מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בשיעור חינוך גופני: תלמיד נפצע בתאונה במהלך אימון בשיעור חינוך גופני בבית הספר. האם ובאיזו מידה אחראים מפעילת בית הספר ומעסיקת המורים וכן משרד החינוך? התביעה הוגשה כחודש לפני התיישנותה, בין היתר נגד הרשות המוניציפאלית, עיריית רמת גן. במהלך המשפט הושגה הסכמה והתביעה נגד העירייה נדחתה. נותר לברר את התביעה כלפי יתר הנתבעים. רקע ונתונים שאינם שנויים במחלוקת. 1. התובע יליד 28.8.81, בן 16 ותלמיד כיתה יא' בעת הרלוונטית. 2. נתבעת 1 הינה עמותה המנהלת והבעלים של בית הספר נתבע 2 [להלן - "העמותה"]. היא גם הבעלים של המקרקעין עליהם בנוי בית הספר. בית הספר מוכר על ידי משרד החינוך כ"מוסד חינוכי בלתי - רשמי", אינו אישיות משפטית ואינו בר תביעה בנפרד מהעמותה. נתבע 3 הוא המורה שהעביר את השיעור במהלכו נפצע התובע [להלן - "המורה"]. העמותה היא זו שמעסיקה את מורי בית הספר ומנהלו ואחראית על כל האדמיניסטרציות הנדרשות. העמותה מכירה באחריותה להתנהלות המורה, השניים נקטו חזית אחידה וקיבלו ייצוג זהה ועל כן כל עוד לא נדרש אחרת, יכונו יחד "העמותה". נתבע 4, משרד החינוך מפקח על התכנים הנלמדים בבית הספר, על קיום הוראות הבטיחות בו וכן מממן 75% מפעילותו של בית הספר. 3. ביום 24.9.97 התאמנו תלמידי כיתה יא' וביניהם התובע באולם הספורט של בית הספר. אורכו של מגרש האולם כ - 38 מטרים, רוחבו כמובן פחות מכך אם כי לא הוצגו נתוני מדידה. בדרך כלל רוחבו של אולם הוא בין 14 ל - 18 מטרים. מצד אחד של "הרוחב" ומחוץ לגבולות המגרש בנויות 3 מדרגות בטון המכונות "טריבונות" המיועדות לישיבת קהל. גובהה של כל מדרגה הוא כ - 50 ס"מ. מצידו השני של "הרוחב" מוצבים סולמות עץ הצמודים לקיר האולם. בין שולי המגרש, לרוחב, לבין המדרגה הראשונה מצד אחד וסולמות העץ מצד שני, קיים מרחק אשר מידותיו המדויקות לא התבררו. 4. כעת לאימון: התלמידים התאמנו בריצת 4 X 10 [להלן - "הריצה"]. ריצה זו היא חלק מתוכנית הלימודים בחינוך גופני ומהווה חלק מבחינת הבגרות במקצוע זה. התלמידים מתאמנים עליה מספר שנים ובסוף כיתה יב', נבחנים הישגיהם בבחינה פנימית ועל ידי מורי בית הספר. לפני תחילת הריצה על התלמידים לערוך חימום. בריצה עצמה על התלמידים לעבור 4 פעמים מרחק של 10 מטרים תוך היפוך כיוון בכל 10 מטרים. טכנית ניתן לבצע את הריצה באחת משתי שיטות: בשיטה הראשונה, "ריצה לאורך", מציבים קונוסים בנקודת המרכז של אורך האולם והתלמידים רצים לאורכו, בכל פעם מהקונוסים אל הקצה הרחוק של האולם, משם בהיפוך כיוון בחזרה אל הקונוסים וחוזר חלילה. ב - 10 המטרים האחרונים על התלמידים להגביר מהירות. נוכח רוחבו של האולם, יכולים להשתתף בכל מקצה של הריצה כ - 5 תלמידים. בשיטה השנייה, "ריצה לרוחב" אין צורך בהצבת קונוסים שכן אותם 10 מטרים נקבעים על ידי מימדי המגרש. את 10 המטרים האחרונים, בהם על התלמידים להגביר מהירות, עליהם לסיים בקצה המגרש הקרוב אל הטריבונות ובהן לבלום את מהירותם. לא ניתן לעשות כן בקצה ה"רוחב" המסתיים בסולמות עץ שכן התלמידים ייתקעו בקיר. נוכח רוחבו של האולם, יכולים להשתתף בכל מקצה בעת ובעונה אחת כ - 30 עד 35 תלמידים. 5. ובכן, באותו יום ולאחר חימום, החלו התלמידים להתאמן על הריצה. המורה בחר להריץ את כל התלמידים בריצה לרוחב. התובע, תלמיד מצטיין בחינוך גופני ובכלל, בעל מוטיבציה ושאיפה להישגים ומצוינות [כפי שהגדירו המורה], היה לקראת סיום הריצה. הוא הגביר מהירות והגיע אל הטריבונה הראשונה. שם לא הצליח לבלום כראוי, נתקע בטריבונה ונפגע בין היתר בראשו [להלן - "התאונה"]. 6. התובע פונה לבית החולים שיבא. רופאי בית החולים אבחנו שבר בארובת עין שמאל, שבר בסינוס הקדמי, שברים בשתי אצבעות יד ימיין וחתם עם המטומה ניכרת בגבה השמאלית. לא נמצאו פגיעה במוח או מגבלות בתנועות עיניים. התובע אושפז להשגחה במחלקת א.א.ג, טופל שמרנית ושוחרר כעבור 5 ימים. בהמשך טופל התובע במרפאת עיניים בבית החולים. ביום 6.10.97 אובחנה פתוזיס [צניחת עפעף עליון] משמאל, במהלך שיפור. לא נמצאו הפרעות בחדות או בתנועות עיניים. סוכם כי התובע יישאר במעקב. בהמשך הומלץ להימנע מפעולה כירורגית לגבי הפתוזיס. 7. התובע התגייס לצה"ל כסדרו. לאחר שזומן לקורס טיס, החל במסלול הקורס. כעבור כחצי שנה מתחילת הקורס ובשלב "השטח" הודח התובע מהקורס, עבר לחיל השריון, סיים קורס קצינים ושימש כקצין. הוא לא "הוריד" פרופיל. לאחר שחרורו למד וקיבל תואר ראשון בהנדסת בניין באוניברסיטת בן גוריון. במהלך לימודיו עבד בתעשייה האווירית. לאחר סיום לימודיו עבד בחברת הנדסה בייטמן. בהמשך התקבל על מלגה לאוניברסיטה בפלורידה ושם השלים תואר שני. במועד עדותו למד לקראת קבלת תואר דוקטור באוניברסיטת בן גוריון, כשהתזה שלו עוסקת במיגון מבנים נגד פצצות טרור. במהלך תקופה זו נישא התובע וטייל עם אשתו בהודו ובתאילנד למשך כחודש. 8. התובע התלונן ומתלונן על כאבי ראש, סחרחורות ובחילות כתוצאה מהתאונה ולאחריה. הנוירולוג מטעמו, פרופ' מלמד, העמיד את נכותו תוצאת התאונה על 10%. הנוירולוג מטעם הנתבעים, פרופ' בורשטיין שלל קיומה של נכות כזו. שני המומחים מסכימים כי התובע סובל מכאבי ראש ועל היעדרם של ממצאים אובייקטיביים. שניהם מסכימים כי יש לבחון את נכותו של התובע במסגרת סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. מומחה התובע העריך את נכותו ב - 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות. ואילו מומחה הנתבעים העריך כי מצבו של התובע תואם תקנה 34 א' ועל כן לא נותרה לו נכות. 9. לאור הפערים מונה הנוירולוג פרופ' ירניצקי כמומחה מטעם בית המשפט. לדעתו מדובר בכאבי ראש בעצימות לא מבוטלת עם מגבלה תפקודית מסוימת. על כן העמיד את נכותו בדרגת ביניים, בין סעיף 34 א' לסעיף 34 ב' לתקנות, תואם תקנה 29 [11]: בין סימנים קלים ללא הפרעות בהתאמה הסוציאלית לבין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. המחלוקות אביא את המחלוקות בהמשגות הנזיקיות במקובלות ולא בהכרח בלשונם של הצדדים. 10. מועד הגשת התביעה : לטענת הנתבעים הגשת התביעה כחודש לפני התיישנותה, לוקה בשיהוי רב, הכבידה על בירור נסיבות התאונה וגרמה להם להיזק ראייתי. לטענת התובע הגיש את תביעתו במועד המותר לו על פי חוק, כל העדים הרלוונטיים מטעם הנתבעים העידו, לא נגרם להם ולא פורט כל נזק ראייתי. 11. נסיבות וגורמים לתאונה: לטענת התובע הגורמים לתאונה הינם תנאי המגרש, הגברת המהירות שנדרשה, התאוצה אליה הגיע מתוך שאיפתו להצטיין ולהשיג הישגים והיעדר יכולת לבלום במועד, ייתכן הרמה של רגלו לגובה הפחות מגובה הטריבונה. 12. לטענת הנתבעים תאונת התובע הינה היחידה שאירעה במהלך ביצוע ריצה לרוחב או בכלל. התובע הגיש דו"ח על התאונה, שאמנם לא נכתב על ידו אך הוא מוכיח כי התאונה נגרמה עקב ביצוע שגוי של הריצה ועקב קפיצה שגויה. בנוסף, התובע לא הוכיח את התנאים הפיסיקליים להם הוא טוען, לא את מימדי המגרש, לא את אפשרויות הבלימה מתוך תאוצה ולא את התאוצה עצמה. התובע לא הגיש חוות דעת מומחה בטיחות ולא העיד תלמידים אחרים, עדותו נותרת בגדר עדות יחידה של בעל דין ואין לקבוע על פיה ממצאים. 