שעות נוספות לעובד בחקלאות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שעות נוספות לעובד בחקלאות: 1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע שבה טען כי הוא עבד אצלו בעבודות חקלאיות החל מיום 1/1/2000, אך הנתבע לא שילם לו את כל הזכויות המגיעות לו בהתאם לחוק ולצו הרחבה החל בענף החקלאות (להלן:"צו ההרחבה"). התובע טען בתביעתו כי הוא זכאי לתשלום של שעות נוספות עבור תקופה של 7 שנים, בהתחשב בתקופת ההתיישנות. כן טען התובע כי הוא עבד בשבתות כל שבועיים ולא קיבל את התשלום המגיע לו בגין כך. כמו כן, בחודש 8/2009, שבו שהה עם משפחתו בחו"ל, עבד התובע 198 שעות נוספות מבלי לקבל תמורה עבורו. התובע טען כי הנתבע הפחית לו את השכר ששולם לו, שהיה בסך 7,500 ₪, החל מחודש 10/2009 ועד לסיום עבודתו ב-1,500 ₪ לחודש. התובע דרש בתביעתו תשלום בגין דמי נסיעות, זכויות בהתאם לצו ההרחבה (דמי כלכלה, שי לחגים, מענק שנתי וקרן ביטוח לתנאים סוציאליים). התובע טען שעקב הפרת זכויותיו הוא פנה בכתב אל הנתבע ודרש את מה שמגיע לו, הנתבע לא הגיב למכתבים אלא הפחית את שכר התובע והשפיל אותו במהלך העבודה על ידי מתן עבודות שאינן מתפקידו ועיסוקו. כתוצאה מכך נאלץ התובע להתפטר, כאשר בשל נסיבות התפטרותו הוא זכאי לפיצויי פיטורים. כמו כן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש והשפלה. התובע העמיד את תביעתו, לצורכי אגרה, על סך של 600,000 ₪. 2. הנתבע טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו להתיישנות של רכיבי התביעה. כן טען הנתבע כי התובע החל את עבודתו בעסק שבבעלותו "מרום בחרמון" ביום 1/1/2000 כאיש אחזקה וכעובד כללי במסעדה ובחדרי אירוח, עד להתפטרותו ביום 11/5/2010. לגרסת הנתבע, במהלך כל תקופת עבודתו מעולם לא הועסק התובע בענף החקלאות למעט מספר ימים ספורים בשנה בהם עסק בבציר ענבים. הנתבע טען שסוכם עם התובע תשלום של שכר חודשי גלובאלי שעלה עד לסך של 7,500 ₪ בשנת 2008, שכר גבוה ששולם כתוצאה מעבודתו של התובע בשבתות ובשעות נוספות במידה שהיה צורך בכך. בשנת 2009 עבד התובע בשכר גלובאלי שנע בין 6,000 ל-6,800 ₪, כאשר בחודש 10/2009 הופחת שכרו של התובע בסיכום עימו לסך של 6,000 ₪ ברוטו, לאור הודעתו באופן חד צדדי על רצונו להפסיק לעבוד בשבתות, במשמרות ובאירועים מיוחדים במסעדה. הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לתשלום בגין שעות נוספות. באשר לדרישה לתשלום דמי נסיעות טען הנתבע כי הוא דאג לאורך כל השנים להסעת התובע מביתו המרוחק כ-3 ק"מ ממקום העבודה ואף השאיל לתובע את רכבו, כאשר הוא עבד במשמרות. הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לרכיבים המבוססים על צו ההרחבה, שלטענתו לא חל על ההתקשרות שבין הצדדים. הנתבע הודה בזכאות התובע להפרשות לביטוח פנסיוני בהתאם לצו ההרחבה שנכנס לתוקף ביום 1/1/2008, פדיון חופשה בכפוף לטענת התיישנות, דמי הבראה, דמי מחלה בכפוף לטענת התיישנות ותקופת הצבירה המקסימאלית. לגרסת הנתבע לעניין סיום העבודה, במהלך חודש 10/2009 התובע הודיע לנתבע באופן חד צדדי על רצונו להפסיק לעבוד בשבתות, לבצע שעות נוספות ולעבוד באירועים מיוחדים במסעדה וזאת בניגוד להסכם השכר. על כן, הוציא הנתבע מכתב המתריע בפני התובע על הסכם העבודה. הצדדים הגיעו להסכם עבודה חדש בו נקבע כי התובע יעבוד בחקלאות (בציר ענבים), וכאיש אחזקה בחדרי אירוח בהיקף עבודה של 6 ימים בשבוע ללא שבת, בשכר גלובאלי בסך של 6,000 ₪. לגרסת הנתבע, הוא עמד בכל התחייבויותיו כלפי התובע בהתאם להסכם שנחתם בסוף שנת 2009, אולם התובע בחר לבנות בעצמו תיק משפטי. התובע התפטר ואין לראות בהתפטרותו כדין פיטורים ואין לחייב את הנתבע בפיצויי פיטורים. כן, טען הנתבע כי הוא שילם לתובע את הוצאות הטלפון הנייד שלו, סכומים שהוא מבקש לקזז מכל סכום אשר יגיע לתובע. יובהר כבר עתה כי טענת הקיזוז לא כומתה ולכן לא נוכל להתייחס אליה במסגרת הכרעה זו. 3. ראיות שנשמעו בתיק: מטעם התובע העידו התובע עצמו, אחיו מר ריאד אבו סלאח (להלן:"ריאד"), שעבד במסעדה שבבעלות הנתבע מיום 20/1/2006 ועד לסוף שנת 2010 ומר אחמד שרף (להלן:"אחמד") שעבד אצל הנתבע כשומר לילה במסעדה החל מיום 1/3/2006 ועד לחודש 4/2011. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו בדיון. בנוסף, הוגשו מטעם הצדדים מסמכים: תלושי שכר, רישומי נוכחות חלקיים, הסכמי עבודה והתכתבות בין הצדדים. כמו כן, הוגש מטעם הנתבע הסכם שכירות של הכרמים שבבעלותו מיום 3/2/2009 ומסמכים הכוללים נתונים לגבי כרמים (עלויות, הוצאות, עבודה נדרשת, מחירים וכו'). 4. העובדות הצריכות להכרעה: א. התובע עבד אצל הנתבע מיום 1/1/2000 ועד ליום 10/5/2010. ב. התובע הודיע על התפטרותו באמצעות מכתב של בא כוחו מיום 12/4/2010. ג. בבעלות הנתבע משק חקלאי, צימרים ומסעדה במושב נווה אטיב, השטח החקלאי של הנתבע כולל 15 דונם של כרמים (ענבי יין), 7 דונם של אגסים ושזיפים. ד. התובע מתגורר במגדל שמס, במרחק של כ-3 ק"מ מנווה אטיב. ה. במהלך כל תקופת העבודה של התובע שילם לו הנתבע שכר "גלובאלי" חודשי שהגיע עד לסך של 7,500 ₪ בשנת 2008. במהלך שנת 2009 בעקבות צמצום היקף העבודה של התובע מבחינת ימים ושעות, נחתם בין הצדדים הסכם לפיו התובע יקבל שכר בסך 6,000 ₪ נטו לחודש (גלובאלי). ו. הנתבע לא הפריש עבור התובע עבור ביטוח פנסיוני. 5. תחום העיסוק של התובע. האם חל צו ההרחבה בענף החקלאות: מספר רכיבי תביעה מתבססים על צו ההרחבה בענף החקלאות, כאשר התובע טוען שעיקר עבודתו במהלך כל התקופה הייתה בעבודות חקלאיות, בנוסף הוא עבד באחזקת הצימר שבבעלות הנתבע וכן במסעדה שבבעלותו- אותה התחיל הנתבע להפעיל כשלוש שנים לפני סיום עבודתו של התובע. מאידך גיסא, טוען הנתבע כי עיקר העבודה של התובע הייתה כאיש אחזקה ועובד במסעדה, עבודת החקלאות הייתה שולית בלבד, התבצעה מספר ימים בשנה בתקופת הקציר בעיקר, בכרמים שבבעלות הנתבע, אשר הושכרו לצד שלישי בשנת 2009. באשר לגידולי פרי של הנתבע, הגידול לא נעשה על ידי הנתבע עצמו, אלא על ידי קבלנים ולכן, לדברי הנתבע, התובע לא עסק בהם כלל. התובע העיד באשר לתחום העיסוק שלו: "ש. מה הייתה מתכונת העבודה שלך ב-4 שנים האחרונות של עבודתך? ת. חקלאות. לפעמים התחלתי לעבוד ב-05:00, לפעמים ב-06:00 ולפעמים בשעה 08:00. החקלאות היא העבודה הראשית שלי, הצימר, המסעדה, הגלריה וכל הדברים האלה. בחקלאות כמעט כל יום עבדתי, זה כל מיני זנים, לדוגמא ענבים, אגסים, שזיפים, יש עבודה כמעט כל השנה. כל חודש עובדים בחקלאות, יש ימים שאני עובד 6 שעות או 5 שעות ואחר כך נותנים לי קריאה למסעדה, לצימרים, עבדתי בחקלאות כל יום. עבדתי בחקלאות מינימום 5-6 שעות, ואחר כך יש קריאות למסעדה, צימרים, מה שביקשו ממני" (ראו ע' 10-11, לפרוטוקול הדיון). התובע הוסיף בעדותו בדיון, במסגרת החקירה הנגדית, שהיו שבועות שבהן עבד בחקלאות רק יומיים-שלושה וכי שעות עבודתו במסעדה היו אחרי שהוא סיים את עבודת החקלאות, משעה 16:00, בנוסף לקריאות לפי צרכי העבודה במסעדה (ראו ע' 12, ש' 22-26 לפרוטוקול הדיון). התובע הזמין לעדות שני עדים שמצביעים על ידיעתם לגבי עבודת התובע בחקלאות. אולם, שני העדים לא עבדו בעיקר בחקלאות אצל הנתבע, ריאד עבד במסעדה, ואחמד עבד כשומר לילה במסעדה, אף שטען שעזר לתובע בעבודות החקלאות במטעים ובכרמים. על אף הצהרתם, כאשר נשאלו שני העדים בחקירתם בדיון, האם הם יכולים להגיד מהו היקף העבודה של התובע בחקלאות, הם היססו ולא ידעו לפרט. כך אמר אחמד כאשר נשאל לגבי השעות שבהן עבד התובע: "התובע עבד במטעים, אני הייתי עובד אחרי הערב, בצהריים, אני עבדתי בשעות מאוחרות בערב. אני לא יודע" (ראו ע' 8, ש' 21-22 לפרוטוקול הדיון). כך גם ריאד, כאשר נשאל לגבי התפקידים שביצע התובע השיב: "לא יודע. אני יודע שהוא עובד בעבודה, זה בין מטעים לבין אחזקה של חדרים, אני לא יודע מה הוא עשה כל דקה ודקה" (ראו ע' 9, ש' 28-30 לפרוטוקול הדיון). הנתבע מצידו העיד בעדותו שהתובע עבד מתחילת שנת 2000 בחדרי אירוח וחלק ניכר מהתקופה, כ-7-8 שנים בכרם ובמטעים. במסעדה עבד התובע בשלוש השנים האחרונות להעסקתו. באשר להיקף העבודה בחקלאות, העיד הנתבע: "ת. כל השנים שהוא עבד אצלי, למעט השנה - שנה וחצי אחרונות, הוא עבד כמה ימים בשנה בחקלאות, אני גר בנווה אטיב, היא מכוסה בשלג כמה חודשי חורף, אף טרקטור לא נכנס לשם, לא נוגעים כמעט בחקלאות, לפי נתונים של משרד החקלאות, לדונם אחד צריך 6 ימי עבודה בשנה. לכרם מתקינים גדר פעם אחת, משקים את הכרם בעונה שלאחר החורף, כל 3-4 ימים, פותחים את הברז ואחרי כמה שעות סוגרים אותו, הבציר לוקח שלושה ימים בשנה, כשהבאתי קבלנים בחוץ לעשות, התובע רק השגיח מטעמי, שלושה ימים בשנה, כל שאר המטעים, אגס, ושזיף, הבאתי קבלנים אחרים שעשו את העבודה, גם גיזום, גם ריסוס, איזה עבודות חקלאות אפשר לעשות? ש. מתוך כל השנה, כמה ימים התובע עבד בחקלאות? ת. בשנה מיוחדת אולי 5% מהזמן. ש. התובע עבד רק בכרם? ת. רק בכרם, במעט שיש, אני לא קטפתי מעולם את הפרי שלי, אני מוכר אותו לשכניי הדרוזים על העצים, מעולם לא קטפתי לא שזיף ולא אגס" (ראו ע' 16 ש', 18-29 לפרוטוקול הדיון). בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן המכריע לצורך חלות צו ההרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המפעל-המעביד ולא של העובד הבודד (ראו ע"ע 18/99 יפה אפירימי נ' לילה עבד לעיל). תחולה של צו ההרחבה על מעביד היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה, כאשר הנטל הראיתי בנקודה זו הוטל על התובע, המגיש את תביעתו והמתבסס על הצו ההרחבה. על כן, יש לבחון, בהתאם לראיות שנשמעו, מהו עיקר העיסוק של המעסיק-הנתבע ולא מהו עיקר עיסוקו של העובד-התובע. בתלושי השכר של התובע נרשם "מחלקה: חקלאות" - וכן בהסכם העבודה שנחתם בין הצדדים בשנת 2009 (אין תאריך על גבי אותו הסכם) מופיע שהתובע יעסוק בחקלאות ובשיפוצים בצימרים. העדים מטעם התובע נשאלו באשר לעיקר העבודה של התובע, ולא ידעו לענות על כך, כאשר הם עבדו במסעדה, שנפתחה כשלוש שנים בלבד לפני סיום העבודה של התובע. הם לא העידו באשר לעיקר העבודה של הנתבע. התובע עצמו התמקד בעדותו על העבודה שלו עצמו שהייתה בשטח חקלאי שבבעלות הנתבע, בתחזוקה של הצימרים ובמתן שירות לתיירים וכן במסעדה. היקף העבודה השתנה בהתאם לעונות השנה, מאחר שלא היו עבודות חקלאות כלל וכלל בחורף, אז העבודה בצימרים הייתה יותר משמעותית. ברם, הנתבע העיד לגבי עיסוקיו, כאשר לדבריו אין החקלאות עיקר עיסוקו. כך, לפי עדות הנתבע, לכל דונם של כרם נדרשים 6 ימי עבודה בשנה ויש בבעלותו סה"כ 15 דונם. הוא נעזר בקבלנים, לדוגמא לריסוס. באשר למטעי פרי, לפי עדות הנתבע, שלא נסתרה, הוא אף פעם לא קטף את הפרי בעצמו, אלא מכר את היבול "על העצים" לשכניו הדרוזים מרמת הגולן. הנתבע העריך את עבודת התובע בתחום החקלאות "בשנה מיוחדת אולי 5% מהזמן" (ע' 16 ש' 25). בהעדר הוכחה מספקת על כך שעיקר העיסוק של הנתבע היה בחקלאות, כאשר הנטל הראיתי בנקודה זו הוטל על התובע, אנו בדעה כי לא קיימת תשתית עובדתית כד להוכיח חלות של צו ההרחבה בענף החקלאות. לאור זאת, דין רכיבי התביעה המבוססים על אותו צו ההרחבה להידחות. 6. תביעה בגין שעות נוספות: התובע הציג בתביעתו מספר דרישות לתשלום בגין שעות נוספות: א. התובע טען שהוא עבד כל יום 8 שעות, 6 ימים בשבוע (48 שעות בשבוע) ועל כן הוא זכאי לתשלום בגין 3 שעות בשבוע כשעות נוספות, אותן הוא דורש בגין 7 השנים האחרונות לעבודתו. יש להבהיר, בהתייחס לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, כי ההתיישנות היא 7 שנים עד להגשת התביעה אשר הוגשה לבית הדין ביום 16.9.10 - קרי לא התיישנה הדרישה החל מחודש 9.03 - ועד לסיום העבודה של התובע ב-10.5.10. הוגשו כרטיסי נוכחות של התובע בגין חודשים 8.09, 9.09 ו- 10.09 בלבד, כאשר הוסכם בדיון המוקדם כי אין לתובע רישומי נוכחות נוספים - וגם לא הוגשו רישומי נוכחות מטעם הנתבע. לפי עדות הנתבע, הוא ביקש מן התובע לנהל רישום של שעות העבודה אך התובע לא הסכים (ראו ע' 18 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון). עד לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אשר חל מחודש פברואר 2009, על התובע הדורש תשלום בגין שעות נוספות להוכיח את השעות שבהן עבד, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב. התובע לא המציא רישומי נוכחות, או הוכחה אחרת לגבי היקף עבודתו וגם לא הוכיח כי הוא עבד ב"מתכונת" מסוימת הכוללת שעות נוספות. התובע לא התייחס לזמן הפסקה בתוך יום עבודה, שאינה חלק מ"זמן העבודה". בנוסף, מחשב ב"כ התובע את כל השעות עם תוספת של 50%, מבלי לתת הסבר על כך. לכן, אנו בדעה כי התובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום בגין שעות נוספות - 3 שעות בכל שבוע, כפי שהוא טוען. ב. רכיב של "שעות קיץ": מאחר שרכיב זה מבוסס על צו ההרחבה, דינו להידחות. ג. דרישה ל-4 שעות נוספות לשבוע בעבודה במסעדה, בגין 4 שנים שבהן היא פעלה: גם כאן מדובר בדרישה על פי "מתכונת עבודה" שלא הוכחה. בהתאם לעדויות שנשמעו, כולל עדות התובע, העבודה הייתה לסירוגין בחקלאות, בצימרים ובמסעדה, בהתאם לצרכים ולעונות השנה, ולא הוכחה מתכונת קבועה, כפי שנטען בכתב התביעה, במהלך כל התקופה מאז שהמסעדה נפתחה. ד. תוספת בגין עבודה במנוחה שבועית: התובע דורש תשלום בגין שתי שבתות בכל חודש שבהן "אילץ" הנתבע את התובע לעבוד מאז נפתחה המסעדה. הנתבע הצהיר כי העבודה בשבתות הייתה הגשת ארוחת בוקר לאורחים בצימר, כשעתיים עבודה בבוקר בלבד וכי כאשר התובע עבד בשבת הוא קיבל יום מנוחה כפיצוי ביום ראשון. בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, סעיף 7, לגבי מי שאינו יהודי יום מנוחה יכול לכלול, את היום השישי, השבת או היום הראשון, לפי המקובל על העובד. התובע נשאל לגבי עבודתו בשבתות בעדותו בבית הדין ואמר: "ש. כמה שבתות עבדת בחודש? ת. לפחות איזה 2,3 שבתות. ש. מאיזו שעה עד איזו שעה? ת. כמה שצריך. ש. כל שבוע זה היה כך? ת. כשאין לי קריאה, כן. ש. אני מפנה אותך לכרטיס שצירפת, בחודש אוקטובר 2009, לא עבדת באף שבת ולא עבדת באף שעה נוספת, והשעות שלך הם משעה 08:00 עד 16:00 אז איך טענת שירדת למטעים ועבדת בשבתות, כאשר בכרטיס שאתה מצרף זה אומר בדיוק ההפך? ת. זה בשנת 2009 כשהכרם מושכר? כנראה לא הייתה עבודה" (ראו ע' 13, ש' 17-26 לפרוטוקול הדיון). התביעה חושבה כאילו עבד התובע במהלך 4 שנים האחרונות לעבודתו (2006 עד 2010) שתי שבתות בחודש, 8 שעות כל יום. אולם, אף בהתאם לעדות התובע אין זה הבסיס העובדתי הנכון. אנו סבורים, בהתאם לעדויות שנשמעו בתיק, כי התובע אכן עבד בשבתות מאז שהנתבע הפעיל את המסעדה, אך לא באופן קבוע, אלא בתקופות שבהם המסעדה הייתה פעילה וזה לא היה במשך כל השנה. גם העבודה בצימרים לא הייתה במשך כל השנה, אלא בעיקר בחודשי החורף. כאשר התובע עבד בשבתות, הוא לא עשה זאת במהלך 8 שעות, כפי שנטען וחושב בתביעה, וכך אף עולה מעדות התובע. מאחר שלא נוהלו רישומי נוכחות ובהתחשב כי ברוב התקופה הנטל הראיתי הוטל על התובע, אין אפשרות לחייב את הנתבע בתשלום של תוספת שכר בגין עבודה במנוחה שבועית ודין רכיב תביעה זה (שחושב, כאמור, באופן לא מציאותי ואף מוגזם) להידחות. ה. התובע טען כי בחודש אוגוסט 2009 הנתבע שהה בחו"ל, התובע היה אחראי על ניהול כל עסקיו, ונאלץ לעבוד שעות נוספות רבות. לגבי חודש זה קיים כרטיס נוכחות, שבו נרשמו שעות וימי העבודה. שעת תחילת העבודה נרשמה ידנית על ידי התובע ושעת סיום העבודה הודפסה בשעון נוכחות. התובע הסביר כי השעון נמצא במסעדה ואם הוא התחיל את עבודתו במקום אחר, לא יכול היה להדפיס כרטיס. הנתבע לא הכחיש שהתובע עבד בחודש אוגוסט 2009 יותר מהמתכונת של עבודה רגילה, מאחר שהוא לא היה בארץ, ושילם לו על כך תוספת בסך 1,500 ₪ - שלא הוכנסו לתלוש השכר. תשלום זה לא הוכחש על ידי התובע. התובע הצהיר כי הוא עבד בחודש זה 198 שעות נוספות, מספר שמקובל עלינו בהתחשב ברישום שבכרטיס הנוכחות, שלא נסתר על ידי הנתבע (אף כמשמעותו שהתובע עבד כל יום יותר מ-12 שעות). בחודש זה השכר של התובע, כפי שעולה מתלוש השכר, היה בסך 6,700 ₪ לחודש. לכן, ערך של שעת העבודה היה 36 ₪. מתוך השעות הנוספות, כ-50 שעות הן עם תוספת של 25% והיתר עם תוספת של 50%. לכן, זכאי התובע לקבל בגין שעות נוספות בחודש 8.09, כדלקמן: 50 שעות לפי 125%: 2,250. 148 שעות לפי 150%: 7,992. סה"כ - 10,242 ₪. פחות 1,500 ₪ ששולמו: 8,742 ₪. 7. טענה על הפחתת שכר עבודה: התובע טען כי החל מחודש 10.09 ועד לסיום העבודה, הפחית הנתבע ללא סיבה ושלא כדין סך של 1,500 ₪ משכרו ועל הנתבע להחזיר לו את הסכומים האלה. מאידך גיסא, טען הנתבע כי במהלך חודש 10.09 הודיע לו התובע על רצונו להפסיק לעבוד בשבתות, בשעות נוספות ובאירועים מיוחדים במסעדה. הנתבע התריע בכתב על "הפרת הסכם" ולאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובע יעבוד 6 ימים בשבוע (ללא שבתות) 8 שעות כל יום, לפי שכר גלובאלי בסך 6,000 ₪. על כך נערכו מסמכים בכתב ידו של הנתבע ובחתימת התובע (שאף הוסיף בכתב ידו: "העובד עובד שמונה שעות ביום"). הסכמה זו מוצאת ביטוי אף במכתב שנשלח בשם התובע על ידי מזכיר איגוד מקצועי מר משה אברהם, מיום 1.12.09, שבו כתוב: "בחודש 10.09 עבד מלוא ימי העבודה ושכרו כאמור היה אמור לעמוד על 6000 ₪, בפועל קיבל 4750 ₪, עד לרגע כתיבת שורות אלו לא שולמה היתרה וכן לא הומצא תלוש שכר". התובע דרש יתרה עד לסכום המוסכם בסך 6,000 ₪. לאחר מכן, לא היו תלונות או התראות מטעם התובע, בכל הנוגע לשכר שהופחת, עד לקראת ההודעה על סיום העבודה, שהייתה כאמור בחודש אפריל 2010. שכר העבודה הוא תנאי מהותי של חוזה העבודה, והמעביד לא יכול לשנותו באופן חד צדדי במהלך תקופת ההסכם, מבלי להפסיק את ההסכם כולו (ראו בג"צ 239/98 מילפלדר יהושע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (2) 210). התובע הסכים באופן מפורש להפחתת שכרו, שנבע משינוי מתכונת העבודה, כאשר היקף העבודה צומצם (ובין הצדדים סוכם "שכר גלובאלי" - אף אם קביעה זו לא פוטרת את המעסיק מחובתו לשלם תוספת בגין שעות נוספות ובמנוחה שבועית). במסמך שנחתם על ידי הנתבע מיום 8.4.09 נקוב שכר של 6,000 ₪ נטו וכך שולם עד לחודש 9.09. מחודש 10.09 ואילך שולם לתובע לפי שכר של 6,000 ₪ ברוטו, מבלי שניתן הסבר לכך. הנתבע הפנה בעדותו למסמך שחתום על ידי שני הצדדים, שהוא ללא תאריך, אך לא נאמר בו כי מדובר בסכום "ברוטו". לאור השינוי, כאשר עד אז שולם לתובע סכום "נטו", על הנתבע, שניסח את המסמך היה להבהיר זאת. ההפחתה משכר ברוטו של 6,835 ₪ לסך של 6,000 ₪ ברוטו (כ-500 ₪ הפרש בנטו) לא מוסברת, לא מוצדקת ועל כן יש לחייב את הנתבע בתשלום הפרשים בסך 835 ₪ לחודש החל מחודש 10.09 עד 4.10. אין דרישה בכתב התביעה להפרשי שכר בגין חודש 5.10. בתצהירו הצהיר התובע שהוא לא קיבל כלל שכר בגין חודש זה, על אף שהונפק תלוש שכר. מאחר שלא מדובר ברכיב שנתבע בכתב התביעה, לא ניתן לחייב על כך. 8. תביעה בגין דמי נסיעות: התובע דרש בתביעתו תשלום של החזרי הוצאות נסיעה בגין 7 שנים אחרונות להעסקתו, לפי סך של 20 ₪ ליום. אין מחלוקת כי התובע התגורר בכל התקופה במג'דל שמס והעסקים של הנתבע היו במושב נווה אטיב, במרחק של מספר קילומטרים ממקום מגורי התובע, כאשר לא הייתה אז תחבורה ציבורית והתובע לא השתמש בפועל בתחבורה ציבורית. לפי דברי התובע, מדובר בכ-10-15 דקות בנסיעה או בהליכה. כן, אין מחלוקת שלא שולמו לתובע דמי נסיעות. לדברי הנתבע, התובע הוסע לעבודה ובחזרה או השתמש ברכב שבבעלות הנתבע ולכן, אינו זכאי לתשלום של דמי נסיעות. לפי צו ההרחבה להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי "כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". התובע נשאל בחקירתו בדיון כיצד הגיע לעבודה והשיב "ברנג'ר" וגם חזר איתו. הרנג'ר הוא של הנתבע, ולפעמים התובע לקח את הכלי לביתו. כן, הוסיף התובע כי לפעמים הנתבע ולפעמים אנשים אחרים "הקפיצו אותו" (ראו ע' 12 לפרוטוקול הדיון). הנתבע סיפק לתובע כלי תחבורתי כדי להגיע לעבודה ובחזרה, ואף לפעמים הסיע אותו בעצמו. אם התובע הגיע מדי פעם בדרך אחרת (בטרקטור שלו כפי שהוא העיד) זה היה לעיתים רחוקות. בכל מקרה לא הוכיח התובע כי היו לו הוצאות נסיעה שבגינן הוא זכאי לקבל החזר מהנתבע. תביעתו לדמי נסיעות, לאור הנסיבות, היא לכל הדעות מוגזמת. 9. הפרשות לפנסיה: התובע דרש בתביעתו הפרשות לקרן ביטוח ולתנאים סוציאליים, בהתאם לצו ההרחבה. מאחר שקבענו כי לא הוכח שחל הצו הנטען, אין התובע זכאי להפרשות כפי שהוא תובע. ברם, זכאי התובע להפרשות לפנסיה בהתאם להסכם קיבוצי כללי (מסגרת) לביטוח פנסיוני מקיף במשק, שהורחב בצו על כל המשק הפרטי, החל מחודש ינואר 2008. על כך מודה הנתבע. שיעור הפרשת המעביד הוא 0.833% בשנת 2008, 1.66% בשנת 2009 ו- 2.5% בשנת 2010. לכן, זכאי התובע לפיצוי בשל העדר הפרשה לפנסיה בסכומים כדלקמן: שנת 2008 (שכר 7,500 ₪ לחודש)- 749.70 ₪. שנת 2009 (שכר 6,835 ₪) - 1,361.53 ₪. שנת 2010 - 854.37 ₪. 10. פדיון חופשה ודמי הבראה: ב"כ התובע התייחס לרכיבים אלה בסיכומיו וביקש לחייב את הנתבע בגין 79 ימי הבראה ו-152 ימי חופשה, על אף שאין בתביעה דרישה ספציפית ומכומתת בגין סכומים אלה. בנוסף, מדובר בדרישה אשר חורגת באופן בולט מהתקופה שלא התיישנה. בית הדין לא יכול לדון לגבי רכיב שלא נכלל בכתב התביעה, לא פורט ואף לא שולמה בגינו אגרת משפט. על אף זאת, מודה ב"כ הנתבע בסיכומים בזכאות התובע עבור 13 ימי הבראה ו-16 ימי חופשה, ולאור הודאת בעל הדין, יש לחייב את הנתבע בגין סכומים אלה בלבד. כפי שנאמר לעיל, אין לקבל את טענת הקיזוז בגין תשלומי הטלפון הנייד של התובע, שלא פורטה ולא כומתה. לכן, זכאי התובע לתשלומים כדלקמן: 13 ימי הבראה לפי סך של 340 ₪ (תעריף נכון לסיום העבודה של התובע): 4,420 ₪. 16 ימי חופשה לפי 273.04 ₪ ליום (שכר האחרון- 6,835 ₪) = 4,374 ₪. 11. תביעה לפיצויי פיטורים: התובע תיאר בתצהירו את הנסיבות אשר לדעתו הביאו לסיום העבודה, ולהתפטרותו כדין פיטורים. התובע הצהיר כי החל משנת 2009, לאחר שהנתבע השכיר את הכרם, והיה פחות צורך בעבודה החקלאית, הוא "החל לעשות הכל בכדי לפגוע בי ובכבודי על מנת לגרום לי שאתפטר מתוך כוונה שלא לשלם לי פיצויי פיטורים", התובע ביקש לשלם לו את זכויותיו הסוציאליות והנתבע דחה את בקשתו. בנוסף, הנתבע עיכב את תשלום השכר ושילם סכומים נמוכים מאלה שפורטו בתלושי השכר. אף בשנת 2009 נפגע שכרו של התובע כאשר שכרו הברוטו ירד מ-7,500 ₪ ל-6,800 ₪. לפי דברי התובע, כאשר הוא פנה אל הנתבע להסדרת זכויותיו ושכרו, הנתבע שלח לו מכתב לפיו הוא זה שמפר את תנאי ההסכם. בחודש 10.09 שולם לתובע סך של 4,750 ₪ במקום 6,000 ₪ נטו, אז הוא פנה להסתדרות ונציג ההסתדרות שלח מכתב (שהוזכר לעיל) עם דרישה לתשלום הפרש השכר. לאחר אותו מכתב, עליו הנתבע לא ענה (אך שולמה יתרת השכר, שלא נדרשה בתביעה), מצהיר התובע: "בינתיים לא רק שהנתבע לא ענה למכתביי ולא שילם לי את זכויותיי אלא החל להעסיק אותי בעבודות שכוונתם להשפיל אותי מול יתר העובדים, כמו חדרנות, שטיפת כלים וכיו"ב. כמובן שאני לא הועסקתי אצל הנתבע לעבודות מסוג אלה. לאחר שהנתבע לא חדל ממסכת ההשפלות ולמרות התקופה הארוכה של העבודה המשותפת, הבנתי שכלו כל הקיצין והודעתי לו ביום 12/4/10 כי אני מתפטר מהעבודה. מסרתי לנתבע מכתב שהוכן על ידי בא כוחי ונחתם על ידי בא כוחי ועל ידי. ביקשתי מהנתבע שיאשר קבלת המכתב אך למרות שקיבל את המכתב ממני הוא סרב לבקשתי לחתום עליו" (סע' 32-34 לתצהיר התובע). במכתב ההתפטרות תוארו נסיבות שהצדיקו סיום העבודה של התובע ובהם: הניסיון להעסיק את התובע "כעובד זוטר במטבח... כדי להשפילו ולגרום לו לעזוב", פגיעה בשכר, הלנת שכר ופגיעה בזכויות סוציאליות. בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963: (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים. בהתאם להלכה פסוקה, על העובד להזהיר את המעביד על מנת שיתקן את התנאים שאם לא כן, הוא יתפטר בשל כך ויהיה זכאי לפיצויי פיטורים. בהתייחס להפרות הנטענות במכתב ההתפטרות, נטען באשר לעבודות במסעדה שמטרתן להשפיל את התובע, אולם הוכח כי מזה שנים עבד התובע במסעדה, וכי עבודתו לא הייתה רק ובעיקר בחקלאות אלא גם עבד בצימרים שבבעלות הנתבע. לא הוכח כל מעשה של השפלה מטעם הנתבע. באשר להפחתת שכר העבודה, נאמר לעיל כי התובע הסכים להפחתת השכר לסך של 6,000 ₪ נטו, בשל שינוי מתכונת העבודה. אמנם החל מחודש 10.09 לא שילם התובע את הסכום כנטו אלא כברוטו, ובכך נפגעה השתכרות התובע, אולם הפחתה זו הייתה במשך כחצי שנה, ולא הוכיח התובע כי הוא דרש את קיום ההסכם ותשלום השכר שסוכם, כי אם לא כן הוא יתפטר כדין פיטורים. מכתב הדרישה מטעם נציג ההסתדרות הייתה להשלמת שכר כאשר התובע לא קיבל את הסך של 6,000 ₪ בחודש 10.09 - אין כל קשר בין אי תשלום זה, שסודר, לבין ההתפטרות. באשר לזכויות סוציאליות, נקבע כי לא מגיעות לתובע הזכויות המבוססות על צו ההרחבה בענף החקלאות, ולגבי הזכויות האחרות, לא הייתה הפרה מהותית, למעט באשר להפרשות לפנסיה, שאכן לא נעשו. אולם, גם לגבי אלה לא הוכיח התובע כי דרש מן הנתבע לתקן את ההפרה ושבקשתו סורבה. נראה לנו כי נוצרו חילוקי דעות בין הצדדים מזה תקופה ארוכה, לאחר שהנתבע השכיר את הכרם, היקף העבודה של התובע פחת, וכתוצאה מכך גם שכרו ירד. יחסי עובד-מעביד שנמשכו יותר מעשור הסתיימו בסכסוך, לצערנו. אולם, התובע לא הרים את הנטל שהוטל על כתפיו על מנת להוכיח כי מתקיימות הדרישות שבדין על מנת לראות את התפטרותו כדין פיטורים. בשל כך, אנו דוחים את התביעה בגין פיצויי פיטורים. 12. דרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש: התובע ביקש לחייב את הנתבע בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש והשפלות. באשר לפיצוי בגין "עוגמת נפש", הנובע מהפרת חוזה העבודה, נקבע בעניין דב"ע (ארצי) נג/99-3 משרד החינוך - מצגר, פד"ע כו 563: "בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על ניזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנפגע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה". לא מתקיימות בעניינו של התובע הנסיבות החריגות המצדיקות לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש ודין הרכיב להידחות. 13. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 8,742 ₪, בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 10.09, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.09 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 11.09, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.09 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 12.09, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ה. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 1.10, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ו. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 2.10, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ז. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 3.10, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ח. סך של 835 ₪, בגין הפרש שכר חודש 4.10, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ט. סך של 749.70 ₪, בגין הפרשות לפנסיה שנת 2008, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. י'. סך של 1,361.53 ₪, בגין הפרשות לפנסיה שנת 2009, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. י"א. סך של 854.37 ₪, בגין הפרשות לפנסיה שנת 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. י"ב. סך של 8,794 ₪, בגין פדיון חופשה ודמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. בהתחשב בחלק מהתביעה שהתקבל, על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪. 14. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. שעות נוספותחקלאות