תאונה עם עגלת סופר - תביעת נזיקין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה עם עגלת סופר: עניינה של התביעה שבפניי בנזק גוף אשר התובע, יליד 1.4.1942, טוען כי נגרם לו עת ערך קניות בסניפה של הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") בירושלים ביום 18.8.08. לטענת התובע הוא הוטח ארצה, מטור עגלות שהוסע לעברו על ידי אחד העובדים של הנתבעת. הנתבעת 2 ביטחה את פעילותה של הנתבעת במועד הרלוונטי. בכתב התביעה נטען כי האירוע התרחש עת היה התובע בדרכו החוצה מסניף הנתבעת, בדרכו לעבר החניון התת-קרקעי הסמוך. נטען כי עובד של הנתבעת הוביל שבע-שמונה עגלות ואלו פגעו בתובע אשר הוטח ארצה, תוך שהוא נפגע בפלג גופו הימני ובעיקר בבית החזה ובצלעות. על בסיס חוות דעת רפואית של ד"ר שי קאופמן שצורפה לתביעה, טען התובע כי האירוע הותיר בו נכות של 10%. נטען לרשלנות הנתבעת שלא התריעה מפני הסכנות הצפויות ולא דאגה לתקינות העגלות. לתביעה צורפה חוו"ד הנדסית של אינג' אריק יודלה. הנתבעות בהגנתן הכחישו האירוע הנטען וחבותן בגין כל נזק. חוות דעת רפואיות: מטעם התביעה, הוגשה חוות דעתו של ד"ר שי קאופמן, אשר בדק את התובע במרפאתו בימים 11.5.09 ו-3.8.09 ומצא כי זה סובל מרגישות מקומית למגע בבית חזה ימין תחתון באזור צלעות 9-7, רגישות יתר לכאב וכאב המופק במגע עדין. המומחה ציין כי קיים רושם להתפשטות מופחתת של המיטורקס ימין וירידה בכניסת אוויר לריאת ימין. המומחה ציין כי לאחר הפגיעה אובחן התובע כסובל מ-INTERCOSTAL NEURALGIA ומאז הוא מטופל במשככי כאבים, נרקוטיקה, תרופות הרגעה ובלוקים אינטרקוסטלים מרובים. בדיקת מיפוי עצמות שללה פגיעה גרמית. המומחה העמיד את נכויותיו של התובע, כדלקמן: 100% למשך שלושה שבועות מיום הפגיעה. 50% למשך שלושה שבועות נוספים. 10% לצמיתות לפי סעיף 29 (6)(2), לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). מטעם ההגנה הוגשה מנגד חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, שבדק את התובע ביום 21.2.11 ומצא כי בית החזה ללא דפורמציה, אין מגבלה בתנועות הכתפיים, התפשטות בית החזה מלאה ותקינה. התובע התלונן על רגישות מעל הצלע, מימין תחתונה מקדימה ולא ברווח בין צלעי. ד"ר וייס קבע כי לא נותרה לתובע כל נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע בגינו הוגשה התביעה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי התיק ידון על בסיס הנחה שנותרו לתובע 5% נכות מהאירוע על בסיס סעיף 29(6) (2) לתקנות. ממילא לנוכח הסכמה דיונית זו לא מונה מומחה מטעם בית משפט ולא נערכה בדיקה נוספת באשר לפגיעה בתובע. ראיות הצדדים: התביעה הסתפקה בתצהיר התובע, במסגרתו חזר על האמור בכתב התביעה ועל קביעות ד"ר קאופמן. התובע הוסיף כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל מקשיי נשימה, נדודי שינה, כאבים עזים בצלעות ומוגבלות בביצוע מלאכות פיזיות. התובע מטופל במשככי כאבים ובנרקוטיקה וכן בתרופות הרגעה ובבלוקים אינטרקוסלים רבים ובכל זאת עדיין סובל מכאבים וממגבלות תפקודיות. לטענתו הבהירו לו רופאיו, שלא נותר עוד מה לעשות וכי יהיה עליו ללמוד לחיות עם הכאבים. התובע הצהיר כי עובר לתאונה עבד בחנות תכשיטים שבבעלותו, בהיקף של שמונה שעות יומיות. בעקבות התאונה נעדר לטענתו מאותה עבודה למשך חודש וחצי ובהמשך נעדר לסירוגין. לאור מצבו מתקשה התובע להתמיד בעבודה יותר משעתיים ביום ובתו נאלצת לעבוד שעות רבות יותר ובהתאם שכרה עלה. מתקצירי שומות שצורפו עולים הנתונים הבאים: בשנת 2005 עמדה ההכנסה מהעסק על 45,481 ₪. בשנת 2006 עמדה ההכנסה מהעסק על 50,891 ₪. בשנת 2007 עמדה ההכנסה מהעסק על 21,619 ₪. בשנת 2008 עמדה ההכנסה מהעסק על 21,619 ₪. בשנת 2009 עמדה ההכנסה מהעסק על 55,883 ₪. בשנת 2010 עמדה ההכנסה מהעסק על 65,467 ₪. מן המקובץ עולה כי ביחס לשנה שקדמה לתאונה הנטענת, לא ניתן לעמוד על פגיעה בהכנסות. בשנת 2009, כארבעה חודשים לאחר התאונה לא רק שלא ניכרת פגיעה בהכנסות אלה הנ"ל אף עלו משמעותית ומגמת עליה זו המשיכה גם בשנה שלאחר מכן. מדוחות רווח והפסד שהציג התובע עולה עוד כי: בשנת 2008 עמד הרווח הגולמי על 443,997 ₪ והרווח הנקי על 30,769. ההוצאה בגין משכורות עובדים עמדה בשנה זו על 106,719 ₪. בשנת 2009 עמד הרווח הגולמי על 520,792 ₪ והרווח הנקי על 55,883 ₪. ההוצאה בגין משכורות עובדים עמדה בשנה זו על 120,393 ₪. בשנת 2010 עמד הרווח הגולמי על 458,347 והרווח הנקי על 65,467 ₪. ההוצאה בגין משכורות עובדים עמדה בשנה זו על 85,992 ₪. לא הובהר האם בעסק עובדים אחרים, מעבר לבני משפחה. הנתונים מעלים כי בשנה הסמוכה לתאונה הייתה עליה בשכר העובדים אך בו זמנית גם עליה