13. חובות מושגיות: אין חולק כי העמותה ומשרד החינוך חבים לתובע חובות זהירות מושגיות. העמותה כמעבידתו של המורה והאחראית על התלמידים ועל בית הספר, המורה כמי שאחראי על התלמידים והדאגה לשלומם ומשרד החינוך כמפקח על הבטיחות בבתי הספר, לרבות על בית הספר של העמותה. לטענת התובע חב לו משרד החינוך חובה גם בהיותו המעביד של המורה. משרד החינוך חולק על טענה אחרונה זו. 14. חובות קונקרטיות ואמצעי זהירות סבירים: כאן נעוצות המחלוקות המרכזיות. לטענת התובע הפרה העמותה כלפיו חובת בטיחות בכך שהנהיגה והורתה לתלמידים, באמצעות המורה, להתאמן בשיטה לא בטיחותית של ריצה לרוחב במקום בריצה לאורך. בכך יצרה או הגבירה את הסיכון שהתממש. העמותה לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת להסיר את הסיכון ולמנוע את התאונה. אמצעי אפשרי אחד עליו מצביע התובע הוא דיפון הטריבונות בחומר רך בעל תכונות בלימה. 15. על כך חולקת העמותה שכן התובע לא הוכיח את הנתונים הפיסיקליים עליהם הוא מתבסס, לא הגיש חוות דעת מומחה בטיחות ולא העיד עדים נוספים. בנוסף, התאונה היא תאונת ספורט, התרחשה בפתאומיות, לא הייתה ניתנת לצפייה, לא צריכה לצפייה וממילא הינה חלק מסיכוני היומיום, שאינם מקימים חבות. אשר לטענת הדיפון, מדובר בהרחבת חזית שעלתה לראשונה בסיכומים ויש לדחותה. 16. לטענת התובע אף משרד החינוך הפר כלפיו חובות קונקרטיות הצומחות לו מעצם היותו המפקח על התכנים הפדגוגיים ועל הבטיחות, בין היתר בשיעורי חינוך גופני. משרד החינוך לא פיקח על ביצוע הריצה ולא דאג לבטיחותה. משרד החינוך לא אסר על המורים לאמן את התלמידים בשיטת ריצה לרוחב, זאת על אף שידוע לו כי בבחינת הבגרות דורשים מהתלמידים לבצע ריצה לאורך. משרד החינוך אף לא ראה לחקור את התאונה ואת גורמיה. מבחן 4 X 10 בוטל לימים ואינו חלק מבחינת הבגרות. אם הבנתי נכון, בכך רואה התובע חיזוק לעמדתו. 17. משרד החינוך חולק על כל אלה. לטענתו לא ניתן לדרוש ממנו הצבת מפקח על כל ריצה, הוא הוציא הוראות בטיחות כלליות ולא ניתן לדרוש ממנו להיכנס לפרטים הנוגעים לאופן הקונקרטי של ניהול השיעורים ועל שיטות הריצה. זוהי חובתה של העמותה. בנוסף הוא מעלה כלפי התובע טענה של הסתכנות מרצון. 18. אשם תורם: לטענת הנתבעים, לתובע אשם תורם מכריע או בדרגה גבוהה לאור היות הגורם היחיד לתאונה וקפיצתו השגויה שגרמה לתאונה. 19. התובע כמובן חולק על כך. לטענתו הוא אדם ותלמיד הישגי ומצטיין, ביצע את הוראות המורה כלשונן ומתוך רצון למקסם את הישגיו וגם אם לא חישב נכון את גובה הטריבונה והרים את רגלו לגובה נמוך מדי, עדיין פעל בסבירות ואין בכך אשם כלשהו. 20. מחלוקות שגורות לגבי היקף הנזק. הראיות 21. התובע העיד כעד יחיד מטעמו. הוא הגיש במסגרת מוצגיו את ת/1/ א', דו"ח שערך מנהל בית הספר לאחר התאונה. 22. מטעם העמותה העיד כעד יחיד המורה, נתבע 3. 23. מטעם משרד החינוך העידו ממונה בטיחות ארצי, מר רותם זהבי, מפקח מרכז על חינוך גופני מר אברהם זוכמן והמפקח על חינוך יסודי במחוז תל אביב, לרבות על העמותה בגוש דן, מר אליהו לוי [להלן - "זהבי", "זוכמן" ו"לוי"]. דיון שיהוי 24. טענת שיהוי מועלית ביחס לתביעה אזרחית שהוגשה בחלוף זמן רב מאז נוצרה זכות התביעה ובטרם התיישנה התביעה. זוהי "טענה קשה ברבדים מסוימים" כהגדרתה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 [תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פד"י נז [5] 433, 445]. על כן נדרש הטוען לשיהוי להוכיח ובמצטבר קיומו של תנאי נוסף. לענייננו ונוכח טענת הנתבעים, עליהם להוכיח כי במשך הזמן שחלף שינו את מצבם לרעה למשל משום שנגרם להם היזק ראייתי והדבר נובע מהתנהגות בלתי ראויה של התובע [שם]. הנתבעים לא עמדו בתנאי הנוסף ולא הוכיחו ולו אלמנט אחד שבו. לא זאת בלבד, העדים הרלוונטיים התייצבו והעידו במשפט. הטענה נדחית. נסיבות וגורמים לתאונה 25. אקדים ואומר כי לטעמי קביעת הנסיבות המדויקות והגורמים המדויקים אינה בעלת חשיבות מכרעת, משום שאף אם נהג התובע מתוך פזיזות או מתוך דחף להישגים, ההיתקלות שלו או המעידה שלו על הטריבונה, בפרט כתלמיד צעיר, הייתה ניתנת לצפייה, על כן צריכה צפייה על ידי אלו החבים לו חובות זהירות ולא מצאתי שיקולי מדיניות טובים על מנת לשלול זאת. כך גם לגבי העובדה כי לא אירעה תאונה נוספת מסוג זה, לא לפני ולא אחרי התאונה נשוא התביעה. יחד עם זאת ומאחר שהצדדים הקדישו מקום וזמן רב לעניין זה, אקבע ממצאים עובדתיים. 26. התובע לא מסר בתצהירו את הנתונים הפיסיקליים, לא את מידות האולם, לא את מידות הטריבונות ולא את המרווחים בין שולי המגרש לבין שני המימדים המקיפים אותו בצידי ה"אורך" ובין שולי המגרש לבין סולמות העץ בצד נגדי של ה"רוחב". הוא אף לא הצהיר על ערכי התאוצה או ערכי הבלימה הנדרשים ממנו. הוא הצהיר על שיטת הריצה לרוחב, שאינה במחלוקת ולדבריו: "נדרשתי בסיום הריצה לרוץ אל עבר המדרגות בשיא המהירות ולנצל אותם בשביל להאט ולהיעצר, תוך עליה עליהם ... בסיום הריצה, בעלייתי על מדרגות הבטון, נפלתי ונחבטתי קשות בפני, בעיני, אבדתי את ההכרה ... לא קפצתי שום קפיצה, יוצאת דופן, כל מה שהוטל עלי ע"י המורה, לרוץ במהירות שיא ולטפס בגרם מדרגות הבטון ולסיים את האמון". 27. אך חלק מהנתונים החסרים הושלמו במהלך חקירתו הנגדית של התובע, אם כי על פי הערכתו וללא מדידה מסודרת: "התרגיל היה ריצה של 10 מטרים X 4 פעמים. כל הכיתה רצה לרוחב המגרש. ביציע 3 מדרגות גדולות מבטון עליהם אמור לשבת הקהל, בצד שני - סולמות. במסגרת הריצה החלק האחרון היה להגיע במהירות שיא לקו הסיום, לבטון, והכוונה היא לא להאט לפני ואז כשמטפסים על המדרגות - נעצרים. לרוע המזל נתקלתי במדרגה הראשונה. הזמן נמדד ברגע שעוברים את קו הסיום, שהוא בתחתית המדרגות, אמורים לא להאט אלא להגיע אליו בשיא המהירות. רק אחרי זה מנצלים את המדרגות לצורך הפחתת תאוצה. המבחן עצמו - [בגרות, י.ה.] שמים שני קונוסים באמצע המגרש כשאין מדרגות בטון, או סולמות, רצים לאורך ולא לרוחב של המגרש, הקונוסים מסמנים את האורך של עשרה מטר. [עמ' 7]. מכאן אנו למדים כי על התלמיד להגיע במהירות שיא אל תחתית המדרגות ורק לאחר מכן מנצלים את המדרגות לשם בלימה. המורה, שהגיש תצהירו לאחר שהוגש תצהיר התובע, לא חלק על תצהיר התובע בנקודה זו ובחקירתו אף הסכים כי התובע תיאר נכון את הריצה [עמ' 15]. 28. מהי אותה מהירות שיא? התובע לא הגיש חוות דעת מומחה או פירוט של תאוצה, אך המורה עצמו הסכים עימו, לאחר שחישבו יחד במהלך עדותו של המורה, כי מדובר ב - 10 קמ"ש [עמ' 16]. זוכמן ניסה "להפחית" את מהירות השיא והבחין בין ריצת רוחב של 30 תלמידים במסגרת אימון לבין ריצת אורך של 5 תלמידים במסגרת מבחן. הוא הסכים כי בתרגילי הכנה קיימת תחרותיות בין התלמידים אך לסברתו "המורה אומר שלא ירוצו במהירות מירבית רק מגבירים קצת את המהירות" [עמ' 24]. וסברה נוספת "רק עם סטופר רצים בשיא המהירות" [עמ' 25]. סברות אלו, אכן סברות הן ואינן מתיישבות עם תצהיר התובע על דרישת מהירות שיא, תצהיר עליו לא חלק המורה עצמו. אני מוכנה לקבל שהתלמיד, לאחר שנבלם, אינו נדרש לדלג אל הטריבונה הבאה. אך די לי שהמהירות היא כזו שמייצרת תאוצה הניתנת לבלימה רק באמצעות עלייה על הטריבונה הראשונה. אין גם צורך לקבוע ממצאים בדבר המרווח בין שולי המגרש והנקודה הבאה, קו הסיום בו נמדדת התוצאה, לבין תחילת הגובה של הטריבונה. שוב, די בכך שהתאוצה מחייבת כזו בלימה הדורשת עלייה על הטריבונה. 