שלושה תנאים על תובע להוכיח אפוא, כדי להיכנס אל גדר החריג, כל אימת שנהיגתו היא ללא ביטוח: האחד, נהיגה בהיתר מאת הבעלים או המחזיק; השני, אי ידיעה על-כך שאין ביטוח תקף; השלישי, בנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע על העדר הביטוח. בהתקיים תנאים אלה קמה החבות על קרנית, מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בלי ביטוח חובה - זכאות לפיצויים: א'. הפלוגתה: 1. ביום 4.10.94 נפגע התובע בתאונת דרכים, עת נהג במשאית מספר רישוי 90-636-00, השייכת לנתבעת מס' 2, חברה המנוהלת בידי הנתבע מס' 3 (שניהם להלן: "בן הרוש"). האירוע הוכר כתאונת עבודה ולתובע נקבעו אחוזי נכות. מלכתחילה הוגשה התובענה גם כלפי המבטחים, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב, אולם משהוסכם בין הצדדים, כי תשלום הפוליסה נעשה על-ידי בן הרוש רק כשעה - שעה וחצי לאחר אירוע התאונה, הוסכם על דחיית התובענה כלפיהן, בהעדר חבות ביטוחית. אין אפוא מחלוקת, כי בשעת המקרה נהג התובע ברכב ללא ביטוח אישי, לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970-. בנסיבות אלו מורה סעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, כי נהג אינו זכאי לפיצויים מכוח החוק. חריג לכלל האמור מצוי בסעיף 7א לחוק, שהוסף בשנת תשמ"ט, הקובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". שלושה תנאים על תובע להוכיח אפוא, כדי להיכנס אל גדר החריג האמור, כל אימת שנהיגתו היא ללא ביטוח: האחד, נהיגה בהיתר מאת הבעלים או המחזיק; השני, אי ידיעה על-כך שאין ביטוח תקף; השלישי, בנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע על העדר הביטוח. בהתקיים תנאים אלה קמה החבות על קרנית, הנתבעת מס' 1. המחלוקת בענייננו סבה על כל אחד משלושת הרכיבים האמורים, הן שני הראשונים העובדתיים והן השלישי, הנורמטיבי. 2. לחלופין טוען התובע לאחריות בן הרוש, מכוח דיני הנזיקין הרגילים: עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. הרשלנות מתייחסת להפרת חובת הזהירות לעשות ביטוח או הוריה לבצע את הנסיעה חרף הידיעה על העדר הביטוח, האמור לכסות את התובע מפני נזקיו בשל תאונה אפשרית. החובה הסטטוטורית לעוולה השנייה מעוגנת בפקודת הביטוח דלעיל, המקימה חובה לעשות ביטוח (המכונה גם "ביטוח חובה"). 3. לאור הפלוגתאות, כפי שתוחמו על-ידי הצדדים, פוצל הדיון, כך שקודם הועמדה לדיון ולבירור שאלת החבות, מבלי שזו כוללת את נושא האחריות של בן הרוש כצדדים שלישיים, על-פי הודעה שנשלחה אליהם על-ידי קרנית, לשיפויה אם תחויב בהליך דנן. ב'. המסכת העובדתית: גרסת התביעה: 4. גרסת התובע היא, כי חודשים אחדים לאחר שחרורו מהצבא, בזמן שעבד כנהג משאית בחברת "אל-קוד", פנה אליו חברו מר ליאור מזרחי, שעבד באותה עת אצל בן הרוש באילת, והציע לו לשוחח עם מעסיקו, שאותו התובע לא הכיר קודם לכן. הוא רק שמע אודותיו ובכלל זאת, שבבעלותו "חברה גדולה ורצינית העוסקת בהובלות ובעבודות עפר" (סעיף 2 לתצהירו). במהלך הפגישה הועלה הצורך לבצע נסיעה דחופה, עוד באותו הלילה, כדי שיהיה סיפק בידו להגיע בשעות הבוקר מאילת לירושלים, להעמיס ברזל על משאית סמיטריילר גדולה ולהוביל את הטובין חזרה לאילת. באותו המעמד הציע לו בן הרוש משכורת גבוהה יותר ותנאי העסקה משופרים, מאלה שהיו לו במקום עבודתו. מכיוון שבאותה עת עבד התובע, כאמור, במקום עבודה אחר, ביקש להודיע למעבידו על רצונו לצאת לחופשה, כדי לבחון את העבודה המוצעת, בטרם יתפטר כליל. לאחר שסוכם ביניהם על יציאת התובע לאותה הנסיעה, פנו השלושה: מר בן הרוש, התובע וליאור מזרחי, לתחנת הדלק לתדלוק המשאית ולאחר מכן למוסך, במטרה לבצע בדיקות תקינות בטרם הנסיעה. מהמוסך הם חזרו לביתו של מר בן הרוש, כאשר במהלך נסיעה זו, כולה - מהבית אל תחנת הדלק וממנה למוסך וחזרה - נהג במשאית מר בן הרוש, מנהל החברה. בשלב זה שאל אותו התובע היכן ניירות הרכב והלה, במענה, פתח את תא הכפפות והצביע על מעטפת פלסטיק באומרו: "הכל בפנים". לאחר שבן הרוש ירד בסמוך לביתו, המשיך התובע בנהיגת המשאית אל בית מגוריו המצוי בסמוך. בחלוף המתנה קצרה נסע בדרכו מאילת לירושלים, תוך סטייה בדרך לתל-אביב, לבקר את אביו החולה. לדברי התובע, מתשובות מר בן הרוש ומהסיטואציה בכללותה, כמתואר לעיל, הוא סבר שקיים ביטוח חובה תקף. כל שכן עת המדובר במשאית חדשה למדי ויקרה ביותר, שלא סביר כי יעמידוה לרשותו ללא כיסוי ביטוחי תקף. לבסוף ארעה התאונה והתבררה העובדה המצערת, שאין ביטוח. 