הן ברווח הגולמי והן ברווח הנקי. עולה עוד כי הרווח הנקי עולה אופן עקבי. נטען בתצהיר התובע כי בסמוך לתאונה הוא נזקק לעזרה בביצוע פעולות יום-יומיות ולשם כך נעזר ברעייתו ובבנותיו ולעיתים אף נכדו סייע בעדו. באשר להוצאותיו הרפואיות, הצהיר כי מרביתן היו מכוסה ע"י קופת החולים, אך הוא נאלץ לשאת בעלויות של השתתפויות עצמיות ונסיעות. צורפו בעיקר קבלות הקשורות להוצאות בגין חווה"ד ההנדסית. כאמור, התובע הגיש עוד את חוות- דעתו של אינג' אריק יודלה, שביקר במקום האירוע פעמיים. ביום 23.11.09 בדק המומחה את אחת מעגלות הקניות והסתייע במכשיר מדידה דיגיטלי לקביעת משקלה של כל עגלה. ביום 7.12.09 הגיע המומחה לביקור חוזר וצילם עגלות חדשות שהוצבו במקום. המומחה ציין כי קיים קושי בהסעת טור עגלות כנטען בתביעה, בין אם עקב הבלאי המצטבר של גלגליהן, בין אם בגלל התעקלות טור העגלות בשל המבנה שלהן ואם כתוצאה מהפרעות בפני השטח עליו הן נעות. על בסיס טענת התובע כי דובר בטור של שבע-שמונה עגלות ועל בסיס הערכת המשקל נקבע כי משקלן המצטבר הינו כ-157- 180 ק"ג. המומחה הוסיף עוד כי המבנה של גלגלי העגלה, מאפשר לכל ארבעת הגלגלים להסתובב באופן חופשי, על מנת להקל על הנסיעה ועגלות סופר חשופות לבלאי מצטבר המשפיע בעיקר על תקינות הגלגלים. באופן זה הגלגלים הפגומים נוטים להיתקע, לרטוט, להתייצב במגמה מסוימת או שאינם נוגעים באופן זהה בקרקע. כאשר מסיעים עגלה שגלגליה פגומים היא לעיתים קרובות אינה נעה במגמה הרצויה אלא נוטה לצדדים או נתקעת, באופן הדורש כוח רב על מנת להסיעה. המומחה הסיק כי הנתבעת נהגה בחוסר זהירות כאשר הקצתה עובד יחיד להסעת טור של עגלות, אפילו אם היו תקינות, קל וחומר אם היו בלויות משימוש שוטף. עוד אמר כי הנתבעת חשפה גם את עובדיה לסיכונים האמורים. בהקשר זה ציין כי אם אדם אחד דוחף טור עגלות הוא למעשה מפעיל כוח דחיפה על העגלה האחורית ביותר שמפעילה את הכוח על זו שלפניה וכן הלאה. באופן זה העגלות הקדמיות ביותר, הניצבות לאורך הקשת, מקבלות כוחות צידיים ולכן נוטות לנוע הצידה. בנסיבות כגון אלו יקשה על העובד היחיד לעצור את טור העגלות מהידרדרות. עוד הוסיף כי טור העגלות הנמצא בתנועה צובר אנרגיה קינטית הנובעת מגודל המסה והמהירות. פגיעה של טור כזה באדם שמשקלו כמחצית מטור העגלות, ואפילו תהיה מהירות הליכתו זהה למהירות נסיעת העגלות, תביא להאצת תנועתו, כלומר לדחיפתו. נטען עוד כי השטח בו הלך התובע היה צפוף יחסית ומבחינה זו אין עמידה בדרישה לאמצעי גישה נוחים לעובדים (ר' סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1970). באשר לטענות נוספות שבחוות הדעת, ר' להלן, במידת הנדרש, אגב התייחסות לחקירת המומחה. מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר שבתאי פאר וכן התבקש כי מר קובי ויגדור, אשר עבד בעבר אצל הנתבעת, יזומן לעדות. מר פאר הצהיר כי הוא מנהל סניף הנתבעת בקניון האחים ישראל בתלפיות מאז שנת 2002. לעד זכורה תלונה של לקוח על פגיעה מעגלת קניות. מי שטיפל בתלונה האמורה היה סגנו דאז - מר קובי ויגדור. ביחס לתלונות שהעלה התובע הבהיר מר פאר כי העובדים מתודרכים להסיע את העגלות בזהירות ובשיירות שאינן גדולות מדי. עוד ציין כי הוא לא מכיר מקרה נוסף, דומה לזה שבגינו הוגשה התביעה. העד הבין כי התובע לא הצליח, בזמן אמת, למסור פרטים לזיהוי העובד המעורב ומשיחה של העד עם העובדים עלה כי הם לא מכירים מקרה שכזה. התצהיר נתמך בדו"חות אירוע שמולאו במועד התאונה וביום 13.10.10, ככל הנראה לבקשת חוקר מטעם המבטחת. בדוחות האמורים ציין מר ויגדור (העד שזומן כאמור) - כי במועד התאונה הנטען, פנה לקוח עם טענה שעובד מהסופר פגע בו בכוונה . כאשר נשאל מי פגע בו השיב שאינו יודע אך הנ"ל "שחור". עת התבקש לאתר הנ"ל מבין העובדים, השיב שהוא לא יודע שכן כל השחורים נראים אותו דבר. לאחר מכן המתלונן עזב את המקום ולאחר זמן מה ראה מר ויגדור כי הגיע אמבולנס לכביש ולקח אותו. על אותם דברים חזר מר ויגדור בפני החוקר והוסיף כי מס' ימים לאחר האירוע חזר "הלה" לסניף ומסר טפסים רפואיים. הכרעה: ביום 16.5.12 נחקרו כלל העדים, כאשר בכלל זה נשמעה גם עדותו של מר ויגדור שהיה מנהל המשמרת במועד האירוע. לאחר ששקלתי את הדברים שעלו במסגרת אותה חקירה - אני מוצאת לדחות התביעה. התובע לא הצליח לטעמי להוכיח מעבר למאזן ההסתברות את גרסתו ולא שוכנעתי בתום שמיעת הראיות כי הדברים היו כנטען בתביעה (להבדיל למשל בטענותיו השונות, מיידית לאחר הפגיעה הנטענת). מאחר ולא שוכנעתי כי האירוע היה כנטען על ידי התובע בתביעתו, ממילא הוא גם נכשל בהוכחת טענתו כי נפל פסול במעשי מי מעובדי הנתבעת, באופן המצדיק להטיל עליה לפצותו על נזקיו הנטענים. להלן אפרט טעמיי; בסופו של יום, מכלל העדים שנשמעו אני מוצאת שיש ליתן משקל מיוחד לשאלת האמינות של עדות התובע מחד גיסא כנגד אמינות עדות/גרסת מר ויגדור מאידך גיסא. התרשמותי הכוללת הייתה כי אמינותו של האחרון עולה משמעותית על הראשון ובשים לב לאמור הייתה הנחתי כי עת נרשם מפי התובע, מיידית לאחר פגיעתו, כי זו ארעה עקב פעולה מכוונת של עובד, הרי שיש מקום לפקפוק רב בגרסה העולה כעת בדבר פגיעה עקב רשלנות עובד עם טור עגלות. בעבר כבר הפנתי לת.