מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים - מחלה ניוונית של עמוד השדרה: התביעה שבנדון מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, תשל"ה1975- (להלן: "החוק"). 1. התובעת כבת 50, ילידת 1950, נפגעה בתאונת-דרכים שארעה ביום 15.12.97. אין חולק על החבות המחלוקת היא בשאלת הנזק. 2. שלושה מומחים מונו לבדיקת התובעת, פרופ' ליברגל בתחום האורטופדי, ד"ר אבני בתחום הפסיכיאטרי ופרופ' רכס בתחום הנוירולוגי. פרופ' ליברגל כותב בסיכום חוות-דעתו: "הגב' X סובלת ממחלה ניוונית מתקדמת של עמוד השדרה אשר גורמת להפרעה תיפקודית משמעותית של תעלת עמוד השדרה הצווארית במספר גבהים עם לחץ על מרכיבים עצביים, ואף נשקלה בעבר התערבות ניתוחית, נכותה בגין ההגבלה הצוארית הינה 20% לצמיתות לפי סעיף 37(5) ב' לתקנות המוסד לבטוח לאומי. חשוב להבין כי אין לייחס לחבלה הצווארית בתאונה את השינויים לאורך כל עמוד השדרה וכל הגבהים הנדונים . בנוסף, יש עדות קודמת למחלה ניוונית בגב התחתון וישנם גורמי סיכון למחלה ניוונית כמו השמנת יתר וסוכרת, מנגד לא מצאתי עדות קודמת לבעיה צווארית כמו זו המסתמנת לאחר התאונה הנדונה. לכן יש לייחס לתאונה את ההתבטאות הקלינית בעיתוי הנדון. לאור הנ"ל יש מקום לייחס 75% מהנכות הצווארית לתאונה" ד"ר אבני כותב בסיכום חוות-דעתו: "לפנינו אישה בת 43 אשר ככל הנראה לא סבלה מבעיות נפשיות לפני התאונה שקרתה לה, בתאונה זו לא היתה פגיעה גופנית של ממש פרט לחבלה קלה בקרקפת. בעקבות התאונה פיתחה כאבי-ראש וסימנים של חרדה השייכים לתסמונת שלאחר חבלה נפשית. צורפה לקבוצת חולים שעליהם נעשה מחקר בקשר לתאונות וכך עברה בדיקות רבות וקיבלה טיפול אינטנסיבי. עם הזמן חל שיפור במצבה את נכותה הנפשית עקב התאונה אני מעריך ב- 10% נכות לצמיתות מזמן התאונה, לפי סעיף 34 ב' מסעיפי המל"ל". פרופ' רכס קבע שהתובעת איננה סובלת מבעיה נוירולוגית ולא קבע לה נכות. 3. הנתבעת סבורה שאין לקבל את הקביעה של פרופ' ליברגל שיש לזקוף 75% מהנכות על חשבון התאונה, ולפיכך היא זימנה את פרופ' ליברגל לחקירה על חוות-דעתו. פרופ' ליברגל שב והבהיר בעדותו שלתובעת מחלה ניוונית בלא כל קשר לתאונה, המחלה היא לכל אורך עמוד השדרה, אלא שהממצאים בצוואר מאז התאונה הם חריפים ולפיכך יש לייחס חלק מהנכות לתאונה, פרופ' ליברגל הבהיר שהתובעת יכולה היתה להגיע למצב בו היא נמצאת היום גם אלמלא התאונה, אך הוא אינו יכול לקבוע כך בודאות. פרופ' ליברגל שב ואמר גם שיכול וטעה בכך שזקף 75% לתאונה ויכול וחלוקה של 50% על חשבון התאונה סבירה יותר (עמ' 7,6,4 לפרוטוקול), זאת בשל כך שהוא שם ליבו לרישום אחד מ- 96, אך משהופנתה תשומת ליבו לרישומים נוספים הביע דעתו כמתואר לעיל, ואכן רישומים לגבי תלונות בצוואר לגבי התובעת קיימים (בתיק הרפואי נ1/) משנת 85, כבר אז נשלחה לביצוע צילום שהראה ממצא, גם בשנת 91 יש רישום על כאבים גם בגב עליון וגם בגב תחתון הקורנים לידיים ולרגלים, ובבדיקה נמצאה "רגישות בולטת מעל 4-6,D נוירולוגית ירידה בתחושה 1S משמאל וביד, בצילום היצרות מרווח 1, תוכנית : 1) צוארון , 2) (לא ברור ב.