5. בנוסף לתובע העיד במהלך המשפט חברו ליאור מזרחי, שבאותה העת עבד אצל בן הרוש. הלה גם קרוב משפחה של גב' בן הרוש (עמ' 20 ש' 2-1). מר מזרחי העיד, על יצירת הקשר בין התובע לבין מר בן הרוש ועל הקורות בערב הנסיעה. לפי דבריו ביקש האחרון מהתובע לבצע, כמשימה ראשונה, נסיעה דחופה לירושלים עוד באותו הלילה. במקביל הרים טלפון לאחד בשם בועז, נהג מונית מירושלים הנמנה על ידידיו, וביקש ממנו לתאם עם התובע, במטרה לסייע לו להגיע למקום ההעמסה בבירה, באשר התובע לא הכיר את המקום ואת הדרך. לאחר מכן נסעו השלושה לתדלק ולבצע בדיקת תקינות. מר בן הרוש ירד לבסוף בביתו והשניים המשיכו. התובע הוריד בדרך את מזרחי והמשיך בנסיעה במשאית. יצוין, כי בסעיף 6 לתצהירו, בכל הנוגע לסוגיית הביטוח, מפרט הלה: "במהלך אותו ערב לא שמעתי כי נאמר לאמיל (התובע - מ' ג') דבר לגבי תוקפו או אי תוקפו של הביטוח. כאשר הראה בן הרוש לאמיל היכן מצויים מסמכי הרכב, היה ברור ומובן לכולם כי הם בתוקף" (וראו גם בחקירתו הנגדית, עמ' 21 ש' 18-17: "הוא הצביע על תא המסמכים ואמר ששם כל המסמכים. הוא לא מסר לו את המסמכים ביד אלא הצביע על המקום שהם נמצאים בו"). 6. בתצהירו של התובע חסרים שני נושאים, שהועלו לאחר מכן בתצהירו של מר מזרחי: העובדה שהאחרון היה שותף למפגש ולנסיעה הפנימית בתוך אילת, באותו הערב, לתדלוק ולביצוע בדיקות תקינות, וכן ההתקשרות הטלפונית אל אותו בועז מירושלים, מי שאמור היה לקבל את פני התובע ולהנחותו לגבי מיקום האתר שבו עליו להעמיס את החומר. השם ליאור מזרחי מאוזכר בתצהירו של התובע, רק בזיקה ליצירת הקשר הראשוני בינו לבין מר בן הרוש (סעיף 2 רישא לתצהירו) ולא מעבר לכך. בתחילה גם לא הוגש תצהיר של מר מזרחי, אלא רק בשלב מאוחר יותר. התובע הסביר זאת בהעדר מודעות לחשיבות עובדת נוכחות מר מזרחי באירועים, במהלך אותו היום, ערב התאונה. לכן בחר להעדיף להימנע מלערבו בנושא. מכאן, שגם לא סיפר לעורך-דינו את מלוא המידע הצריך (ראו בתצהירו של התובע, אשר הוגש בתמיכה לצירוף תצהירו של מר מזרחי באיחור). ואכן, התובע הבהיר בחקירתו הנגדית, כי הוא כלל לא ידע, שהנתבעים מעלים כלפיו טענה על ידיעתו המפורשת להעדר הכיסוי הביטוח (עמ' 10 ש' 9-6 ועמ' 12 ש' 18-16). רק מעת שנודע לו על-כך לראשונה, דיווח לעורכי דינו על הנוכחות למעשה של העד הנוסף, הוא מר מזרחי הנ"ל. בחקירה הנגדית עמד התובע על העובדה, שבמהלך אותו הערב סוכם על פגישה, בשעה 8 בבוקר בירושלים, עם בועז הנ"ל, ידידם של בני הזוג בן הרוש (עמ' 15 ש' 13-7). לדבריו, גם לנושא זה לא ייחס בתחילה חשיבות מיוחדת ולכן לא ראה לפרטו (עמ' 16 ש' 6-4). גרסת בן הרוש: 7. בין גרסת התביעה לבין עמדת בן הרוש קיים פער עובדתי. בבסיס גרסת האחרונים עומדת הטענה, שלפיה התובע הוזהר במפורש כי לרכב אין ביטוח, לכן בבוקר ישולם הכיסוי הזמני ועד אז נאסר עליו לנהוג בו, לאמור - עד שיבוצע התשלום ויאושר לו, כי ניתן להתחיל בנסיעה, לבצע את המשימה (סעיפים 10-8 לתצהירו של מר בן הרוש). מן האמור נובע, שבן הרוש חולקים לא רק על הטענה לפיה התובע לא ידע, לגרסתו, על העדר הביטוח - לדידם, כאמור, ידע גם ידע - אלא גם על מתן ההרשאה לנהוג ברכב בטרם מתקיימים התנאים. בסעיף 11 לתצהירו מאשר מר בן הרוש, כי התובע ידע שמסמכי הרכב נמצאים "בתוך תא הכפפות", זאת מכיוון ש"אני אמרתי לו שהמסמכים נמצאים שם". בבוקר פנתה אשתו לבצע את התשלום, אלא שהתאונה ארעה קודם לכן. גב' בן הרוש העידה אף היא, כי מסרה לתובע במפורש על העובדה, שאין לרכב ביטוח. לגרסתה מסרה בעצמה לידי התובע את מסמכי הרכב. כך נרשם בסעיף 8 לתצהירה: "באותו מעמד מסרתי לתובע אישית את ניירות הרכב, תוך שאני מציינת בפניו מפורשות כי למשאית אין ביטוח חובה, וכי תעודת הביטוח תשולם במהלך בוקר המחרת, ולפיכך הונחה שלא ינהג במשאית עד אשר יקבל מאיתנו את התעודה המשולמת או אישור כי שולמה". אין צריך לומר, כי גרסה זו אינה שווה לנטען בסעיף 11 לתצהיר בעלה, דברים שהובאו לעיל. אין תימה, שבעדותה ניסתה ליישב את הסתירה, באומרה: "כנראה שבזה התבלבלתי" (עמ' 35 ש' 26). אין אנו מקבלים הסבר זה כפשוטו. אומנם, גם התובע השיב בתצהיר התשובות לשאלון נ1/, שאלה 70(ח), באופן השונה מעט מגרסתו במשפט, בכך שקיבל את המסמכים והניחם "במגירה", אולם הוסיף שם בנשימה אחת: "המעביד אמר לי שנמצאים שם כל מסמכי הרכב התקפים, כולל ביטוח". אכן סביר הדבר, כי בעליה של משאית החונה מחוץ לבית תקופה ממושכת למדי, אינם משאירים את מסמכי הרישוי בתוכה. לכן, משהגיע בן הרוש יחד עם התובע לבצע את הנסיעה לתדלוק ובדיקת התקינות, הביא עמו את המסמכים. עם זאת, עיקר ענייננו נעוץ באמירה מצדו, היוצרת מצג שלפיו הכל תקין ובכלל זאת הנושא הביטוחי. 