א. (שלום-רמלה) 3312/05 ישראל אורה נ. עיריית רמת גן ואח' (2008) (לא פורסם), בו נאמר: "ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה, וכי כל שינוי בגרסה ראשונית מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו" ( ת.א. (ת"א) 2283/05 שקירוב נ. אריה חברה לביטוח בע"מ... וכי "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה" (י. קדמי, על הראיות, 2003 חלק ראשון, עמ' 441)." במהלך חקירת התובע עלה כי קיימות מספר גרסאות מטעמו באשר לאירוע הנטען וכן כי התובע למעשה אינו יכול לספק פרטים מסוימים אשר היה מצופה כי יזכור ויספק. עוד התבהר כי למעשה היו עדים נוספים לאירוע, אשר התובע לא פעל לזמנם או לחלופין לנסות לאתרם. הוא בחר שלא לציין את דבר העובדה שהגיש תלונה במשטרה בגין האירוע וממילא גם לא גולו המסמכים הנוגעים לאותה תלונה. גרסתו במשטרה באשר לאופן בו ארעו הדברים ותוצאות החקירה שם, ככל שנערכה. באשר לאופן בו התרחש האירוע; כאמור, הגרסה המיידית הועלתה על הכתב בתרשומת שנערכה בסניף ביום האירוע - נרשם שם כי התובע טוען שפגע בו עובד "שחור" ו- "בכוונה". לאחר שמיעת עדות מר ויגדור, לא מצאתי סיבה לפקפק באמינותו וזאת גם לאחר שהבאתי בכלל שיקולי שבאותה עת הוא היה עדיין עובד של הנתבעת (כיום אין הוא עובד שם וכאמור היה אף צורך לזמנו כעד ללא הקדמת תצהיר). עם זאת בתצהיר התובע נטענה גרסה שונה לחלוטין - נטען כי תוך כדי צעידה לכיוון החניה, התנגש בתובע בעוצמה עובד של הסופר אשר דחף טור עגלות סופר המונה בערך שש-שבע עגלות, תוך שפגע בו בעוצמה רבה בפלג גופו הימני. נטען כי הפגיעה הייתה במפתיע וכי כתוצאה מהפגיעה נפל התובע ארצה. כתוצאה מהאמור נפגע בפלג גופו הימני ובעיקר בבית החזה ובצלעות ימין (ר' סעיף 4 לתצהיר). אין בגרסה זו כל זכר לנפילה עקב פגם כלשהו שהיה במקרקעין בסמוך או שילוב של הנפילה מהעגלות עם פגיעת הרגל במכשול בקרקע. לעומת האמור, בתשובה לשאלה 15ב' לשאלון בחר לתאר התאונה כדלקמן; " שש-שבע עגלות של הסופר רמי לוי שיווק השקמה בבנין האחים ישראל נפלו עלי. מעדתי כשרגלי נתפסה בחור מרובע בסופר. את העגלות הוביל פועל של הסופר, העגלות פגעו בי, רגלי נתפסה במנול ונפלתי וקבלתי מכה חזקה בצלעות מהעגלות". אעיר כי מקריאה ראשונית נראה מתיאור זה כי עסקינן בנפילה בתוך הסופר ("חור מרובע בסופר"), אך אפילו אתעלם מכך ואתייחס ל"מנול" שמחוץ לסופר, מכל מקום, לא הובהר במהלך החקירה, מדוע הושמט מתצהיר התובע עניין הנפילה הנטענת עקב מנול. עוד עלתה אי בהירות באשר למיקום אותו מנול, מכלל אלה האפשריים ביחס למקום הנפילה הנטען בגרסאות האחרות. עת נשאל התובע בחקירתו באשר למקום נפילתו - אמר בתחילה שאין הוא יודע מה המיקום המדויק של המנול אך מיידית לאחר מכן טען שהוא יודע המיקום ואף סימנו על גבי התמונה שסומנה א' (ר' הדברים בראש עמ' 10). בהקשר זה יוער כי במהלך חקירת המומחה מטעם התובע, אינג' יודלה, עת נשאל זה באשר למיקום אותו מנול השיב: "הוא לא אמר כך או אחרת, הוא תיאר סיטואציה שהוא יצא מפתח המרכול פנה ללכת ופונים שמאלה, אין ברירה, לכיוון הכניסה לחניון התת קרקעי והתאונה התרחשה איפה שהוא במרחב הזה" (ר' עמ' 11 ש' 27-25). לעומת האמור במסמך בית החולים הנושא הכותרת "קבלת טריאז'" - נרשם כי התובע נחבל בחזה ימין "מהידרדרות של מספר עגלות סופר מרקט". ובגיליון שחרור מאותו יום - נרשם כי התובע הגיע בשל כאב בטן ימנית עליונה וצד ימין לאחר ש"נתקל" בעגלות בסופרמרקט. רישום לפיו התובע "נתקל בעגלות סופרמרקט", מופיע גם ברישום מהשעה 22:45. בנוסף, בין אם תאמר כי הנפילה נגרמה עקב עגלות שבכוונה נשלחו לעבר התובע, בין אם תאמר כי אלה פגעו בו בשגגה, בין אם תאמר כי ביסוד הפגיעה הידרדרות העגלות או כניסת רגל התובע במנול, בשילוב עם איזה מהגרסאות הנ"ל - עדיין היה מצופה כי התובע ידע מאיזה כיוון הגיעו העגלות והיכן פגעו בו. עם זאת, עלה באופן מפתיע מחקירת התובע כי לטענתו הוא אינו יודע כלל מאיזה כיוון הגיעו אותן עגלות עם עובד הנתבעת, האם מלפנים או מאחור?!. בעניין זה ר' החקירה בעיקר בעמ' 4 - שם באשר לשאלה האם אותו עובד הגיע מלפנים או מאחור השיב "אני צריך לדעת הכל?". רק אחר כך העלה סברה