כ.)" גם בהמשך קיימים רישומים על תלונות על כאבי גב (כל הגב) קורנים לרגליים, ב- 17.12.96 נשלחה שוב לצילום עמוד שדרה צוארי ומתני ובצילום ע"ש צוארי - נמצאו שינויים אוסטאורוונדרוטייים מודגשים והומלץ לתובעת בין היתר פיזיוטרפיה וכדורי מוסקול. נראה לי שאמירותיו האחרונות של פרופ' ליברגל לאור התיעוד הרפואי המרשים שהוצג לו מבוססות יותר מהראשונות , דהיינו שיש לזקוף על חשבון התאונה 50% מהנכות ולא 75%, יודגש שוב שעלה מעדות פרופ' ליברגל שהוא קבע 75% מהנכות בגין התאונה כיוון שמצא רישום על אירוע בודד על כאבים בצוואר בשנת 96 (עמ' 2 לפרוטוקול), מה שכאמור מסתבר כלא מדוייק, שכן היו רישומים על תלונות צוואריות משנת 85 וכששם ליבו לדבר אמר שיכול וקביעתו אינה מדוייקת . דעתי אפוא שיש לקבוע שלתובעת 10% נכות אורטופדית עקב התאונה. 4. עיסוקה של התובעת 4.1 התובעת עובדת כאחראית מחלקה בהנהלת חשבונות בעיריית ירושלים וזאת למן שנת 1984. משך השנים התקדמה, הקידום האחרון שלה היה לאחר התאונה ב- 1.1.99, במועד זה קיבלה דרגה 10 ומורשה חתימה. לטענתה, נעדרה מהעבודה חודש ימים והפסידה שכר, עוד היא טוענת, שלמן התאונה מספר השעות הנוספות פחת משמעותית ונגרם לה הפסד הכנסה. התובעת עובדת בנוסף כבלנית במקוה ואין חולק שממשיכה לקבל שכר כבעבר אלא שלטענתה כיום בעלה מסייע לה בעבודה. עוד היא טוענת שבתקופה הרלונטית חברה שלה החליפה אותה והיא שלמה לה 400 ש"ח לחודש במשך 4 חודשים. התובעת טוענת בנוסף שטיפלה בלול שלהם במושב ועקב התאונה הפסיקה זאת והם נאלצו להעסיק נער שיבצע את העבודה, תמורת עבודה זו שילמו לו 7,200 ש"ח (600 ש"ח לחודש למשך שנה). 4.2 העבודה בעיריית ירושלים כאמור לעיל, עבודתה בעירייה לא נפגעה, להיפך, התובעת קודמה בדרגה, מהתיק האישי נ1/ עולה שהתובעת קיבלה שכר מלא עד 15.3.98 והנתבעת אף פיצתה את העיריה על תשלום זה, התובעת חזרה לעבוד ב- 9.4.98, והיא לא קיבלה שכר בגין שלושה שבועות אלו, התובעת לא צירפה תלושי שכר רלונטים, אך עובדות אלו עולות מתיקה האישי, ההפסד בגין תקופה זו ( 9.4.98 - 15.3.98) הוא 7,439 ש"ח ברוטו כעולה מההתחשבנות בין העיריה לנתבעת (מסמכים מיום 12.5.98 ו- 5.6.98 נ1/) מסכום זה יש לנכות מס וההפסד עומד אפוא על 5,579 ש"ח נכון לאפריל 98. התובעת טוענת שהפסידה גם פרמיה, הפרמיה המקסימלית היתה 3,010 ש"ח והיא קיבלה 849 ש"ח, ההפסד הינו אפוא 2,161 ש"ח ובניכוי 25% מס - 1,620 ש"ח, נכון למועד ביצוע התשלום במשכורת ינואר. על פי חישובי ב"כ התובעת בסיכומיו קודם לתאונה ממוצע השעות הנוספות של התובעת היה 23.46 בחודש ולאחר התאונה 18.09 לחודש. לתובעת אמנם נכות ועל-כך ידובר עוד להלן, אך אינני משוכנעת שיש לקשור בין הירידה המסוימת בשעות הנוספות לבין התאונה והנכות, מאחר ואין מדובר בשעות קבועות מדי חודש, ישנם חודשים שהתובעת עושה גם כיום לאחר התאונה 30 שעות נוספות (לדוגמא פברואר ומרץ 99) וישנם אחרים בהם עושה מעט מאד, כך היה גם קודם לתאונה. מעבר לכך, התובעת העידה שמעדיפה לעשות שעות נוספות ולא לבוא הביתה, היא העידה גם שהיא נשארת בעבודה עד חמש, שש, בהתאם לטרמפים שיש לה. (עמ' 18 לפרוטוקול), לא נראה לי שניתן לקשור בין הירידה בחישובים גלובאלים בשעות העבודה לתאונה, בנוסף לכך התובעת אישרה ששכרה לא נגרע, היא העידה שנעשית התחשבנות שונה (עמ' 19 לפרוטוקול). למרות הכל הייתי פוסקת לתובעת סכום גלובאלי כלשהו, סה"כ בגין אובדן בעבר הייתי פוסקת לתובעת 13,000 ש"ח. 5. עזרת בני המשפחה והזולת לטענת התובעת היא מסתייעת בבעלה לתחזק את המקוה, היא הסתייעה בנער שי סיידוף לתחזק את הלול, הסתייעה בביתה דוריס לצורך ביצוע כל עבודות הבית וכיום מסתייעת בחברה של בנה כרמית X. האנשים ששמותיהם הוזכרו זומנו כעדי תביעה, אלא שהרושם שלי מעדים אלו, זולת שי סיידוף לא היה חיובי במיוחד ותחת רושם זה יש לבחון עדויות אלו. לטענת התובעת, כרמית X, חברה של בנה מסייעת לה בכל עבודות הבית, מסתבר שהגב' X שהיא חיילת בשירות סדיר ומתגוררת בביתה של התובעת מסרה נתונים שקריים לצבא ובהסתמך על נתונים שיקריים אלו היא זוכה מידי חודש לקבל "החזר" דמי שכירות. לגירסתה, היא שכרה דירה השייכת לבנה של התובעת, ובצה"ל אישרו לה את שכר הדירה בהסתמך על כך "ואני משלמת את זה לבן, מה שהצבא נותן לי אני נותנת לבנה של התובעת". הסכום משולם לדבריה לבן ששמו זמיר, בהזדמנות אחרת אמרה שמשולם לבן שהיא חברה שלו (אופיר) (עמ' 11 ו- 12 לפרוטוקול). בעלה של התובעת כשנשאל ביחס לגרסת כרמית העיד: "ש. החברה של הבן משכירה אצלכם חדר השיב - ת. אם חברה של הבן שלי איך תשכיר אצלנו חדר, היא גרה בחדר בתוך הבית" (עמ' 14 לפרוטוקול). בדיוק כך העידה גם הבת דוריס (עמ' 10 לפרוטוקול) . התובעת שהיתה באולם ושמעה את כל הגירסאות ואת הערת ביהמ"ש בנדון, מסרה גירסה שלישית והעידה "שהחברה של הבן שלי גרה בדירה למטה". (עמ' 19 לפרוטוקול). על עדויות אלו הסותרות אחת את השניה ועולה מהם שכרמית ובנה של התובעת חברו יחד להונות את צה"ל , איני יכולה לסמוך . בתה של התובעת, דוריס, העידה שהפסיקה לעבוד כדי לסייע לאמה אלא שהיא לא טרחה להמציא תלושים להוכיח טענותיה, היא גם העידה שאיננה זוכרת מתי הפסיקה לעבוד ואישרה גם שבאוקטובר עד ינואר קיבלה דמי אבטלה והבהירה עוד שאין טוב יותר מללכת ללישכה שעתיים ולקבל דמי אבטלה תחת לעבוד (עמ' 10 לפרוטוקול). יוער כשכנשאלה דוריס באיזה שעה חזרה אמה מהעבודה בתקופה המדוברת אמרה שאיננה יודעת. גם את עדות בעלה של התובעת שעקב התאונה עושה את כל העבודות במקווה מתקשה אני לקבל. אין לי ספק שהתובעת נפגעה בתאונה והיא נזקקה ותיזקק לעזרה מסויימת בעתיד ובני המשפחה מי יותר ומי פחות נותנים כתף, אך אין לי ספק גם שהדבר היה גם קודם לכן, התובעת עובדת בעיריה מבוקר עד שעות הערב, בלילה נהגה לעבוד לגירסתה גם במקוה וגם בלול, לא סביר שמי מבין ששת ילדיה ובעלה שאיננו עובד לא עזרו בכל הקשור לאחזקת הבית, הטיפול בלול ואולי אף נקיון המקוה, מכלול העדויות שהובאו, כאמור, היתה בהם הרבה מן ההגזמה . הייתי פוסקת לתובעת עזרה בבית לעבר ולעתיד בסך 50,000 ש"ח, זאת בהתחשב בפגיעתה ובהתחשב בכך שגם קודם לתאונה וגם היום עובדת שעות רבות מחוץ לבית, היא מגיעה בסביבות שבע בערב וממילא נזקקת לעזרה גם בלא קשר לתאונה. 6. נזק מיוחד 6.1 כזכור, נטען שהתובעת בנוסף לעבודתה משך כל היום בעיריה, עבדה במקוה, טיפלה בלול, החזיקה את הבית ולמדה, נטען שעקב התאונה לא מסוגלת היתה לטפל בלול ולפיכך נשכר בחור בשם שי סיידוף אשר קיבל תשלום של כ- 7,000 ש"ח, מקבלת אני עדותו של שי סיידוף אך מסופקת אני אם אכן, גם מטלה זו היתה מוטלת כולה על התובעת, בשל הספק אפסוק לתובעת מחצית מן הסכום. 6.2 התובעת טענה ששילמה לאישה שהחליפה אותה בעבודות המקווה, עלה שהיתה זו קרובת משפחה ומסופקת אני אם אכן שולם לה שכר. בעלה של התובעת העיד שמסייע לה בעבודות המקוה, מתקשה אני להבין בדיוק במה הוא יכול לסייע, אך גם אם עושה כן בזמנו הפנוי, מאחר ואיננו עובד איני סבורה שיש לפצותו בגין כך. 6.3 התובעת טוענת שעקב התאונה הפסיקה לימודיה באוניברסיטה הפתוחה ובכך נגרם הפסד פוטנציאלי של עליה בשכר. מנ1/ עלה שאושרה לתובעת מילגת לימודים באוניברסיטה הפתוחה לשנה אחת, להיקף 20 שעות (האישור ניתן ב- 24.3.96). ההנחה שהיתה ממשיכה ללמוד ומשלימה תואר - לא מבוססת, גם לאור עובדה זו וגם לאור העובדה שהתובעת היתה בראשית הדרך וציוניה גם קודם לתאונה לא היו מהמעולים. 6.4 בהסתמך על תצהירה ועל הקבלות שהוגשו הייתי פוסקת בגין הוצאות רפואיות ונסיעות סך של 4,000 ש"ח. 7. אבדן השתכרות בעתיד כאמור, שכרה של התובעת לא נפגע עקב התאונה ולא צפוי שיקרה כך בעתיד הקרוב, אך העתיד מי ישורנו, ולפיכך ומתוך חשש שמא בעתיד היותר רחוק תפחית שעות עבודתה, או תבקש להחליף עבודה ותתקל בקשיים יש לפסוק פיצוי. לתובעת 15 שנות עבודה, היית מחשבת פיצוי לפי 70% מתחשיב אקטוארי , בהנחה שב- 10 השנים הרחוקות עשויה הנכות לפגוע בתפקודה ובהשתכרותה. שכרה ערב התאונה בעיריה ובמקוה לפי טופס 106 עמד על 11,509 בתוספת הצמדה 13,404 לחודש, בניכוי 25% מס - 8,650 ש"ח, על בסיס נכות בשיער 19% ומקדם 144.8 ובהתאם לאמור לעיל, ההפסד מגיע לסך 166,585 ש"ח. 8. סוף דבר מכל הנאמר לעיל, אני פוסקת לתובעת כדלקמן : 8.1 בגין הנזק הלא ממוני, בגין נכות בשעור 19% כקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו1976- בניכוי גיל ובתוספת ריבית כחוק מיום התאונה. 8.2 בגין נזק מיוחד 8,000 ש"ח (סעיפים 6.1 ו- 6.4 לפסק-הדין) 8.3 אבדן הכנסה בעבר 13,000 ש"ח 8.4 עזרת הזולת 50,000 ש"ח 8.5 אבדן השתכרות 166,585 ש"ח בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בשיעור 13% בתוספת מע"מ. עמוד השדרהרפואהתאונת דרכים