8. בחקירה הנגדית כפר מר בן הרוש בעובדה שמר מזרחי נכח אתם באותו הערב (עמ' 26 ש' 19-18 ועמ' 28 ש' 12). מנגד לכך העיד האחרון, בביטחון גמור, על השתתפותו עמם, תוך שידע לציין אל מול פני מר בן הרוש: "אני הייתי וגם שמעון (מר בן הרוש - מ' ג') יכול להעיד שהייתי" (עמ' 21 ש' 3). עוד ציין בן הרוש בחקירתו, להבדיל מהנאמר בתצהירו, שהוא מסר את מסמכי הרכב לידי התובע. זוהי כבר חלופה שלישית בגרסת ההגנה, שהרי בראשונה הצביע על תא הכפפות, בשנייה רעייתו מסרה את המסמכים ועתה מצאנו את האפשרות השלישית. לעיל נוכחנו לראות, כי לחלופות שונות אלו אין חשיבות, עת העיקר מתמצה במצג שנוצר בכללותם של הדברים ובדיבור "הכל בפנים". הלה אינו חולק על-כך, שבמהלך הנסיעה באותו הערב אל תחנת הדלק, המוסך וחזרה, הוא נהג במשאית, למרות שכאמור לא היה כיסוי ביטוחי לנסיעתו זו (עמ' 29 ש' 7-6). מנגד לכך חולק הלה על הטענה, שבאותו הערב דובר על נסיעה דחופה. בחקירתו ניסה לשוות חוסר דחיפות בביצוע העבודה, מכאן ביקש שיוסק, כי זמנו של התובע היה בידו, להמתין לקבלת האישור על הביטוח "בלי הגבלת זמן" (עמ' 30 ש' 6). למרות שהדבר לא הופיע מלכתחילה בעדות התובע, בן הרוש מצדו אינו חולק על קיומה של שיחה טלפונית עם ידידו מירושלים, בועז הנ"ל. בתחילה טען, כי שוחח עמו רק ביום האירוע, כדי לאתר את המשאית, מכיוון שלא נוצר קשר עם התובע (בדיעבד הובהר, כי הדבר נבע בשל התאונה). בעמ' 30 ש' 24-22 אומר בן הרוש: "לא, התקשרתי אליו (אל בועז - מ' ג') בסביבות 3-2 בצהרים באותו יום וזו הייתה הפעם הראשונה שהתקשרתי אליו ואמרתי לו שהמשאית שלי נמצאת שם ושיבדוק איפה היא נמצאת. זו הפעם הראשונה שדיברתי אתו". בכך לכאורה, נשללת גרסת התביעה על שיחה יום קודם, ערב התאונה, לשם התיאום עם התובע בעת הגעתו לירושלים. רק משהקשה עורך הדין גלעד, תוך שהבהיר את קיומה של אפשרות לברר את פירוט שיחות הטלפון היוצאות, התרצה בן הרוש והשיב בהסתייגות, שאפשר כי שוחח עם הנ"ל גם באותו הערב, יום לפני התאונה (עמ' 31 ש' 26-14). דא-עקא, שגב' בן הרוש בעדותה תומכת דווקא בגרסת התובע: "בעלי דיבר עם בועז וסיכם אתו שברגע שאמיל מגיע לירושלים הוא ירים לו טלפון לבית או לפלאפון ויסביר לו לאן להגיע" (עמ' 38 ש' 12-11). גרסה זו אינה תואמת אפילו את הגרסה העדכנית של בעלה, אשר לבסוף העלה אפשרות, לפיה הפנה את התובע להתקשר אל אותו בועז, אם תהיה לו בעיה לאתר את המקום. מכאן "יכול להיות", לדידו, שבשל כך התקשר לבועז הנ"ל, לברר אם הוא פנוי באותו היום (עמ' 31 למטה). על-פי התכנון המוקדם, הייתה גב' בן הרוש אמורה לבצע את התשלום לכיסוי הביטוחי, בשעה מוקדמת בבוקר. היא הביאה את בנה אל גן הילדים, מתוך כוונה לפנות לאחר מכן אל סוכן הביטוח וממנו אל הבנק, לבצע את התשלום. דא-עקא שהגורל רצה אחרת: היא התעכבה בגן הילדים בשל בעיות התאקלמות של בנה (עמ' 37 ש' 11-10). לאחר מכן פנתה אל סוכן הביטוח, אולם אז התקשרו אליה מהגן וביקשו ממנה לשוב, משום שהילד בוכה כל העת. בנסיבות אלו נאלצה לחזור לשם ולקחתו. רק לאחר כל העיכובים הללו הגיעה לבסוף אל הבנק, לבצע את התשלום, אלא, שאז הייתה כבר השעה קרוב ל12:00- בצהרים. התאונה אירעה כאמור קודם לכן. הדיון בהיבטים העובדתיים: 9. התובע הוזמן לבצע נסיעה דחופה, ולכן השיחה על קבלתו לעבודה התקיימה מחוץ לשעות העבודה המקובלות, בשעות הערב בביתו של מר בן הרוש. אין בידינו לקבל את גרסת האחרון, שביקש לשוות אופי פחות דחוף לנסיעה. לאור הצורך לבצעה והאפשרות שהתובע יעבור לעבוד באופן קבוע בחברת בן הרוש, ביקש האחרון לשוחח עם מעבידו, לקבל את רשותו שלא להתייצב ביום המחרת לעבודה. בנסיבות אלו בולט, כי המדובר במטלה שלא ניתן היה