שהגיע מצד ימין, שכן שם פגיעתו. בהמשך אותו עמוד גם אמר שאינו יודע האם אותו עובד הגיע מתוך הסופר לכיוון החניון או להיפך עם עגלות שאסף מהחניות, בדרכו להחזירן לסופר (שם, ש' 18). אעיר כי קשה לקבל חלקים ניכרים מסיכומי ב"כ התובע, המעלים גרסה באשר למיקום הנפילה, הכיוון ממנו הגיע עובד הנתבעת ועוד (ר' לדוגמא בסעיף 34 לסיכומים), כאשר לא הונחה התשתית הראייתית מטעם התביעה, הנדרשת לאותו טיעון. במהלך חקירת התובע עלה עוד כי הנ"ל הגיש במשטרה תלונה בגין המקרה (ר' בשולי עמ' 5). מטעם לא ברור לא צוינה עובדה זו על ידו, עובר לחקירה וממילא הוא גם בחר להסתיר את האופן בו תואר שם האירוע וכן כל מידע רלוונטי אחר שנאסף בהמשך לפנייתו. ויוטעם, התובע אמר כי עדכן את בא כוחו בדבר אותה תלונה (ר' עמ' 6 ש' 8 כאשר בדרך זו ניסה לתרץ את העובדה שלא יידע באמור את בית המשפט). בהערת אגב בלבד אציין כי הרישום המיידי בדבר פגיעה מכוונת של מאן דהו, נראית תואמת יותר את הבחירה להגיש תלונה במשטרה מאשר הגרסה בדבר פגיעה רשלנית משיירת עגלות (גרסה אשר כאמור גם פרטיה אינם ברורים באשר לכיוון ממנו הגיע הפוגע, מיקום הנפילה, מיקום הפגיעה וכיו"ב). איני מקבלת את טענת ב"כ התובע כי עצם הגשת התלונה מעידה על אמינות התובע. ייתכן שזה היה המצב לו היה התובע מבהיר דבר זה מיוזמתו, מציג המסמכים ומעלה שם גרסה התואמת את איזה מהחלופות האפשריות שעלו במהלך העדות, אך כאמור הוא בחר להסתיר אותו מידע. אגב שמיעת עדות התובע עלה עוד כי היו לטענתו עדים נוספים לתאונה והם שומרים של החניון (ראה סעיף 5 לתצהירו וכן בשולי עמ' 5 לפרוטוקול). בהקשר זה אציין כי אף שמר ויגדור אמר בחקירתו הנגדית כי שומרים במקום היו מטעם חברת שמירה שהעסיקה הנתבעת, בחר ב"כ התובע מטעמיו, שלא להמשיך ולשאול האם מדובר רק בשומרים אשר בפתח הסופרמרקט או שמדובר גם בשומרים הנמצאים בפתח החניון. עלה כי קיימת עמדת שמירה הן בכניסה לסופר עצמו והן בסמיכות לכניסה לחניון, ולמיטב הבנתי, בהתאם לאף אחת מהגרסאות שעלו, אין טענה כי הנפילה הייתה בפתח הסופר עצמו. ממילא השאלה אותה היה צריך לברר היא עבור מי עובדים השומרים בפתח החניון, להבדיל מהשומרים בפתח הסופרמרקט (בעניין זה ר' במחצית התחתונה של עמ' 21 לפרוטוקול). מכל מקום, איני מקבלת טענת התביעה כי הבחירה שלא להביא מי מהשומרים באותו יום לעדות - דינה להיזקף כנגד הנתבעות. יש לזכור כי בתלונת התובע בסמוך לפגיעה הנטענת הוא ציין בפני מר ויגדור כי לא היו עדים לאירוע (ר' הנספח לתצהיר מר פאר, שנערך באותו יום) וממילא לא היה מצופה כי הנתבעת תנסה לאתר את אותם שומרים, אשר לא ידעה כלל כי קיימת גרסה שנכחו באירוע. בנוסף, עלה מדברי התובע כי חזר בסמוך להציג טפסים רפואיים וממילא יכול היה באותה עת, לנסות לאתר אותם שומרים או לחלופין לבקש שאלה יאותרו. עת התבקש התובע כאשר נכנס מיידית לאחר הפגיעה לסופר לאתר העובד הרלוונטי, הוא אמר שלא יוכל לזהותו בהיותו "שחור". מטעמיו הוא לא הוסיף ואמר כי ניתן עם זאת לפנות לשני השומרים שישבו בסמוך ואשר ממילא יוכלו לסייע בזיהויו הנ"ל. יש לזכור כי עת חזר התובע לתוך הסופר להתלונן על פגיעתו, הוא לא ביקש להיות מפונה משם, באמצעות אמבולנס, מחמת כאביו. לאחר שמסר תלונתו, נכנס התובע לתוך הקניון, עלה לפגישה שנקבע לו מבעוד מועד, אצל רופא בקניון ורק משם בחר לבקש להתפנות באמבולנס. בנסיבות אלה, נראה כי יכול היה גם לקחת את פרטי השומרים, בדרכו בחזרה לבנין. מכל מקום, כאמור לעיל - מצופה היה כי לכל הפחות, בעת שטיחת תלונתו בפני מר ויגדור, יציין התובע את דבר נוכחות אנשים נוספים באירוע. ייתרה מכך, עת נחקר התובע באשר לאותה תלונה עלומה שהגיש במשטרה - הוא העלה לפתע את העובדה שאותם שומרים, אשר לפי טענתו נכחו בתאונה, הפטירו לעברו "קונצים, קונצים" (ר' בעמ' 5 ש' 33). ממילא עולה אפשרות ממשית כי התובע מתוך בחירה לא פעל להבאתם לעדות. מכל מקום, כשם שהנתבעת הייתה יכולה לפנות לחברת השמירה הרלוונטית לנסות לאתר השומרים, כך יכול היה התובע לנסות לפעול, מקום בו הוא זה שידע על נוכחות נוספים באירוע הנטען, בעוד הנתבעת לא ידעה על כך. עלה מעדות התובע כי התלונה הייתה בין השאר בגין איומים. התובע טען כי התלונה על איומים הייתה בגין דברי אותם שומרים "קונצים, קונצים" וניסה לתרץ את אי הבהירות באשר לשאלה מה האיום כאן, בכך שהעברית שלו אינה טובה (ר' בראש עמ' 6). דברים אלו נותרו סתומים וכאמור לעיל הגשת תלונה במשטרה תואמת על פני הדברים יותר, את הגרסה שנמסרה מיידית בסמוך בדבר פגיעה מכוונת. לא למותר לציין כי התובע בחר גם שלא להביא לעדות את הרופא אליו סר מיידית לאחר מכן ואשר רק משם הוחלט שיש צורך לפנותו באמבולנס. הסברו לכך הסתכם בכך שאין