מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בזמן פריקת סחורה ממשאית: מבוא התובע, יליד 30.10.67, עותר לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל מעורבותו בתאונה מיום 31.1.07 במהלך עבודתו. תמצית טענות הצדדים במקור הוגשה התובענה כתביעה לפיצוי בגין נזק גוף עקב תאונת דרכים כנגד חברת ביכורי השדה דרום שיווק תוצרת חקלאית (2002) בע"מ (להלן: "ביכורי השדה") בטענה, כי היא הייתה בעלת המשאית ממנה פרק התובע סחורה בעת התאונה. בכתב התביעה המקורי טען התובע, כי ביום 31.1.07 נתבקש, על ידי מעבידו, לפרוק סחורה ממשאית שהגיעה לשטח המעביד אל תוך מחסן המעביד וכשסיים מלאכתו, ביקש לרדת מהרמפה של המשאית אל הרצפה ותוך כדי ירידה, נפל ונחבל ביד ימין. התובע ציין, כי אובחן כסובל משבר ברדיוס דיסטלי, הוא קיבל טיפול רפואי ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% על ידי וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. ביכורי השדה הגישה כתב הגנה במסגרתו הכחישה את נסיבות התאונה. לטענתה, ככל שהתובע נפל הרי שנפל מרמפת ההעמסה של מקום עבודתו וללא קשר למשאית הנדונה. כמו כן הכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה. בהמשך הגיש התובע כתב תביעה מתוקן גם בעילה נזיקית כנגד ביכורי השדה והמבטחת שלה במועדים הרלוונטיים הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל") ומחסני כמעט חינם חברה אשר רכשה את מי שהייתה מעבידתו של התובע במועד הרלוונטי ואשר לאור המיזוג חיובי המעבידה הועברו אליה. במסגרת כתב התביעה המתוקן שב התובע על טענתו לפיה מעבידו ביקש ממנו לפרוק סחורה ממשאית שהגיעה למקום וטען, כי המשאית הורידה את הרמפה שלה על רצפת הבטון של המחסן, כך שהן היו באותו גובה. לטענתו, לאחר סיום פירוק הסחורה הדרך שהייתה פתוחה בפניו לירידה מהרמפה הייתה ירידה ישירה מהרמפה לרצפה שכן הדרכים האחרות, וביניהן המדרגות המובילות לרצפה, היו חסומות באמצעות סחורה. לטענתו, חסימת הירידה מרצפת הבטון מהווה רשלנות המעביד והוסיף, כי המעביד התרשל שעה שלא הציב לו סולם לצורך ירידה מהרמפה. בהמשך הגיש התובע בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת מעבידתו במועד הרלוונטי (להלן: "א. אמדן") וחברת הביטוח שביטחה את המעבידה (להלן: "איילון") כנתבעות נוספות. בהחלטה מיום 9.1.11 ניתן היתר להגשת כתב תביעה מתוקן כאמור. כתב התביעה המתוקן האחרון הוגש נגד ביכורי השדה, הראל, א. אמדן ואיילון. במסגרת כתב התביעה המתוקן שב התובע על טענתו באשר לנסיבות התאונה וטענתו, כי עסקינן בתאונת דרכים ולחלופין, כי התאונה ארעה בשל התרשלות מעבידתו והפרת חובות חקוקות על ידה. התובע הוסיף, כי ככל שייקבע, כי אין עסקינן בתאונת דרכים הרי שהתאונה ארעה בשל רשלנות המעביד או מי מטעמו בין היתר בשל כך שחסם את הגישה מהרמפה או מרצפת הבטון, גרם לתובע לרדת ישירות מהרמפה לרצפה דבר הכרוך בסיכון של נפילה, לא סיפק לתובע סולם, העסיק את התובע בשיטת עבודה שגויה, לא מנע מהתובע לעבוד בצורה מסוכנת, לא הדריך את התובע באשר לביצוע העבודה בצורה בטוחה ובאשר לסיכונים הטמונים בעבודה, יצר סיכון בלתי סביר, לא צפה את הנזק, לא פעל כפי שמעביד סביר היה פועל בנסיבות המקרה והפר חובות חקוקות. א. אמדן ואיילון הכחישו את האירוע נשוא התובענה ואת חבותן לפצות את התובע. לטענתן, ככל שהאירוע התרחש הרי שהתרחש בשל רשלנותו הבלעדית של התובע. עוד טענו, כי עסקינן בתאונת דרכים ועל כן האחריות לפצות את התובע מוטלת על כתפי ביכורי השדה והראל. בנוסף הכחישו את הנזקים הנטענים וקשר סיבתי בינם לבין התאונה. ביכורי השדה והראל טענו, כי דין התובענה שהוגשה נגדן להדחות בשל העדר עילה, העדר יריבות ושיהוי בהגשת התובענה. לטענתן, ככל שהתובע נפל הרי שנפל מרמפת ההעמסה של מקום עבודתו ללא קשר למשאית הנדונה. כן הכחישו את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. בשלב הסיכומים הוגשה לבית המשפט הודעה מטעם התובע, ביכורי השדה והראל לפיה תדחה התובענה נגד ביכורי השדה והראל ללא צו להוצאות. פסק דין כאמור ניתן ביום 13.2.13. משכך, אין התובע טוען עוד, כי נזקיו נגרמו עקב מעורבותו בתאונת דרכים ונותרה לדיון רק העילה הנזיקית. הראיות מטעם התובע העיד התובע ומטעם הנתבעות מס' 3 ו-4 העיד מר צ'רלי דנינו (להלן: "דנינו")- ששימש כסגן מנהל אצל מעבידתו של התובע במועד הרלוונטי. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לשאלת האחריות. בהחלטה מיום 3.5.11 נקבע התיק לשמיעת הוכחות בשאלת החבות בלבד. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהונחו לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו. כאמור, התביעה שהוגשה בעילה לפי חוק הפלת"ד נדחתה בהסכמת הצדדים. כעת נותר להכריע במחלוקת שנתגלעה בין א. אמדן ואיילון לבין התובע בשאלה, האם א.אמדן, מעבידתו של התובע במועד הרלוונטי, התרשלה והאם בשל התרשלותה נגרמו נזקי התובע. במסגרת כתב התביעה נטען, כי: "התובע רצה לרדת מהרמפה של המשאית לרצפה. אולם ולרוע מזלו, תוך כדי ירידה כאמור, נפל על הרצפה" (סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן"). במהלך עדותו התבקש התובע להסביר כיצד ארעה התאונה והשיב, כי התבקש לעזור לפרוק את משאית הירקות וכשסיים, סגן המנהל קרא לו והוא רצה לרדת לרצפה ומשום שהייתה חסומה קפץ לרצפה מהרמפה של המשאית ונפל לרצפה "לא טוב" (עמ' 4 ש' 15-22). התובע הופנה לשיחתו עם חוקר מטעם חברת הביטוח ונשאל מדוע לא אמר, כי קפץ ובתגובה שאל האם לקפוץ ולרדת זה לא אותו דבר. נטען בפניו, כי הוא אמר שנפל והשיב, כי הוא נפל מהרמפה של המשאית לתהום (עמ' 17 ש' 27-31, עמ' 18 ש' 1-8). ברי, כי השאלה האם התובע נפל מהרמפה או שנפגע תוך כדי קפיצה יזומה שלו מהרמפה מהותית ובין היתר יש בה כדי להשליך על שאלת האשם התורם, ככל שהיה נקבע, כי יש להטיל אחריות על הנתבעות. העובדה שהתובע לא ציין, כי נפגע בעת שקפץ מהרמפה וציין, בין היצר בכתב התביעה, כי נפל מהרמפה, מבלי לפרט, כי נפילתו הייתה תוצאה של קפיצתו מהרמפה, מעוררת ספק באשר לאמינותו. כבר כעת אציין, כי לאור עדות התובע, אני קובעת שהתובע נפגע לאחר שקפץ קפיצה לא מוצלחת מהרמפה לרצפה ונפל. בשים לב לקביעה זו יש לבחון את אחריות המעבידה. כאמור, במקור הוגשה אף התביעה לפי חוק הפלת"ד. במהלך עדותו נחקר התובע באשר לשאלה האם נפילתו הייתה מרמפת המשאית או מרמפת הבטון. במסגרת עדותו שב התובע וטען, כי נפל מרמפת המשאית (עמ' 6 ש' 14-15). נטען בפני התובע, כי בטופס דמי פגיעה כתוב שהוא נפל מהרמפה של ההעמסה ולא של המשאית והשיב, כי זה כולל את המשאית. התובע נשאל, האם כאשר הוא אומר רמפת העמסה הכוונה למשאית והשיב בחיוב. נטען בפניו, כי בתביעה לקביעת דרגת נכות (נ/1) הוא כותב "נפלתי מרמפה של משאית" ונשאל מדוע בטופס דמי הפגיעה הוא כתב רמפת העמסה אם זה אותו דבר והשיב, כי זה אותו דבר וכי הוא כתב רמפת משאית. התובע נשאל שוב מדוע פעם ציין רמפת העמסה ופעם רמפת משאית והשיב, כי מבחינתו זה אותו דבר וכנראה בגלל הכאבים ביד הוא לא כתב אותו דבר. הוא נשאל מה הייתה הבעיה לכתוב שזו רמפה של משאית והשיב, כי הוא אמר שזו רמפה של משאית ואינו יודע מה כתבו (עמ' 10 ש' 23-31, עמ' 11 ש' 1-12, 19-21). התובע העיד, כי אינו זוכר מתי פנה לעורך דין בקשר לתביעה. בהמשך העיד, כי במועד בו הגיש טופס דמי פגיעה לא היה לו עורך דין ובמועד בו הגיש את טופס תביעה לקביעת דרגת נכות היה לו עורך דין. הוא נשאל האם התייעץ עם עורך הדין לפני שכתב את הדברים בטופס לקביעת דרגת נכות והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 11 ש' 22-31). נטען בפני התובע, כי ב- 13.2 הוא היה בקופת חולים והרופא ציין שהוא מעד מרמפת העמסה בעת פריקת משאית והשיב, כי הרופא לא הבין מה שאמר לו וטען שאמר לרופא רמפה (עמ' 12 ש' 1-5). עוד נטען בפני התובע, כי גם בטופס 250 (נ/3) כתוב רמפת העמסה והוא נשאל, האם אף הם לא הבינו נכון והשיב, כי הוא יודע שהוא נפל מהרמפה של המשאית (עמ' 12 ש' 12-18). התובע נשאל, האם כאשר פנה לעורך הדין סיפר לו שנפל מרמפה של משאית והשיב בחיוב והשיב בשלילה שאמר לעורך הדין, כי נפל מרמפת העמסה. נטען בפניו, כי במכתב שכתב עורך דינו כתוב שנפל מרמפת ההעמסה וסביר שעורך הדין לא כתב את הדברים על דעת עצמו אלא בהתאם למה שמסר לו התובע והוא אישר טענה זו. התובע נשאל האם נפל מרמפת ההעמסה והשיב, כי נפל