לדחותה. נסיבות אלו משתלבות עם גרסת התובע, על תיאום בשעה מוקדמת עם אותו אדם בשם בועז, נהג המונית מירושלים. כך נרשם בעדותו, עמ' 15 ש' 8-7: "הייתי אמור לפגוש את בועז ב8- בבוקר בירושלים וזה היה אפילו בעדיפות יותר מוקדם, כדי להיות ראשונים בהעמסה". גרסת בן הרוש בנושא זה נעה כזכור ונדה, אולם הוא לא אישר, שתואמה פגישה כאמור. דווקא מעדות רעייתו ניתן לקבל תימוכין מסוימים לגרסת התביעה, גם אם מלכתחילה התובע לא פרט נושא זה בתצהירו. לעניין זה שוכנעתי, כי הדבר נעשה מתוך תפיסה סובייקטיבית מוטעית, לגבי הפלוגתאות במשפט זה, מבלי למסור לעורך הדין את כל האינפורמציה הדרושה ולא מתוך מגמה ליצור עובדות יש מאין. העובדה לפיה היה על התובע להגיע בשעת בוקר מוקדמת לירושלים, מעידה אם-כן על העדפת דחיפות ביצוע המטלה, על-פני הכיסוי הביטוחי. זאת ועוד, בעת קיום הדיון בבית המשפט התייצב בועז הנ"ל, שבא לבקר את חבריו מאילת, בני הזוג בן הרוש. בנסיבות אלו עלתה מייד לדיון שאלת עדותו. עורך הדין גלעד הצהיר אז לפרוטוקול: "נמצא בחוץ אדם בשם בועז, שהוא נהג המונית שהדריך את התובע כנקוב בתצהירו. עשינו מאמצים רבים וניכרים לאתרו והדבר לא עלה בידינו ולכן לא הגשנו תצהיר וגם לא הגשנו בקשה להעידו. עתה מתברר שהוא הגיע יחד עם הנתבעים 4 ו5- ונמצא כאן מחוץ לאולם בית המשפט. לפיכך אבקש לאפשר לי להעידו בעל-פה לפי תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי" (עמ' 5 ש' 17-14). דווקא הנתבעים התנגדו לכך. לאור זאת הסכים עורך-דין גלעד לחזור בו מהבקשה הנ"ל, מכיוון שהעד ממתין בחוץ וממילא לדעתו על הנתבעים ליזום את הזמנתו לעדות. בין הצדדים סבה אפוא מחלוקת, על מי חל הנטל להעידו. נראה לנו, כי לאור גרסת התובע, שנתמכת בעדות מר מזרחי ונתמכת במידת מה בעדות הגב' בן הרוש; ולנוכח העובדה שהמדובר באדם המקורב יותר אל הנתבעים מאשר אל התובע - הדעת נותנת, שעל בן הרוש וקרנית היה לזמנו לעדות, כל אימת שסברו כי בידו להזים או לסתור את עדויות התביעה. ההלכה בנושא זה מורה, כי צד הנמנע ביודעין מלהציג ראיה, אשר לפי תכתיב ההגיון והשכל הישר יכולה לתמוך בגרסתו, עושה כן משום החשש שמא יהא בה לתמוך דווקא בגרסת משנהו. זוהי הנחה על בסיס ציפייה סבירה מאותו הצד (י' קדמי בספרו על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שני, 921-917 ובחוברת העדכון מתשנ"ה, בעמ' 183-182; ע"א 465/88 הבנק למימון בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872 מול ה'-ו'). בנסיבות העניין דידן מתקיימת ציפייה זו מהנתבעים. כל שכן, כאשר הם התנגדו לשמיעת העדות מטעם התובע, אף אם לא הוגשו תצהירים מבעוד מועד ודובר בשמיעת עדות על אתר. נושא נוסף נוגע למחלוקת על נוכחותו של מר מזרחי, במהלך האירועים ערב התאונה. גם בנושא זה נראות לנו עדיפות עדויות התביעה, על-פני אלו של ההגנה. יצוין, כי לא נטען שלמר מזרחי יש עניין כלשהו כנגד בן הרוש. נהפוך הוא, הלה קרוב משפחה של גב' בן הרוש ובנסיבות אלו יוצא לו להפגש עמם מדי פעם באירועים משפחתיים. אין נראית אפוא סיבה מדוע יבחר הלה בגרסה המזיקה להם, אם לא היה בה אמת. קל וחומר עת עשה-כן בנוכחותם, תוך הבעת בטחון גמור, שמר בן הרוש לא יכפור בכך. 10. בכללם של דברים, נמצאו לא מעט סתירות בראיות הצדדים, אף אם אלו בראיות ההגנה, מטעם בן הרוש, עלו במונים רבים. אומנם לשני הצדדים יש אינטרס בתוצאות ההליך, אולם כמדומה שראיות בן הרוש נבעו מיתר מוטיבציה להוכיח, שהתובע נהג ברכב ללא הרשאה. בנסיבות אלו טעון הבירור העובדתי משנה זהירות, אף אם - כפי שניווכח להלן - תבוכרנה לבסוף ראיות התביעה. בכללם של דברים ניתן לציין, כי עדויות בן הרוש ובעיקר זו של מר בן הרוש, הותירו רושם עגום למדי ולא ניתן לבסס ממצא מספק מכוחן. לעומת זאת, כמה דברים תמוהים ממסכת ראיות התביעה נמצאו לבסוף מאוששים גם מטעם ההגנה. כך, למשל, עניין התאום עם בועז הנ"ל, בשעת בוקר מוקדמת, נושא שבתחילה לא הועלה, משום מה, במסגרת ראיות התביעה. ואולם, משהועלה לבסוף - הובהר כנכון. מכאן, שתמיהות אלו אינן נובעות מחוסר אמינות, אלא מהיערכות לקויה. 