29. מעבר לנדרש, המורה העריך את אורכו של המגרש ב- 38 מטרים [עמ' 18], את רוחבו ב - 15 מטרים ואת המרחק בין השוליים לבין תחילת הטריבונה ב - 2.5 עד 3 מטרים "לפי חוק האולמות" [עמ' 16]. זוכמן מטעם משרד החינוך, העריך את רוחבו של המגרש ב - 14 עד 18 מטרים. לדעתו "בחלק הסיומי של הריצה צריך שיהיו 5 - 6 מטרים להאטה [עמ' 24]. במקום אחר אמר צריכים להיות שוליים של מטר עד שני מטרים משולי המגרש לבין תחילת הטריבונה [עמ' 26]. תמוה בעיני כי ב"כ משרד החינוך נטל לעצמו חרות לצרף לסיכומיו דף מ"ויקיפדיה", מעין אנציקלופדיה אינטרנטית הנכתבת על ידי הגולשים, ללא פיקוח מדעי. מויקיפדיה מבקש לקבוע ממצאים על מידות האולם. מעבר לכך שלא התבקשה ולא ניתנה רשות להגיש "ראיות" בשלב הסיכומים, איני סבורה שדף אינטרנט יכול לשמש בסיס לקביעת ראיות במשפט, בפרט לא מידות האולם בו אירעה התאונה. אני מוכנה לקבוע, בהיעדר מדידה מוסמכת מטעם התובע, כי רוחב המגרש הוא 14 מטרים. אך על סמך דברי התובע עליהם לא חלק המורה, על התלמיד להגביר מהירות ב"רבעון" האחרון, כלומר לעבור את כל 10 המטרים האחרונים של הריצה במהירות שיא כאשר המרחק בין השוליים לבין תחילת הטריבונה נע בין מטר אחד לשני מטרים. אף אם אניח שהמרחק הוא בין 2.5 ל - 3 מטרים, עדיין נדרש התלמיד לעבור את אותם 10 מטרים במהירות שיא ולפי דברי זוכמן עצמו, לא עומדים לרשותו 5 - 6 מטרים להאטה. לכן, כשהוא בולם לאחר שעבר את קו הסיום, בו נמדדת התוצאה, אין לו ברירה אלא לעלות על הטריבונה על מנת לבלום את התאוצה. 30. ל"מהירות שיא" מימד נוסף, הוא המימד הסובייקטיבי התלוי בנסיבותיו ובאופיו של התובע עצמו. התובע מוכר כתלמיד מצטיין, לא קפריזי, דייקן ובעל שאיפות ורצון למצוינות. כך העיד המורה בעמ' 15. הדעת נותנת, כי בין במבחן בגרות ובין באימון, בין שהמורה עומד עם סטופר ובין שלא, התובע יתאמץ למקסם את הישגיו. על כן, גם אם כדברי זוכמן, מגבירים באימון רק "קצת" את המהירות, יש לצפות כי התובע יגביר אותה למעלה מכך לאור דרישות אופיו ואישיותו. המשמעות היא כי מתוך שאיפה למצוינות ולאור תנאי האימון, יחשוף התובע את עצמו לסיכונים מעבר לתלמידים אחרים, בעלי שאיפות נמוכות משלו. 31. ברור מאליו לאור כל אלה, כי התובע עלול לשגות בחישוב המרחק או הגובה של הטריבונה ובמהירות השיא איתה הוא מגיע, במידה ולא ירים את רגלו אל הגובה הנכון של הטריבונה, הוא ייתקל בה וייפגע, כפי שאכן קרה. לשם כך אין צורך בחוות דעת מומחה או בנתונים פיסיקליים מדויקים. מכאן שאף אם שאיפת המצוינות של התובע הינה הגורם הישיר והמידי של התאונה, הרי תנאי האולם, תנאי האימון ושיטת הריצה הם אלו שגרמו בתמונה הכוללת לתאונה. בשולי הדברים, עדות התובע נתמכת בעיקרה על ידי עדות המורה ועל ידי תנאי השטח ומנגנון התאונה. התובע אינו נדרש לזמן עדים נוספים להוכחת גרסתו. מכל מקום רחשתי לעדותו אמון מלא ושלם ולו נדרשתי, הייתי קובעת ממצאים עליה בלבד. חובת הזהירות המושגית של משרד החינוך - האם מעבידו של המורה? 