה לא היה כה מצומצם והיא הייתה אחראית לפקח על ביצוע כל העבודות באתר וכן על כל נהלי הבטיחות וזאת מטעם היזמית, רכבת ישראל. לפיכך יש להטיל אחריות גם עליה בתור הגורם המפקח. הצד הרביעי מס' 2, הפניקס, הינה המבטחת של היזמית, רכבת ישראל. הביטוח הינו ביטוח כולל המכסה גם את אחריותה של חברת שפיר לאירוע התאונה, וגם את אחריותם של כל הקבלנים ו/או קבלני המשנה שעבדו באתר שבשליטת הרכבת. מאחר והפוליסה של הפניקס מכסה גם את שפיר, והיות ומתקיים כאן כפל ביטוח, על המבטחות לשאת בנטל החיוב בינם לבין עצמם על על פי היחס שבין סכומי הביטוח, קרי על הפניקס לשאת ב – 90% מסכום הפיצוי והכשרה ב – 10% בלבד.

טענות שפירא מרכוס
9. שפירא מרכוס מצטרפת לטענת ההתיישנות של הכשרה ושפיר. לטענתה לא הוכח כי היא הייתה המפקחת באתר, ואף הרכבת לא טענה כך. שפירא מרכוס עסקה בניהול ובפיקוח הנדסי על עבודות הקבלן הראשי שזכה במכרז של הרכבת. הפיקוח כלל תיאום ופיקוח על טיב העבודה ההנדסית, כולל החומרים שסיפק הקבלן לאתר, עמידה בלוח הזמנים ובמסגרת התקציב. התפקיד לא כלל פיקוח בנושא בטיחות באתר. תפקיד זה מוטל על מבצע העבודה הן על פי החוק והן על פי ההסכם עם הקבלן הראשי. במסגרת תפקידו אין נציג של שפירא מרכוס בשטח כל יום ובוודאי שלא כל היום. אין הנציג של שפירא מרכוס מוסמך ליתן הוראות לקבלן בכל נושא שאינו קשור לפיקוח הנדסי, הוא לא ממונה על הבטיחות באתר ולא מפקח על העבודה עצמה.

טענות הפניקס
10. הפניקס מצטרפת לטענת ההתיישנות של הכשרה ושפיר וטענת כי אם טענה זו תתקבל, אז כפועל יוצא, יש לדחות את הודעת צד ד' כנגד הפניקס. בנוסף הפניקס סבורה כי מאחר והתובע לא צירף את שפיר כנתבעת, ובהיות אחריותה הביטוחית של הכשרה נובעת מחבות בנזיקין של שפיר, ובהעדר כל אפשרות לחייב את שפיר כלפי התובע, אלא ככל היותר כלפי כלל, ברור שככל שקיים שיפוי, הוא משתרע אך ורק על החבות של שפיר (שהכשרת הישוב עשויה להיות חשופה לה בתביעת כלל).

הפניקס ממשיכה וטוענת כי הכשרה לא הניחה תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק כי הפניקס ביטחה את אותו הסיכון שהכשרה ביטחה. הכשרה לא טרחה להגיש את פוליסת הביטוח והיא מסתמכת על תיק המוצגים החלקי שצירפה כלל לחומר הראיות. פוליסת ביטוח הינה מסמך מהותי ויש לצרפה במלואה לכתבי הטענות כמו גם לתיק המוצגים. לפיכך, לו רק מהטעם שלא צורפה מלוא הפוליסה, וגם לא צורפה הרשימה, מן הדין לדחות על הסף את ההודעה של הכשרה.