צורך לעשות פרשה "מכל הדבר הזה" (ר' עמ' 6 ש' 31). מעבר לאמור לא ניתן שלא ליתן משקל גם לעובדה שעל אף שהצדדים הגיעו כאמור עוד עובר להגשת תחשיבי נזק להסכמה דיונית כי לנוכח הפער בין קביעות המומחים הרפואיים מטעמם תידון התביעה בהנחה שנותרה לתובע נכות של 5% - אין במסמכי בית החולים למעשה תיעוד לפגיעה ממשית ומכל מקום לא לפגיעה המצדיקה פינוי באמבולנס (אם בכלל פניה לבית החולים). כך בגיליון השחרור נקבע כי בצילום חזה לא נראו שברים בצלעות וכי באק"ג היה הקצב סדיר ונראה רק אוטם ישן בדופן תחתונה של הלב. החבלה לה טען התובע, תוארה באותו מסמך כחבלה "מינורית" על בסיס רגישות על פני צלעות מימין. לא הומלץ אף על ימי מחלה אלא רק על מעקב רופא מטפל, נוגדי כאבים במידת הצורך וכן הומלץ על ביצוע קולונוסקופיה. השחרור היה עוד באותו היום, ככל הנראה לאחר שהושלם ביצוע הבדיקות. בעניין חוות דעתו ועדותו של אינג' יודלה אציין כי לא מצאתי שיש באלה לתרום תרומה ממשית לנושאים הדורשים הכרעה. אף שחלק ניכר מסיכומי התובע מוקדש לאמור ונטען, על סמך חוות הדעת כי הוכח שיש להטיל אחריות על הנתבעות - אין אני רואה הדברים כך. לטעמי אין צורך לפרט כלל הדברים שעלו בעת חקירת עד זה, מעבר לאמירה כי עלה שמדובר בעדות סברה כללית, אותה יכול ליתן כל אדם מהיישוב. העד נסמך על תיאור שמסר לו התובע ומטבע הדברים ללא כל ידיעה אישית שלו. כאשר ניסו לדייק היכן המנול עליו לטענת התובע הוא נפל והאם זה ממוקם אכן במקום אליו הפנה לבסוף התובע בעדות (לאחר שבתחילה אמר שאינו יודע המיקום), הוא השיב כאמור לעיל: "הוא לא אמר כך או אחרת, הוא תיאר סיטואציה שהוא יצא מפתח המרכול, פנה ללכת ופונים שמאלה, אין ברירה, לכיוון הכניסה לחניון התת קרקעי והתאונה התרחשה איפה שהוא במרחב הזה" (ר' עמ' 11 ש' 27-25). דברים אלה נראים לא מדויקים, בשים לב לכך שבסעיף 8.2 לחוות הדעת נטען כי התובע הצביע בפניו על אחד מפתחי הניקוז, כעל מקום התאונה. בחוות הדעת נאמר כי התובע הצביע על "שבכת" מתכת שמול פתח החנות. ככל שהכוונה לשבכה המערבית ביותר (אשר היא זו שמול החנות), קשה להבין כיצד עוברות בסמוך עגלות כאשר זו אינה במיקום הנפילה הנטען הסמוך לחניון, וכן הינה במיקום המרוחק יחסית ממתקן העגלות, אשר יש להניח כי אליו אלו מוסעות. המומחה אמר שלא בדק עם התובע האם נפל קדימה לצד או לאחור, לא עשה ניסיון לברר עם מי מטעם הסניף באשר למצב העגלות, "גילן" בעת התאונה, מועדי החלפתן וכו'. מאחר ולא היה במועד האירוע, גם לא יכול היה להגיד, מה היה מצב העגלות אז. באשר לנתונים שטען שאסף מהאינטרנט, לא הוסבר מדוע אלה לא צורפו ועל מה התבססו חלק מקביעותיו אשר בחוות הדעת. אף שטרח למדוד חלק ממידות העגלות וזאת לצורך חישוביו באשר למשקלן, הוא לא טרח לבצע את המדידה הנדרשת במיוחד - היא המדידה של גובה החלק הקדמי של העגלה, אותו חלק שכביכול פגע בתובע (בהנחה שהתובע נפגע מקדימה או מהצד, אף שכאמור נקודה זו נותרה סתומה). כך גם לא ערך בדיקה ביחס לגובה התובע אל מול גובה העגלות, כדי לבדוק התאמה לטענותיו (בעדות העריך שגובה החלק הקדמי של העגלות, אשר אותו כאמור לא מדד, הוא 90-95 ס"מ). הוא לא ידע כלל היכן טוען התובע שנפגע וגם לא אם הפגיעה נגרמה מהעגלות עצמן או מהנפילה. עוד לא בדק את מנגנון הנפילה הנטען והתאמתו לטענה בדבר התקלות בעגלות ו/או בשבכה. הוא הסכים שאין תמונות ואף לא תיאור של גלגלי עגלות פגומים וטענתו בסעיף 10.5 לחוות דעתו כי תופעות של אי שליטה בשרשרת עגלות ופגיעה מהן - היא דבר שבשגרה, מבוססות על מידע כללי וללא שהוצגו מקורות ממשיים לאותן קביעות. הוא לא טען שיש פגם בשבכות שבמקום ועלה כי על אף שטען לצפיפות, לא ערך כל מדידה בשטח. יתרה מכך עלה כי עת ביקר שם, הייתה למעשה רק שומרת באותו שטח. העד אישר אמירתו כי היה על הנתבעת לבדוק תקינות גלגלי העגלות אך לא ידע להשיב האם הנתבעת לא עשתה כן. באשר לאמירתו (ס' 18.2 לחוות הדעת) כי היה על הנתבעת להנהיג נוהל שיגביל מספר העגלות שלוקחים בטור ולהקצות לכך שני עובדים, הוא לא יכול היה להפנות למקום אחד בו קיים אותו נוהל. עלה אפוא כי עסקינן בקובץ של סברות כלליות אשר רבים מהיישוב יכולים להעלותן, ברם אין בנמצא קביעה ממשית המקשרת ביניהן ובין רשלנות מוכחת, זו או אחרת, של הנתבעת במקום, במועד התאונה. מאחר שעד זה אמר רק אמירות כלליות כאמור, לא בדק התאמתן לעובדות בשטח (האם אכן הגלגלים בעגלות, במועד האירוע לא היו תקינים?, האם לא ניתנה הדרכה לעובדים בסופר וכו') ואף את אותן אמירות כלליות לא ביסס בנתונים בדוקים שהוצגו - הרי שלא היה בעדות זו לתרום תרומה של ממש. טוב עשו הנתבעות עת נמנעו מלהרחיב ההוצאות בתיק זה, באמצעות חוות דעת נגדית. באשר לטענה בדבר נהלים לקויים ו/או העדר הדרכה לעובדים במקום - עלה כי גם בכך אין ממש. מר ויגדור העיד כי כל עובד שעוסק באריזה וגם באיסוף עגלות (להלן:"אורזן") מקבל הדרכה עוד לפני שהוא מתחיל לעבוד בסניף, באשר לדרך הובלת העגלות (ר' בשולי עמ' 19 ובש' 3 בעמ' 22). הוא הסביר כי ההנחיה היא לא לקחת מספר גדול מידי של עגלות ובמידת הצורך לפצל ולקחת בשתי פעמים או להוסיף עובד, כך שאחד נמצא בקצה אחד והשני בקצה האחר (ר' עמ' 17 לפרוטוקול). אכן הוא לא יכול היה לזכור, ביחס לאירוע משנת 2008, מתי נערך התדרוך האחרון בסמוך לתאונה הנטענת, אך עם זאת אמר נחרצות כי: "זה משהו שעושים כל הזמן, בתדירות גבוהה" (ר' עמ' 18 ש' 12). גם מר פאר אישר את אותם דברים (ר' בשולי עמ' 27 ובראש עמ' 28). שניהם העידו גם דברים דומים באשר לאופן החזקת העגלות והחלפתן מחמת בלאי (ר' עדות מר ויגדור בשולי עמ' 22 ובדברי העד פאר בעמ' 29 החל מש' 15). בהקשר זה יש משקל לא מבוטל לעובדה שמר ויגדור כבר אינו עובד הנתבעת ולפיכך מחוסר אינטרס ליתן עדות זו או אחרת. עוד יש מקום להתייחס לטענת ב"כ התובע באשר להעדר ניסיון לאתר את האורזן אשר לפי הטענה פגע עם עגלתו בתובע. בהתאם לשאלות שהטיח ב"כ התובע בעדי הנתבעות, היה צורך להפסיק את עבודת האורזנים מיידית עם פניית התובע ולערוך מעין מסדר זיהוי, כך שהתובע יוכל לזהות את הפוגע. עוד נטען כי מכל מקום, גם לאחר האירוע היה צורך לאתר את האורזן הרלוונטי, באמצעות דוחות העבודה מהיום הרלוונטי, ולהביא את זה לעדות באשר לנסיבות הנפילה/פגיעה. בעניין זה התרשמותי מכלל הדברים שמסר העד ויגדור הייתה כי לא נערכה בדיקה מאחר והגרסה שמסר התובע בסמוך, הייתה נראית מופרכת על פניה, לנוכח הטענה לפגיעה מכוונת ולא היה נראה שיש בה ממש. בנוסף, האמירה כי העובד שפגע בתובע היה שחור ולכן התובע לא יוכל לזהותו - שכן כל השחורים נראים אותו דבר, אף היא לא תמכה בכך שיעשה ניסיון ממשי לאיתור מי מהעובדים. זאת ועוד, התובע נעלם בסמוך להעלאת תלונתו מהמקום, וממילא לא היה ניתן לבדוק דבריו באותו מועד. בעניין זה ר' לדוגמא בדברי מר ויגדור עמ' 21 ש' 14-13 :"כשאמרתי לו מי זה העובד אמר שכל השחורים נראים אותו דבר, הסתובב והלך". ר' עוד עמ' 22 ש' 19, שם אמר כי רצה לעשות בירור אך התובע "כבר ברח לי". ר' אותם דברים שם גם בש' 24 וכן הבהרה מסודרת נוספת בחקירה החוזרת בראש עמ' 24. מר פאר אמר בדומה כי אין מקום לעצור את פעילות הסניף ולעשות מעין מסדר זיהוי. לתובע ניתנה -"הזדמנות לזהות והוא ענה תשובה סתמית שהוא לא יכול". עוד אמר מר פאר כי למעשה ההתרשמות הייתה שמדובר בסיפורי סבתא (ר' עמ' 27 ש' 20-19). יש ממש עוד בטענת ב"כ הנתבעות כי לו רצה התובע שיעשה ניסיון לאתר האורזן הרלוונטי, היה יכול לפנות בעניין זה בהליכים מקדמיים. יש לזכור כי טענת התובע שהעלה בעדותו (בניגוד לדיווח המיידי) כי העובד הפוגע היה בגיל 25-20 ועם כיפה (ר' עמ' 2 לפרוטוקול), לא הייתה ידועה לפני כן לנתבעות, אשר סברו כי התובע טוען שאינו יכול לזהות העובד ואף הציגו בתיאור של "שחור". ייתכן אומנם שקיים מחדל מסוים בכך שהנתבעות לא חשבו מיוזמתן לפנות לתדפיס העובדים מאותו יום וממילא גם לא ערכו ניסיון לאתר העובד הנטען. מחדל זה בולט בשים לב לעובדה שהתובע חזר עם מסמכים רפואיים (אף אם אלה מבית החולים, לא לימדו למעשה על פגיעה) וכן בשים לב לעובדה שהתובע פונה מהמקום באמבולנס (גם אם לא בסמיכות, אלא לאחר שבחר כאמור קודם לכן להיכנס לקניון ולעלות אל הרופא אצלו היה קבוע תורו מראש). ברם, אל מול כלל סימני השאלה שנותרו לטעמי לאחר עדות התובע, הרי שבשיקול זה לא די כדי להטות את הכף. בהקשר זה יצוין כי בעוד עדות התובע לא הייתה בעיני אמינה (כך לדוגמא התפרצותו בבכי, המתועדת בעמ' 7 ש' 19, שהייתה לטעמי מאולצת) - עדות מר ויגדור, הייתה משכנעת, ברורה וסדורה. ממילא עת הכחיש התובע את רישומו של מר ויגדור ביום האירוע, לא מצאתי להעדיף את גרסת התובע על גרסת מר ויגדור. ב"כ התובע טוען כי קשה להלום שמרשו שהינו מחוסר השכלה פורמאלית ימציא סיפור שאין בו מאום. לדידי קשה יותר להלום שמר ויגדור, ימציא טענתו בדבר דברי התובע בסמוך לאירוע (הן באשר לפגיעה מכוונת והן באשר להעדר אפשרות לזהות הפוגע) ו/או יטען ללא בסיס להסתלקותו מהמקום. היה ניכר כי מר ויגדור הזדעזע או ליתר דיוק נפגע מהדברים על עובד "שחור", אשר מטעם זה לא ניתן לזהותו והוא אמר כי אותו משפט מהדהד לו עד היום בראש (ר' עמ' 22 ש' 14). כאמור, אפשרות של אירוע עם פגיעה מכוונת, כנטען בתחילה, תואמת לכאורה גם את דבר הגשת תלונה במשטרה. באשר לטענה כי יש לבחון את עדות התובע בשים לב להיותו איש פשוט, מחוסר השכלה וקשיי שפה. אף שאכן התובע העיד על עצמו כאמור, לא התרשמתי כי השינויים בגרסאות, אי הבהירויות וטענה להעדר ידיעה באשר לכל פרט רלוונטי (ואף השאלה מאיזה כיוון הגיע העגלה הפוגעת) - יסודם באמור. יש לזכור כי ההכרעה מתבססת על התרשמות מכלל החומר שהונח בפני בית המשפט ולטעמי לא די בהסבר שניתן כאמור, ליישב את כלל התמיהות, החסרים והעדר עדים/מסמכים רלוונטיים. אעיר בהקשר זה כי זלזולו של התובע בעובדי הנתבעת (ר' עמ' 5 ש' 15: "אדם שאין לו השכלה, מרוויח כ- 22 ₪ בשעה, הוא מסתכל על החמש דקות שלא יעבוד יותר גם, אז הוא מיהר ועשה לי את הדבר הזה" וכן בהמשך אותו עמוד, דברים דומים) - לא היה לטעמי במקומו. קיים קושי בזלזולו בהשכלת העובדים וגובה הכנסתם כאשר מנגד עת עולים קשיים בגרסתו, הוא מנסה למצוא מפלט, בהעדר השכלתו. אכן, לא ניתן להתעלם מכלל המסמכים הרפואיים שהוצגו (זאת אף לאחר הפחתת אלה שהוגשו בחפיפה או אלה הנוגעים לבעיות רפואיות אשר לא נחזות כנובעות מהתאונה) והבאתי גם האמור בכלל שיקולי. עם זאת, איני סבורה שעצם העובדה שמאותה ניירת עולה כביכול דבר קיום פגיעה (אם לא ביום התאונה, מכל מקום, קיים תיעוד לתלונות בהמשך ואף טיפול בהמשך לאותן תלונות) - די בה, כדי שאטיל אחריות על הנתבעות, מקום בו לטעמי התובע לא הוכיח הגרסה לה טען בתביעתו ונותר ספק העולה על 50% באשר לטענותיו. יש לזכור כי מדובר בעדות של עד יחיד, בעל דין וממילא נדרש אף טעם מיוחד להסתמך על עדות זו בלבד. השאלה כיצד בדיוק נפגע התובע נותרה אומנם סתומה והנתבעת, מעבר לתרשומת מיום התאונה, אינה יכולה להציג גרסה ברורה נגדית. ברם, אף כאשר מעלה נתבעת גרסה אחרת, אין צורך להידרש אליה כדי לדחות התביעה ודי בכך שלא הוכחה גרסת התביעה. הדברים הנ"ל יפים בבחינת קל וחומר, מקום בו אין באפשרות הנתבעת לעלות גרסה נגדית. הקושי לעלות גרסה נגדית נעוץ בעובדה, שהתובע בחר להסתלק ממקום התאונה בסמיכות ולא להפנות (עד למועד עדותו) לדבר קיום שומרים, אשר ככל הנראה נכחו בתאונה. בת"א 6129/07 (שלום י"ם) באדר עאמודי נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ואח' (ניתן ביום 22.8.10) - אמרתי כי מקום בו לא מתקבלת גרסת התביעה באשר לנסיבות בהן נגרמה הפגיעה, ייתכן שאין אף מקום לבדוק האם יש להטיל אחריות בהתאם לגרסה שהעלתה ההגנה. לעניין זה הפניתי לדברי כבוד השופט זילברטל בת.א. (מחוזי י-ם) 5133/03 עזבון המנוח השאם נעים אלחלאיקה נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 2.9.08) שם הפנה לפסיקה נוספת ובכלל זה גם לפסק דינו של חברי כב' השופט וינוגרד בת"א (שלום י-ם) 8159/04 עזבון המנוח קדאדחה נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 18.8.08). עוד הפניתי לדברי כב' השופט ענבר בת.א. (מחוזי י-ם) 7296/05 עזבון המנוח ד"ר חאלד צלאח מוסא מלאח נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 14.3.10) שם אמר - "ניתן לסבור כי בדחיית גרסתם העובדתית של התובעים די כדי להביא לדחיית התביעה. מקום בו גרסת התובע נמצאה בלתי ראויה לאמון, אין זה מתפקידו של בית המשפט לנבור בעדויות על מנת לדלות גרסה חלופית אשר תהלום את טענת התובע להתרשלות הנתבעת..." בהמשך לכל האמור - אף שמוכנה אני להניח כי התובע נפגע פגיעה כלשהי ביום הנטען ואף שייתכן כי זו הייתה מעגלות של הנתבעת, או נפילה מטעם אחר במקרקעים הסמוכים לסופר ("מנול" או "שבכת מתכת") - אין אני סבורה כי הוכחה הטענה שהפגיעה ארעה עקב רשלנות של מי מעובדיה והדרך בה הלך העובד עם העגלות. נותר ספק משמעותי באשר לשאלה האם התובע נפגע כלל ממאן דהו המהלך עם עגלות וגם ספק אם הנ"ל היה עובד הנתבעת, להבדיל מקונה. עוד לא הוכחו נסיבות הפגיעה; האם היה מדובר בפגיעה על רקע עימות כלשהו (בעטיו הוגשה אף תלונה במשטרה), פגיעה עקב רשלנות או פגיעה מחמת מחדל של התובע בלבד (מחדל מלא או חלקי). בהמשך לאמור וכאשר לטעמי אין ממש בטענה כי על יסוד חוות דעת אינג' יודלה הוכחה רשלנות כלשהי - ממילא אני מוצאת לדחות התביעה. בשולי חלק זה אציין כי רק לאחר שהתביעה סיימה הבאת ראיותיה, הכריזה "אלו עדי" ואף לאחר שהחלה כבר שמיעת עדי ההגנה, ביקש ב"כ התובע להציג את דו"ח מד"א בטענה כי במהלך שמיעת הראיות, זה הועבר לידיו לראשונה ממשרדו ("הצלחנו לקבל אותו ממש עכשיו", ר' עמ' 24 ש' 20). הבקשה לא התקבלה, ור' האמור בעמ' 25. אציין עם זאת כי גם אם היה מוצג הדוח וגם אם הייתה מועלית בו גרסה דומה, או זהה, לזו שנטענה בתביעה, לא הייתי מוצאת להגיע למסקנה אחרת, לנוכח כלל האמור לעיל ובמיוחד הגרסה המיידית והראשונית אשר נתן התובע עוד עובר לכך. למען הזהירות ולמקרה שדעתי לא תתקבל, אוסיף עוד התייחסות קצרה לסוגיית הנזק; התובע טען בסיכומיו כי יש לפצותו בסך של 143,000 ₪, מעבר להוצאותיו וזאת בגין כאב וסבל (80,000 ₪), אובדן הכנסה בעבר (25,000 ₪), אובדן השתכרות לעתיד (28,500 ₪), הוצאות רפואיות ונסיעות (5,000 ₪) ועזרה וסיעוד לעבר ולעתיד (4,500 ₪). לטעמי הסכומים האמורים אינם עולים בקנה אחד עם הראיות שהוצגו ואינם הולמים את נסיבות המקרה, גם בהתאם לגרסת התובע. באשר להפסדי שכר - התובע הציג כאמור נתונים דלים באשר לעסקו. לא הובהר מי העובדים המושכים שכר מהעסק? האם עסקינן רק בבני משפחה או גם אחרים? וכן לא הוכח כי נדרשו יותר עובדים לנוכח הפגיעה בתובע או כי העובדים שקדמו לאירוע נדרשים כעת ליותר שעות עבודה. כמו כן לא הוכחה ירידה בהכנסות; דוחות רווח והפסד מלמדים על עליה ברווח הנקי ותקציר דו"ח השומה של שנת התאונה אינו מלמד על ירידה ביחס לשנה שקדמה לה, בשנה שלאחר מכן אף חלה עליה משמעותית. הנתונים אינם מתיישבים אפוא עם טענות התובע בתשובות לשאלון כי הוא כמעט ולא נמצא בעסק וכי ייתכן כי לאור האמור, העסק מפגר (או - נסגר, קיימת טעות בהדפסה ולא ברור למה הכוונה - ע.ז.) בהעדר יד מכוונת ברציפות (ר' תשובה לשאלה 29). קשה להלום כי נכות מזערית של 5%, עליה הוסכם, יש בה לגרום לפגיעה בפועל בעסק אשר במהותו הוא חנות תכשיטים. בעוד בתצהיר טען התובע כי בתו העוזרת לו לנהל החנות "כיום", נדרשת ליותר שעות מבעבר ומקבלת שכר יותר גבוה (שם ס' 17), זו לא רק שלא הובאה לעדות אלא אף לא הוצגו תלושי שכרה. התובע הגיש אומנם ללא רשות לתיק בסמוך לשמיעת הראיות תדפיסים הנוגעים לעבודת הבת, אך לא רק שלא ניתנה רשות להגשת הנ"ל בשלב מאוחר זה ולא רק שאלה לא הוגשו באמצעות עורכם ואף לא נודע כלל מי ערכם - אלא גם אין בהם ללמד דבר, מעבר לכך שבין שנת 2010 לשנת 2011 ניתנה לבת תוספת מה בשכרה. לא הובאה כל ראיה כי תוספת מאוחרת זו קשורה בדרך כלשהי לפגיעה בתובע ולא הובאה ראיה באשר לשכר שניתן לאותה בת, עובר לתאונה. יש לזכור כי גיל התובע הוא כ- 70 וממילא ככל שאכן עבד בעבר יותר שעות וכעת כטענתו הפחית בנ"ל - נראה כי ביסוד האמור עומד גילו ולא פגיעה מנפילה בשבכת מתכת או נפילה מעגלות או פגיעת עגלות בצלעותיו. יש ממש בהפניה בסיכומי הנתבעות לעבר הרפואי של התובע ולמצבו הבריאותי ללא קשר לתאונה (ר' סעיף 16 לסיכומים). שילוב עבר זה וגיל התובע אינם תומכים בהנחה כי לולא האירוע המזערי הנטען היה התובע מוסיף לעבוד עוד עשר שנים כנטען. בשים לב לחומר שהוצג ולכלל טענות הצדדים, אזי בהתעלם מסוגיית החבות, הייתי מוצאת לפצות את התובע כדלקמן: - בגין כאב וסבל - על בסיס הנחה ל -5% נכות, גיל התובע והעובדה ששוחרר מבית החולים, בו ביום, לאחר השלמת בדיקות אשר לא העידו על פגיעה ממשית - סך של 20,000 ₪. - בגין אובדן שכר בעבר, על בסיס הערכת שכרו בשנה שקדמה לתאונה והנחה שלא יכול היה לעבוד במשך כחצי חודש הייתי מוצאת לפסוק סך גלובלי של 1,000 ₪ כשווי נוכחי של ההפסד, - לנוכח גיל התובע, גובה הנכות עליה הסכימו הצדדים והעדר ראיות - לא הייתי מוצאת לפסוק פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, - בגין כלל הוצאות התובע (בין נסיעות ובין הוצאות בגין תרופות שלא באמצעות קופת החולים) - הייתי פוסקת פיצוי גלובלי מוערך בסך 1,500 ₪, - לא התרשמתי כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין סיעוד. לא הובאו ראיות ממשיות לסיעוד ובוודאי לא סיעוד החורג מגדר המצופה מקרובי משפחה בגדר חובתם המוסרית. סך הכול הייתי מוצאת אפוא לפסוק לתובע פיצוי 22,500 ₪. אעיר כי יש ממש בטענת הנתבעות כי ככל שהיה ברור כי העגלות הפוגעות הגיעו מנגד, כלומר העגלות הגיעו מול כיוון הליכת התובע (הוא כאמור טען שאינו יודע מאיזה כיוון באו) - היה מקום להפחתת אשם תורם, אשר בנסיבות אלה הייתי מעמידה על 30%. עוד אוסיף כי לטעמי אף אם הייתה התביעה מתקבלת, לא היה מקום לפסוק לתובע החזר עלויותיו בגין חוות דעתו ועדותו של אינג' יודלה, מאחר שלא היה בנ"ל לתרום להכרעה. עלות המתקרבת ל- 7,000 ₪ בתיק ממין זה, נחזית על פני הדברים בלתי סבירה והדברים יפים במיוחד כאשר עולה שאין בחוות הדעת לתרום תרומה ממשית באשר לסוגיות שבמחלוקת. היה מקום עם זאת להשבת העלות הכרוכה בתמיכת התביעה בחוות דעת רפואית, אגרה ושכ"ט בא כוחו. כאמור, לא מצאתי שיש מקום לקבל התביעה ולטעמי התובע נכשל מלהוכיח גרסתו. בהמשך לכל האמור לעיל אני מוצאת אפוא לדחות את התביעה. בשים לב למהות והיקף התיק, ניתן להסתפק בפסיקת סך כולל של 3,000 ₪ בגין שכ"ט ב"כ הנתבעות, החזר עלות חוות דעתו של ד"ר וייס בהתאם לקבלה שתוצג בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום והחזר ההוצאות שנפסקו לעד מר ויגדור (ר' עמ' 24 לפרוטוקול). כלל האמור ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. נזיקין