32. טענת התובע בעניין זה לא רק שלא הוכחה, היא הופרכה כליל בראיות. הן העמותה והן משרד החינוך מסרו כי המורה מועסק על ידי העמותה בלבד, מדובר בבית ספר פרטי בבעלות ובניהול העמותה בלבד והתובע לא הוכיח אחרת. הטענה נדחית. חובות קונקרטיות 33. בהינתן הממצאים לעיל, עולה כי השיטה של ריצה לאורך היא השיטה היותר בטוחה מבין שתי השיטות. היא מאפשרת הגברת המהירות והתאוצה לפני סיום ואינה מעמידה את התלמידים מול כורח לבלום באמצעות עלייה על טריבונה. שיטה זו הולמת גם את דרישות משרד החינוך בבחינת הבגרות. דומני, אם כי איני נדרשת לקבוע ממצאים, כי שיטה זו אינה מחייבת את התלמידים לחשב את צעדיהם, להאט ולהכין את הרגל לפני הגעתם אל הטריבונה מחשש שלא יצליחו לבלום כראוי. על כן מתקבל על הדעת שהיא גם מגבירה את ההישגים. 34. אשר לעמותה - המורה הביא שני טעמים להעדפת השיטה של ריצה לרוחב במהלך אימון. הראשון, טעם חינוכי, לפיו יראו התלמידים את האצן מזווית ולא ישתעממו כקהל בטריבונה כאשר בריצה לאורך משתתפים 5 תלמידים בלבד. לא מצאתי ממש בטעם זה בכל הכבוד. ספק אם 30 תלמידים הרצים בשיטת ריצה לרוחב, יצליחו לראות אצן בודד "מזווית". בנוסף, אלו דרישות בחינת הבגרות. על כן התלמידים המשועממים, אם קיימים כאלה, אינם חווים שעמום גדול יותר מהשעמום הצפוי בבוא היום מביצוע דרישות בחינת הבגרות ועליהם להסתגל לשעמום ככל שנדרש. הטעם השני שמביא המורה הוא ניצולת מקסימאלית של האולם ושל השיעור, כאשר כל תלמידי הכיתה רצים בעת ובעונה אחת. לא מובן לי כיצד הרצת כל התלמידים בזמן קצר יאפשר למורה ניצול מקסימאלי של האולם, כאשר עם סיום הריצה, נותר האולם ללא פעילות לכאורה למשך יתרת השיעור. בחנתי את הטעמים לגופם, אך מעבר לכל אלה ובמהות הדברים, אין בהם כדי להצדיק סטייה מרמת זהירות וסיכון התלמידים, כאשר קיימת אלטרנטיבה רצויה, תקנית, נדרשת שאינה מסכנת את התלמידים. 35. איני מקבלת את הטענה ולפיה התאונה אירעה עקב "סכנה רגילה", בפתאומיות ובאופן שאינו ניתן לצפייה. תאוצה מוגברת שאמורה להיבלם על ידי טריבונה אינה "סכנה רגילה". הטריבונה כשלעצמה אולי אינה מסוכנת אך התאוצה אליה והבלימה באמצעותה מייצרות סכנה החורגת מ"סכנה רגילה". אף לו הייתי מגדירה כל אלה כ"סכנה רגילה" עדיין היה על העמותה לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע את הסכנה בהיותה ניתנת וצריכה צפייה. כך גם באשר ל"פתאומיות". אין פתאומיות כלשהי בהאצת נערים, דרבונם להשיג מהירות שיא מול טריבונה שתוצאתה טעות בחישוב גובה הטריבונה או כשל גופני כזה או אחר. אין כאן השתוללות פתאומית או קפריזה של התובע. יש כאן אולי הישגיות יתר וכשל, אך אלה כאמור ניתנים וצריכים צפייה. העמותה חדלה בהנהגת שיטה לא בטוחה וזו גרמה לתאונה. 36. כעת עובר הנטל אל העמותה להוכיח כי נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע את התאונה. התובע טען לראשונה בסיכומיו, כי היה על העמותה לדפן את הטריבונות. אכן דין הטענה להידחות לאור מועד העלאתה. אלא שלא התובע הוא שצריך להראות כי העמותה לא נקטה באמצעים סבירים ולא הוא שצריך להצביע על אמצעים כאלה. הנטל בעניין זה מוטל על העמותה והיא לא התחילה להרים אותו, לא נקבה ולא הוכיחה ולו אמצעי אחד. העמותה אחראית לתאונה ולנזקי התובע. 37. אשר למשרד החינוך - המשרד הוציא נהלים כלליים המורים לדאוג ולשמור על בטיחות בשיעורי חינוך גופני. הנהלים לא ירדו לרזולוציות של שיטות אימון ולא הבחינו בין ריצה לרוחב לריצה לאורך. משרד החינוך הותיר למורים ולמנהלים את האחריות לדאוג לבטיחות ההתנהלות בבתי הספר. איני סבורה כי משרד החינוך יכול היה לצפות כי המורה יפעיל שיטת אימון לא בטיחותית כאשר עמדו לפניו דרישות המשרד לבחינת הבגרות ובהן השיטה הבטיחותית. לחילופין, גם אם יכול היה משרד החינוך לצפות כי מורה זה או אחר יפעיל יוזמה וינקוט בשיטה בלתי בטיחותית, האם צריך היה לצפות זאת? ואם נקבע שצריך היה לצפות זאת, האם לא נקט באמצעים סבירים על מנת למנוע סיכון ? לדעתי משרד החינוך לא צריך היה לצפות זאת, אך אם טעיתי, המשרד נקט באמצעים סבירים על מנת למנוע את הסיכון באמצעות הנהלים שהפיץ. בצדק טוען ב"כ המשרד כי כל תשובה אחרת תחייב מעקבים בלתי פוסקים אחר מורים, בכל השיעורים והפעילויות, בין כתלי בית הספר ובין מחוץ להם. לו היה התובע מוכיח כי משרד החינוך ידע בזמן אמת על השימוש בשיטה בלתי בטיחותית ולא אסר על כך, היו פני הדברים שונים. אך לא כן במקרה שלפניי. 38. עדויות זהבי וזוכמן מטעם משרד החינוך היו מגוננות, הראשון סבר שבחירת השיטה נתונה לשיקול דעת המורה והאחרון ניסה להסביר מדוע אין בריצה לרוחב סיכון מוגבר. אך אין באלה כדי להוכיח כי משרד החינוך היה יכול וצריך לצפות בזמן אמת כי המורה יפעיל שיטה שאינה תואמת את הדרישה בבחינת הבגרות וחורגת מחובתו לדאוג לבטיחות על פי הנהלים. 39. התובע ייחס למשרד החינוך אחריות בגין היעדר חקירה של התאונה. זוהי טענת סרק: היעדר חקירה בדיעבד אינה מקימה אחריות מלכתחילה. משרד החינוך ייחס לתובע הסתכנות מרצון. אף זו טענת סרק, שכן על מנת לבסס הסתכנות כזו, יש להוכיח שהתובע הסכים ליטול על עצמו את התוצאות המשפטיות הנגזרות מהסתכנות כזו. בנוסף, לא שוכנעתי כי תלמיד השואף להצטיין ולרצות הן את עצמו והן את מוריו, היה מוכן לסכן את גופו ולהיפגע. משרד החינוך אף ביקש להתייחס לתאונה כאל "תאונת ספורט". טענת סרק נוספת. התובע לא נפגע כתוצאה מתנאי משחק ידועים ורגילים כגון "דחיפות ספורטיביות" או היתקלות בלהט המשחק בשחקן ירי. התובע נפגע כתוצאה מקביעת שיטת ריצה בלתי בטיחותית בנסיבות ובתנאי האולם. באיני רואה מקום להעלאת טענות אלה מפי משרד החינוך כלפי תלמיד הלומד במערכת עליה מופקד המשרד. דין התביעה נגד משרד החינוך להידחות. אשם תורם 40. התובע, תלמיד כיתה יא' כבן 16, בעל כושר גופני ואינטליגנציה גבוהים, הכיר את האולם, את תנאי הריצה לרוחב והתאמן בשיטה זו פעמים רבות בעבר. בכל הכבוד לשאיפתו להצטיין ולהגיע להישגים, יכול וצריך היה להבין ולצפות את מידת הסיכון שבהגעה במהירות שיא שלו, לפי בחירתו, אל הטריבונה. לשם כך לא נדרשו חישובים פיסיקליים או מדידות ודי בנתונים כשלעצמם על מנת להבין זאת. התובע לא פעל כרובוט בבצעו את הוראות המורה, אלא הוא עצמו קבע את מהירותו ואת תאוצתו. שיקולים של גיל הנער או הקטין, כושרו הגופני, כמו גם מידת הבנתו או פזיזותו הופעלו בעבר לקביעת היקפה של חובת הזהירות המיוחסת למורה כלפי תלמיד [ע"א 2061/90, מרצ'לי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח', פד"י מז [1] 802, 811 - 812]. איני רואה סיבה שלא להפעילם גם בנושא האשם התורם. בנסיבות אלה, יהיה זה אך נכון וצודק לייחס לו אשם תורם, כאמור בסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מצאתי להעמיד את אשמו התורם של התובע בנסיבות העניין על 10%. הנזק הנכות הרפואית 41. הצדדים הגישו את חוות דעת המומחים ללא חקירות. בהיעדר עילה לסטות ולאור המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעתו של מומחה בית המשפט, אני מאמצת את חוות דעתו של פרופ' ירניצקי ומעמידה את נכותו הרפואית של התובע על 5%. 42. התובע לא נכנס בסיכומיו לפירוט ראשי הנזק השונים. משמע, ציפייתו הינה לפסיקת סכום גלובאלי. בכל זאת, אפרט נתונים שהוכחו וככל שניתן לפי ראשי נזק מוכרים. 43. התובע סובל מהתקפים עוצמתיים של כאבי ראש ונעזר במשככי כאבים, לעיתים בהצלחה ולעיתים ללא הצלחה, כך שאינו מצליח למנוע את ההתקפים. התובע החל לספר את סיפור חייו ונכון להיום, זהו סיפור של מצוינות והישגיות. התובע הודח מקורס טיס לאחר כחצי שנה, אך לא הוכיח כנדרש, אף לא בחוות דעת רפואית הנסמכת על בסיס נתונים, כי סיבת ההדחה הינה כאבי הראש תוצאת התאונה. כידוע, קיימות סיבות אפשריות ומגוונות להדחה מקורס טיס או מקורסים יוקרתיים אחרים בצבא והתובע לא שלל כי אחת מהן פעלה כגורם להדחה מהקורס. התובע אינו מבקש לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר. הוצאות ושונות לעבר 44. התובע טוען כי לא נהנה מכיסוי הואצות בסמוך לאחר התאונה שכן המדינה באמצעות ענבל, אינה פורסת את חסותה על בית הספר של העמותה. ועוד הוא טוען כי לא שמר קבלות על הוצאות. שוכנעתי כי התובע חווה לאורך השנים סבל ונזקק לרכישת תרופות ולטיפולים. משכך, ניתן לפסוק לו סכומים על דרך האומדן. יחד עם זאת יש להביא בחשבון כי מרבית ההוצאות מכוסות במסגרת "סל בריאות" והחקיקה הסוציאלית. מצאתי לפסוק סכום של 3,000 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד 45. התובע השלים תוך זמן קצר משחרורו שני תארים. במהלך הלימודים עבד בתעשייה האווירית ובחברה נוספת. כיום, בגיל 32, הוא בדרכו לקבלת תואר דוקטור במקצוע עתיר ידע, בעל יישומים פרקטיים חשובים ובר פוטנציאל השתכרות משמעותי. הישגיו המרשימים של התובע, על אף כאבי הראש מהם הוא סובל לעיתים, מצביעים על אותו כוח רצון ואותן שאיפות אותן גילה כבר בהיותו נער. השפעתם של כאבי הראש אינה ניכרת בביצועי התובע עד כה. קיים דמיון רב בין התובע לבין אותו תובע בע"א 286/89, קז נ' הפול, . בעניין קז, שלקה בנכות אורטופדית קשיחה בשיעור של 19%, נפסק: "... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו. " 46. התובע לא פירט נתוני שכר בשוק אליו הוא צועד, אף לא ביחס לנתונים סטטיסטיים כגון שכר ממוצע במשק. נכותו הרפואית מזערית, אם כי לכאבי הראש קיים מימד תפקודי מסוים. אלא שמימד זה לא התבטא ב - 15 השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום. מאידך, לא ניתן לשלול כליל הטרדות ופגיעה ברצף ובאינטנסיביות של עבודה כתוצאה מכאבי הראש. בכך עלולה להיפגע יכולת העובדה של התובע, אף אם בעקיפין ואך אם במידה מזערית. מצאתי לפסוק סכום גלובלי של 25,000 ₪. כאב וסבל 47. התובע נפגע בראשו ואושפז למשך 5 ימים. נתגלו אצלו שברים בעצמות העין והפנים. אין ספק שחווה כאבים וסבל ממשיים בגילו הצעיר. מאז ועד היום ועד בכלל, סבל ועוד יסבול מהתקפים של כאבי ראש עוצמתיים. התובע נוטל משככי כאבים וכנראה ימשיך כך בעתיד. רמת הסבל ניתנת בדרך כלל להפחתה על ידי שימוש במשככי כאבים אלה. העמדתי את הפיצוי בגין ראש נזק זה על 40,000 ₪. סה"כ - 68,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 10%. סוף דבר הנתבעים 1 - 3 ישלמו לתובע באמצעות נתבעת 1 סך של 61,200 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 20,000 ₪. התובע ישלם למשרד החינוך שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכומים צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונות בבית ספרדיני חינוך