שליחות נחזית

"שליחות נחזית", מתקיימת מקום בו פעולת השלוח מתקיימת בנסיבות שעל פיהן סבור הצד השלישי, בהתאם להתנהלות קודמת, כי ממשיכה להתקיים שליחות, הגם שזו הסתיימה והשלוח אינו פועל עוד עבור השולח ובמקרה זה, עובר הסיכון מהצד השלישי אל השולח (ראה גם ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אפריקה בע"מ נ. יצחק שטיבל, פ"ד מ"ד (3) 331). שליחות זו תתקיים מקום בו החריגה מההרשאה נעשית בנסיבות בהן מדובר בהתנהלות רגילה של השלוח, התנהלות הדומה לזו שהיתה לפני סיום יחסי השליחות ושלפיכך הצד השלישי סבור, כי השליחות עודנה נמשכת. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שליחות נחזית / חוב כספי על חלקי חילוף לרכב: מבוא: 1. לפניי תביעה לתשלום בגין אספקת סחורה, אשר על פי הנטען, סופקה על ידי התובע לנתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת") באמצעות נתבע 2 (להלן:- "הנתבע"). התובע הינו מנהלו של בית עסק העוסק, בין היתר, במכירת חלפי רכב. הנתבעת הינה מוסך העוסק בתיקוני רכב וכיוצ"ב, והנוהג מפעם לפעם לרכוש חלפי רכב מן התובע. הנתבע שימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כסוכן מכירות מטעם התובע, אשר תפקידו היה לשווק ולספק חלפי רכב ללקוחות התובע, ובכלל זה לנתבעת. טענות הצדדים: 2. לטענת התובע, במועדים שונים במהלך שנת 2006 סיפק לנתבעת, על פי בקשתה ובאמצעות הנתבע, סחורה של חלקי חילוף לרכב, אשר תמורתה לא שולמה לה עד היום. על פי הנטען בכתב התביעה, קרן החוב בגין סחורה זו עומד על 66,471 ₪. עוד טוען התובע, כי בינו לבין הנתבע קיים הסכם בעל פה, הקובע כי הנתבע הוא האחראי הבלעדי על גביית הכספים מלקוחות אליהם סיפק סחורתו של התובע, וכי על הנתבע לשפות את התובע בכל מקרה בו לא יצליח לגבות את מלוא התמורה מן הלקוח. 3. לדבריה של הנתבעת, הסחורה נושא התביעה לא הוזמנה על ידה, ועל כן אין היא חבה בכל תשלום לתובע בגינה. לטענת הנתבעת, סחורה זו הוזמנה על ידי מי ששימש כמחסנאי שלה בתקופה הרלוונטית לתביעה, מר שלומי ברוך (להלן:- "ברוך"), לצרכיו הפרטיים. לפיכך, הנתבע הנכון במקרה זה הוא אותו ברוך, אשר אף הודה במספר הזדמנויות באחריותו לחוב הנטען על ידי התובע והביע נכונות להחזירו. 4. לטענת הנתבע, יש לסלק את התביעה נגדו על הסף, שכן הסמכות העניינית לדון בה מסורה לבית הדין האזורי לעבודה, בהיות עילתה נובעת מיחסי עובד-מעביד. מעבר לכך, הנתבע מכחיש קיומו של הסכם כלשהו בינו לבין התובע, לפיו הוא היה האחראי הבלעדי על גביית הכספים מלקוחותיה, ומוסיף כי מעולם לא הסכים לשפות את התובע בגין חובות לקוחותיו. ראיות הצדדים: 5. מטעם התובע העיד מר אלון שוסטר (להלן:- "שוסטר"), בנו של התובע ומי שעוסק בניהול בבית העסק של התובע. שוסטר חזר על הנטען בכתב התביעה, תוך שהדגיש כי אף אם תתקבל הגרסה לפיה היה זה ברוך שרכש את הסחורה מהתובעת עבור עצמו ולמטרותיו הפרטיות - עדיין הנתבעת תחוב בגין רכישות אלה מכוח אחריותה השילוחית, שכן ברוכשו את הסחורה מהתובע, ברוך פעל כשלוחה של הנתבעת. בנוסף לעדותו של שוסטר, מטעם התובע הוגשו שבעה מסמכים המעידים, לטענתו, על אספקת הסחורה לנתבעת - שלוש חשבוניות מס וארבע תעודות משלוח על סך כולל של קרן החוב הנטענת בכתב התביעה. מתוך המסמכים, חמישה אינם נושאים חתימה של מי מטעמה של הנתבעת, ואילו שני המסמכים הנוספים, תעודות המשלוח שמספרן 920 ו- 2655/ו נושאים חתימה שעל פי הנטען הינה חתימתו של ברוך, אם כי במהלך שמיעת הראיות, אישר ברוך תימתו על אחת מתעודות המשלוח בלבד. עוד צרף התובע מכתב אשר נמצא על פי טענתו ברכב אשר שימש את הנתבע במהלך עבודתו (המכתב האמור יכונה להלן:- "המכתב"). המכתב נמצא ביום בו פוטר הנתבע, יום 6.12.06. על פי מכתב זה, המופנה אל ספקי הנתבעת, הפסיק ברוך לעבוד בבית עסקה של הנתבעת החל מיום 31.10.06 והחל מתאריך זה, כל ההזמנות מבוצעות על ידי המחסנאי החדש, שהחליף את ברוך בעבודתו. 6. מטעם הנתבעים העידו ברוך, גב' אתי לוי (להלן:- "לוי"), מנהלת החשבונות של הנתבעת, הנתבע בעצמו, וכן מר אסף אפרתי (להלן:- "אפרתי"), אחד מבעליה של הנתבעת. ברוך אישר בחקירתו וכבר בעת הגשת תצהיר העדות הראשית מטעמו, כי כל הסחורה נושא התביעה נרכשה על ידו ועל ידו בלבד למטרותיו הפרטיות ואף הביע נכונות להגיע להסדר תשלומים עם התובע. עוד העיד ברוך כי הסחורה סופקה לו על ידי הנתבע, וכי הנתבע סיפק לו את הסחורה לביתו או למקומות שונים באזור השפלה, אך מעולם לא למקום עסקה של הנתבעת. בנוסף, ברוך אישר, כי אחת החתימות המופיעות על תעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה (תעודת משלוח מס' 920) שייכת לו. לוי העידה על האופן בו גילתה הנתבעת על הזמנות הסחורה הפרטיות של ברוך. לטענתה, בעת שערכה בדיקה בנוגע לחשבוניות, מצאה כי חשבונית אחת של התובע, חשבונית מיום 3.11.06, הינה העתק חשבונית ולא חשבונית מקור. לפיכך פנתה אל המחסנאי מטעמה, אשר החליף את ברוך, אשר עזב בינתיים את בית העסק והסתבר, כי מדובר בפריטי סחורה שלא הוזמנו על ידי הנתבעת. לוי פנתה אל ברוך וזה ציין לפניה, כי מדובר בפריטים אשר נרכשו על ידו באופן פרטי, החשבונית הגיעה בטעות אל הנתבעת ויש להתעלם ממנה לפיכך. הנתבע חזר על האמור בכתב הגנתו, והוסיף כי אכן סיפק את הסחורה נושא התביעה לברוך, אולם למעט פעם אחת האספקה תמיד נעשתה למקום עסקה של הנתבעת, כך שסבר לתומו כי ברוך מזמין את הסחורה עבור הנתבעת בתוקף תפקידו כמחסנאי שלה. עוד העיד הנתבע כי לא נהג להחתים את לקוחות התובע על תעודות משלוח בעת קבלת הסחורה, זאת כחלק משיטת העבודה הנהוגה אצל התובע. אפרתי חזר על האמור בכתב הגנתה של נתבעת, והוסיף כי החל מיום 31/10/2006 הפסיק את העסקתו של ברוך כמחסנאי ואחראי ההזמנות של הנתבעת, ואף הוציא מכתב בעניין לספקיה של הנתבעת, לרבות לנתבע, אשר קיבל בנוסף גם הודעה בעל פה על הפסקת העבודה של ברוך. אפרתי לא ידע לומר בוודאות מתי הוצא המכתב בדבר הפסקת העבודה, שכן מכתב זה אינו נושא תאריך. אפרתי לא שלל את האפשרות לפיה, מכתב זה הוצא לאחר הפסקת עבודתו של ברוך. שוסטר לעומת זאת טוען, כי הוא לא קיבל כלל וכלל את המכתב, המכתב התגלה ברכבו של הנתבע, לאחר שהופסקה עבודתו. הנתבע מצידו טוען, כי המכתב לא התקבל בידיו. דיון והכרעה 7. התביעה נגד הנתבע. ראשית, מצאתי מקום לציין בנוגע לנתבע, כי הדיון בעניינו מצטמצם לעילות הנזיקיות של רשלנות ותרמית, כאשר בעת הגשת התביעה, נראה היה, כי התובע טוען, כטענה חלופית מהותית לקנוניה שנרקמה בין הנתבע ובין ברוך, אך נראה, כי בסיכומיו, התובע אינו עומד עוד על טענתו זו, לפחות לא במלוא עוצמתה. בקצרה אציין, כי בעניין זה אף הוגשה תלונה למשטרת ישראל, תלונה שלא הולידה כתב אישום לא נגד הנתבע ולא נגד ברוך. 8. כמו כן, הן הנתבע והן ברוך הכחישו כל קנוניה ביניהם וברוך אף אישר חבותו לשלם בגין הסחורה. במהלך שמיעת הראיות אף הסתבר, כי לא כל הסחורה נרכשה באמצעות הנתבע, כך שבהעדר ראיה כלשהי לעניין קיומה של קנוינה בין ברוך ובין הנתבע, נותרה טענה זו בגדר סברה בלבד, שאינה נתמכת בראיות ולפיכך דינה להידחות. 9. טענותיה החוזיות של התובע כנגד הנתבע, במסגרת התחייבויותיו כעובד שכיר שלו, אינן בסמכותו של בית משפט זה, אלא בסמכות בית הדין האזורי לעבודה וכבר ביום 24.5.09, ציינתי, כי בית משפט זה ידון אך ורק בעילות שהן בסמכותו. למעלה מן הצורך, אציין, כי העילה החוזית שנטענה על ידי התובע כלפי הנתבע נוגעת לטענת התובע, כי הנתבע התחייב כלפיו לשאת באחריות אישית לתשלום בגין סחורה שסופקה על ידו ואשר תמורתה לא שולמה. טענה זו כלל לא הוכחה לפניי ולבד מאימרה של מר שוסטר בעניין, לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי להוכיח הנטען. התובע עצמו נמנע מלהעיד במשפט ואף שוסטר העיד, כי סיכום תנאי העבודה נעשה אל מול אביו, התובע, כאשר הוא מאזין לשיחה וראוי היה לפיכך, כי מי שניהל את השיחה, בפרט כאשר הוא התובע עצמו, יתכבד ויעיד בעניין זה. עדותו של שוסטר עצמה, בהיותו בנו של התובע הינה עדות יחידה שלא מצאתי מקום לסמוך עליה בנקודה זו. עוד יצויין, כי הנתבע תבע את התובע בבית הדין האזורי לעבודה בגין כספים שלא שולמו לו. לו היתה טענה זו מחזיקה מים, יש להניח, כי היתה מתבררת שם במסגרת טענת קיזוז שיכול היה התובע להעלות שם. 10. אשר לעילה הנזיקית, התובע טוען, כי במסגרת עבודתו של הנתבע, מוטלת עליו חובת זהירות לפיה, עליו לברר היטב למי הוא מוכר את הסחורה והאם אותו אדם שלו מכר את הסחורה צפוי לשלם בגינה, שאם לא כן, מלכתחילה, אסור לנתבע, כסוכן מכירות, למכור את הסחורה לאותו אדם. כמו כן, היה על התובע לוודא, כי אמנם הוא מוכר סחורה לנתבעת ולא לברוך. התובע טוען, כי אם במקרה דנן, הנתבע מכר סחורה לברוך, מחוץ לשטחה של הנתבעת, כאשר ברור לו, כי הוא מספק סחורה ישירות לברוך, או הדבר אמור היה להעלות את חשדו, אסור היה לנתבע למכור את הסחורה ובעשותו כן, התרשל במילוי תפקידו. 11. אשר לקיומה של חובת זהירות מושגית שיש לעובד כלפי מעסיקו, דומה, כי אין חולק שעובד חב בחובת זהירות כלפי המעסיק. עסקינן בסוכן מכירות, משכורתו נגזרת, בין היתר, משיעור המכירות שהצליח לבצע ולפיכך, אינו יכול לנקוט בחוסר אחריות ולמכור את הסחורה לכל דכפין, אלא מחובתו לערוך בירור בנוגע לטיב הלקוח ולאפשרויות התשלום שלו. 12. ואולם, בקביעת חובת זהירות מושגית, לא ניתן לומר, כי בכל מקרה בו עובד לא הצליח לגבות בסופו של יום את תמורת הסחורה, התרשל העובד בתפקידו. קיימים מקרים רבים, בהם עובד מוכר סחורה ללקוח מסויים במשך תקופה ארוכה ובשלב מסויים אותו לקוח מסיבה זו או אחרת מפסיק לשלם בגין הסחורה, כל עוד לא הוכח, כי העובד כשל בתפקידו ונהג שלא כפי המצופה ממנו, לא ניתן לומר, כי העובד התרשל בתפקידו ולא פעל כשורה. במקרה דנן, מקום בו נטען כי הנתבעת מסרבת לשלם בגין חריגה מתפקיד של עובדה, יש לבחון את התנהלות הנתבע גם על רקע הדברים האמורים. 13. בנוסף, הנני סבורה, כי גם לצורך קביעת חובת הזהירות המושגית המיוחסת לעובד, יש לנהוג בזהירות רבה. בסופו של יום, העובד הינו עובד שכיר, הוא אינו יכול ליטול את מלוא הסיכון על כתפיו וכל שמצופה ממנו הוא לנהוג באופן סביר. השוק מלא בסיכונים וגם על המעסיק החובה לבחון את אותם סיכונים, לעתים, בידיו כלים רבים יותר מאלו של העובד ומשכך, למעסיק קיימת החובה לבקר את העובד ולפקח עליו ואף לבדוק את טיבם של הלקוחות, הכל בהתאם לנסיבות המקרה. כך נקבע על ידי בית המשפט העליון, אמנם בהקשר של ייחוס אשם תורם, אך הדברים יפים גם לענייננו: "כאמור, כאשר עסקינן ביחסי עובד-מעביד הנטיה היא להימנע ככל האפשר מהטלת אחריות על העובד, בכפוף לנסיבות הספציפיות. במסגרת יחסים אלה יש לשאול, אם בנסיבות חרג העובד מרמת הזהירות המצופה ממנו כעובד אחראי. אכן, אין בהתרשלותו הרגעית של עובד השקוע בעבודתו כדי לקבוע כי שותף הוא לנזק. הוא הדין מקום שטיבה של העבודה או תנאיה, אינם מאפשרים לעובד להישמר מכל משמר ולנהל סיכוניו תדיר (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ. שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט' 205 , 212-211; ע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ. בלומברג, פ"ד יא' 1087, 1093)." (ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ. עזבון המנוח יבגני גולובין (טרם פורסם, ניתן ביום 15.4.12). 14. במקרה דנן, אין מחלוקת לפיה הנתבעת אינה מסוג הלקוחות שהיה על התובע לחשוש מפניו, התובע אינו מעלה דופי בנתבעת, הנתבעת רכשה מהתובעת חלפים, גם במקביל לאלו שנרכשו על ידי ברוך וגם לאחר הגשת התביעה מכר לה התובע חלפים, כך שעצם היות הנתבעת סולבנטית אינה שאלה שבמחלוקת ולא כאן הרשלנות המיוחסת לנתבע ביחס למכירת הסחורה. 15. למעשה, בסיכומיו, מיקד התובע את טענותיו לעניין רשלנותו של הנתבע, בעיקר לעניין המקום בו קיבל ברוך את הסחורה. לטענת התובע, אם סיפק הנתבע את הסחורה לברוך מחוץ לכתלי מקום עסקה של הנתבעת, התרשל הנתבע בתפקידו ולפיכך מחובתו לשלם בגין הסחורה שרכש ברוך. 16. בעניין זה, טוען הנתבע, כי לא סיפק לברוך סחורה מוץ למקום עסקה של הנתבעת, למעט בפעם אחת, בה ציין ברוך, לטענת הנתבע, כי נתקע בלי קלאצ'ים והוא מבקש להביאם לביתו. בעניינם של חלפים אלו ציין הנתבע, כי תמורתם שולמה (ראה עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול שורות 18-19). ברוך לעומת זאת ציין, כי הסחורה סופקה במקומות שונים, מחוץ למקום עסקה של הנתבעת ומעולם לא סופקו במקום העסק עצמו. בסיכומיו טוען התובע, כי אמנם בעניין מקום אספקת הסחורה, העובדות אינן ברורות דיין והאמת נמצאת ככל הנראה באמצע, בין עדותו של הנתבע ובין עדותו של ברוך. מכל מקום, טענתו העיקרית של התובע הינה, כי הסחורה סופקה למשרדי הנתבעת, כאשר טענותיו כלפי הנתבע הינן חלופיות לטענות הנטענות כלפי הנתבעת. 17. הנני סבורה, כי אם אמנם האמת הינה "באמצע", כפי שטוען התובע, אזי, התובע לא הרים הנטל להוכיח רשלנותו של הנתבע. יש לזכור, כי נטל ההוכחה עודנו רובץ על התובע, התובע צריך להוכיח את רשלנות הנתבע ומקום בו הדברים אינם ברורים דיים, לא הורם הנטל. 18. ואמנם, ישנו קושי של ממש לקבוע בעניין זה גרסה סדורה ומוכחת. הנתבעת טוענת, כי לא ייתכן שהסחורה סופקה במחסניה, שכן מדובר בסחורה גדולה, שיש קושי של ממש להעלימה מהמחסן מבלי שהדבר יבלוט. כך ציין אפרתי: "אבל הוא צריך להוציא את זה מהמחסן שלי. המחסן בתוך העסק עם 20 עובדים. אי אפשר להכניס את הסחורה לתוך תיק מדובר בסחורה מאוד גדולה, זה נכנס למכונית גדולה." (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 25-26). עדותו זו של אפרתי, אשר העיד אחרון, לא עומתה עם אף אחד מהעדים האחרים ולא ניתן היה לבחון באמצעותם האפשרות להוציא הסחורה מהמחסן. 19. ברוך טוען כאמור, כי את הסחורה קיבל בצמתים או בביתו, כאשר לטענתו, היה ער לכך שתעודות המשלוח יצאו על שם הנתבעת, אך מבחינתו, החשבונית היא החשובה והנתבע אמר לו שהחשבונית לא תצא על שם הנתבעת. ברוך אמנם אינו בעל דין בתובענה, אולם, הנני סבורה, כי גם את עדותו של ברוך צריך לבחון בזהירות רבה. ברוך אמנם אישר, כי הסחורה הינה סחורה שנרכשה עבורו, אך כידוע "אין אדם משים עצמו רשע", אמנם, אין עסקינן בהליך פלילי, אך הודאת ברוך לפיה לקח סחורה תוך העמדת פנים, כי היא מיועדת עבור מעסיקו, או כי לקחה מבית העסק של המעסיק לאחר שהזמינה שם, הינה למעשה הודאה במעשה גניבה או תרמית. לפיכך, גם אם ברוך אמנם התכוון לקחת את הסחורה כאשר הוא מזמינה על שם מעסיקו, הצגת הדברים באופן אשר אינו מעמיד את ברוך באור שלילי נוחה עבורו, גם אם אינו צד להליך. בעניין זה חשוב לציין, כי הגם שברוך טוען, כי התכוון לשלם עבור הסחורה, הרי שמאז הזמנתה לא פעל באופן כלשהו לשם תשלום עבורה, גם לא לאחר שהגב' לוי התקשרה אליו והוא אישר לפניה, כי אכן רכש את הסחורה בעצמו. היה מקום לצפות מברוך במצב זה, לו אמנם היה מדובר באיש תם לב, להתקשר ישירות לתובע, להעמידו על הטעות ולשלם בגין הסחורה אותה נטל. עוד מצאתי מקום לציין בעניין עדותו של ברוך, כי התובע טוען לכך שברוך העיד את שהעיד מתוך שיתוף פעולה נסתר עם הנתבעת. לא מצאתי, לא מתוך עדותו של ברוך ולא מתוך עדויות העדים האחרים, כי ברוך העיד את שהעיד על מנת להדוף את התביעה נגד הנתבעת. יש לזכור, כי ברוך נתן את תצהיר העדות הראשית מטעמו כבר במהלך שנת 2008, כך שהתיאוריה של התובע בנוגע לכך שרק בסמוך לעדותו של ברוך התרצה ברוך משיקולים זרים להעיד לטובת הנתבעת, אין לה על מה שתסמוך. 20. הנתבע אשר טוען, כי סיפק את הסחורה בחצרי הנתבעת, אף הוא בעל עניין בהעלותו טענה זו, אם כי סבורתני, כי בנוגע לנתבע עצמו, האינטרס שיש לו באי אמירת האמת קטן יותר, שכן מדובר בעובד שכיר, אם פעל בתום לב, לא בכל מקרה בית המשפט יחייבו בדין והסיכון של הנתבע הינו בעיקר מקום בו נקרמה קנוניה בינו ובין ברוך, אם כי מובן, כי עבור הנתבע, נוחה יותר הגרסה לפיה הסחורה סופקה בחצרי הנתבעת, גרסה אשר מסירה כל אחריות מכתפי הנתבע. ראשית, הנתבע ציין, כי התובע גילה, כי מדובר בסחורה אשר סופקה לברוך ולא לנתבע, לאחר שהוא עצמו חשד בעניין וביקש מהפקידה לברר הדברים, ביום בו פוטר מעבודתו. טענתו זו של הנתבע לא נסתרה והיא אף נראית סבירה בעיניי. שוסטר העיד באשר לאופן התשלום המקובל בבית עסקו. החשבונית הראשונה אשר לא שולמה על ידי הנתבעת הינה חשבונית שיצאה ביום 31.10.06. אם תנאי התשלום המקובלים אצל התובע הינם שוטף+90 ואפילו שוטף+60, הרי שבמועד בו גילה התובע את נושא אספקת הסחורה לידי ברוך, לא אמור היה התובע לגלות את הדבר, אלא רק בשלב מאוחר יותר, במועד סמוך למועד המיועד לתשלום, כאשר בעניין זה ציין שוסטר, כי דו"חות הגיול, מהם ניתן ללמוד על פיגור בתשלום יוצאים לאחר פיגור של חודשיים ימים, דבר שטרם התרחש במקרה דנן. לפיכך, בהעדר גירסה סבירה אחרת מצידו של שוסטר לאופן גילוי העניין, יש לקבל את גרסת הנתבע לכך. 21. יש לזכור בנוסף, כי לנתבע היה מה להפסיד בעצם ביצוע מעשה מעילה. הרי, אם אמנם נעשתה קנוניה על ידי הנתבע וברוך, היה הדבר מתגלה במוקדם או במאוחר, בפרט כאשר ברוך אינו עובד עוד אצל הנתבעת. כאמור מי שגילה בסופו של דבר את העניין והדבר אף גרם לפיטוריו היה הנתבע עצמו, עובדה שאינה דרה בכפיפה אחת עם האפשרות לפיה הנתבע ביקש להונות את מעסיקו, אם כי ייתכן, כי דווקא מתוך אותו גילוי ניתן להסיק, כי לנגד עיניו של הנתבע עמדו סממנים קודמים שהעלו חשד, סממנים שאוששו בזו הפעם. 22. לאור האמור, הנני סבורה, כי קיים קושי של ממש לקבוע כיצד סופקה הסחורה לברוך, האם בחצרי הנתבעת והאם מחוץ לחצרים אלו. הנטל להוכיח אופן אספקת הסחורה רובץ לפתחו של התובע והתובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי מהבחינה העובדתית כשל הנתבע בתפקידו בכך שסיפק סחורה שלא בהתאם לנהלי התובע. 23. הנני סבורה, כי גם לו הוכחו העובדות, קיים קושי של ממש להטיל על הנתבע אחריות קונקרטית. ככל שהדבר נוגע לתובע, לא מצאתי, כי התקיימו אצל התובע נהלי עבודה ברורים, שיהא בהם כדי לסכל אפשרות של מעשי הונאה. מדבריו של שוסטר עצמו עולה, כי בחלק מהמקרים הגיעו נציגים של הנתבעת ולקחו את הסחורה ממשרדי התובע ואף מציין, כי במקרים מסויימים מי שמספק את הסחורה הוא לא הסוכן, אלא זו נשלחת באמצעות חברת משלוחים (ראה עמ' 12-13 לפרוטוקול), דהיינו גם מהתנהגות התובע עצמו עולה, כי לא היתה מדיניות של אספקת סחורה אך ורק בחצרי הנתבעת או אך ורק על ידי הסוכן. 24. בנוגע לאותם מקרים בהם סופקה הסחורה בחצרי התובע, אף טוען שוסטר, כי אחריותו של הנתבע אינה נובעת מרשלנותו אלא כפי שהסביר: "שי עשה את ההזמנה. חלק מהכסף זה לגבות כסף, שילך לקרני אור ויגבה את הכסף" (עמ' 12 למעלה). אם זו הטענה, אזי לבד מכך שלא עולה כל רשלנות במקרה זה, אזי גם אין מדובר בעילה שהיא בסמכותו של בית משפט שלום, שכן דובר בעילה החוזית, הנובעת מתוך יחסי העובד והמעביד. 25. בנוסף, תיאורו של הנתבע את אותו מקרה שלגביו מאשר הנתבע, כי סיפק סחורה מחוץ לשטח הנתבעת אינו יכול ללמד על רשלנות, שיש בה כדי להטיל חבות על הנתבע. הנתבע מתאר מקרה, בו נציג הנתבעת מתקשר ומספר, כי הוא צריך דחוף מספר חלפים, על פניו, מדובר בהסבר סביר, שאינו מעלה את חשדו של הנתבע וזה מספק את הסחורה. 26. יש לזכור, כי השתלשלות העניינים נושא התביעה התרחשה על פני כחמישה שבועות, מסוף חודש אוקטובר ועד לראשית חודש דצמבר, כאשר כבר בהזמנה של יום 6.12.06, עולה חשדו של הנתבע. סבורתני, כי כאשר מדובר בתקופת זמן קצרה, בה נעשו מספר רכישות בודדות, חלקן גם לשיטת התובע נעשו בחצריו הוא, כי לא ניתן לומר שהתנהלות הנתבע היתה בלתי סבירה או שיש בה כדי ללמד על רשלנות. לכל היותר, גם אם נקבל את גרסתו של ברוך, לפיה הסחורה התקבלה מחוץ לחצרי הנתבעת, מדובר בטעות, אשר הביאה לתוצאה מצערת, אך זו אינה עולה כדי רשלנות ובהמשך לדברים שצויינו מעלה, בוודאי שלא ניתן לומר כי הדברים עולים כדי קנוניה בין הנתבע וברוך ומעילה באמון התובע. 27. בשים לב לכל המכלול, אינני סבורה, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, כי הנתבע חרג באופן כלשהו מנהלי העבודה באופן רשלני שיש בו כדי להקים חבות נזיקית ובוודאי שלא ניתן לומר, כי מעשיו של הנתבע עולים כדי תרמית ולפיכך דין התביעה נגד הנתבע- להידחות. 28. התביעה נגד הנתבעת. לבד מהמחלוקת העובדתית שבין התובע ובין הנתבעת לעניין מקום אספקת הסחורה, חלוקים ביניהם הצדדים גם במישור המשפטי בשאלה, האם מקום בו סופקה הסחורה במחסני הנתבעת, חבה הנתבעת בתשלום בגין אותה סחורה, בהיותה מזמינת הסחורה באמצעות שלוחה, ברוך. הנתבעת טוענת, כי אין מקום להטיל עליה חיוב בגין רכישותיו של ברוך עקב הוראות הסיפא לסעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המורה: "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה על אף פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד." 29. ואמנם, על פי הסיפא לסעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין, כאשר ברוך מאשר שרכש את הסחורה עבור עצמו, הנתבעת אינה נושאת באחריות נזיקית למעשיו של ברוך המהווים עוולה נזיקית של תרמית. 30. ואולם, לבד מפקודת הנזיקין העוסקת במעשה עוולה שעשה העובד, ניתן לבחון את מערכת היחסים שבין הצדדים במישור דיני השליחות, על רקע הדין הכללי, שכן על מערכת היחסים שבין הצדדים חלה גם מערכת יחסים חוזית, שעניינה רכישת סחורה שרוכשת הנתבעת באופן רציף מאת התובע. ייתכן אמנם, שברוך לא ציין בטעות, כי מדובר ברכישות פרטיות עבורו, בפרט לאחר שאותה הרשאה מטעם הנתבעת הסתיימה וכיום מבקש התובע להיפרע מהנתבעת מכוח דיני השליחות והדין הכללי ולא רק מכוח אותה עוולה נזיקית שביצע לכאורה ברוך. זאת ועוד, דיני הנזיקין חלים לגבי התקופה בה מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין השלוח והשולח ואילו הוראות חוק השליחות דנות גם במערכת יחסים החלה לאחר סיומם של יחסי השליחות. 31. סעיף 15 (ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, מורה: "(ב) לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת; ואם השלוח ידע על סיומה, זכאי הצד השלישי גם לברירה הנתונה לו בסעיף 6(ב)." סעיף 15 (ב) לחוק השליחות מהווה למעשה חריג לכלל לפיו, במקרה של חריגת השלוח מהרשאתו, יפול הסיכון על הצד השלישי אשר התקשר עם השלוח, בהתאם לכל לפיו, חריגה מהרשאה אינה מחייבת את השולח, כלל העומד בקנה אחד עם הוראות סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין. עמד על ההגיון שמאחורי הוראות סעיף 15 (ב) כב' השופט ברק בע"א 318/82 שי יעבץ נ. סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד ל"ח (4), 85, 92: .12"בעניין שלפנינו, מקורה של אחריות השולח הוא בסעיף 15(ב) לחוק השליחות, הקובע, כי בהתקיים התנאים הקבועים בו רשאי הצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת. כפי שראינו, בבסיס האחריות מונחות ידיעתו של הצד השלישי על דבר קיומה של השליחות ואמונתו, כי השלוח פועל כלפיו בהרשאה. נמצא, כי במשטר המשפטי, הנשלט על-ידי סעיף 15(ב) לחוק השליחות, היקף הרשאתו של השלוח נקבע בעיקר על-פי חזות הדברים, כפי שהם משתקפים מהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. בהפעילנו מבחן זה לנסיבות העניין שלפנינו, אין כל ספק, כי מנקודת מבטו של המערער פעולתה המשפטית של אצתר בע"מ הייתה במסגרת הרשאתה, כפי שזו הוצגה למערער. המערער לא ידע, כי יוריסט ואצתר פועלים לעצמם, ואינם מתכוננים כנראה להעביר כלל את כספי התמורה למשיבה. מנקודת מבטו של המערער המשיכו אצתר בע"מ ויוריסט לעשות את שעשו בעבר, ולא היה לו כל יסוד לחשוב, שהם חורגים ממסגרת ההרשאה, כפי שהוצגה לו בעבר. מנקודת מבטו של המערער חזותם החיצונית של הדברים היא גם חזותם האמיתית, וחזות דברים זו היא הקובעת. אכן, גישה שונה היה בה כדי לסכל את עצם תחולתו של סעיף 15(ב) לחוק השליחות. אין לשכוח, כי הוראה זו חלה באין הרשאה בפועל, שכן השליחות נסתיימה. לעתים קרובות משמעות הדבר, כי"השלוח" פעל לעצמו, תוך ידיעה שהשליחות נסתיימה (השווה סעיף 15(ב) סיפא לחוק השליחות). המחוקק ביקש ליתן לצד השלישי את האפשרות לראות את השליחות כנמשכת, הן אם השלוח פעל בתום-לב והן אם השלוח פעל בתרמית. יהיה זה תמוה, אם מטרתו של המחוקק תסוכל, שכן אפילו רשאי הצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת, זכותו של הצד השלישי תישלל, שכן פעולתו המשפטית של השולח חרגה מהרשאתו. הפתרון לקשיים יימצא איפוא בגישה, לפיה פעולתו המשפטית של ה"שלוח" תיבחן על-פי חזות מראיתה של הרשאת השלוח, כפי שנתפסה אצל הצד השלישי. 32. יוצא איפוא, כי מתקיימת "שליחות נחזית", מקום בו פעולת השלוח מתקיימת בנסיבות שעל פיהן סבור הצד השלישי, בהתאם להתנהלות קודמת, כי ממשיכה להתקיים שליחות, הגם שזו הסתיימה והשלוח אינו פועל עוד עבור השולח ובמקרה זה, עובר הסיכון מהצד השלישי אל השולח (ראה גם ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אפריקה בע"מ נ. יצחק שטיבל, פ"ד מ"ד (3) 331). שליחות זו תתקיים מקום בו החריגה מההרשאה נעשית בנסיבות בהן מדובר בהתנהלות רגילה של השלוח, התנהלות הדומה לזו שהיתה לפני סיום יחסי השליחות ושלפיכך הצד השלישי סבור, כי השליחות עודנה נמשכת. 33. במקרה דנן, טענות הצדדים מתחלקות לשתי תקופות: התקופה הראשונה הינה התקופה שעד ה-31.10.06, שאז גם לשיטת הנתבעת המשיך ברוך לעבוד אצלה ובהתאם למכתב אותו הוציאה, אף המשיך לחייבה בהתקשרויות עם ספקים והתקופה השניה הינה התקופה שלאחר יום 31.10.06, שאז לשיטת הנתבעת הפסיק ברוך לעבוד אצלה ונמסרה הודעה לכל הספקים בדבר הפסקת עבודתו אצלה, אם כי לשיטת הנתבעת, גם קודם להוצאת מכתב זה, הודיעה לכל הספקים, כי ברוך מפסיק לעבוד אצלה והכירה להם את מחליפו של ברוך בתפקיד, שהוא זה שאמור לחייב כבר מאותו שלב את הנתבעת, תוך שיתוף פעולה ותיאום עם ברוך. 34. בעניין המכתב, הנני מסכימה עם טענת התובע, כי מנוסחו של מכתב זה, ניתן להסיק, כי הוא הוצא לאחר יום 31.10.06. המכתב נוסח בלשון "עבודתו של שלומי ברוך, המחסנאי, הופסקה ב"מוסך קרני אור" בתאריך 31/10/06." המילה "הופסקה" נוסחה בלשון עבר וממנה ניתן ללמוד, כי אכן מדובר במכתב שיצא לאחר תאריך זה. בעדותו,כאמור, אף לא שלל אפרתי את האפשרות, כי אמנם מכתב זה יצא לאחר שהגב' לוי גילתה, כי חשבונית בגין רכישות פרטיות של ברוך השתרבבה לחשבוניות הנתבעת ובעקבות אותו גילוי. 35. מר אפרתי העיד, כי הודיע לכל הסוכנים, כי ברוך מפסיק לשמש כמחסנאי ואותו מכתב הינו רק בנוסף להודעה בעל פה שנמסרה. באשר למועד הפסקת העסקתו של ברוך הוסכם, בישיבת יום 11.9.11, כי יומצאו תלושי השכר האחרונים של ברוך וכן טופס 106 של שנת 2006. בהתאם לאמור בסיכומי התובע, מסמכים אלו לא הומצאו ולכן לא ניתן לדעת במדוייק מתי הפסיק ברוך לעבוד אצל הנתבעת. למרות זאת, הנני סבורה, כי המכתב אמנם משקף את התקופה בה הפסיק ברוך לעבוד אצל הנתבעת, גם אם בפועל, משיקולים שונים, כגון תשלום ימי חופשה, קיבל תלושי שכר נוספים. בפועל, בהתאם לעדותה של לוי, בעת שגילתה, כי ישנה חשבונית השייכת לברוך הוא כבר לא עבד במקום וגם ביום 6.12.06, כאשר התקשר הנתבע למשרדי הנתבעת נאמר לו, כי ברוך אינו עובד שם. יש להניח, כי גם המכתב אשר נכתב בזמן אמת, משקף את העובדות לאשורן. 36. הנני סבורה לפיכך, כי הזמנות שנעשו עד ליום 31.10.06, שהינן הזמנות שעל פניו נעשו במהלך הרגיל של עסקי הנתבעת, גם אם ברוך בשלב זה הפסיק לשמש כשלוח של הנתבעת, הינן הזמנות שיש לחייב בהן את הנתבעת, כהזמנות הנחזות להיות הזמנות המבוצעות במסגרת יחסי השליחות שבין הנתבעת ובין ברוך, כאשר במקרה זה, הסיכון אמור לעבור אל הנתבעת, השולחת, אשר גם היא מבחינתה מאשרת באותו מכתב, כי החל מיום 31.10.06, הזמנות ברוך אינן מחייבות ובפועל העיד מנהלה, כי כבר קודם לכן ברוך הפסיק לחייבה, כך שהמכתב משקף בדיעבד את המועד בו הפסיק ברוך לעבוד, אך כבר קודם לכן, בהתאם לעדות מנהל התובעת עצמה, נשללה ממנו הזכות לבצע הזמנות עבור הנתבעת. 37. ייתכן וניתן היה ללמוד מתוך אותם תלושי שכר שאמורה היתה הנתבעת להמציא מהו המועד המדוייק בו ברוך הפסיק לעבוד ומתוכם ניתן היה ללמוד גם מהו המועד שבו באופן סביר עדכנה הנתבעת את הנתבע בדבר הפסקת עבודתו של ברוך והפסקת השליחות בעקבות זאת, אלא שכאמור, תלושים אלו לא נמצאו ונקודת המוצא הינה לפיכך, כי עד למועד זה, גם לא ידע הנתבע, כי ברוך אינו מוסמך עוד לחייב את הנתבעת, כאשר בנקודה זו עומדות גרסת הנתבעת אל מול גרסת הנתבע, כשגרסתו של הנתבע מתיישבת עם גרסת התובע, לפיה לא ידע על הפסקת ההרשאה שניתנה לברוך באותו שלב. 38. באשר להזמנות אשר בוצעו לאחר יום 31.10.06, הנני סבורה, כי הנטל להוכיח, כי ההזמנות בוצעו במהלך הרגיל של העבודה בהתאם לאותה שליחות נחזית, לא הורם על ידי התובע. כפי שציינתי מעלה, מתוך הראיות לא ניתן לדעת האם ההזמנות בוצעו על ידי ברוך מתוך מפעלה של הנתבעת או בצמתי דרכים, כפי שטען ברוך. אפרתי עצמו טוען, כי לא ייתכן שההזמנות בוצעו מתוך חצרי הנתבעת וגם שוסטר וגם ה נתבע אישרו לגבי חלק מההזמנות, כי אלו בוצעו שלא מחצריה של הנתבעת. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי היה על התובע לחשוד, כי מדובר בהזמנות בהיקף חריג, זאת נוכח העובדה שנעשו הזמנות בהיקפים גבוהים בהרבה מהמקובל אצל הנתבעת, אשר נהגה לרכוש מהתובע חלפים בהיקפים של אלפי שקלים בחודש, כפי שהדבר עולה אף מתוך כרטסת הנתבעת שצורפה. בנסיבות אלו, כאשר התובע מבקש לעשות שימוש בהוראות סעיף 15 (ב) לחוק השליחות, ולטעון כי הסתמך על שליחות קיימת, הרי שעליו הנטל להוכיח, כי מדובר בהזמנות אשר נעשו באופן הרגיל של עבודת הנתבעת, נטל זה לא הורם במקרה דנן ולא הוכח, כי כל ההזמנות בוצעו באופן הרגיל. ואמנם, ההזמנה מיום 6.12.06 העלתה את חשדו של הנתבע דווקא משום שמדובר היה בהזמנה שבוצעה שלא באופן הרגיל על ידי הנתבעת, שהינה מוסך העוסק בתיקון רכבים מסוג מסויים ואילו אותם חלפים שהוזמנו היו חלפים לרכבים מסוג אחר, עובדה שהעלתה, בצדק רב, את חשדו של הנתבע. 39. ערה אני לכך שברכבו של הנתבע נמצא המכתב המודיע על הפסקת עבודתו של ברוך אצל הנתבעת. הנתבע אמנם טוען, כי לא ידע על קיומו של מכתב זה, ייתכן אמנם וזה הגיע לרכבו רק ביום 6.12.06, בעת שהגיע למשרדי הנתבעת, וגם כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת מלמדת, כי אמנם במהלך חודש נובמבר 2006 לא ביצעה רכישות כלשהן מאת התובע, כך שהנתבע לא נחשף למחסנאי החדש אך כפי שציינתי, התובעת לא הרימה הנטל להוכיח, כי הרכישות בוצעו בדרך הרגילה, במחסני הנתבעת וספק זה צריך שיפעל לחובתה. 40. הנני סבורה, לפיכך, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח הסטיה מהכלל לפיו הסיכון בחריגה מהשליחות נופל על שכם הצד השלישי, זאת לגבי התקופה שלאחר יום 31.10.06 ומשכך, דין התביעה נגד הנתבעת בגין רכישות שבוצעו בתקופה האמורה - להידחות. 41. מצאתי מקום להעיר בהקשר זה, כי התובע לא נותר חסר כל. כפי שציינו הנתבעים לאורך כל הדרך, יכול היה התובע להגיש תביעה גם נגד ברוך, אשר לא כפר בחיובו האישי והיה נכון לשלם בגין חיוביו אלו. בית המשפט אף אפשר לתובע לתקן את תביעתו בדרך של צירוף ברוך, אך התובע, מסיבותיו הוא, נמנע מלעשות כן. הנני סבורה, כי גם חובת ההגינות, בפרט, כאשר התובע בוחר לתבוע את עובדו, מחייבת פניה בראש ובראשונה לזה שרכש את הסחורה ומודה בחובתו לשלם בגינה. אמנם, ברוך ציין, כי לא יוכל לשלם את מלוא החוב בבת אחת, אלא, שדחיית התשלום, אינה עילה לאי גביית כספים מברוך, בפרט בחלוף זמן כה ארוך מאז יצירת החוב ועד עתה. סוף דבר, 41. התביעה נגד הנתבע 2- נדחית. הנתבע אחר בהגשת סיכומיו איחור ניכר, ללא כל הנמקה ומצאתי מקום להביא עניין זה בפסיקת ההוצאות. אני מחייבת, איפוא, את התובע בהוצאות הנתבע בסכום של 3,000 ₪. התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 17,729 ₪. סכום זה ישא ריבית חוקית מיום 31.1.07 (בחלוף 90 יום מיום הוצאת החשבונית) ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין והיות והתביעה התקבלה בחלקה בלבד, מצאתי מקום שלא לעשות צו בדבר הוצאות בתביעת התובע נגד הנתבעת. שליחות