מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים של רופא:   1. עסקינן בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.   2. התובע, יליד 13/4/63, נפגע בתאונת דרכים ביום 10/12/96, כאשר נהג על אופנועו.   כתוצאה מן התאונה נחבל התובע ונלקח לבית החולים וולפסון, שם אושפז מיד במחלקה האורטופדית, למשך שלושה ימים. בבדיקה נמצא כי התובע סובל משבר מרוסק ברגלו הימנית - באזור הקרסול והשוק, וביום 11/12/96 בוצע ברגלו ניתוח לקיבוע השבר באמצעות מסמר. לאחר אשפוז של 3 ימים, שוחרר התובע עם המלצה לביקורת כעבור חודש ימים. התאונה ארעה לתובע בדרכו לביתו בסיום יום עבודה ועל כן הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המ.ל.ל קבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10% לפי סעיף 47(2) א'.   התובע, רופא שיניים במקצועו, עבד עובר לתאונה בשלוש מרפאות שיניים, כאשר שתיים מתוכן הן מרפאות קופות חולים, ואחת מהן הנה מרפאה פרטית. התובע עבד לטענתו, 10 - 11 שעות ביום (סעיף 10 לתצהיר) כאשר עבודתו התחלקה בין המרפאות כדלקמן: במרפאת מכבי בנס ציונה עבד שתי משמרות בשבוע בהקף של 6 - 8 שעות לכל משמרת. במרפאת מכבי בראשון לציון עבד 2 משמרות בשבוע, כאשר כל משמרת היתה בת 12 - 14 שעות ביום, וכן ביום ששי. במרפאה הפרטית ה.ג. עבד בימים ראשון ורביעי. עבודתו במכבי היתה כשכיר, ואילו במרפאה הפרטית עבד תחילה כשכיר ואחר כך, החל משנת 1996, כעצמאי.   6. התובע שהה באי כושר מלא למשך 6 חודשים. ביום 16/5/97 בהמלצת רופאו, שב לעבוד באופן חלקי ל-4 שעות ביום. ביום 1/7/97 הועלו מספר שעות עבודתו ל 6 שעות עבודה ביום, וביום 20/10/97 קבע רופאו כי התובע יכול לשוב לעבודתו על פי הרגשתו ויכולתו. התובע טוען כי רק בנובמבר אותה שנה, שב לעבוד בהקף של 8 שעות ביום.   7. ביום 12/8/97 הופסקה עבודתו של התובע במרפאת מכבי בנס ציונה בה עבד טרם התאונה. במכתב שצורף ממנהל המרפאה, ד"ר יוסי קליק (נספח י' לתצהיר התובע), מפרט מנהל המרפאה כי השהות הארוכה של התובע בחופשת מחלה כתוצאה מן התאונה ויכולתו לעבוד רק מספר שעות מוגבל, והצורך הדחוף בסיום הטיפול במתרפאים, יצרו קושי בהמשך העסקתו של התובע, ועל כן בהסכמת שני הצדדים הוחלט כי התובע יחדל מלעבוד במרפאה זו.   בחקירתו, הרחיב ד"ר קליק והסביר, כי התובע ריכז במרפאה בנס ציונה את טיפולי השורש. כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, וחוסר יכולתו של התובע לשוב לעבודה, נפגעה עבודת הרופאים האחרים, שהיו תלויים בעבודה שבצע התובע במרפאה. נוצר לחץ של המתרפאים, אשר תוכניות הטיפול בהם התעכבו בשל העדרותו של התובע, וכשהסתבר כי לאחר כחצי שנה של העדרות מלאה, כי לא יוכל התובע לחזור להקף העבודה שעבד עובר לתאונה, בשל מחוייבות המרפאה למטופלים, הוסכם על הפסקת עבודתו של התובע במרפאה בנס ציונה.   8. התובע המשיך לעבוד במרפאת מכבי בראשון לציון ובמרפאה הפרטית. לימים, בשנת 97-98, עזב את המרפאה הפרטית ה.ג., הואיל ולא היה מרוצה משיטת העבודה שהייתה נהוגה במקום (עמ' 16 לפרוטוקול). לאחר מכן עבד תקופה קצרה בקופת חולים כללית בת"א 4 - 5 חודשים , ולאחר מכן עבר למרפאה פרטית ע"ש פרפ' שוורץ בחולון, שם עבד כשנה וחצי. בשנת 2000, החל התובע לעבוד במרפאה פרטית נוספת בראשל"צ כעצמאי. במקביל המשיך התובע לעבוד במרפאת קופת חולים מכבי בראשל"צ בה עבד עובר לתאונה, ואף החל ללמד בבי"ס לטכנאי שיניים בנתניה פעם בשבוע.   9. התובע טוען כי נגרמו ויגרמו לו הפסדי שכר משמעותיים בגין הפגיעה בתאונה והנכות שנותרה לו בגינה. התובע הגיש טופסי 106 לשנים 94' - 95' (ת/5 - ת/6), שנים בהם עבד כשכיר. בשנת 94' היתה השתכרותו על 71,043 ₪ (נומינלית) ובשנת 95' היתה השתכרותו 108,292 ₪ (נומינלית). בשנת 96', אשר לקראת סיומה ארעה התאונה, השתכר התובע ממשכורת 63,371 ₪ והכנסתו כרופא עצמאי הסתכמה בסך של 25,161 ₪ ובסה"כ הכנסתו באותה שנה מעבודה (ללא תגמולי ביטוח לאומי) היתה 88,532 ₪ (ברוטו), כפי שטען התובע בסיכומיו ולא כפי שטען התובע בסעיף 11 לתצהירו, שם כלל גם הכנסות מן הביטוח לאומי. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על סך של 117,410 ₪. ואילו בשנת 97' היתה השתכרותו של התובע ממשכורת בסך 25,234 ₪ והכנסתו כעצמאי היתה 14,024 ₪ (בהתעלם מהכנסותיו של התובע מפוליסות תאונות אישיות, לפי אישור יועץ המס של התובע ת/8), ובסה"כ 39,258 ₪ (ברוטו), ובשערוך להיום 48,175 ₪.   ההפרש בין השתכרותו ברוטו של התובע בשנת 96' לבין השתכרותו ברוטו בשנת 97' עמד, איפוא על סך של 69,235 ₪, ובניכוי מס הכנסה 51,959 ₪ בערכי יום פסק הדין.   לאור העדרותו הממושכת של התובע מן העבודה, ולאחריה חזרתו ההדרגתית לעבודה והפסקת עבודתו במרפאה בנס ציונה, הנני סבורה כי יש לזקוף את מלא הפסד ההשתכרות בשנת 1997 לחובת הפגיעה בתאונה.   אשר על כן, הנני פוסקת לתובע, בגין הפסד ההשתכרות בעבר, לשנת 97' סך של 51,959 ₪, ובצרוף ריבית מאמצע התקופה עומד הסכום של סך של 58,034 ₪.   בשנת 1998 כבר היתה השתכרותו הכוללת של התובע מעבודתו כשכיר וכעצמאי גבוהה יותר מאשר לפני התאונה, וכך גם בשנת 99', כאשר ההכנסה היתה גבוהה אף מזו שבשנת 99'. לפיכך, אינני סבורה כי לאחר שנת 1997, הצליח התובע להוכיח כי נגרמו לו הפסדי השתכרות.   10. התובע עשה רושם של אדם חרוץ, שהיה מוכן להשקיע בקידומו המקצועי ועבד לשם כך שעות רבות מידי יום, וביותר ממקום עבודה אחד. התובע בחר את השילוב המתאים לו בין עבודה כשכיר וכעצמאי, ורואה חיל בעבודתו.   בהעדר נתוני שכר עדכניים לשנת 2002', ניתן לבסס את פוטנציאל ההשתכרות של התובע על השתכרותו בשנת 99', בסכום שנתי של 119,268 ₪ ברוטו, אשר ערכו המשוערך להיום עומד על סך של 131,640 ₪, בניכוי מס הכנסה 98,730 ₪, ובחישוב חודשי כ - 8,227 ₪ (נטו). סכום זה משקף את פוטנציאל ההשתכרות של התובע, בעבודתו המשולבת כשכיר וכעצמאי במשרה מלאה, והשתכרות זו תהווה את הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.   11. באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, כתוצאה מן הפציעה בתאונה, העיד התובע כי הוא סובל מכאבים בקרסול ובפרקים, מצליעה קלה, מהגבלה בתנועת השוק הימנית ומחוסר יכולת להפעיל בצורה קלה ומלאה בלי הגבלה את כף רגל ימין. הכאבים מתגברים בשעת מאמץ, הם מוקרנים כלפי מעלה וגורמים לו להתעייף יותר מבעבר (סעיף 12 לתצהיר).   התובע טוען כי עבודתו כרופא שיניים מחייבת אותו לעמידה ממושכת על הרגליים ושימוש ברגל לשם לחיצה על דוושת המכונה המפעילה המקדחה, למשך שעות ארוכות וללא הפסקות. התובע מתקשה לדבריו לעמוד על הרגל הפגועה וללחוץ על הדוושה. לאחר מספר שעות עבודה, כאביו מתגברים והוא נאלץ לקצר את שעות עבודתו, ומיום עבודה שהשתרע על פני 10-11 שעות ליום, עבר לעבוד כ - 7 שעות ביום בלבד (סעיף 12א' לתצהירו).   הנתבעת נמנעה מלחקור את התובע בשאלת השפעת הפגיעה על כושר עבודתו, ועל כן טענותיו בתצהירו לגבי המגבלות התפקודיות לא נסתרו, והינן מתקבלות במלואן.   12. כאמור, ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע שיעור נכות של 10%. כבר נקבע כי על מנת שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע שהיא גם בעלת משמעות תפקודית. (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, ע"מ 177).   התובע טוען כי נכותו היא תפקודית באשר היא מגבילה אותו בעבודתו. הנתבעת טוענת מנגד כי נכות רפואית זו אין בה בכדי לפגוע בכושר השתכרותו של התובע כרופא שיניים. כראיה מפנה הנתבעת לדו"ח הועדה הרפואית של המ.ל.ל שקבעה: "מאחר וחזר לעבודתו כרופא שיניים ולדעת הועדה מסוגל לעבוד במקצוע זה ללא קושי, אין להפעיל את תקנה 15". עוד מסתמכת הנתבעת על קלטת שבה הוסרט התובע על ידי חוקר, עובד במרפאה, ובה נראה התובע מסתובב, מתיישב וקם, מזיז את דוושת המקדחה עם רגל ימין הפגועה, יוצא מן החדר, חוזר ובהליכתו לא ניכרת כל צליעה.   אף שהתובע לא הראה הפסדי השתכרות, מעבר לתקופה בה שהה באי כושר מלא או חלקי, בשנת 1997' הסמוכה לתאונה, ומרגע שחזר לעבודה הלכה השתכרותו ועלתה, הנני סבורה כי לפגיעה תהיה השלכה על כושר השתכרותו בעתיד. כאמור, עבודתו של התובע כרוכה בעמידה ממושכת על הרגליים, והפעלת דוושת המכונה באמצעות הרגל הפגועה. לנכותו יש השלכה על יכולתו לעבוד שעות ארוכות וממושכות. התובע הודה אמנם, כי לא סרב לקבל לטיפול אף מטופל, אך מטבע הדברים, כאשר התובע נאלץ לקצר את יום העבודה, הוא עלול להפסיד מטופלים אשר היו מגיעים להתרפא, בשעות שהתובע כבר לא נמצא במרפאה.   בנסיבות אלו, נראה לי כי יש לפסוק את הפיצוי על יסוד הערכה גלובלית. הנני מעמידה את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, בהתחשב בנכותו התפקודית, בהשתכרותו של התובע ויכולתו לעבוד במקצועו עד גיל 70, על סך של 100,000 ₪ (ראה: ע.א. 998/91 עמי יפרח נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ).   13. לאחר הניתוח היה התובע מרותק למיטה במשך כחודשיים כאשר רגלו מגובסת. לאחר מכן, הוא נעזר בקביים לצורך הליכה. בתקופה שהתובע היה מרותק למיטה, נזקק וודאי לעזרה וסיעוד, ואף שהתובע לא הוכיח היזקקות לעזרת צד ג' בשכר, מן הראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין העזרה הנוספת שקבל במסגרת המשפחה, שסעדה אותו בתקופת אי הכושר המיידית לתאונה, בסכום של 3,000 ₪.   באשר לעזרת צד ג' לעתיד, התובע לא טען בתצהירו כי הוא נזקק לעזרת צד ג' ובפירוט הנזקים הכלול בתצהירו, לא ציין אב נזק זה, לכן אין מקום לפסוק פיצוי עבור עזרת צד ג' בעתיד.   14. באשר לפיצוי בגין ניידות, צודק ב"כ הנתבעת כי אב נזק זה לא נתבע בכתב התביעה, ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי באב נזק שלא נתבע. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי התובע לא שכנע בצורך בפסיקת פיצוי בגין ניידות.   15. באשר להחזר הוצאות רפואיות, התובע פרט בתצהירו שורה של הוצאות שנאלץ להוציא בעקבות התאונה, החל מהוצאות לטלפונים בבית החולים, וכלה ברכישת או השכרת ציוד רפואי: קביים, מכשירים אורטופדיים, תרופות וכיוצ"ב. ערה אני לכך כי התאונה בה עסקינן הינה תאונת עבודה, ולכאורה הוצאותיו של התובע לצרכי ריפוי היו צריכות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי, שנוהג להפנות את הנפגע לקבל את הטיפול מקופת החולים שבה הוא מבוטח. אך הנטל הוא על הנתבעת להראות, כי ההוצאות הנטענות על התובע היו מכוסות על ידי קופת החולים, וכזאת לא נעשה.   על כן הנני פוסקת לתובע, עבור החזר הוצאותיו שפורטו בסעיף 12(ה) לתצהירו, סך של 5,109 ₪ ובמשוערך להיום בתוספת ריבית עומד הסכום על סך של 7,500 ₪ (במעוגל).   16. אב הנזק האחרון הוא הנזק הלא ממוני. בהתחשב בשבר, באשפוזו של התובע, ובנכותו, הנני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובע את מלא הפיצוי בגין 10% נכות, בצרוף ימי אשפוז, בניכוי גיל וצרוף ריבית מיום התאונה, בסך 18,782 ₪.   17. מן הסכומים שנפסקו לתובע, יש לנכות את תקבולי המל"ל, כשהם משוערכים למועד פסק הדין, בצירוף ריבית ממועד קבלת כל סכום וסכום, ובסך הכל, לפי נ/1-נ/2 עומד סכום הניכוי על סך של 146,273 ₪ נכון למועד פסק הדין.   על הסכום שנותר, יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק.רפואהתאונת דרכים