11. לגופו של עניין הפניקס טוענת כי אין הפוליסה מטעמה מכסה את חבותה האפשרית של שפיר ומכאן שאין כפל ביטוח. בעוד שפוליסות העבודה הקבלניות של הכשרה הינה פוליסה ספציפית שהוצאה לאתר, והיא כוללת כיסוי מפורש לרשות הנמלים וכן לקבלני המשנה, שונה המצב בפוליסה של הפניקס. שם המבוטח בפוליסה זו אינו מורחב לכיסוי קבלני משנה. הפוליסה מכסה את הרשות כמו גם חברות בת שלה וגופים הנמצאים בשליטתן פיננסית או מנהלתית. ברור אפוא כי הפוליסה של הפניקס אינה מכסה וגם אינה יכולה לכסות את אותו הסיכון של עבודות קבלניות שמכסה הפוליסה של הכשרה, וגם אינה מכסה את חבותו של אתו מבוטח, שכן היא מכסה תאגידים בשליטת הרשות, אך לא קבלנים חיצוניים. לפיכך אין לעסוק כלל בכפל ביטוח שכן כפל כזה אינו קיים במצב שלפנינו. בהתקשרות של שפיר והרשות הייתה נטילת אחריות מלאה של אחריות מצד שפיר כמו גם מצד המבטחת שלה, ומתן פטור לרכבת ממעורבות כספית בסיטואציה זו ע"י התחייבויות שיפוי וכו'. הפעלת כפל ביטוח במקרה זה חותרת למעשה תחת אותו הסכם התקשרות.

דיון
שאלת חבותם של הצדדים:
חבותו של נתבע 1:
12. הנתבע 1 אחראי כלפי התובע הן בעוולה של רשלנות והן בעוולה של הפרת חובה חקוקה ואבהיר; הנתבע 1 היינו מעבידו הישיר של התובע. במסגרת מערכת יחסים זו של עובד מעביד קבעה הפסיקה חובת זהירות מושגית שהפרתה מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין רשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 429 - 437).

האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדיו אינה קלה גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (ראה: ע"א 5890/97 - צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה תק-על 99(1), 587 ,עמ' 588, וכן ראה גם: ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע "מ, פ"ד מז (3) 225, ,עמ' 229-230).

13. אחת מחובותיו האישיות של מעביד כלפי עובדו במסגרת אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי לשמור על ביטחונם היא להנהיג ולקיים שיטת עבודה מתאימה. החובה היא כפולה: להנהיג ולקיים. לא די בכך שהמעביד קובע פעם אחת שיטת עבודה מתאימה. החובה נמשכת גם אחרי זה ועליו לדאוג לכך שהשיטה שקבע תקוים הלכה למעשה במשך כל הזמן (ראה: ע"א 171/65 אריה גרייף מ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד, י"א (2) 1051. וראה גם ע"א 5425/97 - עירית קירית מוצקין נ' נטליה דביר . פ"ד נג(3), 172 ,עמ' 177-178).

התובע השתמש במשור דיסק לביצוע עבודות של חיתוך קרשים ונפגע. התובע שהיה קטין בעת הפגיעה עבד ללא הדרכה או פיקוח עם מכשיר מסוכן, וזאת אף בניגוד לתקנה 1 לתקנות הנוער. הנזק שנגרם לתובע יכול היה להימנע אם היו ננקטים אמצעי הזהירות הראויים, אם התובע היה עובר הדרכה מתאימה ובהחלט אם לא היה עובד כלל עם אותו משור, בניגוד לתקנות הנוער. אין ספק שעל המעביד לקיים את חוקי עבודות נוער, אשר נחקקו על מנת להגן על בני נוער בעת עבודתם. כמו כן היה על נתבע מס' 1 לספק את המכשירים המתאימים לעבודה הנדרשת, מכשירים שהשימוש בהם בטוח ומתאים למטרתם (ולגיל העובד). אזהרה כללית וסתמית בדבר קיום סיכון אינה פותרת את המעביד מחובת ההדרכה המקצועית באשר לאופן ביצוע העבודה והשימוש בכלי העבודה. כמו כן היא אינה פותרת את המעביד מחובת הפיקוח בדבר השימוש הנכון והראוי בכלי העבודה הנאותים ובאמצעי הבטיחות המסופקים על ידו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 443 - 444, ראה גם ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) וערעור שכנגד, פד"י מא (4) 524, ,עמ' 529-530).

14. חובת השמירה על הוראות הבטיחות בעבודה, לרבות הדרכת העובד על-ידי המעביד בשיטת עבודה בטוחה, נגזרת כאמור מחובת הזהירות שלו כלפי עובדו. מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות, בייחוד כשהוא צעיר, חדש בעבודה ובלתי מנוסה. חוסר אזהרה והדרכה מהווה רשלנות מצד המעביד (ע"א 284/64, בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פד"י י"ט(1) 371 - להלן: פס"ד אלבר). נתבע 1, בהיותו המעביד הישיר של התובע, התרשל. הוא לא דאג להדריך את התובע אודות הסכנות הכרוכות בעבודתו ולא סיפק לתובע אמצעי זהירות הולמים ולפיכך הפר את חובות הזהירות המוטלות עליו כמעביד ונהג ברשלנות אשר תרמה תרומה נכבדת ומכרעת לקרות האירוע נשוא התאונה. נתבע 1 אשם גם בהפרת חובה חקוקה העולה מתקנות הנוער וכן מחוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954 ומתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט- 1999 . סעיף 3 לתקנות ארגון הפיקוח קובע שמחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף. כמו כן על מחזיק במקום עבודה לנקוט באמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה. סעיף 10(א) אף חוזר ומדגיש ביתר שאת וקובע כי לא יועסק עובד במקום עבודה אלא אם כן ניתנה לו הדרכה כאמור בתקנות אלה וסופקו לו אמצעי המיגון הנדרשים. נתבע מס' 1 לא סיפק כל ראייה לכך שהדרכות מניעת סיכונים התקיימו.

התובע ביצע עבודה של חיתוך קרשים במשור דיסק, וזאת מבלי שהוזהר ומבלי שהוסברה לו החשיבות והסיכון אותו לוקח על עצמו וכן מבלי שנאמר לו כי למעשה השימוש במשור אסור עליו מפאת גילו. בכך לא רק שהמעביד חטא בהפרת חובות הזהירות כלפי המקים את עוולת הרשלנות כליו אלא הוא הפר גם חובה חקוקה שנועדה להגן על עובד קטין. התובע היה עובד צעיר ולא מיומן, הוא לא הודרך כראוי וכן לא סופקו לו הכלים הנכונים לביצוע המטלה שהוטלה עליו. לא הוסברו לו הסיכונים ולא החשיבות בשימוש בכלים מתאימים לגילו לביצוע העבודה שבפניו. היה בידו של נתבע 1 למנוע את ההפרה אם היה מספק לתובע הדרכה נכונה, הסבר מפורט על הסיכונים, וכמובן אם היה מונע מהתובע לעבוד עם משור הדיסק (ראה: ת"א 1383/94 (ת"א) אביגדור שלומוביץ נ' איי. אס. איי תעשיות פלדה ישראליות בע"מ, דינים מחוזי לג (1) 879).

חבותה של כלל
15. כאמור כלל טענה כי דין התביעה כנגדה להדחות מכוון שלנתבע מס' 1 אין כיסוי ביטוחי וזאת עקב מספר גורמים. הראשון הוא העסקת התובע בניגוד לחוק ולתקנות הנוער. השני הוא העסקת מספר עובדים הגבוה מהמספר הנקוב בפוליסה והשלישי הוא השיהוי במסירת ההודעה על התאונה (שיהוי של 6 שנים).

בפוליסת חבות המעבידים שהוציאה כלל לנתבע מס' 1 ואשר צורפה בתיק המוצגים מטעמה, נקבע בסעיף ז' לסייגים לחבות החברה כדלקמן:

"חבות כלשהי בגין מנער המועסק בניגוד להוראה או הוראות החוקים ו/או התקנות בדבר העסקת נוער או שלא בהתאם להן...".

בסעיף ההגדרות של חוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 נקבע כי "ילד" פירושו - מי שעדיין לא מלאו לו 16 שנה; ו"צעיר" פירושו - מי שמלאו לו 16 שנה אך עדיין לא מלאו לו 18 שנה. "נער" פירושו - ילד או צעיר.

תקנה 1 לתקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), התשנ"ו-1995 קובעת כדלקמן:

"עבודות אסורות לא יעביד אדם נער בעבודות, בתהליכי הייצור או במקומות עבודה כמפורט בתוספת; הוראה זו לא תחול על העבדת נער לפי חוק החניכות, התשי"ג-1953, או במרכז להכשרה מקצועית לנערים כמשמעותו בסעיף 1(ב)(3) לחוק, הכל בהתאם לתכנית החניכות למקצועות או בהתאם לתכנית ההכשרה של אותו מרכז..".

התוספת לתקנות עבודת הנוער מונה בסעיף 9 (6) משור עגול; משור סרט אקדח-מסמור; כחלק מאותן עבודות אסורות.

לפיכך, מאחר והתובע נפגע כתוצאה מעבודה עם משור דיסק (ראה עמ' 12 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.3.11) ,נראה כי פוליסת חבות המעבידים של כלל לא חלה על התובע אשר הועסק בניגוד לחוק ולתקנות הנוער ודין התביעה כנגד כלל להידחות. אם טעיתי במסקנתי זו אמשיך ואדון בטענות כלל לגבי העסקת מספר עובדים מעבר לנקוב בפוליסה.

16. עיון ברשימה של הפוליסה (נספח א' בתיק המוצגים של כלל) עולה כי הפוליסה נערכה לנתבע מס' 1 כאשר מצוין בה במפורש כי הפרמיה לעובד הינה 400 ₪ ומספר העובדים הוא 1. בפועל, בעת התאונה, העסיק נתבע מס' 1 – המבוטח, מספר גדול יותר של עובדים. מעדותו של התובע עולה כי הוא ידע לפחות על עוד שני עובדים (ראה עמ' 13 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.3.11) ומעדותו של מר ווג'א מנסור (ראה עמ' 23 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.3.11) עולה כי לנתבע מס' 1 היה לרוב 6 – 7 עובדים שעבדו איתו באתר. מספר עובדים זה גדול כאמור מהמספר הנקוב בפוליסה. כלל העלתה טענה חלופית ולפיה לאור מספר העובדים הגדול יותר, ככל שיוחלט להחיל את הכיסוי הביטוחי, יש להחילו באופן יחסי בלבד למספר העובדים.

ראשית יש לציין שאף אחד מהצדדים לא הוכיח מה הוא מספר העובדים האמיתי אותו העסיק נתבע מס' 1. מר ווג'א מנסור לא יכל לציין בוודאות מהו המספר של העובדים שעבדו באתר. נתבע מס' 1 לא הבהיר את התמונה וניסה להתנער מהשאלה ע"י טענה כי אשתו מטפלת בענינייני הביטוח היות והוא אינו קורא או כותב היטב בעיברית (ראה עמ' 19 לפרוטוקול הדין ביום 28.3.11). גם אם נצא מנקודת הנחה כי עדותו של התובע לפיה באתר עבדו עמו עוד 2 עובדים ביום התאונה, הוכחה, ברור כי מספר העובדים הספציפי ביום התאונה עצמו אינו רלוונטי. יש לבחון את מספר העובדים לאורך תקופת הביטוח, מתחילתה ועד למועד ארוע התאונה. אם למשל ביום התאונה העסיק המעביד 3 עובדים אולם ממועד תחילת תקופת הביטוח ועד יום לפני ארוע התאונה העסיק בממצע כ- 7 עובדים, כי אז לא יהיה זה נכון כלפי המבטחת, וגם לא נכון עניינית, להתייחס למבוטח כמקיים את הוראות הרשימה במסגרתה יש כיסוי ביטוחי לעובד 1 בלבד.
לפיכך הנני מקבל את הטענה כי מספר העובדים הוא עניין מהותי ותנאי מהותי בפוליסה. מספר העובדים צויין במפורש ברשימת הפוליסה בחלקה העליון וכן שוב צוין במסגרת בולטת ברשימה אשר בה נכתב:

"1. גבול אחריות החברה לתשלום פיצוים כולל בגין מקרה ביטוח לעובד אחד שארע בתקופת הביטוח (הדגשה שלי י.ו)..."

17. סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981(להלן: "חוק חוזה ביטוח") קובע :

"    חובת גילוי
(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה..."


סעיף 7(ג) רישא לחוק חוזה ביטוח קובע:
"תוצאות של אי-גילוי
(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים..."

פרמיית הביטוח נגזרת בין היתר מגובה הסיכון שחברת הביטוח לוקחת על עצמה. לפיכך, מספר העובדים המדויק הוא חיוני עבורה לצורך שקילת הסיכון ולצורך תמחור הפרמיה. במקרה שלפנינו נראה כי מבטחת סבירה לא הייתה מסרבת לכרות את חוזה הביטוח בשל הגדלת מספר העובדים, אולם מבטחת כזו ודאי שלא הייתה מסכימה לבטח את המעביד באותה פרמיה שהוסכם עליה. על כן, יש לומר שמספר העובדים הוא בגדר תנאי מהותי לפוליסה.
על כן לכאורה, כאשר נתבע מס' 1, לא דיווח על הגידול במספר העובדים לעומת המספר הנקוב בפוליסה, וקרה מקרה הביטוח, אין המבטחת, קרי כלל, חייבת "אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי" . אולם במקרה שלפנינו כאמור, יש בעייתיות לקבוע מהם אותם דמי ביטוח יחסיים שכן לא ברור מה היה מספר העובדים המומצע לאורך תקופת הביטוח. ברשימת הפוליסה הרלבנטית בוטח עובד 1, בגינו שולמה פרמיה של 400 ₪ (ראה: נספח א' בתיק המוצגים של כלל). נתבע מס' 1 לא הציג כל מסמכים חשבונאיים אודות מספר עובדיו בפועל בכל חודש וחודש בתקופת הביטוח, על אף שלכאורה היה יכול לעשות כן. בנסיבות אלה, לא נותר אלא להסתמך על עדותו של התובע ולקבוע כי ממוצע העובדים באתר היה 3. נתבע מס' 1 לא דיווח על הגדלת מספר העובדים, על אף שלכאורה ידע או צריך היה לדעת כי הוא מבוטח בחבות מעבידים על עובד אחד בלבד. בנסיבות אלה, ולנוכח חוק חוזה הביטוח יש לומר כי על כלל לשלם לנתבע מס' 1 (או לכסותו ביטוחית עפ"י הפוליסה), תגמולי ביטוח מופחתים כטענתה, כיחס שבין מספר העובדים שהועסקו בפועל בתקופת הביטוח לבין מספר העובדים המדווח. במילים אחרות, אילו קיבלתי את התביעה כנגד כלל, היה על עליה לתת למעביד (לנתבע מס' 1) כיסוי ביטוחי בשיעור יחסי של 1/3, המהווים 33.333% מתגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה. היינו – 33.333% מנזקו של התובע (תוך שהמעביד נושא בהשתתפות עצמית עפ"י הפוליסה), וביתרת 66.777% נזקי התובע יישא המעביד.
יחד עם זאת, כאמור, מאחר וקבעתי כי פוליסת חבות המעבידים של כלל לא חלה על התובע אשר הועסק בניגוד לחוק ולתקנות הנוער, אין להחיל את פוליסת חבות המעבידים כלל.

אשר על כן, התביעה כנגד כלל נדחית ואיתה נדחית ההודעת צד ג' אותה שלחה כלל להכשרה ושפיר.



חבותה של הכשרה
18. ראשית לטענת ההתיישנות אותה העלתה הכשרה. לטענתה רק ביום 28.11.07, למעלה מעשר שנים מיום אירוע התאונה, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת התביעה וארבעה חודשים לאחר קבלת הפוליסה מהכשרה, תיקן התובע את כתב התביעה וכלל את הכשרה בכתב התביעה. לפיכך הכשרה סברה כי התביעה כנגדה התיישנה.
התובע לעומת זאת טען, כאמור, כי יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

אינני מקבל את טענתו זו של התובע. התובע כמו גם הנתבע ידעו באיזה מסגרת ובאיזה מערכת יחסי עבודה או מי הנפשות הפועלות באתר העבודה. צירוף בעלי הדין כמו גם המבטחים היה ניתן להעשות בשלב מוקדם יותר ואינני מקבל את טענתו לפיה הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומה של הפוליסה בהכשרה. התובע למעשה לא הראה כי ביקש לגלות האם ישנה מבטחת נוספת.
התובע ידע כי נתבע מס' 1, דודו, עבד באתר עבור שפיר ששימשה כקבלן הראשי באתר העבודה. נתבע מס' 1 נשאל בחקירתו בעמ' 19 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.3.11 האם התובע ידע על העבודה עבור שפיר:

"ש.        שהתובע ביקש פרטים של האנשים בשטח סיפרת לו ששפיר היתה בשטח .
ת.        הוא יודע שאני עובד עם שפיר. אני עובד אצל שפיר 20 שנה.
ש.        את זה סיפרת לתובע.
ת.        הוא יודע שאני עובד עם שפיר הוא עבד איתי..."


למרות ניסיונו של התובע להתנער מהעובדות הנ"ל ניתן לקבוע כי הוא ידע ששפיר הייתה הקבלן הראשי בשטח ובעדותו (בעמ' 15 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.3.11) הוא אף זיהה את מנהל העבודה מטעם שפיר, מר ווג'יא. גם לאחר שחזר לעבוד עבור דודו, נתבע מס' 1, בשנת 1997 (6 שנים לפני הגשת התביעה), לא טרח התובע לברר מי הם הגורמים שפעלו באתר, לא טרח לשאול את דודו שום שאלה רלוונטית. מכאן שהתובע או מי מטעמו, לא עשה כל מאמץ ולו מינימלי לבירור קיומו של ביטוח נוסף ולא דאגו לפנות ליזם או לקבלן הראשי כדי לגלות את זהותם של בעלי דין אלה עובר להגשת התביעה, וזאת למרות שהתביעה הוגשה כעבור שבע שנים ממועד קרות התאונה. בעדותו הסתפק התובע בנימוק כי נתן את כל החומר לעורך דינו ועל כן מבחינתו העביר את האחריות לאחרים (ראה: עמ' 15 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.3.11).


19. סעיף 8 לחוק ההתיישנות. קובע כדלקמן:

"התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.."
סבורני כי בנסיבות תיק זה לא מתקיים בענייננו החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות הקובע שבהתקיים הנסיבות הקבועות בו, תחל תקופת ההתיישנות רק ביום שבו נודעו תובע העובדות המהוות את עילת התובענה. כבר נפסק בעבר כי תכליתו של חוק חוזה הביטוח, מנימוקים גלויים וברורים, היא לקצר את תקופת ההתיישנות, לפיכך אין טעם לנסות ולפרש את החוק כך שתקופת ההתיישנות תהא ארוכה ככל האפשר (ראה: עא 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441, 443). שיקולי מדיניות מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות ביטוח, אולם עם זאת, התיישנות הינה מכשיר דיוני – אשר אינו סותר את שאלת קיומה של העילה, אלא מקים מחסום מפני תביעתה (ראה: ע"א 506/82 זונטג ואח' נ. עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פד"י מ(3) 113). ת"א (מחוזי ת"א) 2255-07 חברת בית הטכנאים בע"מ נ' חברת אחים סקאל בע"מ, תק-מח 2012(3), 129 , 136 (2012). נטל ההוכחה להתקיימות הנסיבות להחלת החריגים לכלל ההתיישנות רובץ על התובע (ראה: ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (2009)). אלא שהתובע לא עמד בנטל זה. כאמור לעיל, מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יכול התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו. בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי (ראה: ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (2010)). כל שהיה על התובע לדעת במועד הגשת התובענה, הוא כי ישנם מספר גורמים שפעלו באתר, המעביד הישיר שלו, קבלן ראשי וכו'. אין חולק כי התובע ידע במועד התאונה כי נתבע מס' 1, דודו, עובד עבור קבלן ראשי, חברה בשם שפיר, איתה עבד כבר 20 שנה. התובע לא נדרש לדעת מהם החוזים הספציפיים החלים וכן לא נדרש לדעת את היקף הכיסוי הביטוחי, אך היה עליו לנסות ולברר בצורה בסיסית לפחות האם קיים ביטוח נוסף, כמו גם פרטים נוספים אותם בקלות יכל לדלות מדודו. טענתו של התובע לקיומה של "התיישנות שלא מדעת" אינה מתיישבת עם הראיות שהונחו לפניי. לטעמי, בניגוד לטענת התובע, היה ברור לכל, כמו גם לתובע, כי באתר בתאונה היו גורמים רבים ושונים. היה זה תפקידו של ב"כ התובע לברר האם יש מקום לראות חלק מגורמים אלה כאחרים לקרות האירוע ולהגיש תביעה בהתאם.

20. במקרה שלפני לא למותר לחזור ולציין כי לצורך חישוב מועדי ההתיישנות, התובע היה בן 18 ביום 25.9.96. תקופת ההתיישנות הרלוונטית לתביעה זו מגיעה לסיומה ביום 25.9.03. התובע הגיש את תביעתו הראשונית ביום 14.7.03, כחודשיים לפני סיום תקופת ההתיישנות. התביעה תוקנה כך שתכלול את הכשרת רק ביום 28.11.07, כעבור ארבע שנים וחודשיים מתום תקופת ההתיישנות. אם לא די בכך, הרי שלמרות הזמן הרב שעבר, כמעט עשר שנים מקרות התאונה, התובע טרח רק כעבור ארבעה חודשים לאחר שקיבל את פוליסה הביטוח של הכשרה, לתקן את כתב התביעה כך שיכלול את הכשרה. על רקע דברים אלו, מתחדדת המסקנה אליה הגעתי, שכן ברור הוא, כי התובע יכל להגיש את התביעה, במועד מוקדם יותר, ואין מדובר במקרה של "התיישנות שלא מדעת".

לפיכך אין צורך להמשיך ולדון בטענות הכשרה ושפיר בנוגע להיקף הכיסוי הביטוחי לאור ההטענה כי הפרק הרלוונטי לכיסוי המעביד - פרק חבות המעבידים לא הורחב בפוליסה ולא כלל את נתבע מס' 1 כמבוטח נוסף, וזאת להבדיל מהפרק של ביטוח צד ג' שכן הורחב.

אשר על כן, התביעה כנגד שפיר והכשרה נדחית וכן נדחות גם ההודעות לצד רביעי כלפי שפירא מרכוס והפניקס הישראלי.
 

התוצאה:
21. בהתאם לפסק הדין החלקי מיום 28.3.11 נתבע מס' 1 ישלם לתובע סך של 90,000 ₪ בצירוף 17.5% שכ"ט עו"ד ומע"מ ואגרת המשפט. הסכומים הנ"ל הם מעבר לתגמולי המל"ל ולסילוק מלא וסופי של התביעה לרבות תביעות מטיבים מכל מין וסוג שהוא.
התביעה כנגד נתבעות מס' 2 ו – 3, וכן כל הודעות לצדדים השלישייי והרביעיים.

בהתחשב בהסכמה הדיונית, כלל תשלם לשפיר והכשרה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000₪.

הכשרה תשלם לשפירא מרכוס ולפניקס הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה ממועד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הוכחת תאונת עבודה

  2. תאונת עבודה קטין

  3. תאונת עבודה נגריה

  4. תאונת עבודה בנגריה

  5. תאונת עבודה של טבח

  6. תאונת עבודה של נער

  7. תאונת עבודה עם סכין

  8. תאונת עבודה יום כיף

  9. תאונת עבודה עולה חדש

  10. תאונת עבודה עם מכונה

  11. תאונת עבודה קשה במפעל

  12. תאונת עבודה בשנת שבתון

  13. אי הכרה בתאונת עבודה

  14. התחשמלות כתאונת עבודה

  15. פגיעה במצח בתאונת עבודה

  16. תאונת עבודה של עולה חדש

  17. תאונת עבודה - כפל ביטוח

  18. תאונת עבודה עקב סחרחורת

  19. תאונת עבודה של עובד נמל

  20. דיסק השחזה - תאונת עבודה

  21. תאונת עבודה עם מסור חשמלי

  22. נכות בעין עקב תאונת עבודה

  23. עובד תברואה - תאונת עבודה

  24. תאונת עבודה - דחיית תביעה

  25. תאונת עבודה של סדרן סחורה

  26. תאונת עבודה של טכנאי כבלים

  27. תאונת עבודה בבגלל תקלה במסוע

  28. תאונת עבודה של משגיח כשרות

  29. השתחררות קפיץ - תאונת עבודה

  30. עורך דין תאונות עבודה מומלץ

  31. תאונת עבודה בזמן תיקון מכונה

  32. אחריות לתאונת עבודה באתר בניה

  33. קטיעת חלק מהאצבע בתאונת עבודה

  34. תאונת עבודה הפעלת מכונה בטעות

  35. דחיית כיסוי ביטוחי בתאונת עבודה

  36. האם ירי בעבודה הוא תאונת עבודה ?

  37. אובדן ראיה בעין אחת בתאונת עבודה

  38. אסטמה כתאונת עבודה - ביטוח לאומי

  39. תאונת עבודה של עובד עם ניסיון רב

  40. תאונת עבודה של עובד ניקיון בסופר

  41. כניסת נוזל קירור לעין - תאונת עבודה

  42. תאונת עבודה לפני 10 שנים - התיישנות

  43. פס"ד בתביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה

  44. תאונת עבודה בשעת ארוחת צהריים בעבודה

  45. נפילת פלטה כבדה על עובד תוך כדי עבודתו

  46. הפחתת פיצויים בערעור בגין תאונת עבודה

  47. תאונת עבודה במקום מבודד, בו לא נכחו עדים

  48. נפילת קרש ממרחק גבוה על הראש והאוזן בעבודה

  49. מאז פגיעה קשה בתאונת העבודה לא חזר התובע לעבוד

  50. תביעה להכרה באירוע שגרם לכיב קיבה כתאונת עבודה

  51. תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה - דוגמא לפסק דין

  52. תאונת עבודה של עובד שהתחיל לעבוד יומיים לפני התאונה

  53. שרברב נדקר בחצר ביתו, האם האירוע יוכר כתאונת עבודה ?

  54. תביעה להכיר בתאונת עבודה כאשר עקב בפינוי אשפה במסגרת העבודה

  55. בקשה להכיר במחלת ה-CTS בנזקים בגב ובפגיעת הפיסורה כתאונת עבודה

  56. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון