שעות נוספות לשומר

המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא בשאלת גמול השעות הנוספות.

לכתב התביעה צירף התובע דו"ח ממוחשב בדבר שעות עבודה. החישובים שערך התובע בכתב התביעה התיימרו להסתמך על דו"ח ממוחשב זה. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את הפירוט בדו"ח שהתובע נסמך עליו.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שעות נוספות לשומר:

ההליכים

1. התובענה הוגשה במקורה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, ומשם הועברה לבית דין זה (בנצרת), לאחר קבלת טענת הנתבעת בדבר העדר סמכות מקומית לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

2. בכתב התביעה, עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו זכויות שונות שלטענתו הגיעו לו עקב העסקתו אצל הנתבעת כשומר.

הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותו של התובע לקבל ממנה דבר מה ואף טענה כי אם ייפסק דבר מה לזכותו, היא זכאית לקיזוז של תמורת הודעה מוקדמת שהתובע לא נתן לה בטרם התפטרותו.

3. במהלך ההתדיינות בתובענה הגיעו הצדדים להסכמה על גובה הסכום שהתובע זכאי לו ברכיב פדיון חופשה, ובהמשך - ויתר התובע על רכיבי תביעה אחרים (דמי חגים, פדיון דמי הבראה ופיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני). שאר המחלוקות נותרו בעינן, והן מתייחסות לגמול שעות נוספות, להחזר הוצאות נסיעה ולהחזרת ניכויים שנוכו משכר התובע.

4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא בשאלת גמול השעות הנוספות.

לכתב התביעה צירף התובע דו"ח ממוחשב בדבר שעות עבודה. החישובים שערך התובע בכתב התביעה התיימרו להסתמך על דו"ח ממוחשב זה. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את הפירוט בדו"ח שהתובע נסמך עליו. הפלוגתא בענין זה לא לבונה לגופה בעת הדיון המוקדם (שנערך בפני מי שהיתה רשמת בית דין זה, הרשמת סלווא שאמי).

לתצהירו, צירף התובע דו"חות ממוחשבים על שעות עבודה, שונים מאלה שצורפו לכתב התביעה.

בישיבה הראשונה שנקבעה להוכחות, ביקש ב"כ התובע להגיש דו"חות אחרים בענין שעות העבודה הנטענות של התובע. לטענתו, הדו"חות המקוריים שצורפו לתצהיר, צורפו בטעות. הדו"חות שב"כ התובע ביקש להגיש בישיבה זו, היו דו"חות ידניים, שלטענתו - מולאו "בזמן אמת", ומשקפים את שעות העבודה האמיתיות.

התנגדות ב"כ הנתבעת להגשת הדו"חות הידניים, נדחתה על ידי המותב שהתכנס לדון בישיבה האמורה. נקבע כי נוכח העובדה שנטל ההוכחה בענין שעות העבודה מוטל על התובע (תקופות העבודה היו בטרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958), אין מקום למנוע מהתובע אפשרות להוכיח את תביעתו, רק בשל הטעות שארעה. עם זאת, נקבע שהנתבעת זכאית להתגונן מפני התביעה על בסיס הדו"חות שהתובע אכן נסמך עליהם. על כן, נקבע כי ישיבת ההוכחות לא תתקיים באותו יום, נקבע כי על ב"כ התובע להעביר לב"כ הנתבעת העתק של הדו"חות שהגשתם הותרה, וכי הנתבעת תהיה זכאית להגיש תצהיר נוסף או משלים מטעמה.

הנתבעת לא הגישה תצהיר נוסף מטעמה.

5. חשוב להבהיר כי התובענה בענין גמול שעות נוספות התייחס לגמול שעות נוספות בלבד. היא לא התייחסה לשכר עבודה בשעות רגילות. גם בעת הדיון המוקדם כשנוסחה הפלוגתא בענין זה (בלא שהיה ליבון שלה, כאמור לעיל) - היא נוסחה בקשר לגמול שעות נוספות בלבד ולא בקשר לשכר עבודה בשעות רגילות.

עם זאת, לתצהירו, צירף התובע נספח (נספח ג') שבו טבלה עם פירוט מה שהתובע טען כי הוא זכאי לו בגין שכר עבודה ושכר שעות נוספות (נעיר כי משום מה הותיר התובע כראיה מטעמו את הטבלה שבנספח ג' האמור, גם לאחר שהחליף את נספח ב' לתצהירו שהטבלה היתה אמורה להתבסס עליו. אכן - התובע לא ידע, בעת חקירתו הנגדית להסביר את הנתונים שבטבלה, שנראה כאילו הם אינם מבוססים על נתון ממשי כלשהו). מכל מקום, בנספח זה לתצהירו - התייחס התובע גם לשכר בעבור שעות עבודה רגילות.

באת כחה של הנתבע הבהירה כי היא מתנגדת לשינוי החזית. ב"כ התובע לא ביקש את תיקונו של כתב התביעה, ולפיכך הבהרנו כי אין בכוונתנו לפסוק לתובע דבר מה שהוא לא עתר לו; על כן - לא נתייחס בפסק דין זה לשאלת זכאותו של התובע להפרשי שכר עבודה בעבור שעות עבודה רגילות, אלא רק לשאלת זכאותו לגמול שעות נוספות.

6. מעבר למפורט לעיל, במהלך ההתדיינות התברר כי התגלעה מחלוקת בין באי כחם של הצדדים, מחלוקת שאינה נוגעת דווקא לצדדים עצמם. לצערנו - המחלוקת שבין באי כחם של הצדדים ומה שנראה כיחסים עכורים ביניהם, העיבה על ההתדיינות והפריעה לה. המחלוקת באה לידי ביטוי הן בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפנינו והן בבקשות שונות שהוגשו במקביל ואחרי הגשת הסיכומים בכתב.

אלה העובדות

7. הנתבעת מספקת שירותי שמירה ללקוחותיה. בין השאר, סיפקה הנתבעת שירותי שמירה למפעל פי.סי.בי. בנגדל העמק.

8. ביום 6/6/04 חתמה הנתבעת על הסכם קיבוצי מיוחד עם מועצת פועלי עפולה (להסכם זה, אשר נרשם אצל רשם ההסכמים הקיבוציים במספר 285/04, ייקרא להלן: "ההסכם הקיבוצי").

בין הוראות ההסכם הקיבוצי, מצויות אלה:

בסעיף 3א' להסכם הקיבוצי, נאמר:
"תחומו של יום עבודה בשמירה ותחומו של שבוע העבודה בשמירה הוא כקבוע בחוק ובתקנות שעות עבודה בשמירה, תשי"א-1951.".

בסעיף 6 להסכם הקיבוצי, נאמר:
"המעסיק ישתתף בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה כמקובל בצו ההרחבה החל על כלל העובדים בישראל, בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה.".

בסעיף 7א' להסכם הקיבוצי נאמר:
"המעסיק ינכה מידי חודש בחודשו משכר העובד דמי חבר (מס ארגון) כמקובל בהסכם בין לשכת התאום וההסתדרות 0.9%.".

ובסעיף 15 להסכם הקיבוצי, נאמר:
"החברה תספק לעובדים המוצבים על ידה לעבודה בשמירה ו/או בניקיון בגדי עבודה ואביזרי בטיחות כנדרש לצרכיי העבודה, החברה רשאית לגבות דמי פיקדון בסך של 250 ש"ח, אשר יוחזרו באם הביגוד יוחזר.".

סעיף 17 להסכם הקיבוצי מחייב את הנתבעת לתת לכל עובד "שי לחג" לפחות אחת לשנה.

ההסכם הקיבוצי אינו כולל סעיף המתיר ניכוי משכר העבודה לצרכי ביטוח או לצרכי ועד העובדים. למעשה, ההסכם הקיבוצי אינו מתייחס כלל לשאלת קיומו של ועד עובדים אצל הנתבעת.

9. התובע, תושב נצרת עלית, הועסק אצל הנתבעת, כשומר במפעל האמור, בשתי תקופות נפרדות. התקופה הראשונה היתה מיום 6/11/05 עד יום 14/9/06. התקופה השניה החלה ביום 10/9/07 והסתיימה ביום 3/2/08. העבודה בכל אחת מהתקופות האמורות הסתיימה בהתפטרותו של התובע.

10. התובע הגיע מביתו לעבודה ובחזרה ממנה - במכוניתו הפרטית. עלות הנסיעה בתחבורה הציבורית בין מגדל העמק לבין מקום המפעל הגיעה בתקופות עבודתו של התובע לסך של 12.50 ₪ לכל כיוון (מדובר בשני קווי אוטובוס בכל כיוון. אחד בין נצרת עלית לבין מגדל העמק, שעלות הנסיעה בו היתה 10 ₪ ואחד בתוך מגדל העמק - שעלות הנסיעה בו היתה 2.50 ₪).

הנתבעת שילמה לתובע החזר הוצאות נסיעה על פי המפורט בתלושי המשכורת. (לסכומים המדוייקים נתייחס להלן).

11. כאמור לעיל, המחלוקת העיקרית היא בשאלת עבודתו של התובע בשעות נוספות.

התובע גרס כי הוא עבד שעות נוספות רבות, על פי המפורט בנספח לתצהירו (שהוחלף, כאמור לעיל). המצהיר מטעם הנתבעת, מר לאוניד שפירא, גרס כי משמרתו של התובע ארכה לכל היותר 7 שעות, כך שכביכול, התובע לא הועסק בשעות נוספות כלל.

את גרסתו של מר שפירא בענין זה - אנו דוחים, שכן הטענה שהתובע לא עבד בשעות נוספות כלל, אינה מתיישבת לא רק עם הדו"חות הידניים (שמצויים בפנינו כראיה מטעם התובע), אלא אף אם הדו"חות הממוחשבים - שמצויים בפנינו כראיה מטעם הנתבעת (ואשר באת כחה של הנתבעת עמדה בתוקף על השארתם כראיה בתיק, למרות שב"כ התובע משום מה התנגד לכך).

אין חולק על כך שהדו"חות הממוחשבים הם דו"חות שהופקו ממחשבי הנתבעת. משהנתבעת עצמה הוציאה דו"חות הכוללות עבודה בשעות נוספות שהתובע עבד בהן, אין אנו יכולים שלא לפקפק בהצהרתו של מר שפירא על כך שמשמרת עבודה של התובע נמשכה לכל היותר 7 שעות.

12. למעשה, עלינו להכריע כעת בשאלה אם להעדיף את הדו"חות הידניים על פני אלה הממוחשבים.

אילו הדו"חות הממוחשבים היו פרי תוכנה שאוספת נתונים משעון נוכחות, נראה לנו כי היה נכון להעדיף אותם. אולם, מעדותו של מר שפירא התברר כי הדו"חות הממוחשבים אינם כאלה, אלא הם כוללים נתונים שהוקלדו למחשב הנתבעת, כביכול על בסיס הדו"חות הידיניים שמולאו על ידי השומרים והועברו למחלקת השכר של הנתבעת על ידי מר שפירא.

הדו"חות הידניים היו אמורים להיות ממולאים על ידי השומרים באתר, שבהם כל שומר רושם את שעות העבודה שלו (כך - גם לפי עדותו של מר שפירא).

מדובר באתר שהשמירה בו היא רצופה, 24 שעות ביממה. בנסיבות אלה, כאשר כל שומר אחראי לרישום שעות השמירה שלו, ברור שיש מעין "פיקוח" של השומרים האחרים על הרישום של כל אחד מהשומרים, שכן אם שומר ירשום לעצמו שעות עבודה רבות יותר מאשר שעות העבודה שהיו לו בפועל, הדבר יהיה בהכרח על חשבון שעות העבודה של השומרים האחרים.

הן בשל אופי רישום השעות בדו"חות הידניים (אשר לפיו יש, כאמור, מעין "פיקוח" של העובדים האחרים על הרישום של כל אחד מהעובדים), הן בשל העובדה שהבסיס לדו"חות הממוחשבים היה אמור להיות בדו"חות הידניים והן בשל העובדה שהצהרתו של מר שפירט בתצהירו אינה יכולה להתיישב עם הדו"חות הממוחשבים של הנתבעת עצמה, אנו סבורים שנכון להעדיף את הדו"חות הידניים ולקבוע כי התובע עבד שעות כאמור בדו"חות הידניים שצורפו לתצהירו.

את חישובינו בדבר זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות, נעשה על פי הדו"חות הידניים (את הפרטים לגבי מספר השעות העולה מהם - נביא בהמשך).

13. התובע גרס כי הנתבעת קיזזה ממנו סך של 450 ₪ בגין "פקדון ביגוד" וכי הסכום לא הוחזר לו אף שהתובע השיב את בגדי העבודה שקיבל. הנתבעת לא חלקה על הקיזוז הנטען ועל אי-ההחזר שלו, אלא שטענה כי התובע לא החזיר את הבגדים שקיבל.

בחינת תלושי המשכורת מעלה - לדעתנו - כי שני הצדדים טעו בענין זה.

בחודש הראשון לעבודת התובע בתקופת העבודה הראשונה, חודש נובמבר 2005, ניכתה הנתבעת משכרו סך של 300 ₪, בגין "ערבון ביגוד".

בחודש הראשון לעבודת התובע בתקופת העבודה השניה, חודש ספטמבר 2007, ניכתה הנתבעת סכום נוסף של של 300 ₪, בגין "ערבון ביגוד".

אולם, בחודש נובמבר 2007, הנתבעת החזירה לתובע סך של 300 ₪ בשל "ערבון ביגוד". עובדת ההחזר עולה ברורות מתלוש המשכורת לחודש נובמבר 2007 (שם צויין הסכום במינוס במסגרת הניכויים, כך שלמעשה מדובר על תוספת לסכום הנטו).

אנו מניחים שבאותה עת (בנובמבר 2007) הגיעה הנתבעת למסקנה שהתובע החזיר את הבגדים בתום תקופת העבודה הראשונה (או שבאותה עת התובע אכן החזיר אותם), ולפיכך, השיבה הנתבעת את הפקדון שקוזז ממנו בקשר לתקופת העבודה הראשונה, כך שבידי הנתבעת נותר סכום פקדון בסך 300 ₪ כ"ערבון ביגוד".

התובע גרס כי בתום תקופת העבודה השניה, הוא החזיר את הבגדים למר שפירא עצמו. מר שפירא הצהיר כי לא קיבל בגדים מהתובע. אנו סבורים שכשהמחלוקת היא בקשר להחזרת הבגדים בסוף תקופת העבודה, הנטל להוכיח זאת מוטל על התובע. משאין אנו יודעים מי דובר אמת במחלוקת זו, אנו רואים את התובע כמי שלא עלה בידיו להוכיח כי אכן החזיר את הבגדים.

14. מדי חודש, ניכתה הנתבעת משכרו של התובע סכום של 10 ₪ בגין "ועד" וסכום של 13.60 ₪ בגין "סל ביטוחים". ניכויים אלה בסכומים האמורים נעשו גם כשהתובע עבד רק חלק מחודש (ואפילו - בפברואר 2008 כשהתובע עבד 3 ימים בלבד).

התובע לא מסר הסכמה כלשהי בכתב לניכויים אלה. התובע גם לא הביע הסכמה בעל פה לניכויים האמורים.

לפי הצהרתו של מר שפירא, בתצהירו, התשלום בעבור הביטוח נעשה לביטוח שהיה אמור להגן על התובע מפני תאונה (מר שפירא לא הסביר בתצהירו כיצד ביטוח עשוי להגן מפני תאונה), ומביטוח חיים שנועד להבטיח לבני משפחת התובע פיצוי במקרה מות התובע. הנתבעת לא הציגה כל ראיה אחרת לקיומם של ביטוחים אלה, מלבד הצהרותיו הכלליות של מר שפירא, ואנו מפקפקים מאד בשאלת קיומם של אותם ביטוחים.

בנוסף, עולה מתצהירו של מר שפירא כי הניכוי לועד העובדים הוא לשם השתתפות העובדים בשי לחג. על פי הצהרתו של מר שפירא, יש החלטה של ועד העובדים שלפיה "תירכש לעובדים מתנת חג בסכומים העולים פי 2 ו-3 מכל ההשתתפות של העובדים". גם בענין זה לא הביאה הנתבעת ראיה נוספת להצהרתו הבלתי-ברורה של מר שפירא. לא על עצם קיומו של ועד
עובדים אצל הנתבעת, ולא על ההחלטה הנטענת. בנוסף, לא ברור מי זה שאמור לרכוש את
המתנה לעובדים על פי אותה החלטת ועד נטענת. אם מדובר בנתבעת, לא ברור מדוע החלטת ועד העובדים מחייבת אותה. כמו כן, לא ניתן לדעת מהצהרתו של מר שפירא אם סכום המתנה לעובדים הוא פי שניים או שמא פי שלושה מההשתתפות של העובדים. כשאנו מצרפים לכך את העובדה שעל פי ההסכם הקיבוצי חובת קניית שי לחג מוטלת על הנתבעת בלבד, אנו דוחים את גרסתו זו של מר שפירא.


15. על האמור בסעיף 14 לעיל נוסיף כי הניכויים האמורים היו בנוסף לניכוי של רכיב בשם "דמי חבר" אשר סכומו היה פונקציה של שכר הברוטו ששולם (כאחוז אחד מהשכר הכולל בלא החזרי הוצאות הנסיעה). לניכוי נוסף זה, שכפי הנראה התיימר להיות על פי הוראת סעיף 7א' להסכם הקיבוצי (אף שהיה בסכום העולה על מה שנקבע בהסכם הקיבוצי), אין אנו מתייחסים כאן, מאחר שהתביעה אינה מתייחסת לניכוי זה של "דמי חבר".

16. בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם בסיום כל אחת מתקופות העבודה נתן התובע הודעה מוקדמת. אין חולק שהתובע לא נתן הודעה בכתב.

נעיר כי בתצהירו, התובע לא טען כלל כי הוא נתן הודעה מוקדמת, אף שהמחלוקת בין הצדדים בענין זה עלתה כבר מכתב ההגנה והוזכרה בדיון המוקדם. למרות זאת, ב"כ הנתבעת איפשרה לתובע להעיד בענין זה, מששאלה את התובע על כך בחקירתו הנגדית. התובע ניצל הת ההזדמנות והעיד כי נתן הודעה מוקדמת בת שבועיים, בעל פה, לפני כל אחת מההתפטרויות. לטענתו, בפעם הראשונה הדבר היה לאדם בשם "רמי", ובפעם השניה, למר שפירא.

לדעתנו, נכון לקבל את גרסת התובע בענין זה, וזאת - בשל המפורט להלן:

א. גרסתו של מר שפירא על כך שהתובע לא נתן הודעה מוקדמת, ככל שהיא מתייחסת לתקופה הראשונה, אינה יכולה להיות מבוססת על ידיעה אישית (שכן מר שפירא טרם הועסק אצל הנתבעת באותה עת), ומר שפירא לא מסר כי הוא בירר כלל את שאלת מתן ההודעה המוקדמת על ידי התובע בטרם התפטרותו.

ב. גם בענין התקופה השניה, שאז מר שפירא כבר עבד אצל הנתבעת (אם כי היה חדש בעבודתו), נראה לנו מעדותו של מר שפירא, כי הוא ביסס את גרסתו על כך שהתובע לא פעל על פי הנהלים שבחברה, אשר קובעים שיש צורך במכתב בדבר סיום עבודה הכולל ציון של התאריך המיועד לסיום העבודה.

כפי שהעיד מר שפירא:
"אם הוא לא רשם, אז זה לא לפי מה שצריך להיות.".

מכאן, אנו מבינים כי גרסתו של מר שפירא בדבר אי-מתן הודעה מוקדמת, מיוחסת לכך שהתובעלא נתן הודעה מוקדמת בכתב, כנדרש, ולאו דווקא לאי-מתן הודעה מוקדמת כלל.

ג. אילו גרסתו של מר שפירא בדבר "היעלמות", כביכול של התובע בלא כל הודעה מוקדמת, היתה נכונה, היה ניתן לצפות שהנתבעת היתה יכולה להראות פעולות שהיא עשתה לשם איתור שומר מחליף כשהתברר לה שהתובע לא הגיע למשמרת שיועדה לו. הנתבעת לא טענה כלל כי היה עליה לאתר שומר מחליף או כי נגרמה איזו תקלה שהיא בשל כך שהתובע, כביכול, לפתע לא התייצב לעבודה.

ד. אילו הנתבעת היתה סבורה שהתובע נהג שלא כדין בכך שהתפטר בלא שנתן הודעה מוקדמת, ניתן היה לצפות שהנתבעת תקזז תמורת הודעה מוקדמת משכרו האחרון של התובע בכל אחת משתי תקופות עבודתו. הנתבעת לא עשתה כך.

אשר על כן, אנו קובעים כי התובע נתן הודעה מוקדמת, בעל פה, כשבועיים בטרם כל אחת מהתפטרויותיו.

17. תעריף שכרו של התובע בכל אחד מחודשי עבודתו, היה לפי שכר המינימום לשעה.

18. כאמור לעיל, אין חולק שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך 1,909 ₪.

19. עד כאן, פירטנו את העובדות שאותן אנו קובעים, וזאת - בלא הנתונים המדוייקים בענין שעות העבודה הנוספות ובענין תשלומי החזר הוצאות הנסיעה, שאליהם נתייחס עוד להלן. מכאן ואילך, נפנה לבחון את רכיבי התביעה שנותר לדון בהן, על פי העובדות שקבענו ועל פי הנתונים שנפרט.

גמול שעות נוספות

20. כאמור לעיל, קבענו כי נכון להתבסס על הדו"חות הידניים. מדו"חות אלה עולה כי התובע עבד בשעות נוספות כפי שנפרט להלן, אלא שבטרם ההתייחסות למספר השעות הנוספות, נתייחס לשאלה מה אמור להיחשב כ"שעה נוספת".

21. כפי שציטטנו לעיל, סעיף 3א' להסכם הקיבוצי קבע את משך יום העבודה על פי תקנות שעות עבודה בשמירה, התשי"א-1951. תקנות אלה, שהיו עדיין בתוקף בחלק מתקופות העבודה של התובע קבעו כי תחומו של יום עבודה בשמירה הוא 10 שעות, וןזאת - בלא לאבחן בין עבודת יום לבין עבודת לילה. התקנות האמורות בוטלו החל מיום 1/7/06 (ראו ק"ת התשס"ו עמ' 709).

לפיכך, דעתנו היא שבגין התקופה שעד חודש יוני 2006, נכון לראות את משך יום העבודה ככזה שעליו חלו תקנות שעות העבודה בשמיה (מכח ההסכם הקיבוצי), ולפיכך - יום העבודה בתקופה שעד יוני 2006, היה בן 10 שעות. מכאן, שזכאות התובע לגמול שעות נוספות בגין תקופת העבודה שמנובמבר 2005 ועד יוני 2006, היא רק במקרה של משמרות שנמשכו מעל 10 שעות, ובמידה שנמשכו כך.

לעומת זאת, בתקופה שמחודש יולי 2006 ועד 2006 וכן בכל תקופת העבודה השניה, כשהתקנות כבר לא היו בתוקף, חלו על התובע הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אשר קובעות כי משכו של יום עבודה הוא בן 8 שעות, וכי אם מדובר בשעות עבודה בלילה (אלה שלפחות שעתיים מהן הן בין השעות 22:00 עד 6:00 - הרי שמשכו של יום עבודה הוא בן 7 שעות בלבד. כך גם לגבי עבודה בימי שישי ובערבי חגים.

לפיכך, זכאות התובע לגמול שעות נוספות בתקופה שמחודש יולי 2006 ואילך, היא החל משעת העבודה התשיעית או משעת העבודה השמינית במקרה של עבודת לילה או של עבודה בימי שישי וערבי חגים).

22. על כל אחת משתי שעות העבודה הנוספות הראשונות בכל יום עבודה, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בשיעור 25% מעבר לשכר הרגיל, ועל כל שעה נוספת מעבר לשעתיים הנוספות הראשונות, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בשיעור 50% מהשכר הרגיל. נעיר כי מאחר שממילא אין אנו מביאים בחשבון את שכר השעות הרגילות, אלא רק את גמול השעות הנוספות, הרי שאין חילוק בענין זה בין ימי חול לבין מנוחה שבועית וחגים, באשר גם גמול השעות הנוספות שעובד מועסק בהן בימי המנוחה השבועית והחגים מחושב על פי ערך ה-100% של תעריף השעה (כך למשל אף שעובד זכאי לתעריף של 150% בעבור שעות העבודה הרגילות בימי המנוחה השבועית, הרי שבעד השעה הנוספת הראשונה הוא זכאי לתעריף של 175% מהתעריף הרגיל ולא לתעריף של 187.5%, שכן התוספת היא רק בשיעור 25% מה-100% ולא מה-150%).

בנוסף, מאחר שכתב התביעה אינו מייחס לנתבעת את אי-תשלום חלק ה-100% בשעות העבודה (ואכן - תלושי המשכורת מלמדים לכאורה ששעות העבודה נספרו ושולם בעבורן התעריף הרגיל), הרי שבגמול השעות הנוספות אנו מביאים בחשבון רק את התוספת שמעבר לתעריף הרגיל של השעה, כלומר - 25% בגין כל אחת משתי השעות הנוספות הראשונות באותו יום, ו-50% בגין כל שעה נוספת מעבר לכך.

23. בטבלה שלהלן נפרט את מספר השעות הנוספות שהתובע עבד בהן בכל אחד מהחודשים, על פי העקרונות שקבענו לעיל. נחלק אותן לשעות נוספות שעליהן מגיע גמול שעות נוספות בן 25% ולשעות נוספות שעליהן מגיע גמול שעות נוספות בן 50% (מעבר ל-100% שאליו, כמוסבר לעיל, אין אנו מתייחסים). הסכומים המפורטים בטור (5) בטבלה שלהלן מעוגלים עד האגורה הקרובה.

(1)חודש (2)מספר השעות הנוספות באותו חודש בתעריף של 125% (3)מספר השעות הנוספות באותו חודש בתעריף של 150% (4)תעריף לשעה (שכר מינימום) ב-₪ (5)יתרה לתשלום ב-₪ (6)מועד לשערוך                               
11/05      -      -      17.93      -      -      
12/05      4      4      17.93      53.79      1/1/06      
1/06      4      4      17.93      53.79      1/2/06      
2/06      8      8.5      17.93      112.06      1/3/06      
3/06      8      9      17.93      116.55      1/4/06      
4/06      12.5      12.5      18.58      174.19      1/5/06      
5/06      8.5      8      18.58      113.80      1/6/06      
6/06      8      8      19.28      115.68      1/7/06      
7/06      24.5      31      19.28      416.93      1/8/06      
8/06      27      36      19.28      477.18      1/9/06      
9/06      12      21      19.28      260.28      1/10/06      
9/07      15      29.5      19.95      369.01      1/10/07      
10/07      18.5      36.5      19.95      456.36      1/11/07      
11/07      15      26      19.95      334.16      1/12/07      
12/07      17.5      31      19.95      396.51      1/1/08      
1/08      19      31.5      19.95      408.98      1/2/08      
2/08      2.5      5      19.95      62.34      1/3/08      


פיצוי הלנת שכר

24. אנו סבורים שאין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי הלנה בעד גמול השעות הנוספות שעליה לשלם לו, וזאת בשל כל הטעמים הבאים:

א. הזכות לפיצוי הלנה בעד חלק מהחודשים, התיישנה (בהתיישנות מהותית) בטרם הגשת התביעה. (כתב התביעה הוגש לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ביום 24/9/08, כך שבטרם הגשתו, התיישנה כבר הזכות לפיצוי הלנה בעד כל תקופת העבודה הראשונה. התובע עתר לשלם לו פיצוי הלנה בעד כל גמול השעות הנוספות שהוא תבע, בלא להפריד בין התקופות.

ב. החישובים שערך התובע בקשר לגמול השעות הנוספות שהגיע לו, היו בלתי מובנים, לא רק לנו ולנתבעת, אלא גם לתובע עצמו. הם לא התיישבו עם הנספח שהתובע נסמך עליו בסופו של דבר.

ג. לתובע לא היתה גרסה אחידה בענין שעות העבודה שלו, כעולה מכך שהוא החליף את הדו"חות שעליהם הוא נסמך. אם נביא בחשבון את מועד החלפת הדו"חות כמועד שבו - למעשה - הוא הביא לראשונה את עמדתו בענין גמול השעות הנוספות המגיע לו, הרי שבמועד זה ברור שכבר התיישנה הזכות לפיצוי הלנה גם בעד התקופה השניה.

על כן - אנו דוחים את התביעה לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה כלשהו.

החזר הוצאות נסיעה

25. כאמור לעיל, עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממקום מגוריו של התובע (שהיה ברח' יודפת בנצרת עלית ולא בישוב יודפת, כפי שנטען בסיכומי ב"כ הנתבעת), אל מקום העבודה ובחזרה, היתה בסך של 25 ₪. התובע עתר לחייב את הנתבעת בהפרש שבין מה ששולם לו לבין שיעור של 21.14 ₪ לכל יום עבודה, שהוא הסכום המרבי שמעביד אמור לשלם ליום, על פי צו ההרחבה הכללי בענין זה (שההסכם הקיבוצי מחיל אותו על יחסי העבודה בין הצדדים), כפי שעמד השיעור האמור בחלק מתקופות עבודתו של התובע.

26. מאחר שהנתבעת לא הוכיחה כי היתה דרך מוזלת יותר לתשלום הנסיעה בתחבורה ציבורית, אין אנו רואים סיבה שלא לקבל רכיב זה של התביעה, באופן של חיוב הנתבעת לשלם לתובע הפרש בין מה ששולם לו כהחזר הוצאות נסיעה מדי חודש, לבין הסכום המתקבל ממכפלת מספר ימי העבודה באותו חודש - ב-21.14 ₪.

27. בטבלה שלהלן נביא את מספר ימי העבודה של התובע בכל אחד מחודשי עבודתו, על פי העולה מהדו"חות הידניים, ואת הסכום ששולם לו כהחזר הוצאות נסיעה, על פי העולה מתלושי המשכורת, ובהתאם לכך - את ההפרש שמגיע לתובע. עם זאת, התובע עתר לתשלום הסכום רק לפי 26 ימי עבודה בחודש. לפיכך, נביא גם אנו בחשבון לא יותר מ-26 ימי עבודה בחודש, אף לגבי חודשים שבהם התובע עבד למעלה מ-26 ימים. ;

(1)חודש (2)מספר ימי העבודה עד למגבלה של 26 (3)דמי הנסיעות שהגיעו לתובע ב-₪ (מכפלת מספר הימים ב-21.14) (4)דמי הנסיעות ששולמו לתובע ב-₪ (5)יתרה לתשלום ב-₪ (6)מועד לשערוך                               
11/05      13      274.82      100      174.82      1/12/05      
12/05      19      401.66      180      221.66      1/1/06      
1/06      13      274.82      117      157.82      1/2/06      
2/06      23      486.22      207      279.22      1/3/06      
3/06      26      549.64      175.50      374.14      1/4/06      
4/06      22      465.08      143      322.08      1/5/06      
5/06      24      507.36      149.50      357.86      1/6/06      
6/06      17      359.38      149.50      209.88      1/7/06      
7/06      26      549.64      150      399.64      1/8/06      
8/06      26      549.64      150      399.64      1/9/06      
9/06      11      232.54      88      144.54      1/10/06      
9/07      16      338.24      128      210.24      1/10/07      
10/07      18      380.52      150      230.52      1/11/07      
11/07      17      359.38      150      209.38      1/12/07      
12/07      21      443.94      150      293.94      1/1/08      
1/08      20      422.80      150      272.80      1/2/08      
2/08      3      63.42      24      39.42      1/3/08      





החזר פקדון ביגוד

28. מהאמור בסעיף 13 לעיל, עולה כי הנתבעת ניכתה משכר התובע פעמיים סכום בסך של 300 ₪ בגין "ערבון ביגוד", והחזירה לו אחד מהסכומים האמורים, כך שהיא הותירה בידיה סך של 300 ₪ בשל רכיב זה.

כן עולה מהאמור בסעיף 13 לעיל, שאין אנו רואים את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח כי החזיר את הבגדים שקיבל.

29. לדעתנו, הנתבעת היתה מנועה מלקזז סכום כלשהו משכרו של התובע בשל "ערבון ביגוד" בלא מקור משפטי לעשות זאת. הנתבעת לא הראתה כי התובע הסכים לקיזוז שנעשה. משכך, המקור המשפטי היחיד שהנתבעת יכולה להסתמך עליו, הוא ההסכם הקיבוצי, אך הסכם זה מתיר קיזוז סך של 250 ₪ בלבד, ולא סך של 300 ₪ כפי שקיזזה הנתבעת.

לפיכך, אנו סבורים שנכון לחייב את הנתבעת להשיב לתובע סך של 50 ₪ שהיא קיזזה ממנו מעבר למה שהותר לה על פי ההסכם הקיבוצי, וזאת - כשהוא משוערך מאז המועד הראשון של הקיזוז, כלומר - מיום 1/12/05.


ניכויי רכיבי "ועד" ו-"סל ביטוחים"

30. כפי שצויין על ידינו בסעיפים 14 ו-15 לעיל, הניכויים האמורים בכותרת חלק זה של פסק הדין, אינם מעוגנים בהסכם הקיבוצי. הניכוי שהתיימר להיות על פי ההסכם הקיבוצי היה ניכוי אחר ששמו היה "דמי חבר", ואשר היה קשור לגובה שכרו של התובע (גם ניכוי זה היה בשיעור העולה על 0.9% מהשכר, כפי שהותר על פי ההסכם הקיבוצי).

על כן, מדובר בניכויים שאין להסביר אותם מכח ההסכם הקיבוצי.

לא היתה הסכמה של התובע לניכויים אלה.

31. בנסיבות האמורות לעיל, אנו סבורים שהניכויים המדוברים נעשו בניגוד להוראות סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק הגנת השכר"), ועל הנתבעת להשיב את הסכומים לתובע.

בענין ניכויים אלה, לא מצאנו כל סיבה שמכחה היתה הנתבעת יכולה לסבור שהניכוי הוא כדין. מדובר בהפרה בוטה של הוראות חוק הגנת השכר, בלא כל הצדקה לכך. על כן, אנו סבורים שנכון לחייב את הנתבעת להשיב את הסכומים כשהם נושאים גם פיצוי הלנה, בשיעור המלא לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, בגין כל אחד מהחודשים שלגביו לא התיישנה הזכות לפיצוי הלנה בטרם הגשת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (כלומר - בגין כל תקופת העבודה השניה).


טענת הקיזוז של הנתבעת

32. כאמור לעיל, קבענו כי התובע נתן הודעה מוקדמת בטרם התפטרותו, בשתי הפעמים שבהן הוא התפטר. ההודעה המוקדמת שהתובע נתן היתה בת שבועיים מראש כל פעם. אמנם, לא ניתנה הודעה מוקדמת כראוי בכתב, אך הנתבעת קיבלה את המידע על התפטרותו הצפויה של התובע.

לדעתנו, אף שהתובע לא נהג כשורה, בכך שהוא לא נתן לנתבעת הודעה מוקדמת בכתב לפני התפטרותו, הרי שמשהודיע על כך בעל פה - אין מקום לחייב אותו בתמורת הודעה מוקדמת.

על כן - אנו דוחים את טענת הקיזוז.


לסיכום

33. אנו מקבלים את התביעה באופן חלקי, ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את האמור להלן:

א. גמול שעות נוספות בגין כל אחד מהחודשים המפורטים בטבלה שבסעיף 23 לעיל, בסכום האמור בטור (5) לאותה טבלה, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (6) לאותה טבלה.

ב. החזר הוצאות נסיעה בגין כל אחד מהחודשים המפורטים בטבלה שבסעיף 27 לעיל, בסכום האמור בטור (5) לאותה טבלה, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (6) לאותה טבלה.

ג. החזר פקדון ביגוד בסך 50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/05 ועד התשלום בפועל.

ד. החזר ניכויים שלא כדין בסך של 23.60 ₪ בגין כל אחד מחודשי עבודתו של התובע (לרבות החודשים שבהם העבודה היתה חלקית בלבד).

בגין כל אחד מחודשי העבודה בתקופת העבודה הראשונה (כלומר מנובמבר 2005 ועד ספטמבר 2006), יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מה-1 בחודש שלאחר חודש העבודה ועד התשלום בפועל.

בגין כל אחד מחודשי העבודה בתקופת העבודה השניה (כלומר מספטמבר 2007 ועד פברואר 2008), יישא סכום זה פיצוי הלנה, בשיעור המלא לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר. פיצוי ההלנה בגין כל חודש כאמור, יחושב החל מה-1 בחודש שלאחר חודש העבודה ועד התשלום בפועל.

34. בשל הפער בין הסכום שהתובע עתר לקבל לבין מה שנפסק לו וכן בשל המחלוקת האישית בין באי כחם של הצדדים, אשר העיבה על ההתדיינות בתובענה, אנו סבורים שנכון שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט, אלא להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו, וכך אנו עושים.

35. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מהיום שבו יומצא לו פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכויות שומרים

  2. הגדרת שומר שכר

  3. שעות נוספות לשומר

  4. זכויות שומר במלון

  5. הפסקת עבודה של שומר

  6. תוספת שכר לעובדי שמירה

  7. האם חברת שמירה שומר שכר

  8. חוק השומרים, תשכ"ז-1967

  9. האם מוסך מוסך שומר שכר ?

  10. עבודה בשמירה למשך 9 חודשים

  11. חילופי מעבידים בענף השמירה

  12. אי תשלום זכויות עובדי שמירה

  13. הפרשות מעביד לפנסיה לעובדי שמירה

  14. ההבדל בין שומר שכר לבין שומר חינם

  15. תביעה נגד חברת שמירה בגלל גניבת ציוד

  16. אחריות חברת שמירה על גניבה מאתר בניה

  17. אי תשלום זכויות סוציאליות לעובדי שמירה

  18. זכויות עובדים בחברות שמירה במגזר החרדי

  19. תקנות הסדרת השמירה (בדיקה רפואית), תשכ''ג-1963

  20. חילופי מעבידים בענף השמירה - המשך עבודה באותם תנאים

  21. תקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ''א-1981

  22. צו שירותי שמירה (סוגי שמירה הטעונים רשיון), תשל"ב-1972

  23. תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות), תשל''ב-1972

  24. תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל''ג-1972

  25. צו הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה) (סמכויות שומרים), התשס"ו-2006

  26. צו הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה) (סמכויות שומרים), התשס"ה-2005

  27. תקנות חוקרים פרטיים ושירותי-שמירה (אגרת רשיון) (מס' 2), תשל''ג-1973

  28. צו הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה) (סמכויות שומרים) (מס' 2), התשס"ה-2005

  29. תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי), תשל''ב-1972

  30. תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות), תשל''ב-1972

  31. תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית), תשל''ג-1972

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון