מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת מלגזה בעבודה: מבוא בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). התובע יליד 8.4.54 (להלן: "התובע") נפגע בתאונת דרכים ביום 17.1.06 כאשר במהלך עבודתו מלגזה שהנתבע 1 נהג בה עלתה על כף רגלו הימנית ומעכה אותה (להלן: "התאונה"). הנתבעים מודים בחבותם (פרו' 14.11.11 עמ' 8). אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה. הצדדים חלוקים לגבי הנזק. הנכות הרפואית ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% לפי תקנה 49 (2)(ו) לתקנות שעניינה בהגבלת התנועות בפרקי כף הרגל עם דפורמציה או כאבים החל מיום 1.2.07. בדו"ח הוועדה נרשם, כי מדובר במצב לאחר מעיכת כף רגל ימין ושבר. עוד נרשם, בין היתר, כי קיים עיוות של המפרקים ונמצאה הגבלת תנועה מכאיבה של מפרק סובטלרי אשר נמצא בעמדה ניטרלית. נוכח קביעת המל"ל, אני קובע את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 20%. ועדות רפואיות נוספות של המל"ל קבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן: נכות זמנית בשיעור 30% מיום 1.3.06 ועד ליום 31.8.06. נכות זמנית בשיעור 20% החל מיום 1.9.06 ועד ליום 31.1.07. סקירת העדויות והראיות התובע העיד בתצהירו כי בטרם התאונה עבד בחברת ממן מסופי מטען וניטול בע"מ (להלן: "ממן בע"מ") בנתב"ג תקופה רצופה של כ- 10 שנים החל משנת 1997 ועד למועד התאונה. התובע עבד בעבודת סבלות, עבודה גופנית פיזית הדורשת עמידה, הליכה, הרמת משאות והזזתם ממקום למקום לרבות העמסת ופריקת סחורה מתאי מטען של מטוסים. מיום התאונה התובע אינו עובד וכל מאמציו למצוא עבודה לא צלחו. לאחר התאונה התובע אושפז לשלושה ימים ובהמשך שוחרר לביתו עם איסור דריכה על כף הרגל לשמונה שבועות ורק ביום 26.3.06 הוסר הגבס מרגלו. במהלך השנים 2006 ו- 2007 התובע נבדק על ידי רופאים בעקבות, בין היתר, כאבים ורגישות בכף רגל ימין. התובע אינו עובד מאז התאונה ובעקבות התאונה אינו יכול לשוב לעבודתו כפי שעבד לפני התאונה. התובע פוטר ביום 31.12.06 מעבודתו בממן בע"מ עקב מצבו הרפואי והיעדרותו הממושכת מעבודתו. בלשכת התעסוקה מסרבים להפנות אותו לעבודות בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה והוא גם צירף אישור ממשרד התעסוקה ומחלקת שיקום במל"ל לפיו הוא אינו כשיר לכל עבודה ואפילו לא לעבודות ניקיון. התובע מוסיף וטוען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים תמידיים בכל רגל ימין במהלך ביצוע פעולות שכף הרגל הנ"ל מעורבת בהן וכי הכאבים נעשים קשים יותר ומגבילים אותו בתנועתו ותפקודו. התובע אינו מסוגל לרוץ או לעמוד על הרגל ממושכות ואינו מסוגל לבצע פעילויות ספורטיביות שונות כפי שעשה לפני התאונה. התובע צולע ומתנייד עם מקל הליכה. לטענתו, לפני התאונה היה רץ למרחקים גדולים ומתאמן ומרים משקולות במכון כושר ליד ביתו. ועדה רפואית מטעם המל"ל שקבעה לו נכות צמיתה רפואית בשיעור 20% החליטה גם על הפעלת תקנה 15 במלואה והעמידה את שיעור נכותו הכולל בשיעור של 30%. המל"ל משלם לתובע קצבת חודשית בסך של 1,300 ₪ וזאת החל מחודש 2.08. התובע מבקש לקבל הפסד שכר מלא לעבר וזאת לאור הוכחת הפסדי שכר והעדר יכולת להשתלב מחדש בשוק העבודה עקב נתוניו ומומו מהתאונה. התובע טוען להוצאות רפואיות שונות כמו למשל בגין רכישת מדרסים ונעליים אורתופדיות שטרם רכש בהעדר אפשרות כספית. התובע מעריך שנגרמו לו הוצאות נסיעה בשיעור חודשי הנאמד במאות שקלים וזאת בגין נסיעות לצורך טיפולים ובדיקות שונות. כמו כן, הוא זקוק לשירותי תחבורה ציבורית לרבות מוניות באופן מוגבר ועל בסיס קבוע. התובע נותר מוגבל ביכולתו ומתקשה לטפל בעצמו ולשרת את עצמו גם בפעולות יומיומיות פשוטות והוא נזקק לעזרת אשתו, ילדיו ובני משפחה אחרים באופן תמידי, בייחוד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. בחודשים הסמוכים לאחר התאונה סעדו אותו בני ביתו ועזרו לו בסידורים השונים הקשורים בעבודתו ובתאונה. בני משפחתו וחבריו עוזרים לו עד היום (התצהיר נחתם ביום 24.9.09) בביצוע פעולות בסיסיות ואישיות כדוגמת רחצה, הלבשה ועוד. בני משפחתו נאלצים להסיע אותו לטיפולים שונים והוא נאלץ להשתמש בשירותי מוניות שכן אינו יכול להתנייד באופן עצמאי (עד כאן, ראה תצהירו של התובע). התובע צירף מכתב הפסקת עבודה שנשלח אליו מהמעביד ביום 26.12.06 ולפיו בהמשך לבקשתו ועקב מצבו הבריאותי ומאחר ואין למעביד אפשרות להציע לו תפקיד במגבלות החדשות, המעביד הודיע לו על הפסקת עבודתו ביום 31.12.06. התובע צירף לתצהירו מסמכים רפואיים שונים מהם עולה, בין היתר, כי לאחר התאונה הוא אושפז לשלושה ימים ובהמלצות בשחרורו מבית החולים נכתב, בין השאר, ללא דריכה על רגל ימין בסיוע קביים למשך שמונה שבועות וכן חופשת מחלה לשלושה חודשים (עמ' 39 בתיק המוצגים של התובע). התובע נחקר בבית המשפט לגבי התנהלותו מול לשכת התעסוקה וכן מול אגף השיקום במוסד לביטוח לאומי. הצדדים הגישו מסמכים שונים של לשכת התעסוקה ושל המל"ל בעניין התנהלותו של התובע לגבי שיקומו וחיפוש עבודה חלופית. התובע העיד כי הלך פעם בחודש ללשכת התעסוקה וכשנוכח שאינו מקבל דבר ואינו נשלח לעבודה הפסיק ללכת ללשכת התעסוקה בתחילת שנת 2011. עוד העיד כי לא מצאו לו עבודה ואפילו כשביקש לעבוד בישיבה כמה שעות אמרו שאין עבודה כזו והוסיף כי לא היה באפשרותו לעבוד בעמידה. התובע אישר כי הוא נסע לאתיופיה לתקופה של כחודש אולם לטענתו עשה כן לצורך הבאת משפחתו משם (פרו' 14.11.11 עמ' 13, 14). התובע אישר כי לאחר הוועדה הרפואית מיום 3.3.11 הפנו אותו לצורך שיקום לקורס עבודות אלקטרוניקה שמתבצעות בישיבה, אבל לטענתו הקורס היה בפתח תקווה ולא הייתה הסעה ולכן לא יכל להגיע וזאת עקב המצב של רגלו. התובע טען כי מדובר במרחק של מספר קילומטרים מתחנת הרכבת עד למקום בו נערך הקורס. הוא הסביר שלאחר שירד מהרכבת לא יכל להגיע לשם מאחר והמקום היה רחוק מדי. עוד הוסיף, כי אינו יכול ללמוד או לעבוד מאחר וכואבת לו הרגל וכי אינו יכול לקום מוקדם להסעה (פרו' 14.11.11 עמ' 15, 16). התובע אישר כי הוא מכיר את גב' הרשקוביץ שטיפלה בו בשיקום וכי הוא אמר לאנשי השיקום כי כשהוא ירגיש טוב הוא יסע לקורס. התובע הסביר שכשהוא יושב הוא סובל וכי הוא יכול לנסוע באוטובוס אחד, אם כי אישר שלדיון בבית המשפט הוא הגיע בשני אוטובוסים. התובע העיד שהיה בלשכת התעסוקה כל חודש בשנת 2007 וגם בשנת 2010. הוא גם הוסיף כי פנה לחברות כוח אדם והם אמרו שאין בשבילו עבודה. הביטוח הלאומי שלח אותו לשיקום אך לא מצא לו עבודה (פרו' 14.11.1 עמ' 16, 17). התובע נשאל ספציפית מי לוקח את הילדים הקטנים שלו לגן והעיד כי הוא לוקח את הילדים הקטנים לגן שאינו רחוק ומדובר רק בלעבור כביש. התובע ציין שמדובר במרחק של עשרות מטרים (פרו' 14.11.11 עמ' 16, שורות 8 - 11). מהמסמכים השונים של לשכת התעסוקה (והעד מטעמה) ושל השיקום במל"ל אליהם התייחסו שני הצדדים, עולה תמונה מעורבת לגבי מאמציו של התובע להשתלב במעגל העבודה, כפי שיפורט להלן. מר גורודצקי שהוא פקיד השמה וראש צוות לשכת לוד בשירות התעסוקה העיד בבית המשפט לגבי תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידו (ת/4, 5.4.12). העד הסביר שבעבר שלח תעודה אחרת שהתייחסה להתייצבותו של התובע בלשכת התעסוקה בלוד בשנת 2011 בלבד ואילו בתעודה הנוכחית התייחס להתייצבותו של התובע בכל השנים משנת 2006 עד שנת 2011. לפי הפלטים, התובע התייצב בלשכת התעסוקה: בשנת 2006 שלוש פעמים: 13.8.06, 12.9.06 ו- 1.11.06; בשנת 2007 עשר פעמים החל מיום 25.3.07 ועד ליום 6.12.07; בשנת 2008 שמונה פעמים החל מיום 8.1.08 ועד ליום 18.8.08; בשנת 2009 תשע פעמים החל מיום 15.1.09 עד ליום 14.10.09; בשנת 2010 הוא לא התייצב ובשנת 2011 הוא התייצב שלוש פעמים החל ביום 14.2.11 ועד ליום 6.4.11. עולה אפוא שהתובע אכן התייצב פעמים רבות בלשכת התעסוקה כפי שהעיד וזאת בעיקר עד לשנת 2009 כולל. התובע לא התייצב לוועדות של שירות התעסוקה בימים 13.8.06 ו- 6.8.07. בהמשך, התובע נבדק על ידי שתי וועדות רפואיות בשירות התעסוקה. התובע התייצב לוועדה רפואית ביום 26.10.08 שקבעה שהוא יכול לעבוד יום מלא במגבלות - בישיבה בלבד ואינו יכול לעבוד כעובד ניקיון וכי המגבלה לשנה עד ליום 26.10.09. לאחר מכן, התובע נבדק בוועדה נוספת ביום 3.3.11 שקבעה שהתובע יכול לעבוד מלא במגבלת עבודה בישיבה בלבד וכן שאינו יכול לעבוד בעבודות ניקיון ומר גורודצקי הוסיף שזו ההחלטה בעניינו של התובע עד היום, כלומר עד מועד הדיון 5.4.12 (ראה ת/5 5.4.12). העד השיב שהזמן הרב שחלף בין שתי הוועדות נגרם מכך שהתובע לא התייצב לוועדה בשנת 2010. מר גורודצקי העיד ששירות התעסוקה לא הפנה את התובע לשיקום וכי השרות אינו יודע פרטים על ההתנהלות בעניינו של התובע במל"ל. הוא אישר כי יתכן שיהיה קל יותר לשלב אדם שהופנה וסיים קורס שיקום במל"ל בעתיד בעבודה. מעדותו של מר גורודצקי עולה שהתובע התייצב פעמים רבות בלשכת התעסוקה וגם לשתי וועדות ועם זאת הוא לא התייצב כל חודש ולמשל בשנת 2010 הוא לא התייצב כלל. מקביעות הוועדות עולה שהפגיעה של התובע בתאונה השליכה על אפשרויות העבודה שלו ועם זאת לא שללה אותן. הצדדים הגישו מסמכים שונים של מחלקת השיקום במל"ל בהתייחס לתובע ולהתנהלותו בנוגע לשיקומו לצורך השתלבות בעבודה בעתיד. מהמכתב של גב' הרשקוביץ מהמל"ל (שהתובע אישר שהוא מכיר) מיום 24.6.09 עולה, בין היתר, כי התובע פנה לשיקום ביום 18.3.08 בבקשה לסיוע בהשמה בעבודה. בפגישת ההיכרות עם עובדת ההשמה מסר התובע שהוא עומד לעבור ניתוח ונושא יציאתו לעבודה אינו אקטואלי. עוד נכתב במכתב, כי מיוני 2008 אין קשר עם התובע למרות שסוכם שיחזור אל השיקום כשמצבו הרפואי יתייצב. נכתב גם, כי בחודש מאי 2009 פנה התובע בבקשה לחדש את בקשתו לשיקום (עמ' 25 בתיק המוצגים של התובע). יצוין, כי בחקירתו הנגדית נשאל התובע האם יש מסמך רפואי שיתמוך בטענתו שהוא עמד לעבור ניתוח בחודש מרץ 2008 והשיב שמומחה רפואי מאסף הרופא אמר שהוא צריך ניתוח אולם הוא לא עבר ניתוח מאחר והוא פחד על הקרסול שלו (פרו' 15.1.12 עמ' 23 שורות 8 - 15). תשובתו הנ"ל מחזקת את הטענה נגדו כי לא פעל בצורה מספקת להשתלב בהליך השיקום מאחר ואף שלא עבר את הניתוח גם לשיטתו הוא התעכב זמן רב עד שחידש פנייתו למל"ל לחדש בקשתו לשיקום. הנתבעים הגישו את תיק השיקום של התובע (נספח ט' לתיק המוצגים מטעמם). במסמך מיום 15.2.11 שנכתב על ידי גב' אסתר מאיו, עובדת שיקום מהמרכז הרב תחומי לאבחון ושיקום תעסוקתי רחובות, מפורטים הנתונים של התובע והשתלשלות הנסיבות בעניינו. בין היתר נכתב כדלקמן: "תאור תהליך השיקום במרכז: השתלב בסדנת אלקטרוניקה. יצא לחופשת מחלה ארוכה במהלכה הוחלט בתיאום איתו ועם העו"ס המפנה על סיום תהליך. תאור תוכנית השיקום: תוכנית השיקום של מקוריה כללה הכוונה תעסוקתית - הגדלת טווח יכולות תעסוקתיות הגדרה של יכולות אלו. סיכום דיווח מדריך/מורה ההכשרה: מקוריה איש שקט ומנומס. מחסיר ימי עבודה רבים. מתקשה ללכת ונראה כי הוא סובל מכאבים. כאשר מבצע עבודה, עושה זאת היטב. אינו יוזם במהלך העבודה. גם בתוך הסדנא מתקשה להתנייד, גורר רגל ומלונן (כך במקור - א.פ.) על כאבים. לא היה רצף שיקומי בשל היעדרויות רבות. סיכום דיווח עובד/ת ההשמה: לא הופנה סיכום דיווח עו"ש (כולל הופעה, התרשמות התנהגות): איש נעים הליכות, עדין. השתלב בסדנת אלקטרוניקה וגילה עניין ויכולות לעבוד בתחום. דיבר על כך שהיה מעוניין להשתלב בעבודה וכי הוא מרוצה מאוד מהשתלבותו במרכז מכיוון שכך יש לו סדר יום ועניין. במקביל נהג להיעדר ימים רבים בכל חודש על רקע מצב רפואי. התלונן על כאבים קשים בעקב הרגל ועל כאבי גב המקשים עליו ללכת. הגיע למרכז ברכבת ונהג לאחר מכיוון שהתנהל לאיטו כשהוא צולע וגורר את רגלו מהרכבת, מרחק מספר דקות. סירב להשתלב בהסעה למרכז בטענה כי אינו יכול להגיע מוקדם להסעה מכיוון שלוקח לו הרבה זמן בבקרים להתארגן בשל הכאבים הרגל. בנוסף ציין כי עליו לקחת אוטובוס עד לתחנת ההסעה ולכן הדבר לא ריאלי. בשיחות הביע ייאוש ממצבו. טען כי הוא מעוניין לעבוד, אך לא יודע כיצד יעשה זאת לאור מצבו הרפואי. ביקש לקבל אישור לרכב מיוחד שיאפשר לו להגיע למקום עבודה, אך אישור כזה לא ניתן לו עד כה. לאור היעדרויות ממושכות על רקע מצבו הרפואי ולאור העובדה כי לא נוצר רצף שיקומי ולאחר שיצא לחופשת מחלה ממושכת, הוחלט בתיאום עם העו"ש המפנה, אתי הרשקוביץ, ואיתו על הפסקת תהליך. סיכום והמלצות: 1. מקוריה השתלב בסדנת אלקטרוניקה. 2. נעדר ימי עבודה רבים על רקע מצב רפואי. 3. הוחלט על סיום תהליך השיקום בשל מצבו הרפואי וההיעדרויות הרבות הכרוכות בכך. 4. אנו מאחלים למקוריה הצלחה בהמשך דרכו." במסמך אחר, סיכום ישיבת הערכה בעניינו של התובע מיום 8.5.11 נכתב, בין היתר, כי התובע מחסיר ומגיע באיחור ומצד שני כאשר ניתנת לו עבודה הוא מבצע אותה היטב. עוד נכתב כי בשל האיחורים של התובע הוא מפסיד חלקים משמעותיים מהשיעורים וכי הוא מתקשה להתנייד גם בתוך הסדנה, גורר רגל ונראה כי הוא סובל מכאבים. לגבי סיכום תפקוד והתקדמות, התובע טען שמתקשה מאוד להתנייד בתחבורה ציבורית וכי אינו מעוניין להגיע למרכז בהסעה מכיוון שאינו יכול לטענתו לעמוד בשעת היציאה המוקדמת. התובע השתלב יפה בסדנת האלקטרוניקה. התובע התבקש לעשות מאמץ ולהגיע כל יום לקורס וכן יודע על כך שיכול לפנות והתאים לעצמו נעל אורתופדית מתאימה ולהגיש בקשה למל"ל להשתתפות במימון. נכתב גם שקיימים דיווחים חיוביים על יכולת העבודה של התובע והוצע לתובע לעשות מאמץ על מנת למצות את תהליך השיקום שלו. במסמך נוסף שכותרתו "סיום תהליך שיקום" מיום 7.7.11 נכתב כי התובע סיים את תהליך השיקום במרכז ביום 30.6.11. במכתב אחר של הגב' הרשקוביץ מיום 12.1.11 הופנה התובע לסדנה רב תכליתית לצורך אבחון כישוריו ויכולותיו לעבוד בשוק העבודה. עוד צוין שלמעשה התובע הופנה כבר בדצמבר 2009 לראשונה אולם נרתע מלהתחיל הליך מחייב, שוב הופנה הגיע לסיור וראיון וחזר בו וכיום החליט לפנות מיוזמתו בבקשה להתחיל תהליך במרכז השיקום. במכתב התבקשה הגב' יסמין כץ ממרכז השיקום ברחובות להזמין את התובע בהקדם בתקווה שהפעם יוכיח מוכנות גדולה יותר. גב' הרשקוביץ הגישה תעודת עובד ציבור מיום 10.11.11 במסגרתה העידה כי התובע פנה אל המל"ל בבקשה לסייע לו בשיקום מקצועי בדצמבר 2009 היות ונקבע על ידי וועדה רפואית שאינו יכול לחזור לעיסוקו הקודם. התובע הופנה על ידה למרכז שיקום ברחובות במטרה ללמדו לעבוד בעבודות חרושתיות - בייצור המתבצעות בישיבה. למעשה התובע דחה אפשרות זו מספר פעמים וזאת על רקע תלונותיו שמפאת הכאבים ברגל אינו יכול להגיע ולהתחייב למסגרת יום יומית. בחודש ינואר 2011 התובע פנה שוב למל"ל והופנה למרכז השיקום ברחובות והחל ביום 15.2.11 בשיקום תעסוקתי בסדנת הרגלי עבודה עם שילוב של לימוד תוכנות להרחבת הידע שלו. לתובע היו היעדרויות רבות על רקע חופשות מחלה ובדיון בחודש יוני 2011 הוחלט על הפסקת התהליך ותיקו נסגר בשלב זה. נאמר לתובע שהמל"ל ישמח לסייע לו בשיקום ברגע שהוא ירגיש שהוא יכול להשקיע בנוכחות במסגרת שיקומית. כאשר נשאל התובע מדוע לא התחיל ולא הלך לתהליך השיקום משך תקופות ארוכות ענה שלא הרגיש טוב (פרו' 15.1.12 עמ' 23 שו' 19- 23). התובע אישר שהציעו לו ללמוד בפתח תקווה ומאחר והוא גר בלוד זה היה רחוק לו ולא יכל. התובע אישר שבפעם השלישית הוא הלך לרחובות ללמוד אלקטרוניקה במסגרת השיקום, למד תקופה של שלושה ארבעה חודשים והפסיק (ולא סיים את הקורס שנמשך שנה) בגלל המרחק והיות ולא הגיע בזמן (פרו' 15.1.12 עמ' 23). התובע הכחיש שהפנו אותו למקומות עבודה ספציפיים. התובע נשאל בהמשך עדותו מדוע לא יכל ללכת מתחנת הרכבת ועד למוסד בו נלמד הקורס במסגרת השיקום וענה שלא מדובר במספר דקות הליכה וכי המרחק מתחנת הרכבת ברחובות למקום השיקום הוא כחצי שעה (בניגוד לנאמר במסמך של גב' מאיו מיום 15.2.11 שמדובר במרחק של מספר דקות הליכה). התובע התייחס לסעיף 58 לתצהירו שם טען שאינו מסוגל ללכת ברגל בעקבות התאונה ואישר זאת, אולם הוסיף שהוא מסוגל ללכת אפילו חצי שעה וכשהכאבים גוברים הוא מפסיק. התובע גם הסביר שלא הגיע לשיקום ברחובות באמצעות ההסעה כי ההסעה רחוקה מדי מביתו (פרו' 15.1.12 עמ' 26). החוקר מר שיינברגר העיד מטעם הנתבעים ובית המשפט צפה יחד עם הצדדים בסרטי המעקב אחרי התובע שצולמו על ידי העד במספר מועדים שונים. באחד מהם נראה התובע, בין היתר, הולך כשהוא אוחז ביד שמאל שקית זבל ובהמשך הוא נראה הולך ואוחז בצד ימין במקל ובצד שמאל שקית קטנה כשלידו הולכים ילדיו. בהמשך רואים שהתובע אוחז במקל ההליכה ביד שמאל. התובע גם נראה צועד מספר צעדים כשהמקל באוויר ללא מגע עם הקרקע. בהמשך, התובע עמד בגינה פרק זמן של 21 דקות ולאחר מכן, כשהתובע הלך ניתן היה להבחין בצליעה קלה (פרו' 15.1.12 עמ' 37, 38). הסברו של מר שיינברגר כי הוא הפסיק את הצילומים מעת לעת נוכח תנאי השטח ועל מנת לא לחשוף את עצמו הוא סביר. עם זאת, הפסקת הצילום הרציף מעת לעת (אפילו כתוצאה מאילוצים) עלולה לגרום לכך שלא תתקבל התמונה המלאה לגבי מצבו של התובע ככל שהוא נח או ישב בקטעים שאינם מצולמים. איני מקבל את טענת התובע בסיכומיו נגד כך שהחוקר מטעם הנתבעים צלם את התובע בשעות הבוקר בלבד ולא בשעות אחרות במהלך היממה וכי יש ללמוד מכך שמדובר בתיעוד מגמתי. לא איתרתי טענה של התובע כי קשייו התפקודיים משתנים לאורך שעות היממה ולפיכך טענתו זו אינה ברורה ודינה להידחות. כך או כך, מהצפייה בסרטים (גם בהתחשב בזהירות המתחייבת בהתייחס למשכם הכולל והצילום הלא רציף) עולה שהתובע מסוגל ללכת פרקי זמן מסוימים ומרחקים מסוימים. יצוין גם שהתובע לא הכחיש בעדותו שהוא מסוגל ללכת גם עד חצי שעה (כשבתצהירו הוא האדיר את חומרת מצבו בהקשר זה) אולם טען שהכאבים מונעים ממנו להמשיך וללכת פרקי זמן ארוכים יותר. התמונה העולה ממכלול הראיות שלתובע יש את היכולת להשתלב בעבודה אחרת כמו למשל בתחום האלקטרוניקה וכי התובע עיכב את השתלבותו בהליך השיקום תקופות ארוכות ובסופו של דבר לא סיים אותו. אין להתעלם מכך שלתובע קשיים רפואיים עקב נכותו ופגיעתו ועדיין נראה שלא עשה די כדי להתמודד עם קשייו על מנת לסיים את הסדנה שהתחיל אחר עיכוב ממושך. התובע גם מפריז בקשייו. למשל, כשהעריך את זמן ההליכה מתחנת הרכבת למוסד החינוכי בכ - 30 דקות בעוד עובדת השיקום כותבת במכתבה שמדובר במספר דקות. הפגיעה התפקודית התמונה העולה ממכלול הראיות היא שאכן מדובר בפגיעה משמעותית לתובע שעבד בעבודה פיזית עד למועד התאונה. התמונה המצטיירת מעדות התובע, מסמכי לשכת התעסוקה והמל"ל היא שהתובע כשיר לעבודה במגבלות מסוימות של ישיבה בלבד. עם זאת, התובע בהחלט מסוגל ללכת ולתפקד וגם להגיע למקומות שונים באמצעות התחבורה הציבורית ואפילו אם נדרש להיעזר בשני אוטובוסים לצורך הגעתו ליעד מסוים כמו לבית המשפט. מחד, מדובר בפגיעה משמעותית ומצד שני לתובע יש את היכולות והכישורים להשתלב בעבודה אחרת והרושם לגבי התובע בקורס שהשתתף בו באופן חלקי שהתובע השתלב בסדנת האלקטרוניקה בצורה יפה ולמעשה התובע הוא שנמנע מהשלמת תהליך השיקום וזאת לטענתו עקב מצבו הרפואי והקושי להגיע לקורס במרכז השיקום. נוכח האמור לעיל, איני מקבל את טענת התובע בסיכומיו כי נוכח נתוניו קיימת סבירות גבוהה ביותר שלא היה משתלב בעבודה בתחום החדש שהיה לומד. התרשמתי שהתובע מפריז בקשייו ולא פעל מספיק כדי להשלים את הליך השיקום שלו ובכך מנע את האפשרות המעשית שישתלב בעבודה אחרת שתואמת את מגבלותיו ואפילו בישיבה. איני מקבל את הטענות שהתובע אינו מסוגל ללכת מספר דקות ואף למעלה מכך מתחנת הרכבת למרכז השיקום. התובע גם לא נתן תשובה של ממש להיעדרויות שלו לאורך תקופות השיקום ולחוסר שיתוף הפעולה שלו. אין בדברים הנ"ל להביע דעה שאין קושי לתובע. ברור שקיים קושי רפואי הנובע מהנכות הרפואית המשמעותית שנקבעה לו ועדיין איני סבור שנכות בשיעור כזה יש בה למנוע באופן מוחלט את האפשרות שהתובע ישתלב בקורס כזה או אחר במסגרת השיקום שיהלום את כישוריו במומו. התמונה המצטיירת היא שהתובע בחר שלא למצות את הקורס והליכי השיקום ובמידה והיה עושה כן ייתכן שהיה משתלב בעבודה אחרת מותאמת למגבלותיו. מצב הדברים שהתובע התייצב הרבה פעמים בלשכת התעסוקה אינו משנה את חוסר שיתוף הפעולה המספיק של התובע עם הליך השיקום אשר גרם לסיומו הלא מוצלח של ההליך. נוכח עדות התובע, מכלול הנתונים והראיות, סוג הפגיעה, הנכות הרפואית הצמיתה של התובע ועבודתו הפיסית בטרם התאונה, שוכנעתי שהפגיעה התפקודית של התובע היא בשיעור גבוה מנכותו הרפואית ועומדת על 30%. הפסדי שכר לעבר התובע לא חזר לעבוד ממועד התאונה שארעה ביום 17.1.06. המל"ל קבע לתובע תקופת אי כושר עד ליום 18.04.06 (נ/1), נכות רפואית זמנית בשיעור 30% עד ליום 31.08.06 ובהמשך מיום 1.9.06 ועד ליום 31.1.07 נכות רפואית זמנית בשיעור של 20% שבהמשך נקבעה כנכות רפואית צמיתה. אכן, הנכות הרפואית בהליך זה נקבעה בהתאם לקביעת המל"ל שקבע לתובע נכויות זמניות בלבד עד ליום 31.1.07 בשעורים כאמור לעיל. עם זאת, התובע לא עבד בפועל בתקופה זו ובמהלכה פנה לרופאים שהמליצו לו לגבי רוב התקופה הנ"ל שלא לעבוד והוא פעל בהתאם להמלצתם. בנוסף, ברוב התקופה הנ"ל, התובע שלא עבד בפועל, טרם פוטר מעבודתו ובסופו של דבר פוטר ביום 31.12.06 על רקע התאונה ובהעדר יכולת לחזור לעבודתו אצל אותו מעביד. בהתחשב בסוג פגיעתו של התובע שעבד עבודה פיזית כסבל במטענים בשדה התעופה (ראה מוצג בית משפט/1 14.11.11 ועדות התובע), במצב הדברים שהוא נמנה על עובדיה של חברת ממ"ן בע"מ עד ליום 31.12.06 כאשר עבודתו הופסקה שם באותו מועד עקב מצבו הבריאותי ומאחר ולמעבידו לא היה תפקיד להציע לו במגבלות החדשות (ראה מכתב המעביד מיום 26.12.06 - חלק ממוצג בית משפט/1 14.11.11) ובכך שיש מקום לאפשר לתובע תקופת התארגנות מסוימת להשתלב בעבודה אחרת אצל מעביד אחר, שוכנעתי שהתובע זכאי להפסד שכר מלא לתקופה של 14.5 חודשים החל ממועד התאונה ועד ליום 31.3.07. בתלוש השכר לחודש דצמבר 2005 של התובע (עמ' 10 לתיק המוצגים של התובע) מופיעים הנתונים המצטברים של שכר ברוטו למס לכל השנה וכן מס הכנסה ששולם במשך כל השנה. מחישוב הנתונים הנ"ל עולה ששכרו החודשי ברוטו בניכוי מס בלבד של התובע בטרם התאונה עמד על סך של 6,112 ₪. היה והתובע לא היה נפגע בתאונה הוא היה מקבל מהמעביד בגין עבודתו בתקופה החל מיום התאונה ועד ליום 31.3.07 סכום השווה ל - 14.5 משכורות חודשיות ברוטו בניכוי מס כלומר סך של 88,624 ₪. באישור המעסיק על תקופת העסקה ועל השכר של התובע (חלק ממוצג בית משפט/1 14.11.11 בעמ' 6) רשומים פרטי השכר החודשי ברוטו שהתובע קיבל במהלך החודשים ינואר 06 עד ספטמבר 06. בחודשים ינואר 06 (מאחר והתאונה ארעה באמצע חודש ינואר, יילקחו בחשבון הנתונים הרלוונטיים למחצית חודש זה בלבד) עד לספטמבר 06 התובע קיבל מהמעביד סך כולל של 36,726 ₪. נוכח כך שרוב התשלומים החודשיים בתקופה זו היו נמוכים ממשכורתו החודשית של התובע בטרם התאונה למעט 3 חודשים בלבד (ינואר, מרץ ואפריל 2006) יש מקום לניכוי מס בסך של 1,250 ₪ בלבד לפי חישוב מס חודשי בהיקף של 500 ₪ (חישוב המס החודשי בהתאם לנתונים המצטברים בתלוש דצמבר 2005). נראה כי ביתרת החודשים בתקופה הנ"ל לא הגיע התובע לסף המס. על כן, התובע קיבל מהמעביד בתקופה הנ"ל שכר ברוטו בניכוי מס בסך של 35,476 ₪. יוסף גם, כי מהמסמך של הביטוח הלאומי מיום 21.07.10 עולה שתשלום דמי הפגיעה הועבר לתובע ע"י המעביד (ראה נ/1) ולפיכך ניתן להניח שתשלום דמי הפגיעה הוא במסגרת התשלומים ששולמו לתובע ע"י המעביד כאמור לעיל. בנוסף, קיבל התובע מהמעביד דמי הודעה מוקדמת (ראה הסכמת הצדדים שקבלה תוקף של החלטה - פרו' 14.11.11 עמ' 9, 10) ולפי תלוש השכר לחודש פברואר 2007 התובע קיבל תשלום ברוטו בניכוי מס בגין דמי הודעה מוקדמת ותגמול מיוחד והבראה בסך של 7,782 ₪ (נ/4 15.1.12). עולה אפוא שהתובע קיבל מהמעביד בתקופה לאחר התאונה סך כולל של 43,258 ₪. התובע קיבל מהמעביד בתקופה זו סך כולל של 43,258 ₪. עולה אפוא שהתובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר עבור התקופה שעד ליום 31.3.07 בסך של 45,366 ₪ (ההפרש בין 88,624 ל - 43,528) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה מדובר בסך של 62,000 ₪. מהמוצג בית משפט/1 14.11.11 עולה שהסכום ששולם ע"י המעביד בגין התקופה לאחר התאונה כלל לכאורה תשלום גם בגין ימי מחלה וימי חופש. התובע לא הציג אישור מעביד לגבי מספר ימי החופש ומספר ימי המחלה שנוצלו במהלך התקופה הנ"ל. התובע גם לא הציג אישור של המעביד לגבי שווי פדיון יום מחלה ומדיניות המעביד בסוגיה זו. מאחר ולא ברור היקף ימי החופש שנוצל ע"י התובע במהלך התקופה החל ממועד התאונה ועד לחודש ספטמבר 06 וכאשר התובע לא הוכיח דבר לגבי שווי פדיון ימי מחלה, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין ימי החופש שנוצלו ככל שנוצלו וימי המחלה שנוצלו. יצוין שהתובע בסיכומיו בהתייחסו לרכיב הפסד השתכרות לעבר ביקש פיצוי לפי 100% מהשכר לכל התקופה החל ממועד התאונה ועד ליום הגשת הסיכומים תוך שהוא מתעלם מהסכומים ששולמו ע"י המעביד בתקופה שלאחר התאונה (כשבעניין זה הייתה הסכמה, ראה פרו' 14.11.11 עמ' 9, 10) ומרכיביהם ולא מתייחס כלל לנתונים ולראיות כאמור לעיל (ראה סעיף 35 לסיכומי התובע). בנוסף, התובע זכאי להפסדי שכר לעבר בגין התקופה החל מיום 1.4.07 ועד ליום 30.11.12 לפי שיעור פגיעה תפקודית של 30% ובסיס שכר של 6,112 ₪ (הפרשי הצמדה מיום 1.1.06 עד ליום 1.4.07 שליליים ולכן בסיס שכר לא שוערך) בסך כולל של 124,685 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה מדובר בסך של 139,200 ₪. אובדן השתכרות לעתיד בהתחשב בגילו של התובע, שכרו החודשי של התובע משוערך להיום, תקופת עבודה צפויה עד גיל 67 ושיעור הפגיעה התפקודית, אני פוסק לתובע בגין רכיב זה סך של 191,000 ש"ח (מעוגל). הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים לפי תלוש השכר של התובע מחודש דצמבר 2005 עולה שהתובע הפריש משכרו לקרן פנסיה מבטחים חדשה ולקופה נוספת סכום חודשי של כ - 300 ₪, סכומים אלה חושבו במסגרת שכרו החודשי של התובע. מהנתונים המצטברים עולה שהפרשות המעביד לקרן השתלמות היו בסך נמוך מ - 100 ₪ לחודש ולקצבה בסך של כ - 230 ₪ לחודש. כלומר, מדובר בהפרשות חודשיות של כ - 330 ₪ לחודש לפי בסיס שכר נמוך משכרו בפועל של התובע. בהתחשב במכלול הנתונים, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בסך של 30,000 ₪. עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד התובע העיד בתצהירו שלאור נזקיו מהתאונה נותר מוגבל ביכולתו והוא מתקשה לטפל בעצמו אף בפעולות יומיומיות פשוטות ונזקק לעזרת אשתו, ילדיו ובני משפחה אחרים באופן תמידי בייחוד בתקופה הסמוכה למועד התאונה. עוד העיד התובע בתצהירו כי בחודשים הסמוכים לאחר התאונה סעדו אותו בני ביתו ועזרו לו בסידורים שונים וכן ביקרו אותו בבית החולים ונשארו אתו שם במהלך אשפוזו (ראה סעיפים 59 - 62 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד התובע בין היתר שהוא עוזר בטיפול בילדים ומכין להם כריכים (פרו' 15.1.12 עמ' 27 שורות 24 - 29). התובע אישר שהוא גר עם אימא שלו (שם, עמ' 29) וכי לאימא שלו מטפלת מהביטוח הלאומי שבאה כל יום שעתיים ומנקה ומכינה אוכל. התובע העיד שהוא מתרחץ ומתלבש לבד וכאשר נשאל מדוע כתב בסעיף 61 לתצהירו שבני משפחתו וחבריו עוזרים לו עד היום (חתם על התצהיר ביום 24.9.09) השיב שכבר אז יכל להתרחץ לבד. עוד העיד שכשכתב בני משפחה וחברים עוזרים לו התכוון רק לאחיין שלו בשם צבי שהוא לא זימן אותו להעיד מטעמו (פרו' 15.1.12 עמ' 32 - 34). בעדותו של התובע בבית המשפט עלה גם שהמעביד שלח לתובע עוזרת לעזור לו בביתו בחודשים ינואר ופברואר 2006 (פרו' 15.1.12 עמ' 36). התובע לא הציג כל ראיה לעזרת הזולת בשכר ומצפיה בסרטי המעקב ותשובותיו של התובע עולה שהתובע הפריז בהערכת עזרת הזולת שנזקק בעבר ויזקק לה בעתיד. אין ספק, שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה משמעותית יותר ועם זאת הוא לא זימן את העד מטעמו (בן משפחה) שעזר לו ומצב דברים זה נזקף לחובתו. בהתחשב בגילו ובנכותו הרפואית של התובע, פגיעתו והראיות שהוצגו, אני פוסק לו פיצוי גלובלי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ₪. הוצאות נסיעה ורפואיות התובע טוען בתצהירו כי בעקבות התאונה ונזקיה נגרמו לו הוצאות רפואיות כגון רכישת משככי כאבים על בסיס יומיומי, רכישת נעליים אורתופדיות מיוחדות בעלות של 600 ₪, רכישת מדרסים בעלות של 600 ₪ ורכישת מקל הליכה בשווי 70 ₪. לטענת התובע מאחר ואין לו יכולת כספית לא רכש מדרסים ונעליים אורתופדיות. עוד טען התובע כי הוא משתמש במשחה מיוחדת על פי מרשם רופא למריחה על כף הרגל שעלותה 70 ₪ לשלושה חודשים, אולם ציין כי הוא מקבל החזר של עלות התרופה הנ"ל. התובע צירף הצעות מחיר שונות לרכישת נעליים ומדרסים אורתופדיים והוסיף וטען שעל פי ייעוץ מקצועי עליו להחליף את הנעליים האורתופדיות עקב בלאי כל שנה וחצי (סעיפים 53 - 56 לתצהיר התובע). בעדותו בבית המשפט טען התובע שהמסמך הרפואי בדבר הצורך להחליף נעליים אורתופדיות כל שנה מצוי בביתו. כשנשאל לגבי ההוצאות בגין נסיעות לצורך טיפולים שהוא מעריך במאות שקלים בחודש כאמור בסעיף 57 לתצהירו והתבקש להציג את הקבלות השיב שהקבלות בבית. עוד אישר שהוא לא פנה לביטוח הלאומי לקבל החזר על הוצאות רפואיות וטען שלא ידע שיש אפשרות כזו. בהקשר זה, כשהוצג לתובע המסמך עליו חתומה הגב' מאיו בו כתבה שהיא יידעה את התובע על זכותו להגיש בקשה למל"ל להשתתפות במימון נעליים אורתופדיות ענה תשובה שונה ואישר שגב' מאיו אמרה לו את הדברים, אבל טען שהוא צריך תחילה לקנות את הנעליים ורק אז לפנות למל"ל ולא היה לו כסף לקנות את הנעליים. התובע צירף קבלות בגין נסיעות בסכומים לא גבוהים ולא סכם אותן. התובע טען כי מאחר ואינו מסוגל ללכת ברגל או לבצע פעילות של הליכה או צעידה עקב התאונה הוא זקוק לשירותי תחבורה ציבורית לרבות מוניות באופן מוגבר ועל בסיס קבוע (סעיף 58 לתצהירו). למרות שכפי שעלה מעדותו בבית המשפט וסרטי המעקב, התובע הפריז בתיאור מצבו לחומרה שוכנעתי שפגיעתו/נכותו מקשה עליו את תנועתו והוא זקוק לשימוש מוגבר בתחבורה הציבורית לרבות מוניות. בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע, בפגיעתו ובראיות שהוצגו ונוכח כך שמדובר בתאונת עבודה, אני פוסק לו פיצוי גלובלי בגין רכיב זה לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ₪. כאב וסבל נוכח נכותו הרפואית של התובע, גילו ותקופת האשפוז (3 ימים - סיכום אשפוז מסמך 39 לתיק המוצגים של התובע) אני פוסק לו בגין רכיב זה סך של 33,900 ₪ (מעוגל). סיכום ביניים התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו בתאונה בסך של 556,100 ₪ לפני ניכויים. ניכויים התובע בסיכומיו הסכים שיש לנכות מהפיצוי לו הוא זכאי את תגמולי המל"ל בגין קצבת נכות מעבודה וכן את התשלומים התכופים ששולמו לו. לפיכך, יש לנכות את שווי קצבת נכות מעבודה ששולמה ותשולם לתובע. לתיק הוגשה חוו"ד אקטוארית עדכנית ליום 2.11.11 ונוכח חלוף הזמן עד למועד מתן פסק הדין, הנתבעים יגישו חוות דעת אקטוארית מעודכנת ליום מתן פסק הדין תוך 21 יום מיום מתן פסק הדין והניכוי הנ"ל יבוצע על פיה. ככל שהתובע יחלוק על חוות הדעת המעודכנת יפנה לבית המשפט בבקשה מתאימה. בנוסף, יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובע: תשלום תכוף מיום 30.5.07 בסך של 16,386 ₪, תשלום תכוף מיום 7.9.08 בסך של 33,811 ₪ ותשלום תכוף מיום 13.9.10 בסך של 33,828 ₪ (ראה הסכמת הצדדים שקבלה תוקף של החלטה, פרו' 14.11.11 עמ' 11), כולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד כל תשלום ותשלום. הנתבעים בקשו בסיכומיהם לנכות מכל סכום שיפסק לטובת התובע רכיבים נוספים לרבות דמי פגיעה, דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, פיצויי פיטורין ודמי שיקום במל"ל. התובע התנגד לניכויים אלה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים להלן קביעתי לגבי ניכוי כל אחד ואחד מהרכיבים הנ"ל. איני מקבל את הטענה לניכוי דמי פגיעה מאחר והם שולמו לתובע ע"י המעביד כאשר התשלומים של המעביד לתובע בתקופה שלאחר התאונה הופחתו ושוקללו (ראה פרק הפסדי שכר לעבר). הצדדים הסכימו כי התובע קבל דמי אבטלה בחודשים מרץ - נובמבר 2007 כמפורט בתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי (בית משפט/1 14.11.11) וגם גמלת הבטחת הכנסה בתקופה שבין נובמבר 2007 ועד יוני 2009 בסכומים המפורטים באישור של המל"ל על זכאות לגמלת הבטחת הכנסה (בית משפט/2 14.11.11) (ההסכמות קיבלו תוקף של החלטה, ראה פרו' 14.11.11 עמ' 9, 10). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לגבי ניכוי התשלומים הנ"ל, איני מקבל את הטענה לניכויים מהפיצוי שנפסק לטובת התובע מאחר ובתקופות הנ"ל נקבעה לתובע פגיעה תפקודית חלקית בשיעור של 30% ולכן גם נפסק לטובתו פיצוי חלקי בלבד בשיעור זה משכרו ולא התקבלה טענתו לאובדן כושר מלא (למעט חודש מרץ 2007 לגביו נפסק לו פיצוי מלא אולם דמי האבטלה ששולמו באותו חודש היו בסכום זניח בסך של 115 ₪ בגין יום אבטלה אחד). הנתבעים גם לא פרטו דבר לגבי התנאים לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה ו/או לדמי אבטלה. לפיכך, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח את הקשר בין התאונה להטבה. יצוין גם שחיבור של התשלום החודשי ששולם לתובע ע"י המל"ל והפיצוי שנפסק לו מעלה שבכל החודשים הנ"ל, הסכום החודשי הכולל שקיבל ויקבל התובע (מהמל"ל ובגין הפיצוי החודשי לפי פסק הדין) נמוך משכרו החודשי בטרם התאונה. איני מקבל את הטענה לניכוי פיצויי הפיטורין ששולמו לתובע ע"י מנורה מבטחים בסך של 15,555 ש"ח וע"י הפניקס בסך של 6,815 ש"ח. בהקשר זה יצוין שהנתבעים הפנו לפסיקה לפיה יש מקום לנכות את פיצויי הפיטורין אם יתברר כי אלמלא התאונה לא היה הנפגע זכאי לפיצויים הנ"ל בעת עזיבת מקום העבודה. לטענת הנתבעים, במקרה שלנו התובע לא עבד במקום ציבורי אלא בחברה פרטית ולכן יש להניח כי לא היה זכאי לפיצויים אלמלא התאונה. מנגד טען התובע, כי אין לנכות את סכום הפיצויים הואיל והנתבעים לא הציגו את חוזה העבודה ולא הוכיחו את טענתם כי התובע לא היה זכאי לפיצויים אלמלא התאונה. הנטל להוכיח שהתובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורין אלמלא התאונה הוא על הנתבעים והם לא עמדו בנטל זה מאחר ולא הציגו ראיות לגבי מדיניות המעביד של התובע בנוגע לתשלום פיצויי פיטורין ולפיכך טענתם לניכוי רכיב זה נדחית. טענת הנתבעים לניכוי דמי שיקום ושכר לימוד ששולמו ע"י המל"ל מתקבלת באופן חלקי. התשלום הכולל בגין הרכיבים הנ"ל עמד על סך של 19,703 ₪ ששולמו עבור החודשים פברואר 11 עד מאי 11. עם זאת, הנתבעים לא ידעו אם שכר הלימוד (שהוא חלק מהסכום הנ"ל) שולם ישירות למוסד החינוכי או לתובע ששילם אותו למוסד הנ"ל (פרו' 14.11.11 עמ' 12). כך או כך, שכר הלימוד ששולם למוסד החינוכי (ראה מסמך מיום 10.12.11 - חלק מתיק השיקום, נספח ט' להודעה הנוספת על צירוף מסמכים לתיק המוצגים של הנתבעים מיום 13.11.11) מהווה החזר הוצאות המשולמות על ידי התובע במסגרת תהליך השיקום במל"ל שמטרתו שיפור אפשרויות התעסוקה של התובע בעתיד תוך תרומה לקביעת שעור הפגיעה התפקודית של האחרון לפיו הוא מפוצה ולפיכך על הנתבעים לשאת בו. התובע בסיכומי התשובה מטעמו התנגד רק לניכוי שכר הלימוד במסגרת השיקום ולא התייחס לרכיבים האחרים בתשלום. בנוסף, הרכיבים האחרים הם סכומים שהתובע קבל לידיו ולפיכך יש לנכות את הסך של 9,858 ₪ ששולם לתובע בגין הרכיבים האחרים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועדי התשלום השונים כמפורט במסמך. לאור כל האמור לעיל, הסכומים היחידים שיש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע הם בגין קצבת נכות מעבודה, התשלומים התכופים והסכום ששולם במסגרת השיקום למעט שכר הלימוד. לסיום התביעה התקבלה. התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו בתאונה בסך של 556,100 ₪ לפני ניכויים. מסכום הפיצוי כאמור לעיל ינוכו תגמולי המל"ל בגין קצבת נכות מעבודה והסכום ששולם לתובע במסגרת השיקום למעט שכר לימוד. להפרש יוסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% וכן אגרת בית משפט והוצאות משפט בפועל. מהסכום הנ"ל ינוכו התשלומים התכופים (זאת מאחר ולפי המסמכים עולה לכאורה שהתשלומים התכופים כללו רכיב שכר טרחת עו"ד). הנתבעים ישלמו לתובע את הסכום שנותר לאחר ניכוי התשלומים התכופים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזה