מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה בבית חולים: רקע: 1. התובעת ילידת 23.11.1982, עבדה בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו ככח עזר, במחלקה האונקולוגית בבית החולים שיב"א (להלן: "התובעת"). 2. התובעת הגישה תביעתה בגין שתי תאונות שאירעו לה, לטענתה, במהלך עבודתה בבית החולים (להלן: "הנתבעת"). 3. התאונה הראשונה: לטענת התובעת בתאריך 24.9.2008 בשעה 07:30 או בסמוך לכך, בזמן חלוקת ארוחת הבוקר היא נכוותה מתה רותח שנשפך עליה. לטענת התובעת היה עליה לבצע חלוקת ארוחת בוקר בשתי עגלות. עגלה גדולה עליה היה מונח אוכל ועגלה קטנה עליה היו מונחים תה וסלט. העגלה הגדולה עמדה מלפניה ומאחוריה עמדה העגלה הקטנה. לטענת התובעת, צוות מעובדי הנתבעת עבר ליד התובעת בדרכם לאחד החדרים. הצוות הצמיד, בלא ידיעתה של התובעת, את העגלה הקטנה אשר הוצבה קודם לכן על ידי התובעת במרחק מה ממנה, לתובעת. התובעת לא הייתה מודעת לכך שהעגלה הוצמדה אליה וכאשר הסתובבה, נתקלה בעגלה ותה רותח נשפך על שוק רגלה הימנית (להלן: "התאונה הראשונה"). התאונה השנייה: בתאריך 2.8.2009 בשעה 14:45 או בסמוך לכך הרימה התובעת, לטענתה, חולה ונגרמה לה פגיעה בגבה. לטענת התובעת, היה עליה לסייע בהעברת חולה סיעודי כבד במיוחד מהכורסא עליה ישב חזרה למיטתו. התובעת עזרה לבנו של החולה אך משקל החולה נפל עליה עת עמדה מצידו הימני של החולה וכתוצאה מכך, חשה התובעת בגבה ובכתפיה. התובעת ציינת בכתב התביעה כי קיים מנוף במחלקה, אולם, משפחת החולה סירבה לעשות בו שימוש. עוד טוענת התובעת כי אף עובד של הנתבעת לא עזר לה, הגם שאושר למשפחתו של החולה שלא לעשות שימוש במנוף. בנוסף, טוענת התובעת בתביעתה כי העבודה נעשתה בלחץ ותנאים קשים (להלן: "התאונה השנייה"). 4. התובעת צרפה מטעמה חוות דעת של ד"ר קימחין, אשר קבע לתובעת נכויות כדלקמן: בגין התאונה הראשונה 5% נכות בגין צלקת. בגין התאונה השנייה 10% נכות בשל הפגיעה בגב התחתון, לפי סעיף 37(7)א לתקנות המל"ל, בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני ללא נזק נוירולוגי. ד"ר קמחין מציין כי בבדיקה C.T. של עמ"ש מותני הודגם בלט דיסק מרכזי L4-5 עם לחץ על השק הדורלי. 5. הנתבעת מצידה טוענת כי התאונה הראשונה אירעה אגב ביצוע פעילות שגרתית של התובעת וכי הנתבעת לא הייתה יכולה לצפות ו/או למנוע את אירוע התאונה. הנתבעת מכחישה את עצם קרות התאונה השנייה וטוענת כי התובעת לא דיווחה על התאונה במהלך המשמרת, למי מאנשי הצוות או בני משפחת החולה. עוד טוענת הנתבעת כי אם אירע האירוע, הוא נבע מחוסר זהירותה של התובעת אשר יכולה הייתה להשתמש במנוף ייעודי המשמש את הצוות להעברת מטופלים. הנתבעת אף מכחישה את טענת התובעת לפיה, ביחס לחולה הספציפי, בית החולים נענה לבקשת משפחת החולה שלא לעשות שימוש במנוף. הנתבעת צרפה מצידה את חוות הדעת של ד"ר ביאליק, אשר קבע כי ביחס לצלקת אשר נגרמה כתוצאה מהתאונה הראשונה, אין מדובר בצלקת על פי הגדרת התקנות אלא בשינוי צבע עור שאינו מכער ואינו רגיש ועל כן, לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה הראשונה. באשר לתאונה השנייה, קובע ד"ר ביאליק, כי גם אם התובעת סבלה מכאבי גב זמן מה לאחר האירוע, הם חלפו ולא הותירו נכות גופנית או תפקודית. ד"ר ביאליק מציין כי התובעת הדגימה בבדיקתה קשיון כמעט מוחלט של עמ"ש מותני אולם בתנועותיה בהיסח הדעת, לא הודגמה מגבלה, ועל כן, גם בגין התאונה השנייה, לא נותרה לתובעת נכות. עדויות הצדדים: 6. התובעת העידה אודות נסיבות התאונות במסגרת קדם משפט שהתקיים ביום 9.11.2011 כדלקמן: ביחס לתאונה הראשונה מסרה התובעת כי הייתה במשמרת בוקר עם עובדת כח עזר נוסף- אסתריקה. התובעת הייתה אמורה לסדר את המחלקה ואסתריקה את האוכל. לטענת התובעת, מאחר והמחלקה לא הייתה מלאה היא שמחה לעזור לאסתריקה. אסתריקה הכינה את עגלת התה והתובעת יצאה לכיוון המחלקה. העגלה הגדולה ועליה מגשים עם אוכל, עמדה לפני התובעת והעגלה הקטנה ועליה תה וסלט, עמדה במרחק מה מהתובעת מאחוריה. התובעת עמדה עם פניה לכיוון העגלה הגדולה ובאותה עת עבר צוות רפואי אשר הזיז את העגלה הקטנה, כאשר התובעת לא מודעת לכך. לטענת התובעת, כאשר הסתובבה לכיוון העגלה הקטנה, עפו עליה קנקני התה. התובעת טוענת כי בדיעבד, היא מקשרת את הדברים לכך שהצוות הרפואי הזיז את העגלה הקטנה לכיוונה. ביחס לתאונה השנייה- התובעת מסרה כי לקראת תום המשמרת בשעה 14:50 לערך היא נותרה לבדה, שכן, עובדת כח עזר נוספת סיימה את המשמרת בשעה 14:00. אשתו של חולה ובנו ביקשו ממנה להיכנס לחדרו ולעזור להם להרימו מהכורסא למיטה. לטענת התובעת, ביחס לאותו חולה ספציפי, תמיד הרימו אותו בלי מנוף משום שהמשפחה לא הסכימה וגם האחות האחראית נתנה אישור לכך. החולה היה כבד ומרותק למיטה, כאשר היה עימו גם עובד פיליפיני. לטענת התובעת, בדר"כ אחיו של החולה והפיליפיני הרימו אותו והעובדים תמכו מהצד. בעת האירוע, כאשר בנו של החולה ביקש כי תסייע להרים אותו, התובעת עמדה מהצד, הבן עמד מצדו הקדמי של החולה והרים אותו, אולם, החולה נפל לכיוונה וכך גררו אותו לכיוון המיטה. התובעת טענה כי חשה ש"נתפס" לה הגב ואמרה למשפחה כי היו צריכים להמתין למשמרת השנייה וכי אין זה תקין שאינם מסכימים לשימוש במנוף. כך הסתיים האירוע מבחינתה של התובעת. לטענת התובעת, מאחר ואמה הייתה מאושפזת באותה עת בבית החולים והיא הייתה צריכה להוציא את בתה מהגן, היא הייתה צריכה ללכת. לאחר שהוציאה את בתה מהגן היא פנתה לקופת החולים, שם נאמר לה להגיע למחרת. 7. בעדותה, במהלך שמיעת הראיות, ציינה התובעת כי העגלה הגדולה הייתה גבוהה ממנה בעוד שהעגלה הקטנה היא נמוכה בגובה הברך שלה, אין עליה מעקה ויש בצידיה 4 עיגולים קטנים שאינם בולטים והיא פתוחה (עמ' 27, שורות 1-3). לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה הראשונה נותרה צלקת מטושטשת. בעבר הצלקת הייתה חומה והפריעה לה מבחינה אסטתית, (עמ' 28 שורות 20-22). ביחס לתאונה השנייה, ציינה התובעת כי שיטת העבודה להעברת חולה הייתה בעזרת שני אנשי כח עזר או בן משפחה או אחות וברירת המחדל הייתה קבלת אישור מהאחראית להורדת חולה קשה עם מנוף. לטענת התובעת, בדר"כ לא נעשה שימוש במנוף. עוד ציינה התובעת כי לא עברה הדרכה מסוימת באשר לשיטת העבודה, אלא למדה את העבודה מהבנות שעבדו איתה. באשר לשימוש במנוף, לטענת התובעת, הפרוצדורה הייתה באופן שפנו לאחות המופקדת על החדר בו היה המנוף, מכיוון שהחדר היה נעול, היה צורך לקחת מפתחות, אולם, בדר"כ ההעדפה הייתה להרים חולה עם בן משפחה ולא עם מנוף כי זה גם לקח הרבה זמן. עוד ציינת התובעת כי לא קיבלה הדרכה לגבי שימוש במנוף וכי תדירות שימוש במנוף הייתה פעמיים בשבוע (עמ' 29 שורות 6-23). ביחס לחולה הספציפי אותו סייעה להרים התובעת, תיארה התובעת כי מדובר באדם בשנות ה-50, גבוה במשקל כבד מאוד, במצב סיעודי. לחולה היה עובד פיליפיני צמוד וגם אח, אשר היו מתחלפים ביניהם. לטענת התובעת, בדר"כ הפיליפיני ועובדת כח עזר היו מרימים יחדיו את החולה לכיסא ולוקחים אותו למקלחת. יוער כי אין מחלוקת בין הצדדים כי משקלו של החולה היה 99 קילו וסבל מחולשה בגפה השמאלית עליונה, 4 מתוך 5, וגפה שמאלית תחתונה 4 מתוך 5, (עמ' 30 שורות 8-9). באשר לנסיבות האירוע של התאונה השנייה, העידה התובעת כדלקמן: "ת. בין 14:00 ל- 15:00 נשארת כח עזר אחת ובזמן הזה האחיות מחליפות מידע על החולים. ביום הספציפי הזה, אמא שלי הייתה מאושפזת בבית החולים, אני ביקשתי אישור מהאחות האחראית לצאת 10 דקות קודם כדי להוציא את הילדה מהגן כי אמא שלי בדר"כ מוציאה אותה ומאחר והיא מאושפזת, הייתי צריכה אני להוציא אותה. כשהם, האמא והבן הגיעו אליי בשעה 14:45 וביקשו שארים את החולה מהכורסא למיטה, אני אמרתי להם שכרגע עושים החלפות במשמרת שיחכו למשמרת הבאה והם נורא רצו שזה יהיה באותה רגע, היה לי 5 דקות זמן להספיק את האוטובוס והלכתי איתם. אמרתי להם שהמשקל שלו מאוד כבד וחבל שהם לא מסכימים במנוף כי גם שניים זה קשה להרים חולה סיעודי. ים בא מקדימה והרים את עצמון מבית השחי אליו וכשאני באתי מהצד שלו אני תפסתי אותו, הוא היה ממש חלש וכל המשקל שלו עף לכיוון שלי, אני נתתי קונטרה כדי שלא ייפול ויישרנו אותו. גררנו אותו לכיוון המיטה והשכבנו אותו. ש. איפה הייתה באותו זמן כח עזר השנייה? ת. היא כבר הלכה בשעה 14:00. באותו רגע שהרמנו אותו אני הרגשתי שנתפס לי הגב, אני אמרתי להם שמאוד חבל שהם לא מאשרים במנוף כי גם אני בחורה צעירה ואני רוצה להיכנס להיריון ואני לא צריכה כאבי גם וביקשתי שיסכימו, אז הם אמרו לי "אנחנו לא ידענו שאתה רוצה להיכנס להיריון, לא אמרת לנו" פה זה נגמר והלכתי." (עמ' 31 שורות 8-23). לאחר מכן התובעת לקחה את בתה מהגן ופנתה לקופת חולים משום שחשה כאבים בגבה. באותו רגע שלחה התובעת הודעת מסרון למיכל גולפור , האחות האחראית ופירטה את שקרה לה, כי הינה סובלת מכאבים בגבה וכי עליה לפנות בבוקר לקופת חולים. לטענת התובעת, האחות מיכל כעסה ומסרה לה כי אם לא תגיע לעבודה, הדבר ייחשב כהיעדרות. למחרת בבוקר פנתה התובעת לקופת חולים ומסרה כי נפגעה בעבודתה (ת/4): "אתמול בעבודה, לאחר מאמץ פיזי בהרמת חולה סיעודי כבד מאוד החלה להתלונן על כאבי גב תחתון/כתפיים". לטענת התובעת, בתחילה לא הסכימה האחות מיכל לתת לה טופס בל250 לקופת החולים ורק בשלב מאוחר יותר, בתאריך 15.10.2009, קיבלה את הטופס, (עמ' 32 שורות 14-20). לטענת התובעת, לאחר התאונה השניה פוטרה מעבודתה ועבדה בעבודות שונות, אולם, בשל מגבולותיה התקשתה. עבודה נוספת הופסקה בשל קשיים של מקום העבודה וכיום עובדת התובעת בחב' 012, כאשר בתחילה החלה לעבוד כנציגת מכירות וכיום הינה עובדת כרפרנטית. התובעת אם לילדה, מתגוררת עם אימה ונעזרת בעוזרת בית פעם בשבוע למשך 5 שעות. התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי בשימוע שנערך לה בתאריך 20.8.2009 ציינה כי נפגעה בתאונה, אולם, הדבר לא נרשם משום שהמפקחים בשימוע קיבלו את עמדת מיכל, האחות האחראית, אשר לא נכחה בשימוע לפיה, התובעת לא נפגעה בתאונה, (עמ' 40 שורות 13-32). מטעם התובעת זומן להעיד מר ים רובינשטיין, בנו של החולה עצמון רובינשטיין. מר רובינשטיין העיד כי אביו, אשר היה משותק באופן כמעט מלא בפלג גופו השמאלי נעזר במטפל זר, אשר היה צמוד אליו 24 שעות ביממה וכאשר המטפל לא היה נוכח היה לו מחליף. עוד העיד מר רובינשטיין כי כאשר היה צריך להעביר את אביו מכורסא למיטה, עשה זאת כמעט תמיד המטפל, אשר היה אדם חזק. עוד ציין, כי כל המשפחה שהתה עם אביו בבית החולים, לרבות דודו שהינו אדם חזק יחסית. מר רובינשטיין אישר כי במהלך אשפוזו של אביו נעשה שימוש מועט במנוף מאחר והיה לו מטפל צמוד ופרט למקרים בודדים שאירועו בתחילת אשפוזו, בהם השתמשו במנוף, בדר"כ הסתדרה המשפחה ללא מנוף (עמ' 5-6). בנוסף, ציין מר רובינשטיין כי האחיות/כח עזר סייעו בעת העברתו של אביו בסידור הצינורות אליהם היה מחובר. התובעת הייתה מוכרת בפניה למר רובינשטיין, אולם, מר רובינשטיין לא זכר אירוע בו היה נוכח במסגרתו סייעה התובעת בהרמת אביו המנוח, אולם, ציין כי אביו היה מאושפז במשך 3 שנים בבית החולים. בנוסף ציין כי מנוף היה פחות נגיש (עמ' 7). 8. מטעם התובעת אף העיד ד"ר קימחין, אשר נחקר על חוות דעתו. ד"ר קימחין אישר בחקירתו כי מצא אצל התובעת הגבלה קלה בעמוד השדרה בהטייה לצדדים, יישור של 10 מעלות וכן, הגבלה קלה בכיפוף הגב. ד"ר קימחין ביצע בדיקה פסיבית ואקטיבית. ד"ר קימחין עמד על כך כי ממצאי בדיקתו היו אובייקטיבים וכי לא הסתפק בתלונותיה של התובעת. 9. מטעם הנתבעת העידה הגב' מיכל גולפור, האחות האחראית במחלקה האונקולוגית אצל הנתבעת. בעדותה, במסגרת קדם המשפט, בתאריך 9.11.2011 העידה הגב' גולפור כי הינה אחות אחראית במחלקה האונקולוגית מעל 10 שנים ובמועדי התאונות, עבדה התובעת במחלקה זו. ביחס לתאונה הראשונה- ציינה הגב' גולפור כי לא ראתה את עצם קרות התאונה, אולם, הייתה במחלקה ושמעה את התובעת צועקת. באשר לעגלות עימן מחלקים את האוכל והשתייה, מדובר בעגלות מנירוסטה, כאשר העגלה הנמוכה גובהה מעל הברך, באורך מטר ורוחב 80 סנטימטר ללא מעקה. הגב' גולפור מסרה כי כאשר ביררה מה קרה הבינה כי התובעת הסתובבה ונתפס לה המכנס בברזל של העגלה או חולצה ארוכה עם כיסים וכתוצאה מכך, העגלה התהפכה, ונשפך על התובעת תה. הגב' גולפור מסרה כי העגלות משמשות את בית החולים כבר שנים. לגבי התאונה השניה, מסרה הגב' גולפור כי לחולה הספציפי הייתה משפחה תומכת וכי היא זו אשר טיפלה בו אישית בהפקדה, לטענת הגב' גולפור לא היה צריך להרים את החולה לבד, לכל היותר סיוע קטן. לטענתה, משפחתו של החולה הייתה משפחה מבוססת והיא דאגה תמיד שיהיה מישהו מטעמה, מאחר והיה גדול וכבד. הגב' גולפור מסרה כי גם היא סייעה הרבה פעמים כאשר היה צריך לעמוד מאחורי החולה, לא היה צריך פיזית להרים אותו ולכן לא היה צורך בשימוש במנוף עם חולה זה. לטענת הגב' גולפור תמיד מישהו מהמשפחה היה לידו. לגבי שימוש במנוף באופן כללי, ציינה הגב' גולפור כי המנוף נמצא במחלקה והיא מאשרת להשתמש בו בכל פעם שצריך, כל חולה לגופו וכאשר אין עזרה של משפחה אפשר להשתמש במנוף ככח עזר. הגב' גולפור ציינה, כי עובדות כח עזר אינן אמורות לבצע לבד הרמה של חולה, ובמידה ומדובר בחולה קשה, עובדת כח העזר קוראת לאחות המופקדת. באשר לנסיבות האירוע ציינה הגב' גולפור, כי מבירור שערכה עלה כי ביקשו עזרה מהתובעת בשעה 14:50, התובעת אמרה שהיא מאד ממהרת ולא יהיה לה זמן, היות והמשמרת מסתיימת בשעה 15:00, היא נגשה לחדר, לפני שהיא נכנסה היא אמרה שהיא מאד ממהרת וכשהיא יצאה, הלכה, היא הלכה ישר ולא אמרה לאף אחד על מה שקרה בחדר, לאחר מכן, שמעה הגב' גולפור מהתובעת שנתפס לה הגב, אולי באותו יום או למחרת. המדובר היה בטווח של 24 שעות (עמ' 2-3). בחקירתה של הגב' גולפור בתאריך 1.1.2013 העידה כי התובעת עבדה למעלה משנה במחלקה האונקולוגית. התובעת תוארה על ידי העדה כאינטליגנטית אך התגלה אצלה קושי בהתנהלות המקצועית וביחסי העבודה, לרבות עם חולים ומשפחותיהם. העדה תארה בעיות מוטיבציה של התובעת, אולם, העידה כי התובעת חשפה בפניה את סיפורה האישי הקשה ועל כן, השתדלה לבוא לקראתה בסידור העבודה. העדה אף ציינה כי לא הייתה שבעת רצון מעבודתה של התובעת. היו בין השתיים מס' שיחות והעדה אף התריעה בפני התובעת כי ניצלה את תקופת הניצול שלה בגין היעדרויות וכי היא לא תוכל להמשיך לעבוד במחלקה. בעדותה ציינה הגב' גולפור ביחס לטיפול בחולה מר רובינשטיין, כי הוא היה חולה כבד גוף, מלווה במשפחה תומכת. הצוות סייע בטיפול הפיזי אבל באופן יחסי את רוב הטיפול ביצעה המשפחה שנעזרה בעובד זר. עזרת כח העזר או אחות התבטאה בהחזקת הכיסא שלא יזוז בעת שהעובד הוריד/הושיב את החולה בכורסא. עוד ציינה כי היו מס' פעמים שגם לשני אנשי צוות היה קשה להוריד את החולה ואז נעשה שימוש במנוף. העדה ציינה כי לא נזקקו הרבה למנוף, אולם, השתמשו בו שלא הייתה ברירה, (עמ' 49-50). העדה ציינה כי ביום האירוע ראתה את התובעת בשעה 15:00 לערך, רצה מחדר ההלבשה לכיוון המעליות, התובעת לא אמרה לעדה דבר. העדה זכרה כי באותו יום או לאחר מכן התובעת הודיעה שכואב לה הגב, לאחר שהייתה בחדר עם מר רובינשטיין ועזרה להוריד אותו ונחבלה בגב (עמ' 51, שורות 2-6). חרף האמור לעיל, העדה מצאה לנכון שלא למלא דו"ח אודות האירוע, אשר נמסר לה על ידי התובעת מאחר ולא האמינה כי האירוע התרחש (עמ' 51 שורות 28-11). בסופו של דבר מולא דו"ח בתאריך 7.10.2009. באשר לתאונה הראשונה- חזרה העדה על עדותה מיום 9.11.2011. 10. מטעם הנתבעת העידה גם הגב' אסתר סעידוב. העדה עבדה ביחד עם התובעת במועד התאונה הראשונה. העדה עובדת וותיקה. העדה לא ראתה את עצם קרות האירוע משום שבעת שהתרחש לקחה מגש וניגשה להגיש אותו לחולה. העדה ציינה כי העגלה הקטנה לא הייתה הפוכה אלא הקומקום התה שעמד עליה נשפך על רגלה של התובעת. באשר להרמת חולה, ציינה העדה כי היא אף פעם לא מורידה חולה לבד, תמיד בעזרת מישהו וכי אם היה צריך להרים או להוריד את מר רובינשטיין היא הייתה נעזרת במנוף, כפי עשתה ביחס לכל חולה. העדה ציינה כי זו ההדרכה שקיבלה. העדה ציינה כי אינה זוכרת את התובעת משתמשת במנוף או מרימה את מר רובינשטיין, (עמ' 58-59). דיון בשאלת החבות: 11. התאונה הראשונה: אין חולק בין הצדדים באשר לעצם קרות התאונה הראשונה. הצדדים חלוקים בשאלה, האם קיימת אחריות מצד הנתבעת לפגיעתה של התובעת בתאונה ולחילופין, האם קיים אשם תורם מצידה של התובעת. אקדים ואומר כי עדותה של התובעת, באשר לכל מרכיבי תביעתה, הייתה עדות מהימנה, קוהרנטית ועקבית, ומצאתי ליתן בה אמון. הנני מקבלת את השתלשלות האירועים כפי שתוארה על ידי התובעת ולא נסתרה על ידי מי מעדי הנתבעת. אין חולק כי מחובתו של מעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולספק לעובד ציוד אשר יסייע לו לבצע את עבודתו בבטחה. בענייננו- אין מחלוקת בין הצדדים כי חלוקת המזון לחולים במחלקה התבצעה על ידי עובדי כח העזר באמצעות שתי עגלות: האחת- עגלה גבוהה עליה הונח המזון והשניה- עגלה נמוכה בגובה אשר עולה מעט על גובה ברכיים ממוצע, עליה הונחו קנקני תה וסלט. העגלה הנמוכה לא הייתה מגודרת. הנחת קנקן עם שתייה חמה על עגלה נמוכה, יוצר סיכון לכך שמי שעובר או נמצא בסמוך לעגלה, יפיל עם ידיו את הקנקן. התובעת העידה כי הציבה את העגלה במרחק מה מאחוריה ולא הייתה מודעת לכך כי מאן דהוא מהצוות הרפואי שעבר בסמוך, הזיז את העגלה בצמוד אליה וכך, כאשר הסתובבה הפילה את קנקן התה שהיה מוצב על העגלה הנמוכה. התה נשפך על שוק רגלה של התובעת וגרם לה לכוויות. הלכה פסוקה כי על המעביד חלה חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו. חובתו של מעביד הינה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת עם קיומם. ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פדי מב (1) 425. הנתבעת אף הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת והנתבעת כשלה בקיומה. הנני סבורה כי שיטת העבודה, באופן שחלוקת השתייה החמה נעשתה באמצעות עגלה נמוכה, הינה שיטת עבודה מסוכנת ובלתי בטוחה. גובה העגלה אשר אף אינה מגודרת מביא לכך כי בהינף יד, בשגגה, ניתן להפיל הקנקנים ומדובר בשיטה מסוכנת. הנני סבורה כי ניתן היה בנקל, למנוע הסיכון הנובע מהעגלה הנמוכה ואת קרות התאונה באמצעות עגלה נוספת בגובה הגוף, מגודרת, אשר הייתה מונעת את קרות התאונה. ניתן היה למנוע את הסיכון הנובע מהעגלה באמצעים פשוטים כאמור ולעניין זה ראו ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' אמסלם ואח', פדי מט (1) , 102, 110-109. אינני סבורה כי יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם בגין תאונה זו. המגמה שהשתמרה בהלכות שנקבעו בפסיקת בתי המשפט היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד, בייחוס רשלנות שגרמה או תרמה לתאונה. הייסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על מקום העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' פד לו(2), 593). הנטייה היא שלא לייחס לעובד אשם תורם אלא במקרים שבהם האשם תורם בולט לעין וגרם לתאונה (ע"א 663/88 יהודה שיריזאן נ' דוידי אשקלון בע"מ פד מל(3), 225). אשר על כן, הנני קובעת כי שיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת ואופן העבודה עם העגלה הנמוכה היו מסוכנים ויש לחייב את הנתבעת באחריות הפיצוי לתובעת בגין התאונה הראשונה, מבלי להטיל אשם תורם כלשהו על התובעת. 12. התאונה השנייה: האם הוכיחה התובעת את עצם קרות התאונה: התובעת העידה כי בשל נסיבותיה האישיות היא מהרה לעזוב את המחלקה לאחר אירוע התאונה השנייה, שכן, היה עליה להספיק להגיע להוציא את בתה מהגן, שכן, אמה אשר סייעה לה בדר"כ, הייתה מאושפזת. בנסיבות אלו, לא מסרה דבר אודות פגיעתה לאחראית עליה והודיעה לה על הפגיעה רק לאחר שהוציאה את בתה מהגן ופנתה לטיפול, עוד באותו יום, בקופת החולים. הגב' גולפור לא חלקה על כך כי התובעת הודיעה לה ביום המקרה או למחרת, על פגיעתה, אולם, בשל היסטוריית היעדרויות התובעת והמחלוקות שנוצרו ביניהם, לא האמינה הגב' גולפור לתובעת כי אירוע התאונה התרחש כנטען. לתימוכין בטענתה של התובעת, הוגש אישור רפואי, ת/4, ממנו עלה כי למחרת התאונה, ביקרה התובעת בשעות הבוקר בקופת החולים, מסרה לרופאת המשפחה את נסיבות התאונה כנטען על ידה וקיבלה חופש מחלה. בנו של החולה המנוח, מר עצמון רובינשטיין, מר ים רובינשטיין לא זכר את ההתרחשות כנטען על ידי התובעת, אולם, אין לתמוה על כך. אביו המנוח היה מאושפז במשך תקופה ממושכת למדי, בבית החולים, תוך סבל רב ואירוע של הרמתו בעזרת כח עזר לא אמור להיות אירוע אשר נחרט בזיכרון, במיוחד כאשר המנוח שהה בבית החולים זמן רב ונזקק לעזרה סיעודית כל הזמן. עם זאת, פניה של התובעת היו מוכרות למר ים רובינשטיין. המדובר באירוע אינצידנטלי לטיפול השוטף בחולה ועל כן, אין לראות בכך שמר ים רובינשטיין לא זכר אותו כפגיעה במהימנות התובעת. כחיזוק לעדותה של התובעת יש לקחת בחשבון את התלונה שמסרה בקופת החולים למחרת המקרה ואת הודעתה בדבר נסיבות המקרה לגב' גולפור ביום המקרה או למחרת. העובדה שהתובעת לא מסרה שנפגעה בגבה ובכתפיה מיד לאחר המקרה, עת שהתה עדיין במחלקה, אינה צריכה לעמוד לה לרועץ שכן, יש לקבל את העובדה כי בסדר העדיפות של התובעת קדמה החשיבות להגיע לגן של בתה בזמן על פני דאגה להודיע כי נפגעה. נראה כי לאור הסטוריית יחסי העבודה העכורים, הגב' גולפור בחרה שלא להאמין לתובעת כפי שאשרה בעדותה (עמ' 55 שורות 18-20) . לא היה מקום לדרך התנהלות זו של האחות האחראית אשר בחרה במודע שלא למלא דו"ח אודות התאונה ואף מלאה טופס בל/ 250 רק בתאריך 15.10.09. ודו"ח בתאריך 7.10.09 אשר הינו חלק מנ/1. (עמ' 51 שורות 14- עמ' 52 שורה 18 ) אשר על כן, הנני קובעת כי הוכח כי אירוע התאונה התרחש כנטען על ידי התובעת. 13. האם חבה הנתבעת באחריות לפגיעתה של התובעת בתאונה השנייה: מהעדויות שהובאו בפני עלה כי התובעת לא קיבלה הדרכה מסודרת לביצוע עבודתה, לרבות אופן הרמת חולה והעבודה נלמדה על ידה תוך כדי העבודה עם עובדת כח עזר נוספת. אין מחלקות בין הצדדים כי במחלקה היה מנוף המיועד להרמת חולים כבדים ואין מחלוקת בין הצדדים כי החולה המנוח, מר רובינשטיין היה חולה כבד, במשקל כ-100 קילו ומוגבל. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובעת הייתה אמורה להרים את החולה בעצמה ביחד עם אדם נוסף או שמא, להיזקק למנוף. עוד חלוקים הצדדים בשאלה האם בעניינו של החולה המנוח, מר רובינשטיין, נעשה שימוש במנוף. מהראיות שהובאו בפני עלתה תמונה לפיה, בתחילת אשפוזו של מר רובינשטיין נעשה שימוש במנוף, אולם, לאחר מכן, בשל נוכחותו של עובד זר צמוד וכן בני משפחה נוספים, לא היה צורך בשימוש במנוף. מכאן עולה כי סברתה של התובעת כי בני המשפחה מתנגדים לשימוש במנוף הייתה מבוססת. השאלה אותה יש לברר הינה- האם היה על התובעת, במסגרת עבודתה, להיענות לבקשת המשפחה לסייע בהעברתו של החולה או לבקש מהם להמתין להחלפת המשמרת וקבלת סיוע מסודר מעובדי המשמרת החדשה, תוך דיווח לאחות האחראית. נראה כי התובעת הסכימה לסייע למשפחה באופן ספונטני, מבלי לקבל את אישור האחות האחראית לסייע בהרמה ואף ללא מנוף. בע"א (מחוזי תל-אביב) 1089/01 ארובוט בע"מ נ' גרשגורין (פורסם במאגרים) היה מדובר במקרה של עובר ייצור שנפגע בגבו במהלך עבודתו במפעל תוך כדי הרמת תבנית שמשקלה כ-20 קילוגרם ביחד עם אחר ותוך כדי הרמתה, חש כאב עז בגבו. בית המשפט קבע כי מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת עובדיו על דבר סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה ואין הוא חב בחובת זהירות, אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים "רגילים וממוצעים" וככאלה, יודעים להיזהר וחייבים להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מהמעביד. לעומת זאת בע"א 11227/03 עמי-אגודה לשיפור וטיפוח ילדים מוגבלים נ' גל (פורסם במאגרים), הרימה התובעת ביחד עם מטפלת את אחת המטופלות ונפגעה בגבה. בית המשפט העליון מציין כי המעביד לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה לעניין הרמתם ונשיאתם של מטופלים ואף לא הדריך את התובעת כיצד לנהוג שעה שמרימים את אחד המטופלים. מהראיות שהובאו בפני עולה כי מערכת יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת, הייתה מערכת יחסים עכורה, כפי שעולה מתיקה האישי של התובעת- נ/1, התובעת קיבלה התראות רבות בעבר על תפקודה, לרבות יחסה לחולים . במצב זה נראה כי התובעת בחרה להיענות לבקשת המשפחה על מנת להימנע מתלונה נוספת. מתיקה האישי של התובעת לא עולה כי קיבלה הדרכה מסודרת באשר לשיטת העבודה, לרבות הרמת חולים ולא נסתרה טענתה כי למדה העבודה תוך כדי עבודה עם עובדת אחרת. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי הנתבעת אחראית לפגיעתה של התובעת בתאונה השניה. 14. האם יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת באירוע התאונה השניה: בתי המשפט נזהרים מלהטיל אשם תורם על עובד שגילה חריצות בעבודה ובכך לכרסם בפיצוי המגיע לו ובודקים את נסיבות העניין לגופו בטרם קובעים אשם תורם של עובד. על בית המשפט לקחת בחשבון את העובדה שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם, אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פדי מב (1), 415). "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו, אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו, אך יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב ולשם כך, הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף ועוד הכירו בתי המשפט בכך, שכרגיל העובד אינו עושה עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים." (ע"א 7/65 , 5/65 המוסד לביטוח לאומי, נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ ואח' פדי יט (3) , 205, עמ' 211- 212. יש איפה לבחון ולבדוק את המקרה על פי נסיבותיו, מה היא מידת רשלנותו של העובד שמא חטא העובד ברשלנות של ממש אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה. חלוקת האחריות תעשה על פי מבחן של "מידת האשמה", כאשר עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוהגים בדבר במקרה הקונקרטי, אם כי לעיתים יזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פדי לח(1), 72). במסגרת יישום המבחן, על המעביד המעוניין להטיל את האשמה על העובד, להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי בלתי סביר באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית שנתקבלה בניגוד להוראות המעביד עד שפציעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון. הלכה פסוקה היא כי דרישות הזהירות המוטלות על המעביד גבוהות מאלה המוטלות על העובד וביטוי לכך מצוי בנטיית בתי המשפט שלא להכיר באשם תורם של עובד. על פי מבחנים אלו, במקרה עסקינן נראה כי מידת האשמה המוסרית המוטלת על הנתבעת- המעבידה, גבוהה יותר ממידת האשמה המוסרית של התובעת, אשר לא קיבלה הדרכה מסודרת באשר לשיטת העבודה, לא קיבלה הנחיות חד משמעיות בעניינו של החולה, האם יש להרימו עם מנוף, אם לאו, וחרף כל הקשיים, ניסתה התובעת לרצות את המעביד ולבצע את המטלה בעצמה לאור לחץ הזמן שהייתה שרויה בו. "העובדה שטיפל בתקלה ועבד ליד המכונה לבדו ללא העוזר, אינה צריכה להיזקף לחובתו. לא הוסבר למערער כי מנימוקים בטיחותיים, צריכים לעבוד ליד המכונה שניים. לכך יש להוסיף, שכל רצונו היה שהעבודה לא תתעכב, כאשר עוזרו התעכב ליד אחד מהעובדים האחרים. המדובר בענייננו באחד מאותם מקרים בהם מגלה העובד חריצות, יוזמה ודבקות בעבודה. בנסיבות אלו, לא כל טעות שלו צריכה להיקבע כאשם תורם." (ע"א 3719/01 אגבריה נ' פקר פלדה- פורסם במאגרים) אשר על כן, הנני קובעת כי אין מקום להטיל על התובעת אשם תורם להתרחשות התאונה השניה. 15. שאלת הנזק: התאונה הראשונה: לאחר התאונה הראשונה הייתה התובעת באי כושר עד לתאריך 18.10.2008. התובעת קיבלה את שכרה מהמעביד ודמי פגיעה שולמו למעביד. התובעת אינה טוענת להפסדי שכר בגין תאונה זו ועותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני והוצאות עבור נסיעות והוצאות רפואיות. התובעת טופלה בחדר מיון ולאחר מכן במסגרת מרפאות חוץ בבית החולים. לתובעת נגרמו כוויות משמעותיות בשוק רגל ימין והיא טופלה ממושכות באמצעות חבישות, משחות וטיפול תרופתי. ד"ר קמחין מטעם התובעת קבע לה נכות בשיעור 5% בגין צלקת כהה בולטת עם שתי צלקות קטנות מעל הקרסול, בעוד מומחה הנתבעת סבר כי לא נותרה נכות. הצלקת שנותרה היום מתבטאת בשינוי צבע, כך על פי עדות התובעת(היפרפיגמנציה). עסקינן בנכות אסטתית. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ בגין ראש הנזק של כאב וסבל וכן 1,000 ₪ בגין הוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים, עזרה ונסיעות לטיפולים. התאונה השניה: התובעת שהתה באי כושר בגין התאונה השניה במשך חודשיים, לא ברצף. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לה נכות בשעור 10% בעוד שמומחה הנתבעת קבע כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה השניה. שני המומחים נחקרו בפני ומחוות הדעת וחקירותיהם נראה כי יש מקום לקבוע את נכותה הרפואית של התובעת בשעור של 5% ואנמק: המגבלות שנמצאו אצל התובעת, גם על ידי המומחה מטעמה, היו קלות ביותר. עם זאת, לא נסתרה קביעתו של המומחה כי המגבלות שמצא לא נסמכו אך ורק על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת אלא גם על ממצאים אובייקטיבים שמצא בבדיקתו לרבות עריכת בדיקה אקטיבית ופסיבית לתובעת. מאידך- נראה כי מומחה הנתבעת פרש הממצאים בבדיקתו לחומרה, כאשר קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות שכן, סבר כי טווח התנועות שראה מוגבל במכוון על ידי התובעת ולא יכול היה לבצע חלק מהבדיקה בשל חוסר שיתוף פעולה שסבר כי קיים אצל התובעת. עוד ציין מומחה הנתבעת ד"ר ביאליק כי התובעת הפסיקה הטיפולים בסמוך לתאונה , כאשר מהתיעוד שהוגש עולה כי נזקקה לטיפולים גם בשנת 2010. ד"ר ביאליק אינו מייחס עבר רפואי עובר לתאונה זו לרבות בגין תאונת דכים בה נפגעה התובעת בשנת 2007 . יצוין כי בסמוך לאחר התאונה השניה זומנה התובעת לשימוע משמעתי ובתאריך 20.8.2009, התקיים השימוע. לאחר השימוע הוחלט לסיים את עבודתה של התובעת אצל הנתבעת בתאריך 30.9.2009. טופס 250 מולא על ידי הנתבעת רק בתאריך 15.10.2009 (ת/5). לאחר פיטוריה עבדה התובעת במס' עבודות מזדמנות, כאשר חלקן הופסקו בשל נסיבות שאינן קשורות למצבה הרפואי. לאחר מכן, בחודש דצמבר 2011, החלה התובעת לעבוד בחב' סמייל 012. שכרה של התובעת אצל הנתבעת עמד בממוצע ע"ס 3,300 ₪ נומינלי. נראה כי בעבודתה הנוכחית, מצאה התובעת מקום לביטוי כישרונותיה שכן, שכרה הגיע לעיתים לסכומים מגיעים כדי פי 4 משכרה אצל הנתבעת. מהראיות שהובאו בפני עולה כי התובעת התקדמה בעבודתה החדשה ולא הוכח כי קיים חשש לפיטוריה. עם זאת, עסקינן בתובעת צעירה, בעלת השכלה של 11 שנות לימוד, ללא תעודת בגרות, ואין לדעת מה צופן העתיד. לאור גילה יש לפצותה בגין חשש לפגיעה בכושר השתכרותה. בנסיבות אלו, אין מקום לערוך חישוב אקטוארי אלא יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בסכום גלובלי, אותו הנני מעמידה על סך של 80,000 ₪ בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, המהווה כמחצית מחישוב אקטוארי על פי ממוצע שכרה כיום, המבטא את כושר השתכרותה. לא הוכח בפני כי נגרם לתובעת הפסד השתכרות בפועל עד כה כתוצאה מהתאונה שכן, אין להתעלם מכך שפיטוריה נבעו בעיקר מהבעיות המשמעתיות בעבודתה. שכרה בתקופת אי הכושר שולם ע"י המעביד ודמי פגיעה הועברו למעביד. עבודות מזדמנות בהם עבדה הופסקו בשל קשיים כלכלים של המעבידים והחל מחודש דצמבר 2011 התובעת השתכרה שכר אשר עולה בהרבה על שכרה אצל הנתבעת. אשר על כן אין מקום לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר. כאב וסבל: את הפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין התאונה השניה, הנני מעמידה על סך 25,000 ₪ . הפסדי פנסיה: יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין חשש להפסדי פנסיה, אותו הנני מעמידה על סך של 7,000 ₪. עזרת צד ג': נכותה של התובעת הינה מזערית והנני סבורה כי העזרה בבית לה הינה נזקקת ביחד עם אימה, אינה קשורה לפגיעתה בתאונה. אינני סבורה כי הנכות המזערית הצדיקה ו/או מצדיקה היזקקות לעזרה צד ג' ועל כן, הנני דוחה את תביעת התובעת בראש נזק זה. ניכויים: מכל סכום שנפסק לעיל, יש לנכות את מענק המל"ל אשר שולם לתובעת בגין התאונה השניה בצירוף הפרשי הצמדה ממועד תשלומו עד מועד התשלום בפועל. אשר על כן, הנני מחייבת הנתבעת, לשלם לתובעת הסכומים דלעיל, בניכוי תגמולי המל"ל ובצירוף שכ"ט עו"ד בשעור 24% וכן, הוצאות משפט שהוצאו על ידה. רפואהבית חוליםתאונת עבודה