מרמפת המשאית. לאחר שנטען בפניו שוב שעורך הדין כתב רמפת ההעמסה הוא ביקש להיזכר וטען שהוא בלחץ וחזר וטען, כי אמר לעורך הדין שנפל מרמפת ההעמסה של המשאית. לאחר שנשאל שוב בעניין השיב, כי אינו עומד בלחץ וביקש לצאת החוצה להירגע (עמ' 12 ש' 23-31, עמ' 13 ש' 4-23). בהמשך שב וטען, כי סיפר לעורך הדין שהוא נפל מרמפה של משאית של העמסה (עמ' 13 ש' 28). בהמשך, הופנה התובע לתצהיר תשובות לשאלון שמילא (נ/4) שם נשאל כיצד ארעה התאונה וכתב שרצה לרדת מהרמפה של המשאית ולא כתב רמפה העמסה של המשאית בתגובה טען התובע, כי זה אותו דבר (עמ' 14 ש' 3-12). הנה כי כן, בחלק מהמקרים ציין התובע, כי נפל מרמפת המשאית ובחלקם טען, כי נפל מרמפת העמסה ובעדותו טען, כי אין הבדל בין השתיים. טענתו האמורה נתמכת בעדות דנינו שהעיד, כי הוא מכיר את הרמפה של המשאית. דנינו נשאל האם ניתן לומר שהיא רמפת ההעמסה והשיב בחיוב. דנינו נשאל, האם במקרה שהתובע אומר רמפת ההעמסה על רמפת המשאית האם זה נכון והשיב בחיוב (עמ' 30 ש' 17-22). בהמשך אישר, כי גם רמפת הבטון נחשבת רמפת ההעמסה (עמ' 30 ש' 31-32). השאלה, האם התובע נפל מרמפת המשאית או מרמפת הבטון אין בה כדי להשליך על שאלת אחריותה של א.אמדן. טענת התובע לפיה אף רמפת המשאית הינה רמפת העמסה נתמכה בעדות דנינו וטענתו לפיה לפעמים השתמש במונח אחד ולפעמים בשני לא נסתרה. עם זאת, טענתו לפיה לפעמים רשם ככה ולפעמים אחרת בשל הכאבים בידו, טענתו לפיה לא הבינו אותו וכן התנהלותו במהלך המשפט שעה שנחקר באשר למקום ממנו נפל מעוררות ספק באשר לאמינותו. התובע נשאל, האם היה מעורב בתאונות נוספות והשיב בחיוב והוסיף, כי זה לא קשור. הוא העיד, כי היה מעורב בתאונת עבודה נוספת בעת שעבד במאפייה. התובע נשאל האם זה היה ב- 2006 והשיב, כי אינו זוכר מתי זה היה. בהמשך אישר, כי התאונה הייתה ב- 29.5.06 וכי הוא נפגע ביד ימין. נטען בפניו, כי בתצהיר תשובות לשאלון הוא נשאל לגבי תאונות קודמות והשיב, כי לא היו לו. בתגובה שאל התובע "מה זה עניתי שלא היו לי תאונות?" לאחר שהופנה לשאלון ולתצהיר התשובות שאל מה זה קשור וטען, כי מדובר בתאונות שונות ושאל מה קשורה התאונה מהתקופה בה עבד במאפייה לענייננו (עמ' 14 ש' 13-31). התובע נשאל מדוע לא כתב שהשאלה אינה רלוונטית ותחת זאת כתב שלא היה מעורב בתאונות והשיב, כי שכח את זה. הוא נשאל מדוע לא כתב שאינו זוכר והשיב, כי מהלחץ לא יצאו לו מילים מהפה והוסיף, כי זה היה בשל הלחץ והכאבים ביד. בתגובה נטען בפניו, כי התצהיר נחתם שנים לאחר התאונה (עמ' 15 ש' 1-10). התובע נשאל, האם היה מעורב בתאונות נוספות והשיב, כי אינו זוכר. נטען בפניו, כי היו לו תאונות בשנים 80, 90 ו-96 וכי אז הוא ידע להגיד שמדובר בתאונה עם משאית והוא שב וטען כי אינו זוכר (עמ' 15 ש' 12-16). עדות התובע בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין. טענתו, לפיה אינו זוכר תאונות בהן היה מעורב בשל חלוף הזמן אינה אמינה. ברי, כי אין לקבל את הסברו לפיו בעת מתן תשובות לשאלון, זמן רב לאחר התאונה, הוא לא ציין תאונות עבר בשל הלחץ והכאבים. התרשמתי, כי התובע ביקש שלא למסור מידע באשר לתאונות בהן היה מעורב בעבר וברי, כי יש בכך בכדי להשליך על אמינותו. עניין זה מקבל חשיבות כשעסקינן בעדות יחידה של בעל דין באשר לנסיבות התרחשות התאונה. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי כאשר סיים את מלאכת פירוק הסחורה קרא לו דנינו לצורך ביצוע עבודה אחרת. לטענתו, הוא רצה לרדת מהרמפה של המשאית והדרך שהייתה פתוחה בפניו לשם כך הייתה ירידה ישירה מהרמפה לרצפה שכן הדרכים האחרות היו חסומות. התובע ציין, כי המדרגות המובילות לרצפה היו חסומות באמצעות סחורה (סעיפים 8 ו-10 לכתב התביעה). יש לציין, כי התובע טען בכתב התביעה, כי טרם התאונה הוא סיים את מלאכת הפריקה ודנינו קרא לו לשם ביצוע עבודה אחרת ומנגד בעדותו טען, כי טרם סיים את הפריקה וכי עדיין היה עליו לפרוק את המשטח האחרון (עמ' 16 ש' 16). כאמור, התובע טען, כי קפץ מהרמפה מאחר ויתר הדרכים היו חסומות ובין היתר טען, כי המדרגות המובילות לרפתה היו חסומות באמצעות סחורה. התובע הגיש תמונות של מקום התאונה והעיד, כי צולמו על ידי חבר של גיסו וכי זה מקום הנפילה (עמ' 5 ש' 7-10). לטענתו, התמונות שהגיש צולמו כמה ימים לפני עדותו (עמ' 7 ש' 8-12). בהמשך אישר, כי עסקינן בתמונות שצורפו לכתב התביעה. לפיכך נשאל כיצד ייתכן שהתמונות צולמו מספר ימים לפני עדותו ומאידך הן קיימות לפחות מינואר 2011. בתגובה טען, כי הן צולמו ב- 2007. התובע נשאל באיזה חודש ב- 2007 צולמו והשיב, כי אינו יודע. הוא נשאל מדוע העיד, כי צולמו מספר ימים לפני עדותו ובמקום להשיב לשאלה טען, כי נפל ב- 31.1.07 וכי התמונות צולמו ב- 2007 כשבוע- עשרה ימים לאחר הנפילה והוסיף, כי כאשר יצא מהניתוח ביקש מחבר שיצלם והוא עשה כן והוא לא היה עם החבר במועד בו צולמו התמונות ומי שצילם הוא שלומי חבר של גיסו. התובע נשאל מדוע לאחר ששוחרר מבית החולים לא צילם בעצמו או עם מישהו והשיב, כי לא יכול היה לצלם והוסיף, כי היה עם גבס (עמ' 7 ש' 9-31, עמ' 8 ש' 1-7). התובע השיב בחיוב האם התמונות מציגות את המצב כפי שהיה במועד התאונה. כאשר נשאל כיצד זוכר השיב, כי זוכר וכי הוא עבד שם שבעה חודשים וזה אותו בלגאן שהיה ובמועד הצילום המצב היה בדיוק כמו במועד התאונה. התובע נשאל, האם סידרו את זה והשיב בשלילה. התובע הוסיף, כי זה תמיד היה ככה (עמ' 8 ש' 10-24). הנה כי כן, קיימת סתירה בעדות התובע באשר למועד בו צולמו התמונות כאשר מחד טען, כי צולמו ימים ספורים לפני עדותו ומאידך העיד, כי צולמו זמן קצר לאחר התאונה. אין מחלוקת, כי התובע לא נכח במעמד בו צולמו התמונות וכי מי שצילם את התמונות לא זומן לעדות. אין בידי התובע לשלול את הטענה, כי הארגזים סודרו לצורך הצילום, בכדי לתעד את המקום כפי שהיה, לטענתו, במועד התאונה. כאמור, התובע טען, כי המקום תמיד נראה כמו שהוא היה נראה בעת התאונה ובתמונות. טענתו האמורה לא הוכחה. התובע לא זימן לעדות עובד כלשהו אשר עבד במקום ואשר היה בידו להעיד על מצב הרמפה באופן כללי ובעת התאונה בפרט. בנוסף, לאור הסתירות שמצאתי בעדות התובע כמפורט לעיל, לא מצאתי להסתפק בעדותו היחידה של התובע לעניין זה. התובע העיד, כי המחסן היה עמוס ולא היה מאיפה לרדת או לעלות (עמ' 5 ש' 2). התובע התבקש להסביר מה הוא רואה בתמונה (ת/1) והשיב שהכל חסום, שיש בלגאן ושאין מעבר. הוא טען, כי לא היה בטיחותי ולא היה מעקה לתפוס. לטענתו, לאחר נפילתו כמעט חינם סידרה שם (עמ' 5 ש' 15-18). התובע נשאל לגבי המדרגות אשר נמצאות בתמונה אשר הגיש והשיב, כי זו הדרך לעלות למחסן (עמ' 5 ש' 19-21). במהלך עדותו של דנינו הוצגו לו תמונות ת/1 ו-ת/2 והוא השיב, כי הוא מזהה את המקום. בהמשך טען, כי זה לא יכול להיות ככה, כי אינו יודע איך שמו את זה וכי הסידור פה לא נכון. הוא העיד, כי עסקינן באזור של הרמפה, המדרגות, במחסן (עמ' 28 ש' 4-9). דנינו נשאל, האם זה האזור שבו קרתה התאונה והשיב, כי ייתכן (עמ' 28 ש' 10-11). דנינו אישר, כי לפי התמונות המשטח מבולגן ולא מסודר. הוא נשאל האם זה היה המצב של המשטח בדרך כלל והשיב בשלילה. לטענתו, זה היה מסודר יותר ולא היו שם ארגזים. הוא נשאל האם כוונתו לארגזים שהיו על הרצפה איפה שהמשאית עומדת בדרך כלל והשיב בחיוב. דנינו נשאל, האם על המשטח למעלה תמיד יש סחורה וארגזים והשיב בחיוב. דנינו נשאל האם המשטח למעלה בדרך כלל לא מסודר ובתגובה שאל למה הכוונה. הוא העיד, כי יש סחורה מצד ימין ומצד שמאל של הדלת (עמ' 28 ש' 16-28). דנינו אישר, כי בת/2 רואים מדרגות. נטען בפניו, כי הן חסומות באמצעות סחורה והוא אישר, כי זה המצב בתמונה (עמ' 28 ש' 29-32). הוא נשאל, האם בדרך כלל המעביד היה חוסם את המדרגות באמצעות סחורה והשיב בחיוב (עמ' 29 ש' 1-2). דנינו נשאל האם יש דרך מעבר אחרת לעלות או לרדת לרציף ההורדה מלבד המדרגות האמורות והשיב בשלילה (עמ' 29 ש' 3-4). דנינו נשאל, האם בדרך כלל המשטח למעלה מבולגן והשיב בשלילה (עמ' 29 ש' 16-17). דנינו נשאל, כיצד מי שנמצא על המשטח יורד ממנו אם המדרגות חסומות והשיב, כי אסור שהמדרגות יהיו חסומות. לטענתו, חייבת להיות גישה לעליה וירידה של אנשים. נטען בפניו, כי העיד שהמדרגות חסומות כל הזמן והשיב, כי הוא לא הסכים שהארגזים נמצאים כל הזמן כפי שרואים בת/2 וכי הוא טען שפותחים דרך. דנינו הוסיף, כי נשאל האם זה חסום כל הזמן והשיב כי לא. דנינו טען, כי לפעמים זה חסום אולם מי שעובד צריך לפנות את זה (עמ' 29 ש' 18-24). עוד העיד, כי ארגזים לא אמורים לחסום את המדרגות (עמ' 29 ש' 26). מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו, כי המדרגות היו חסומות במועד הרלוונטי וכי לא היה בידו לעשות בהן שימוש. יתרה מזאת, התובע עסק בפירוק סחורה מהמשאית לרמפה. ככל שהסחורה חסמה את המעבר למדרגות, הרי לא מן הנמנע, כי זה בשל סחורה שהתובע עצמו פרק ומשכך, הרי שהיה עליו לפנותה, כפי שטען דנינו. התרשמתי, כי ככל שהונחה סחורה שחסמה את המעבר, הרי התובע הוא זה שהניח את הסחורה באופן האמור. בהמשך עדותו נשאל דנינו, האם השאלות אשר נשאל באשר למדרגות, כמפורט לעיל, רלוונטיות לגבי פריקת המשאית והנתיב להוציא ולהכניס סחורה והשיב בשלילה. הוא אישר, כי מי שמוציא משטחים מהמשאית הנתיב ריק ולא צריך להגיע למדרגות (עמ' 31 ש' 1-7). גרסתו האמורה של דנינו אמינה בעיניי. מהעדויות והתמונות אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי המחסן נמצא בהמשך ישיר מהרמפה ומכאן שבכדי להגיע למחסן לא נזקק התובע לעשות שימוש במדרגות. כאמור, התובע לא הוכיח שהמדרגות היו חסומות ואף אם תתקבל טענה זו הרי שהיה עליו לפנות את הגישה אליהן ולא לקפוץ מהרמפה. יתרה מזאת, התובע ממילא לא היה זקוק לעשות שימוש במדרגות בכדי להגיע למחסן בו היה דנינו באותה עת, לטענתו, אלא להמשיך בקו ישר למחסן. משכך, לא ברור מדוע התובע בחר לקפוץ מהרמפה, קפיצה שהביאה לפגיעתו. התובע העיד, כי דנינו אשר קרא לו לפני התאונה היה במחסן וטען שדנינו הגיע מהכניסה של המחסן. הוא נשאל מדוע לא הלך אחריו והשיב, כי המקום היה חסום בסחורה שהוא הוריד ולא היה איפה לרדת (עמ' 6 ש' 7-14). בהמשך העיד, כי על המשטח עמדו ארגזים ולא היה לו מאיפה לרדת (עמ' 10 ש' 3-4). התובע העיד, כי אינו זוכר את מידות המשטח ואישר, כי היה קטן מגודל הרמפה של המשאית בערך בגודל של חצי רמפה (עמ' 20 ש' 26-31, עמ' 21 ש' 1-2). התובע אישר, כי לקח את המשטח על הג'ק ואז דנינו שהיה במחסן במרחק כמה מטרים קרא לו. הוא נשאל האם עצר, עבר מהצד והלך לדנינו והשיב, כי לא היה מעבר. התובע נשאל מדוע לא ניתן היה לעצור את הג'ק ולזוז ימינה או שמאלה וללכת והשיב, כי מצד ימין היה חסום בארגזי פלסטיק כפי שרואים בתמונות. נטען בפניו, כי הארגזים בתמונה היו על משטח הבטון ולטענתו הוא נפל מהרמפה של המשאית. התובע אישר, כי נפל מהרמפה של המשאית. נטען בפניו שוב, כי מהתמונות עולה, כי הארגזים אליהם התייחס היו על משטח הבטון וכי לטענתו הוא היה על הרמפה של המשאית אשר הייתה ריקה, עם המשטח האחרון, והוא נשאל מה הייתה הבעיה ללכת ימינה או שמאלה ולהגיע לדנינו. התובע השיב, כי לא היה מאיפה לרדת (עמ' 21 ש' 3-23). לאור גודל המשטח ביחס לגודל הרמפה לא ברור מדוע לא היה בידי התובע לעקוף את המשטח ולהגיע למחסן ועדותו לעניין זה לא הייתה סבירה. דנינו נשאל, האם העובדה שרמפת הבטון הייתה מלאה בסחורה הקשתה על העובדים בפירוק המשאיות שהיו מגיעות והשיב, כי לא תמיד. לטענתו, היו גומרים עם משאית אחת ואז פותחים דרך למשאית השנייה שנכנסת. דנינו הוסיף, כי לא משאירים את הדברים מפוזרים (עמ' 29 ש' 5-11). הוא אישר, כי בתמונות רואים שהדברים מפוזרים על המשטח. נטען בפניו, כי הוא העיד שזה המצב בדרך כלל והוא השיב, כי המצב הוא כמו שרואים בת/2 ולא כמו בת/1 (עמ' 29 ש' 12-15). התובע נשאל מדוע לא ניתן היה להמשיך על המשטח בטון ולהיכנס למחסן והשיב שהיה חסום ולא היה לו לאן לרדת. נטען בפניו שהוא היה אמור להוריד סחורה לרמפת הבטון והוא נשאל כיצד המקום היה חסום והשיב, כי כאשר הוא רצה לרדת לבטון, לא היה לו מקום לרדת (עמ' 21 ש' 29-31, עמ' 22 ש' 1-2). התובע טען, כי עצר את המשטח האחרון על הרמפה של המשאית ולא היה לו איך לרדת משום שהיה חסום בארגזים. לטענתו, לא היה בידו להגיע למדרגות (עמ' 22 ש' 4-6). הוא נשאל שוב, מדוע לא היה בידו ללכת ליד המשטח או להזיזו קדימה לרמפה ואז להגיע למחסן והשיב, כי כאשר דנינו קרא לו לא היה לו מאיפה לרדת. הוא טען, כי לא היה לו איפה לתפוס (עמ' 22 ש' 13-16). בהמשך העיד, כי דנינו היה בכניסה של המחסן כאשר קרא לו (עמ' 23 ש' 9-11). התובע נשאל מדוע לא היה בידו, כאשר היה עם המשטח, להגיע לדלת היכן שדנינו היה והשיב, כי היה חסום בארגזים (עמ' 23 ש' 18-22). התובע אישר, כי היו עובדים שקיבלו את הסחורה משטח רמפת הבטון וטען שמישהו אחר הכניס למחסן (עמ' 20 ש' 5-8). התובע נשאל, האם הוא נשאר עם המשטח האחרון אחרי שהכניסו את כל הסחורה למחסן והשיב בחיוב. התובע אישר, כי כל שנותר לו לעשות היה לקחת את המשטח האחרון עם הג'ק ולהכניסו למחסן (עמ' 20 ש' 11-16). בהמשך עדותו אישר, כי למשאית הייתה רמפה נפתחת אשר הייתה במישור אחד עם משטח הבטון ואז הוא מתוך המשאית עם הג'ק מוביל את המשטח על הרמפה למשטח העמסה של הבטון ולמחסן. עוד אישר, כי כל שנותר לו לעשות היה להוביל את המשטח האחרון קדימה לכיוון המחסן (עמ' 20 ש' 17-25). התובע נשאל, האם פרק את הסחורה לבד או שהיה איתו עוד מישהו והשיב, כי היו אנשים שעזרו לו. הוא נשאל היכן היו העובדים שעבדו איתו כאשר דנינו קרא לו והשיב, כי הם יצאו למקום העבודה שלהם. לטענה, כי באותה עת הם עדיין לא סיימו את הפריקה והוא עדיין היה במשאית השיב, כי הוא היה על המשטח האחרון והאנשים שעבדו איתו הלכו לעבודות אחרות (עמ' 16 ש' 9-16). התובע אישר, כי משך משטחים והם לקחו אותם. הוא נשאל מדוע לא משכו את המשטח האחרון והשיב, כי אינו יודע. נטען בפניו, כי העבודה טרם הסתיימה והיה עוד משטח שהיו אמורים למשוך לרמפת הבטון ולא הייתה סיבה שהעובדים לא ימשכו אותו והוא נשאל האם עזבו אותו והלכו והשיב בחיוב. נטען בפניו, כי אין הגיון בדבריו והוא השיב, כי הוא יודע מה שהוא יודע (עמ' 16 ש' 19-31, עמ' 17 ש' 1-2). בהמשך העיד, כי ברגע התאונה לא עבד איתו אף אחד וכי הוא עבד לבד (עמ' 23 ש' 2-5). טענתו של התובע לפיה יתר העובדים אשר סייעו לו בפריקה עזבו את המקום על אף שמלאכת הפריקה טרם הסתיימה לא הותירה עליי רושם אמין. התרשמתי, כי עדותו נועדה להסביר מדוע לא זימן לעדות עד כלשהו אשר חזה בתאונה. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענתו לפיה יתר העובדים עזבו את המקום טרם התאונה הרי שהיה בידם, לכאורה, להעיד באשר למצב הרמפה בסמוך לפני התאונה ולשאלה האם דרכו של התובע הייתה חסומה אם לאו. העובדה שהתובע נמנע מלזמן את העובדים האמורים לעדות פועלת לרעתו. התובע נשאל כיצד האנשים שעבדו עמו יצאו מהמקום אם הכל היה חסום לשיטתו והשיב, כי הם לא היו במשאית אלא על הבטון. הוא העיד שהוא היה בתוך המשאית ונשאל האם העובדים האחרים שהיו עמו לא היו בפנים והשיב בשלילה (עמ' 16 ש' 17-21). התובע העיד, כי הרמפה של המשאית ירדה על רמפת הבטון וכי מהרמפה של המשאית הולכים ומגיעים לבטון ואין צורך לקפוץ (עמ' 8 ש' 27-31, עמ' 9 ש' 1-5). לא עלה בידי התובע להסביר כיצד יתר העובדים שסייעו לו בפריקת הסחורה עזבו את המקום, אם לשיטתו הדרך הייתה חסומה. עדותו לפיה עובדים אחרים שהיו במקום עזבו את המקום מעוררת ספק באשר לטענתו לפיה לא היה נתיב בו היה בידו לעבור בבטחה והדרך היחידה הייתה בקפיצה מהרמפה ישירות לרצפה. לאור עדותו באשר למצב בו עמדה רמפת המשאית ביחס לרמפת הבטון ועדותו לפיה מרמפת המשאית ניתן ללכת ולהגיע לרמפת הבטון ללא צורך לקפוץ, הרי שאין בטענתו לפיה הוא היה במשאית בעוד יותר העובדים היו על רמפת הבטון בכדי להסביר מדוע לא היה בידו לצאת מהמקום באותה דרך בה יצאו יתר העובדים. התובע העיד, כי לאחר שסיים את הפריקה רצה לצאת מהמשאית וטען שמשטח אחד עוד היה על הרמפה. הוא אישר, כי השאיר שם את המשטח האמור. התובע טען שהג'ק היה על הרמפה עם המשטח. הוא נשאל מדוע לא הסיע את המשטח קדימה ואז יצא והשיב, כי כאשר הוא שם את המשטח על הרמפה מסביבו היה חסום ולא היה איפה לרדת והפנה לתמונה. נטען בפניו, כי בתמונה רואים את הרמפה של הבטון ולא של המשאית והוא השיב, כי הרמפה יושבת על הבטון. הוא נשאל האם הרמפה ישבה על הבטון או חצי ממנה והשיב, כי אינו יודע לאחר שנשאל בשנית השיב, כי חלק מהרמפה ישב על הבטון (עמ' 9 ש' 10-26). דנינו העיד, כי הרמפה באורך של כ- 4 מטר ורוחב של כ- 1.5 מטר. לטענתו, הרמפה קצת עמוסה והשביל פנוי. דנינו נשאל, האם אין בעיה לצאת מהמשאית לכיוון המחסן וללכת הלוך וחזור והשיב, כי לא צריכה להיות בעיה (עמ' 27 ש' 27-32, עמ' 28 ש' 1). לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו, לפיה לא היה בידו להמשיך ישירות לכיוון המחסן וכי הדרך הייתה חסומה. התובע לא זימן לעדות עד כלשהו לשם תמיכה בגרסתו האמורה. עדות דנינו עומדת בסתירה לגרסת התובע ועולה ממנה, כי מי שמוציא משטחים מהרמפה הנתיב ריק ואין צורך להגיע למדרגות. כאמור, דנינו העיד, כי לא אמורה להיות בעיה ללכת ישירות למחסן. מעדות התובע עולה, כי כל שנותר זה משטח אחד אשר הוא אמור היה להכניס למחסן. לא עלה בידו להסביר כיצד היה בכוונתו לעשות כן ככל שהנתיב היה חסום לשיטתו. כאמור, התובע אישר, כי היו עובדים שקיבלו את הסחורה משטח רמפת הבטון וטען שמישהו אחר הכניס למחסן (עמ' 20 ש' 5-8). התובע נשאל, האם נשאר עם המשטח האחרון אחרי שהכניסו את כל הסחורה למחסן והשיב בחיוב. לאור עדותו האמורה של התובע לא ברורה טענתו לפיה שטח הרמפה היה עמוס בסחורה אשר פרק. טענת התובע לפיה הסחורה אשר פרק חסמה את דרכו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של דנינו לפיה לא הייתה אמורה להיות בעיה להגיע ישירות למחסן. טענה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע לפיה העובדים אשר סייעו לו הכניסו את הסחורה אשר פרק למחסן. כמו כן, לא ברור כיצד התכוון התובע לסיים את הפריקה ולהכניס את המשטח האחרון למחסן, ככל שהדרך הייתה חסומה. כאמור, ככל שהדרך הייתה חסומה הרי שלא ברור כיצד יתר העובדים עזבו את המקום. העובדה שהתובע לא זימן לעדות אף אחד מהעובדים האמורים פועלת לרעתו. דנינו העיד, כי במועד הרלוונטי התובע היה עובד כללי וכי תפקידו היה לעזור בפריקת סחורה וסידור החנות והמחסן. הוא אישר, כי מדובר היה גם ברמפה עצמה וכי התובע היה עושה זאת מידי יום והכיר את העבודה (עמ' 26 ש' 28-32, עמ' 27 ש' 1-5). דנינו נשאל מי אחראי על הסדר ברמפה והשיב, כי המחסנאי, העוזר שלו ועובדים כללים. הוא אישר, כי מדובר בין היתר בתובע (עמ' 27 ש' 21-24). עדות זו מקובלת עליי. התובע צריך היה לפרוק את הסחורה כך שיהיה לו מעבר בטוח. ככל שהסחורה אשר התובע פרק חסמה את דרכו, טענה אשר כאמור לא הוכחה, הרי שהיה עליו להזיזה כך שיהיה נתיב מעבר פתוח. כמפורט לעיל, עדות התובע לא הותירה עליי רושם אמין והתגלו בה סתירות ואי התאמות. יש בכך כדי להשליך על אמינות גרסתו אף באשר לשאלה האם לא היה בידו לצעוד בבטחה למחסן. טענתו, לפיה קפץ מהרמפה מאחר וזו הייתה הדרך היחידה בה יכול היה ללכת ויתר הדרכים היו חסומות לא הותירה עליי רושם אמין. לא עלה בידי התובע להוכיח טענה זו. כאמור, מעדות דנינו עולה, כי לא הייתה אמורה להיות בעיה ללכת ישירות מהרמפה למחסן. עדות דנינו הותירה עליי רושם אמין. עסקינן בעד אשר אינו בעל עניין אישי בתוצאות התובענה. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענת התובע לפיה הדרך הייתה חסומה בסחורה אשר הוא פרק הרי שהיה עליו לפנות את הדרך, כאמור לעיל. סבורני, כי עובד סביר היה פועל בכדי לפנות את הסחורה אשר פרק, כך שניתן יהיה לעבור למחסן בבטחה, ולא היה בוחר תחת זאת לקפוץ מהרמפה. הלכה פסוקה היא, כי מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדיו. על מעבידתו של התובע הייתה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובע, לשמור במהלך העבודה על ביטחונו ושלמות גופו. במסגרת חובה זו, היה עליה, בין היתר, לדאוג להנחיל לעובדיה שיטת עבודה בטוחה וכן, היה עליה לנקוט צעדים סבירים במטרה למנוע סיכונים מיותרים מהתובע אשר היה ביכולתה לצפות מראש בהתאם לאופי העבודה וטיבה. על מעביד, למנוע מראש סכנות העלולות לגרום נזק לעובדיו ולהתריע מפני סכנות אלו. עם זאת, לא מוטל על מעביד לצפות התנהגות בלתי סבירה ובלתי אחראית של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הטמונות בה. התובע לא הוכיח, כי לא היה לו נתיב בטוח לעבור בו לכיוון המחסן ולא הוכיח שא. אמדן התרשלה ולא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה ולא הדריכה אותו כיצד להימנע מהסכנה הכרוכה בעבודתו. אף אם הייתה מתקבלת גרסת התובע לפיה כל הדרכים היו חסומות, דבר שכאמור כלל לא הוכח, הרי שבמסגרת עבודתו היה עליו להזיז את הסחורה אשר פרק ולסדר אותה כך שיהיה מקום מעבר בטוח על גבי רמפת הבטון. כאמור, במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי במהלך ירידתו מהרמפה הוא נפל. במהלך עדותו העיד, כי הוא קפץ מהרמפה. גרסת התובע לפיה קפץ מהרמפה, בשונה מטענתו לפיה נפל ממנה, מלמדת, כי התובע פעל בצורה מסוכנת ובלתי סבירה. סבורני, כי א. אמדן לא אמורה הייתה לצפות התנהגות כאמור ולא מוטל היה עליה להזהיר את התובע מפני ההשלכות של התנהגות זו. לגרסתו של התובע, הוא קפץ מהרמפה מאחר ויתר הדרכים היו חסומות. מצאתי, כי ככל שהתובע בחר לעשות כן, במקום לפנות את המשטחים שפרק כך שיהיה בידו לעבור למחסן בבטחה, הרי שהוא יצר בעצמו את הסכנה ונפגע בשל התנהגותו האמורה. מצאתי, כי התובע פעל בדרך מסוכנת ולא זהירה ולא פעל כפי שפועל סביר היה פועל בנסיבות העניין. התאונה ארעה בשל פעולה רצונית ובלתי אחראית של התובע אשר נהג בניגוד לכל דרך התנהגות של אדם סביר וזהיר תוך אי הפעלת שיקול דעת סביר. הנה כי כן, התובע נפגע בשל התנהגותו הבלתי סבירה. כאמור, לא מוטל על מעביד לצפות התנהגות בלתי סבירה ובלתי אחראית של עובדיו ולהזהירו מהסכנות הכרוכות בה. במסגרת ת"א 70/94 (מחוזי ירושלים) מוחמד אבו סבית נ. אברהם שוויקה ובנו בע"מ (דינים מחוזי כ"ו (2), 536) קבע כבוד השופט זיילר, כי "יש ובמסגרת הניסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה. כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להיזהר לבל ידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם ידרדר וייפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימאלית ומפעיל מינימום של תבונה וניסיון חיים בדברים טריוויאליים". עמדה זו יפה ונכונה לענייננו. אדם סביר אמור היה לצפות את הסכנה הכרוכה בקפיצה מהרמפה בה עסקינן. סבורני, כי התובע אמור היה לדעת, כי טמונה סכנה בהתנהגותו הרשלנית וכי הוא עלול להיפגע בעקבותיה. מצאתי, כי לא היה מוטל על א. אמדן להתריע בפני התובע באשר לסכנות הכרוכות בהתנהגותו. התובע אמור היה לדעת, כי עסקינן בהתנהגות מסוכנת. אציין עוד, כי התובע נשאל האם עבד באותו מקום יום יום והשיב, כי 12 שעות כל יום. אישר, כי הוא מכיר את רמפת ההעמסה וכי ניהל את כל האזור (עמ' 19 ש' 20-23, 26-27). הנה כי כן, התובע היה עובד מנוסה אשר הכיר את המקום בו עבד במועד הרלוונטי. יש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי היה עליו להיות מודע לסכנות הכרוכות בהתנהגותו המסוכנת, הבלתי סבירה והלא הגיוניות. א. אמדן לא אמורה הייתה לצפות שהתובע יקפוץ מהרמפה במקום ללכת בדרך הבטוחה, אף אם עליו לפלס לעצמו דרך כאמור ככל שהוא חסם אותה עת פרק את הסחורה, דבר שכאמור כלל לא הוכח. אין לקבל טענותיהם של תובעים המבקשים להתנער כליל מאחריותם לקרות הנזק כתוצאה מפעולות לא אחראיות שהם בחרו לבצע ללא כל קשר לדרישות מעבידם ואשר מנסים להטיל את מלוא האחריות על מעבידם, תוך שהם מציגים עצמם כמי שזקוקים להדרכה מכוונת מצידו של המעסיק בכל דקה ובכל משימה. התובע הפעיל שיקול דעת מוטעה עת החליט לקצר את הדרך ובמקום להמשיך ישר למחסן, בחר לקפוץ קפיצה לא מוצלחת מהרמפה לרצפה. הנה כי כן, לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו לפיה לא היה בידו לרדת מהרמפה אלא רק בקפיצה ממנה. התובע לא הוכיח טענתו לפיה המדרגות היו חסומות באותה עת ולא הוכיח טענתו לפיה לא היה בידו ללכת ישירות מהרמפה למחסן. כאמור, אף אם היו מתקבלות טענותיו האמורות, הרי שהיה בידי התובע בנקל לפנות את המשטחים אותם הוא עצמו פרק ואשר לטענתו חסמו את הגישה למחסן, על מנת לאפשר לו מעבר. קפיצתו של התובע מהרמפה הייתה מעשה בלתי סביר ובלתי הגיוני אשר לא מוטל היה על א. אמדן לצפות ולהזהיר מהסכנות הכרוכות בו. התובע לא הוכיח, כי א. אמדן התרשלה וכי בשל התרשלותה נגרמו נזקיו. על כן מצאתי, כי א. אמדן אינה נושאת באחריות להתרחשות התאונה. מצאתי, כי התנהלותו הבלתי סבירה של התובע מנתקת כל קשר סיבתי למעשי הנתבעת. בנסיבות האמורות התובענה נדחית. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד לנתבעות 3-4 בסך 5,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. סחורהמשאיתתאונת משאית