11. על רקע האמור לעיל, נעבור לבחון את התנאים לגיבושה של הזכות, לפי סעיף 7א חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ג'. התנאים לגיבוש הזכות: התנאי הראשון - הנהיגה בהיתר מהבעלים: 12. הנתבעת מס' 2 הנה הבעלים של כלי הרכב ומר בן הרוש משמש כאורגן בה. לפיכך הסכמתו היא הסכמתה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עובדתית בנוגע לסוגיה זו, שכן לדברי הנתבעים נאסר על התובע להזיז את כלי הרכב, עד לקבלת אישור לעשיית הביטוח. לא כן היא גרסת התביעה. אין בידינו לקבל את עמדת הנתבעים בנושא. כמפורט לעיל דובר בנסיעה דחופה, תוך תאום בשעה מוקדמת עם בועז הנ"ל, להדריך את התובע אל מקום העמסת הברזל, כדי שיוכל לבצע את המשימה בהקדם. פשיטא, שהיה עליו לצאת עוד בשעות הלילה. בכך מקופלת גם ההרשאה הנחוצה. זאת ועוד, המשאית חנתה כל העת, במשך שבועות אחדים לפני הנסיעה, בסמוך לביתם של בן הרוש, מכיוון שלא היה נהג. משנעשתה ההתקשרות עם התובע, פנו השלושה לתדלוקה ולבדיקת תקינותה. לגרסת בן הרוש הוא המשיך בנהיגת המשאית עד לביתו של התובע ולאחר מכן חזר במונית (עמ' 29 ש' 16-6). בכך ביקש להדגיש, כי התובע לא נהג במשאית וכלל לא הורשה לנהוג בה, בכל שלב שהוא. דא-עקא, שלא רק עם עדויות התביעה גרסה זו אינה מתיישבת, אלא גם עם עדויות ההגנה עצמן. מעדות רעייתו של מר בן הרוש עולה מענה שונה. לדבריה, בעלה ירד מהמשאית ליד ביתם והתובע המשיך בנהיגה אל ביתו (עמ' 36 ש' 19: "אחרי שהוריד את שמעון בבית שלנו"). פשיטא, שכבר באותו ערב הורשה התובע לנהוג במשאית, למרות שלא היה לה ביטוח תקף. כזאת מאשר אפילו מר בן הרוש, בהשיבו ב"כן" לשאלה האם "ידעת שעד לביתו ייסע בלי ביטוח ובלי רשיון?" (עמ' 26 ש' 15-14). מכאן ניתן להסיק, כי התובע המשיך בנהיגת המשאית ברשות, לפחות עד לחניה בביתו. בנסיבות אלו אין בידינו לקבל את הגרסה, לפיה היה על התובע להמתין עד לקבלת אישור לעריכת הביטוח, דהיינו - עד לשעה 12:00 בצהרים של יום המחרת. אין צריך גם לומר, כי לו באמת היה עליו לצאת בשעה זו, ספק אם היה עולה בידו להגיע עוד באותו היום, בשעות העבודה, לבצע את המשימה. והרי, גם לפי גרסת מר בן הרוש, שטען כזכור לאי דחיפות בביצוע המטלה, הוא דיבר על הגעה בשעה אחרת באותו היום ולא על מועד אחר. פשיטא, שבן הרוש התכוונו לשלם את הביטוח מוקדם ככל האפשר, מתוך תקווה והנחה שלא יקרה דבר עד לביצוע התשלום. בכך תושלם המשימה בהתאם לנדרש, מבלי שיחול עיכוב כלשהו בעטיו של החסר הביטוחי. מה לעשות אם איתרע המזל והתאונה ארעה קודם לכן? הנתבעים הוסיפו וטענו על סטייה שאותה ערך התובע, כאשר נסע קודם לכן לתל-אביב לבקר את אביו החולה. אכן, המדובר בסטייה שנעשתה מבלי שדיווח על-כך קודם לכן למעסיקיו החדשים. עם זאת, אין אנו צריכים להיכנס כאן לשאלה, האם הרשות שניתנה לתובע לנהוג ברכב כללה גם אפשרות לסטיות ובלבד שיגיע לירושלים בשעה היעודה, אם לאו; שכן, אין מחלוקת, כי לאחר סטייה זו הוא שב אל המסלול הרגיל, הגיע לירושלים בשעה היעודה והעמיס את הטובין. התאונה ארעה כזכור בדרכו חזרה לאילת. הילכך, אין נדרשת כאן בחינת השאלה, בנוגע לנפקותה של הסטייה ולנושאי הרשות הראשונית והיקף זו המשנית (ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 397, 401-400; ע"א 214/81 מ"י נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, 833 מול ה'; ע"א 56/84 אלחדד נ' סלהב, פ"ד מא(2) 582). המסקנה מכאן היא, שבעת התאונה נהג התובע במשאית בהיתר מאת בעליה. התנאי השני - הידיעה על העדר ביטוח: 13. סעיף 7א לחוק מעמיד כדרישה שנייה פרמטר שלילי: "והוא לא ידע על כך (שאין ביטוח - מ' ג')". המדובר כאן בנושא של ידיעה למעשה (או אי ידיעה), לאמור, מההיבט העובדתי של הדבר. כל אימת שמוטל על צד להוכיח דבר שלילי, מסתפקים בכמות ראיות מצומצמת יותר, שהרי קיים קושי רב להוכיח עובדה שלא התרחשה. כך מבוטא הדבר בספרו של פרופ' א' הרנון דיני ראיות חלק ראשון, 204-203: "בדרך כלל, קל יותר להוכיח עובדה בעלת אופי חיובי - כגון שפלוני הרים יד על חברו, שפלוני פגע במכוניתו בהולך-רגל או הוא מחזיק ברשיון לעיסוק במקצוע כלשהו - מאשר עובדה בעלת אופי שלילי - כגון העדר קנטור בעבירת רצח, אי-הסכמה או עיסוק במקצוע ללא רשיון. כן קל יותר למצוא עד שיאשר באופן חיובי כי ראה חפץ מסויים בחדר מאשר עד שיאשר עובדה שלילית, שבחדר לא היה חפץ כזה". ... "עובדה בעלת אופי שלילי איננה מעבירה איפוא את הנטל העיקרי, נטל השכנוע, אך יש לה השפעה על הרמת הנטל המשני, נטל הבאת הראיות. הנושא בנטל השכנוע צריך לפתוח בהבאת ראיות לכאורה. אולם בגלל היות העובדה בעלת אופי שלילי - ולכן קשה להוכחה - יסתפק בית המשפט בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד. בדרך כלל, קל יותר לצד שכנגד להוכיח עובדה זו, היינו את האספקט החיובי שבטענה". התובע העיד, כי לא נאמר לו שאין ביטוח ולשאלה הכללית היכן מסמכי הרכב הצביע מר בן הרוש על תא הכפפות (בין אם תיק המסמכים נמסר לידיו קודם לכן ובין אם לאו). גרסתו נתמכה בעדות מר מזרחי, אשר העיד כזכור על-כך, שקיומו של ביטוח בתוקף היה ברור לנוכחים (סעיף 6 לתצהירו). מנגד לזאת, אין בידינו לקבל את עדויות בני הזוג בן הרוש, אשר ביקשו להזים גרסה זו וטענו לידיעה מפורשת של התובע להעדר ביטוח. בנושא העברת המסמכים של הרכב לידי התובע, נמצאה כזכור סתירה בגרסות ההגנה. גרסתם לכך שהודע לתובע דבר הצורך לחדש את הביטוח, סבה סביב טענה נוספת על איסור מפורש לנסוע ברכב. כשם שלא קיבלנו את גרסתם בעניין הקודם, כך גם אין בידינו לקבל את הגרסה הזו. מכיוון שהנסיעה הייתה דחופה ודיווח לתובע על-כך שאין ביטוח, עלול היה לשבש את ביצוע המשימה, כפי שהיה נחוץ להם - סביר יותר בעינינו, שבן הרוש נצרו בלבם את המידע, מתוך תקווה והנחה שיעלה בידיהם להסדיר את הנושא כבר בשעות הבוקר, והכל יבוא על מקומו בשלום. על-כך עמדנו לעיל והדברים שנאמרו שם יפים גם לכאן. זאת ועוד, מגרסת ההגנה עולה גם אי בהירות בולטת, לדרך שבה היה עליהם, לדידם, להודיע לתובע על תשלום הביטוח, כדי שיוכל לצאת לדרך. מר בן הרוש העיד שרעייתו אמורה הייתה להתקשר אל התובע ולתאם עמו את מקום מסירת התעודה (עמ' 29 ש' 24). דא-עקא שזו העידה על סיכום אחר, שלפיו היה עליה למסור את תעודת הביטוח לידי בעלה, על-מנת שימסרה לידי התובע (עמ' 36 ש' 26). סוף דבר, שלפי דבריה היא באמת מסרה לו את התעודה (עמ' 37 ש' 6). ואולם, לא שמענו מפי מר בן הרוש או רעיתו (בהתאם לגרסה המתאימה), על ניסיון כלשהו להתקשר אל ביתו של התובע, לתאם עמו את מסירת התעודה, כדי שיוכל לצאת. והרי לדבריהם לא ידע כלל, שהלה כבר יצא לדרכו. אין בכך אלא המחשה נוספת, להעדר כל יסוד מציאותי בגרסת בני הזוג בן הרוש. לאור האמור ובמאזן ההסתברות המוטל על שכם התובע, לפי כמות הראיות שעליו להביא, עת המדובר בפן עובדתי שלילי - נחה דעתנו, כי עלה בידו להוכיח העדר ידיעה, כנדרש בתנאי השני לסעיף 7א הנ"ל לחוק. 14. הנתבעים טענו גם לידיעה קונסטרוקטיבית מצד התובע, מכיוון שהתנהגותו משולה ל"עצימת עיניים" השקולה למודעות. כידוע, ניתן במשפט הפלילי להוכיח מודעות גם כאשר זו אינה מוכחת בפועל, כל אימת ש"רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם" (סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-; ע"פ 5046/93 מ"י נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 9 מול ז'; י' לוי ו-א' לדרמן עיקרים באחריות פלילית, תשמ"א, 461-460). לאור קיומה של החלופה השלישית בדבר סבירות הידיעה, אין לדעתנו צורך להוסיף את דוקטרינת עצימת העיניים גם לסוגיה דנן. מכל מקום, אף אם זו הייתה חלה כאן, עדיין יש צורך להראות את גיבוש החשד בלב התובע, שממנו נגזרת עצימת העיניים. כמדומה, שאף קיומו של חשד כאמור לא הוכח. התנאי השלישי - בנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע: 15. בעוד ששני התנאים הקודמים התייחסו לפן הקונקרטי של עובדות המקרה המדובר, לא כן התנאי השלישי הכולל רובד נורמטיבי של מבחן אובייקטיבי, בזיקה לנסיבות העניין (השוו: ת"א (י-ם) 840/93 לביא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(7), 574; ת"א (נצ') 501/93 קריי נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(9), 118). זהו שסתום המדיניות המשפטית, שדרכו תעוצב הנורמה, מתי נהג חסר ביטוח, אשר קיבל את הרכב לידו ברשות הבעלים ובפועל לא ידע על-כך שאין כיסוי ביטוחי, זכאי לפיצויים ולהטבת נזקיו מהקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (קרנית), בבחינת נטל החל על כלל המבוטחים נושאי הסיכון. קרנית, הנתבעת מס' 1, טוענת, כי סביר הוא שנהג ידע על העדר כיסוי ביטוחי, כל אימת שנמנע מלנקוט בכל האמצעים לברר, בטרם הנסיעה, אם מצוי טופס ביטוח החובה, אם לאו. בנסיבות אלו המבחן המוצע על-ידה מתנקז אל נושא חובת עריכת הבירורים והפעולות, שאותם על הנפגע לקיים בטרם יבצע נסיעה, על-פי רשות שניתנת לו. אין בידינו לקבל עמדה גורפת זו, אשר משמעותה המעשית היא שרק כאשר הנהג עורך בירור ומוצג בפניו מסמך מזויף או מצגים כוזבים ברובד דומה, כי-אז נהיגתו תהיה מכוסה. סעיף 7א לחוק נחקק בעקבות הלכה שנפסקה בע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לה(2) 383 (ראו על-כך בספרו של פרופ' י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, 108). באותו עניין יושמה ההלכה, לפיה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו חל, באין ביטוח אישי (ע"א 422/78 סלמון נ' תאגיד לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פ"ד לג(2) 701; ע"א 579/79 סוויסה נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לד(3) 13). בית המשפט אישר הלכה זו בעניין מיכון למטע, אפילו אם בנסיבות אותו העניין דובר על נהג שעבד כשכיר אצל בעל הרכב וקיבל ממנו היתר לבצע את הנסיעה בו. בנסיבות אלו ראה המחוקק להעניק כיסוי מכוח החוק, גם כאשר אין בידי הנהג ביטוח אישי, כל אימת שאין להטיל על שכמו את עובדת החסר הביטוחי. האיזון, מתי יחול הכיסוי ומתי תחול ההלכה הקודמת, נמצא במבחן הסבירות. יש נסיבות, שבהן צריכה להיות מוטלת על הנהג החובה לברר, לחקור ולדרוש אם קיים ביטוח, מה שאין כן בנסיבות אחרות. פרופ' אנגלרד מציע, בספרו הנ"ל, לבחון את סוגיית הסבירות, על דרך של מבחן התרשלות הנהג בבדיקת הכיסוי הביטוחי, בשים לב לנסיבות כל מקרה ומקרה. כך נרשם שם, בעמ' 108 (סימן 134): "דרוש גם יסוד אובייקטיבי של סבירות באי-הידיעה. נמצא, שאם הנוהג התרשל בבדיקת הכיסוי הביטוחי, אין הוא זכאי לפיצויים. הסבירות תלויה בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה". הנה-כי-כן, המבחן המוצע מתייחס להימנעות מלנקוט באמצעי זהירות סבירים, בדומה ליסוד ההתרשלות, הפרת חובת הזהירות, שבעוולת הרשלנות. כידוע, גם שם אין מוטלת חובה על יוצר סיכון לנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים, ודי לו אם נקט באותם אלה הסבירים. כך נפסק בנושא זה ב-ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית (פ"ד לז(1) 113, 131 מול ו'-ז'): "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה ... השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין". בספרו של ווינפילד הוסבר, כי השאלה העומדת לדיון, בנוגע לבחינת הסבירות בזיקה לנסיבות, אינה “did the defendant do his best?” אלא היא: “did he come up to the standard of the reasonable man?”. פשיטא, שיש לברור רק את אותם האמצעים הסבירים בנסיבות העניין (Winfield & Jolowicz On Tort (London, 13th ed., 1989) p. 111; וראו גם את הנאמר ב-ע"א 437/87 כהן נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד מד(1) 807, 809 מול ב'). 16. כך גם בענייננו לעניין דרישת הסבירות, הכלולה בסעיף 7א לחוק. יש נסיבות אשר בהן יידרש הנוהג לבדוק את קיומו של הביטוח ויש נסיבות, שבהן מותר לו לצאת מתוך הנחה לקיומו. בנוגע לכך ולאור הרקע מפסק הדין ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ הנ"ל, סבה המחלוקת בין הצדדים, האם נוצרו קשרי עבודה בין התובע לבין בן הרוש. בעוד שעורכת הדין גלעד, באת-כוחו המלומדת של התובע, ציינה בסיכומיה המצוינים, כי המדובר ביחסי עובד מעביד; חלקה על-כך חברתה באת-כוחה של קרנית, עורכת הדין בן-אשר, אשר אף היא לא טמנה ידה בצלחת והשיבה כדרבנות. טענת קרנית היא, שהמדובר בהעסקה חד-פעמית ואקראית, אשר אין בה ליצור יחסי עובד ומעביד. לדידי השאלה, האם באופן פורמלי חלים דיני העבודה אם לאו, אינה זו העיקרית, שכן המדובר בסיטואציה שהדגש מושם על הרציונל שבה. לפיכך הנסיבות המיוחדות הן אלו המצדיקות את אי עריכת הבדיקה ולא מצב ההעסקה הפורמלי. אכן, ברגיל מקובלות נסיבות כאלו ביחסי עבודה, שבמסגרתם העובד אינו אמור לבדוק בציציות המעביד, כשם שאין מצפים ממנו לנקוט בפעולות העלולות להתפרש על-ידי המעביד כהערמת קשיים. בהקשר לכך חלה ההלכה הכללית, לגבי התנהגות העובד במהלך העבודה: "ידוע הוא, ועל מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה ..." (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 מול ד'-ה'). עם זאת וכמבואר לעיל, הרי רציונל זה יכול לחול גם בעת העסקה חד-פעמית, כאשר הנסיבות מצדיקות להחילו, למשל, עת המדובר בהתקשרות עם צפי להמשך עבודה במקום או כאשר נדרש מהמועסק לבצע מטלה דחופה, ללא כל השהיות. כל שכן אם שניהם מתקיימים. לא זו אף זו, בענייננו ניתן לקבוע, אפילו מתוך ראיות ההגנה עצמן, כי התובע הועסק כעובד אצל בן הרוש, אף אם זו הייתה משימתו הראשונה. בנוגע לכך אומרת גב' בן הרוש בסעיף 7 לתצהירה: "...לאחר שהתובע התקבל אותו ערב לעבודה, וסיכמו תנאי העסקתו...". לעומת זאת, מר בן הרוש משתמש בתצהירו בטרמינולוגיה זהירה יותר: "התובע אמיל אגמי הועסק ע"י החברה כנהג" (סעיף 6 לתצהירו). בין אם כך ובין אם כך, חל הרציונל דלעיל ואין עסקינן בטרמינולוגיה גרידא. 17. לפי הנובע מן האמור, הרי גם אם התובע היה עובד ממש וגם אם הועסק כקבלן עצמאי בלבד, ברור שעסקינן באדם המגיע למקום עבודה חדש, כשיש תוכניות להמשך העסקתו. הוא נדרש לבצע פעולת נהיגה דחופה כבר באותו הלילה, ואין סביר הדבר לדרוש ממנו, בנסיבות אלו, לנקוט בפעולות של חקירה ודרישה אודות קיומו של הביטוח. קל וחומר, כאשר לא היה צריך להתעורר בלבו כל חשש בנושא, שכן מר בן הרוש נהג בעצמו ברכב, בכל הסיבוב לביצוע התדלוק ובדיקת התקינות. עצם העובדה שנערכה בדיקת תקינות לרכב מעידה על הגישה הרצינית מצד מר בן הרוש, רצינות שמלכתחילה התובע ייחס להם, כחברה בע"מ בעלת מספר משאיות וכלים כבדים. התובע הבהיר בעדותו, ואנו מקבלים זאת, כי מנקודת מבטו הסובייקטיבית, עיסוק באמצעות תאגיד שהנו חברה, מעיד על יתר רצינות (עמ' 13 ש' 7). כשנמסרו המסמכים ונאמר לו ש"הכל בפנים", יכול היה להסיק כי המדובר גם בתעודת ביטוח תקפה. מכאן שהוא סמך על מר בן הרוש, כפי שפרט בעדותו (עמ' 13 ש' 16-13). בהקשר לכך מקובלת עלינו גם האמירה מפסק הדין ב-ת"א (שלום בת-ים) 535/92 רצנברג נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, צלטנר 987, 998: "עובד סביר בדרך-כלל מקבל את דברי מעבידו ואין זו דרישה הגיונית להטיל עליו חקירות ודרישות בניגוד למצג שהוצג לו ע"י המעביד". אף אם אצלנו לא היה מצג פוזיטיבי לקיומו של ביטוח תקף, ניתן לקבוע - וכך אנו קובעים - כי בנסיבות העניין ההתנהגות בכללותה יצרה כלפיו מצג כאמור. 18. יוטעם לעניין זה, כי התובע (להבדיל ממר ליאור מזרחי) לא ידע ולא צריך היה לדעת שהמשאית עמדה מספר שבועות מול ביתו של בן הרוש, מכיוון שלא היה נהג שינהג בה. אומנם מר ליאור מזרחי העיד על אמירה בנושא לתובע, ברם בנשימה אחת ידע להוסיף: "לא צריך להגיד לו, יודעים כולם" (עמ' 18 ש' 19). עם זאת, אפילו אם התובע ידע על עובדה זו, עדיין אין בה כדי לשנות דבר, באשר אין להסיק ממנה את קיום הידיעה או החשד להעדר ביטוח, שהרי גם מכונית חונה חייבת בביטוח חובה, מפני נזקים היכולים להיגרם בזמן עמידתה. 19. הנתבעים הוסיפו והתמקדו בעדותו של התובע, על מנהגו לבדוק תעודות ביטוח בכלי רכב, שבהם נהג מדי פעם בחברת אל-קוד, מעסיקתו דאז. מכאן הם מבקשים להסיק מודעות ספציפית מצדו לנושא הביטוח. אין בידינו לקבל טיעון זה, בזיקה לסבירות הבדיקה בנסיבות הספציפיות דידן. התובע העיד על בדיקות שערך כאמור, עת נהג נסיעות קצרות בכלי רכב שהובאו לחברה, תוך ההבחנה בין משאיות של מעסיקתו לבין אלו של נהגי משנה המועסקים אצל אחרים (עמ' 9 ש' 5). גם כאן ייחס יתר חשיבות למשאית השייכת לחברה, לעומת זו המוחזקת בידי אדם פרטי (עמ' 8 ש' 25). בנסיבות אלו לא ראינו, כי מנהגו הנ"ל אמור לשנות מהתוצאה בענייננו. 20. לפיכך המסקנה היא, כי גם התנאי השלישי התמלא, באשר בנסיבות העניין לא היה סביר שהתובע ידע, כי אין תעודת ביטוח תקפה למשאית. ד'. התוצאה: 21. נובע מהאמור לעיל, כי בגדרו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התובע זכאי לפיצויים מקרנית. לפיכך ובשל הוראה ייחוד העילה, לפי סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין עוד צורך לבחון את חבות בן הרוש, מכוח דיני הנזיקין הרגילים. לאור הצהרת באת-כוח התובע (עמ' 48 ש' 18-17), מורה אפוא על מחיקת נתבעים אלה (מס' 2 ו3-) מכותרת כתב התביעה המתוקן. הם יישארו כמובן צדדים שלישיים, מכוח ההודעה שנשלחה אליהם על-ידי קרנית. 22. בשלב זה, אין צו להוצאות ואלו תשקלנה בתום ההליך.משפט תעבורהרכבפיצוייםביטוח חובהנהיגה ללא ביטוח