מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שכירות נכס לצורך הלנת חיילים: כללי 1. לפני תביעה כספית בסך 377,132 ₪ שעניינה בנכס הנמצא ברח' הירקון 150 תל-אביב. הנתבעים הינם הבעלים של הנכס והתובעת רכשה זכויות מסויימות בו, כך שניהלה והפעילה אותו יחד עם הנתבעים עד לשלהי שנת 2002 (להלן: "הנכס"). ביום 28.1.02 נחתם הסכם בין הנתבעים (בשם בעלי הזכויות בנכס) לבין האגודה למען החייל (להלן : "האגודה") שמטרתו השכרת הנכס לאגודה לצורך הלנת חיילים בו (להלן:"הסכם הלינה"). סעיף 3 להסכם הלינה קבע כי תקופת החוזה תהיה ל-10 שנים. סעיף 4.1 להסכם הלינה חילק את תקופת השכירות המלאה לשניים וקבע כי בחלוף 5 שנות שכירות ניתנת לאגודה אופציית ביטול ע"י מתן הודעה מוקדמת של שישה חודשים מראש. עפ"י סעיף זה , במקרה של מימוש אופציית הביטול תפצה האגודה את הנתבעים בסכום של 100,000$. ביום 19.11.02 נכרת הסכם בין התובעת לנתבעים שעניינו הפסקת טיפולם המשותף בנכס (להלן : "הסכם הפירוד"). בהסכם הפירוד נקבעו ,בין היתר, הוראות הנוגעות לתשלומים שישלמו הנתבעים לתובעת והתנאים להעברת התשלומים האמורים. בשנת 2006 החליטו הנתבעים כי הם מעוניינים למכור את הנכס. הנתבעים מצאו קונים לנכס וביום 5.4.06 חתמו על חוזה למכירת זכויותיהם בנכס. במקביל, קיימו הנתבעים דין ודברים עם האגודה לצורך פינויה מהנכס נוכח רצונם למכור את הנכס. ביום 17.8.06 חתמה האגודה על כתב התחייבות ולפיו היא מתחייבת לפנות את הנכס עד יום 31.10.06. עם פינוי הנכס חדלו הנתבעים מלשלם לתובעת את התשלומים שהתחייבו לשלם לה במסגרת הסכם הפירוד. על רקע הפסקת התשלומים הוגשה התביעה בפני. טענות התובעת 2. התובעת מעלה שתי טענות עיקריות: האחת, מכירת הנכס ובעיקר השתדלות הנתבעים אצל האגודה הביאה את האחרונה להפסיק את פעילותה בנכס. לטענתה, היוזמה למכירת הנכס קדמה לגיבוש החלטת העזיבה אצל האגודה . הנתבעים מילאו תפקיד מרכזי בהפסקת ההתקשרות עם האגודה ועל מנת שהאגודה תעזוב את הנכס מחלו לה הנתבעים על סכום של 100,000$ . משמעות האמור ,טוענת התובעת, כי הנתבעים הם אלה אשר הביאו להפסקת הסכם הלינה, ועל כן בנסיבות אלה אין הם יכולים להסתמך על הפסקת החוזה על מנת להימנע מלשלם לתובעת אותם התשלומים המגיעים לה במסגרתו. השניה, גם בהנחה שהנתבעים לא היו הגורם שהביא להפסקת הסכם הלינה, הרי שלכל הפחות מגיע לתובעת התשלום החד פעמי המופיע בסעיף 14 לחוזה הפירוד ולפיו אם לא ניתנה הודעה על הפסקת ההתקשרות עד יום 1.7.06 , זכאית התובעת לקבל תשלום חד פעמי בסך 35,000$ מיד עם פקיעת המועד למתן הודעת ביטול האופציה. התובעת טוענת, כי הנתבעים גרמו לאי קיומו של תנאי בחוזה ועל כן אין הם זכאים ליהנות מאי קיומו של תנאי זה וזאת מכח סעיף 28 לחוק החוזים חלק כללי. ביצועו של הסכם הפירוד היה מותנה בהמשך פעולת האגודה בנכס. מעבר לכך, ביצוע הסכם זה בתום לב בהתאם לסעיף 39 לחוק חייב את הנתבעים להביא להמשך ההתקשרות עם האגודה ככל שניתן. נוכח כל האמור, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בכל התשלומים המתחייבים עפ"י הסכם הפירוד תוך התעלמות מהעובדה שהתובעת סיימה, כעבור 5 שנים, את שכירותה בנכס. טענות הנתבעים 3. הנתבעים טוענים, כי עפ"י האמור בהסכם הפירוד התובעת אינה זכאית להמשיך ולקבל את התשלומים שקבלה לפני מכירת הנכס. לדידם, סעיף 12 להסכם הפירוד התנה במפורש כל תשלום לתובעת בכך, שהאגודה תמשיך ותשכור את הנכס ותשלם דמי שכירות לנתבעים. גם לשונו של סעיף 14 להסכם הפירוד תומכת לגרסתם בתוצאה זו. עוד נטען כי הנתבעים שילמו לתובעת את התשלומים השוטפים עד תום תקופת הרשות והיא אינה זכאית לתשלום לאחר מכן. לשיטתם, כיוון שהאגודה עזבה את הנכס בחודש אוק' 06' והפסיקה לשלם שכירות ממועד זה ואילך, הרי שהנתבעים אינם מחוייבים להעביר לתובעת תשלומים מעבר למועד זה. הנתבעים טוענים, כי התובעת רק הרויחה ממכירת הנכס ובודאי שלא ניזוקה מהמכירה, שכן במקום להלין חיילים בנכס שכרה האגודה לטובת החיילים חדרים במלון "אויה" השייך לתובעת. הנתבעים טוענים, כי הודעת האגודה כנדרש עפ"י סעיף 14 ניתנה לתובעת במועד ולפני יום 1.7.06 וכי לא היתה צריכה להינתן בכתב. לשיטת הנתבעים האגודה הודיעה לנציג הנתבעים - מר רז - כבר בתחילת שנת 2006 שבכוונתה לסיים את התקשרות ולעזוב את הנכס בסוף שנת 2006. לדידם, עדותו של מר רז הצטרפה בעניין זה לעדות מר פישביין. כיוון שמר אלה מטעם התובעת הודה בחקירתו בבית המשפט כי אם יוכח שניתנה הודעה בהתאם לסעיף 14 לפני 1.7.06 הוא אינו זכאי לתשלום 35,000$ וכיוון שהוכח כי ניתנה הודעה כזו, אין לחייבם בתשלום. עוד טוענים הנתבעים, כי האגודה עזבה את הנכס בשל התנאים הפיזיים במתקן שלא השביעו את רצונה . הנתבעים סבורים כי העדים מטעמם מר רז ומר פישביין העמידו גרסה סדורה ובהירה יותר מזו שהציגה התובעת ואשר על כן יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאותיהם. המחלוקת 4. השאלה המרכזית בה חלוקים הצדדים היא האם התובעת זכאית לקבל מהנתבעים את התשלומים הבאים: א. הפיצוי המנוי בסעיף 14 להסכם הפירוד. במסגרת הדיון בסוגיה זו נבחן באיזה אופן היתה צריכה להינתן ההודעה על הפסקת חוזה הלינה, באיזה מועד והאם ניתנה כדין. ב. האם היה על הנתבעים להמשיך ולשלם לתובעת את התשלומים החודשיים מעבר לחודש אוק' 06' דיון 5. מטעם התובעת העיד מר אליעזר אלה מנכ"ל התובעת (להלן:"מר אלה") אשר הגיש תצהיר עדות ראשית וכן מר שי פולונסקי נציג רוכשי הנכס. מטעם הנתבעת העידו בעל החברה שבבעלותה הנכס - מר צבי רז ומי ששימש כמנכ"ל האגודה בשנים 2005-2007 מר פישביין, שאף תצהירי עדותם הראשית צורפו לתיק בית המשפט. לאחר שמיעת עדותם של העדים, עיון בכתבי הטענות, בתצהירי העדות הראשית ובמסמכים שצורפו להם ולאחר שנתתי דעתי לטענות שהועלו בסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי מהטעמים שיפורטו בהמשך. זכאות התובעת לתשלום המנוי בסעיף 14 להסכם הפירוד 6. בעוד שהתובעת סבורה כי היא זכאית לתשלום עפ"י סעיף 14 להסכם הפירוד (להלן:"סעיף 14") , סבורים הנתבעים אחרת. הנתבעים טוענים, כי במקרה בו הודיעה האגודה עד יום 1.7.06 על הפסקתה את הסכם הלינה, הרי שהפעילו את אופציית הביטול במועד ועל כן כל התשלומים שהועברו לתובעת עם הפעלת הסכם הלינה מפסיקים להגיע אליהם ואל התובעת . בהקשר זה סבורים הנתבעים כי לא נכתב בהסכם שצריכה להינתן הודעה בכתב ועל כן די בכתב ההתחייבות ששלחה האגודה לנתבעים ביום 16.5.06. על מנת להכריע האם ניתנה אכן ההודעה הדרושה עפ"י סעיף 14, יש לפנות תחילה להסכם הפירוד ולהסכם הלינה ואם לשון ההסכמים אינה חד משמעית או חסרה, עלינו לפנות לנסיבות המקרה, לרקע ולתכלית החתימה על ההסכמים ולנוהג שהיה בין הצדדים על מנת למלא את החסר(כפי שנקבע בפסיקה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, 327-328 וכן ב בע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ). נסקור תחילה את ההוראות הרלבנטיות בהסכם הפירוד ובהסכם הלינה , לאחר מכן נתייחס לפסיקה המאפשרת השלמת חסר בפניה לנסיבות המקרה , לתכלית העומדת בבסיס ההסכם ומכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן:"החוק") ולבסוף נכריע בהתאם להסכמים לחוק ולפסיקה הרלבנטיים. הסעיפים בהסכמים המקימים את זכאות התובעת לתשלום 7. סעיף 12 להסכם הפירוד (על חלקיו השונים) עוסק בתשלומים שעל הנתבעים להעביר לתובעת . סעיף 12 ג להסכם הפירוד קובע תנאי בסיסי לתשלום : "הסכומים האמורים בסעיף 12 זה , ישולמו בתשלומים רבעוניים מידי שלושה חודשים, עם ולאחר קבלת תשלום בגין חוזה הלינה מהאגודה ובכפוף להמשך התקשרות האגודה בחוזה הלינה". סעיף 12ד מבהיר ומחדד את התנאי האמור: "למען הסר ספק, ביום בו יבוטל חוזה הלינה מכל סיבה שהיא ו/או לא יתקבל תשלום אצל הבעלים מהאגודה בגין חוזה הלינה מכל סיבה שהיא, יהיו הבעלים פטורים מתשלום הסך הנקוב בסעיף זה". סעיף 14 עוסק בהפסקת ההתקשרות עם האגודה: "אם לא תממש האגודה את האופציה שניתנה לה בחוזה הלינה להביא את תקופת הרשות עפ"י חוזה הלינה לקיצה בתום 5 השנים הראשונות מתחילת תקופת הרשות (להלן:"אופציית הביטול") , היינו אם תקופת הרשות עפ"י חוזה הלינה תעמוד למשך 10 שנים החל מיום 1.1.02 כי אז ישלמו הבעלים לרוחמה האומן סכום חד פעמי בסך 35,000$. כולל מע"מ מיד עם פקיעת אופציית הביטול הנתונה לאגודה". סעיף 4.1 להסכם הלינה מקנה לאגודה אופציית ביטול במתן הודעה מוקדמת: "במשך תקופה של חמש השנים הראשונות, החל מיום 1.1.02 ועד 31.12.06, התחייבות האגודה להסכם תעמוד בתוקפה לכל התקופה במלואה. האגודה תוכל לסיים את החוזה בתום 5 שנים דהיינו ביום 1.1.07 והכל לאחר מתן הודעה מוקדמת לחברה של שישה חודשים מראש ומתן פיצוי מוסכם וקבוע מראש השווה בשקלים ל-100,000$ (מאה אלף דולר ארה"ב)". לפי לשון הסעיפים הנ"ל עולה כי: א. ביצועו והתממשותו של הסכם הפירוד מותנה בהמשך פעולת האגודה בנכס. ב. האגודה החזיקה באופציה לביטול חוזה הלינה. על מנת לבטל את חוזה הלינה, כך שלא ימשיך לשנים 2007-2011, התחייבה האגודה לשלוח הודעת ביטול עד יום 1.7.2006. היה והאגודה תשלח הודעת ביטול עד מועד זה הרי שהאגודה אינה צריכה לשלם דמי שכירות עבור הנכס על 5 השנים האחרונות ולפיכך הן הנתבעים והן התובעת יפסיקו ליהנות מהתשלומים שהניב חוזה הלינה. היה והאגודה לא תשלח הודעת ביטול עד 1.7.06 , הרי שהיא לא ניצלה את אופציית הביטול ועל כן כבר ביום 1.7.06 (כאמור בסיפא של סעיף 14) על הנתבעים להעביר לתובעת תשלום חד פעמי של 35,000$. לשון סעיף 14 בראשיתו ובאחריתו מלמדת למעשה שההסבר המופיע באמצע הסעיף מיותר. כלומר, התשלום של 35,000 $ צריך להשתלם לתובעת עם תום המועד למשלוח הודעת הביטול ולכן אין נפקות לשאלה האם האגודה אכן שהתה בנכס דה פקטו 5 שנים נוספות. עצם אי מתן הודעת הביטול עד יום 1.7.06 מזכה את התובעת בתשלום האמור בסעיף 14. תוצאה זו עלתה שוב ושוב בעדותו של מנכ"ל התובעת: "ברגע שלא נשלח מכתב כזה (הכוונה למכתב ביטול האופציה -הוספה שלי י.ש.) ההסכם...מקנה לי את הזכות לקבל באופן מיידי ב1.7. את ה-35 אלף דולר"... (עמ' 19 לפרוטוקול. האם ניתנה הודעה על ביטול חוזה הלינה? 8. הנתבעים והאגודה לא קבעו דרך מסויימת למתן הודעה על הפסקת חוזה הלינה. מילים אחרות: פניה ללשון החוזה על מנת לבחון האם ניתנה הודעה בהתאם לאופן שנקבע בחוזה לא תועיל, כיוון שלא נקבע אופן מסויים. בהקשר זה מתעוררות שתי שאלות מהותיות : ראשית, האם ההודעה צריכה להינתן רק לנתבעים או שמא גם לתובעת. שנית, האם ההודעה צריכה להיות בכתב. המסגרת הנורמטיבית 9. בית המשפט סבור כי העדרה של הוראה ברורה לעניין אופן מתן ההודעה בהסכם הפירוד יכולה להתרפא , עפ"י הפסיקה, הן ע"י מילוי החסר בפניה לראיות חיצוניות, נוהג בין הצדדים , נסיבות המקרה וכיוב', אשר יבהירו מה היה אומד דעת הצדדים בנושא שלא הובהר דיו בחוזה (וכך אף מורה סעיף 26 לחוק ) ,והן על דרך השלמת החסר באמצעות הפעלת סעיף 39 לחוק המחיל את חובת תום הלב על קיום חיובים בחוזה. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים התייחס בית המשפט לעקרון תום הלב ככלי להשלמת חסר בחוזה: " עקרון תום הלב לא בא להפוך הסדר כושל להסדר ראוי. הוא בא להגשים, על-פי הקווים שנקבעו בחוזה הקיים, את שהחסירו הצדדים. הוא בא להשיב למקומה "הפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים" (כלשונו של חברי, השופט מצא, בע"א 479/89 [8] הנ"ל, בעמ' 846), אשר קיומו של החסר ואי-השלמתו יצרו אותה. הוא לא בא ליצור צדק חדש בין הצדדים. הוא בא לתת ביטוי לצדק החוזי שהצדדים קבעו... עתה מופיע עקרון תום הלב בלבוש נוסף, הפעם לעניין השלמת החסר. בהיבט זה אנו עוסקים עתה. היבט זה נקשר בתפיסה הכללית, כי עקרון תום הלב אינו מוגבל אך להתוויית דרך ראויה לביצוע חיובים חוזיים, אלא הוא מהווה גם מקור להוספת זכויות וחובות לחוזה הקיים. "...סעיף 39לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום-לב..." (פסק-דיני בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' [66], בעמ' 836). וכן"...הוראת סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים. יש שהיא מטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין הצדדים..." (פסק-דיני בבג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' [32], בעמ' 708). עקרון תום הלב, שעל פיו משלים בית המשפט חסר בחוזה, ממלא את התפקיד שבעבר מילאו התניות מכללא בחיי החוזה. עניין זה עלה באחת הפרשות, ושם ציין השופט ח' כהן: "... מאז תחילת תוקפם של חוק המכר, תשכ"ח-1968, ושל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חוששני שאין אנו קוראים עוד תנאים מכללא לתוך חוזים - או לפחות אין אנו קוראים להם עוד בשם תנאים מכללא" (ע"א 627/78ויצמן נ' אברמזון ואח' [67], בעמ' 298) (מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, 327-328). עוד נקבע בפרשה זו כי כאשר לשונו של החוזה אינה ברורה דיה כך שהיא מאפשרת מס' פרשנויות, ניתן לפנות ולהיעזר בראיות חיצוניות- אובייקטיביות מהן תילמד אומד דעתם של הצדדים וע"י כך ימולא החסר. בנוסף קובע סעיף 39 לחוק: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". מיהו הנמען שצריך לקבל את ההודעה על הפסקת ההתקשרות? 10. כבר עתה אציין, כי הן מכח מילוי החסר ע"י פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה והן מכח החובה לקיים את חיובי החוזה בתום לב, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעים היו חייבים לתת לתובעת הודעה על ביטול האופציה. ראשית, חובת מסירת ההודעה מתחייבת מכח היות הנתבעים נציגי הבעלים בנכס - סעיף 4.1 לחוזה הלינה אמנם מורה לאגודה ליתן הודעה "לחברה" כאשר הכוונה לנתבעים, אולם במבוא לחוזה הלינה מופיעה החברה היינו הנתבעים כ"מיופת כוחם של הבעלים של כל החלקים בנכס" ובכלל זה נדמה כי נמצאת גם התובעת. לא נעלמה מעיני העובדה שהתובעת רכשה זכויות בנכס רק לאחר החתימה על חוזה הלינה (כך עפ"י המבוא להסכם הפירוד). יחד עם זאת כיוון שהנתבעים שימשו כנציגי כל בעלי הזכויות בנכס והגורם המייצג ו"המוציא ומביא " בשם כולם כלפי האגודה לכל אורך תקופת קיום החוזה, הללו היו צריכים כבעלי אחריות ותפקיד להעביר הודעות קרדינליות כגון הודעה על סיום חוזה הלינה לכל הבעלים בנכס, אפילו לכאלה שהיו בעלים בנכס לתקופה קצרה אולם ממשיכים להיות מושפעים מחוזה הלינה (דוגמת התובעת), בשל הוראותיו הברורות של הסכם הפירוד (ובפרט סעיפים 12 ו-14 בו). כלומר: כיוון ש"חיות ההסכם" והתממשותו של הסכם הפירוד והמשך קבלת התשלומים עפ"י הסכם זה ע"י התובעת, כפופים להמשך הפעלתו של הסכם הלינה וכיוון ששני הצדדים להסכם הפירוד עמדו על כך עפ"י לשונו של הסכם הפירוד , מתבקש היה שהנתבעים יבינו את התלות הבסיסית שבקיום שני ההסכמים ויפעלו באחריות תוך מתן הודעה לתובעת (המושפעת ממשית מסיום חוזה לינה) .אפילו אם במועד סיום חוזה הלינה הסטטוס של התובעת או זכויותיה בנכס השתנו. שנית, החובה למסור הודעה לתובעת מתחייבת מכח קיום חיוביים חוזיים בתום לב . בעיקר במצב של פערי מידע משמעותיים בין הצדדים לחוזה - אפילו אם תשמע הטענה כי הנתבעים לא היו נציגיה של התובעת עת חתמו על חוזה הלינה, הרי שמתן הודעה כתובה לתובעת, מתחייב אף נוכח החובה של צדדים לחוזה לקיים חיוביהם בתום לב. סבורני, כי על הנתבעים היה לקיים הן את חוזה הלינה והן את הסכם הפירוד בתום לב כמשמעו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 ובהתאם לכך ,לדאוג למתן הודעה מסודרת לתובעת לעניין הפסקת חוזה הלינה. בהקשר זה אציין, כי לנתבעים היתה זמינות בלתי מוגבלת למידע אודות מצב הנכס והם אלה שהחליטו את כל ההחלטות החשובות לגבי המשך ניהול הנכס ואחזקתו. לעומתם התובעת שהיתה בעלת זכויות מסוימות בנכס לתקופה מוגבלת, איבדה את יכולת השפעתה על עתיד הנכס עת חתמה על הסכם הפירוד. מכאן ברור שחובת הנתבעים להודיע לתובעת על הפסקת השכרת הנכס ע"י האגודה עד למועד הקובע ובאופן מסודר, סופי וכתוב רק מתעצמת נוכח פערי המידע והכוחות בשטח. לשון אחר: כיוון שעם החתימה על הסכם הפירוד נוצרו פערי מידע משמעותיים כאשר הנתבעים מחזיקים במלוא המידע אודות הנכס ואילו התובעת אינה יודעת ואינה משפיעה על עתידו של הנכס , וזאת שעה ששני הצדדים גם יחד מושפעים מהמשך או הפסקת חוזה הלינה, מחוייבים היו הנתבעים לשלוח הודעה על סיום חוזה הלינה גם לתובעת. בית המשפט סבור כי בנסיבות המקרה דנן , יישום תם לב של סעיפים 12 ו-14 להסכם הפירוד, ולפיהם התובעת תקבל כסף כל עוד חוזה הלינה בתוקף, ולעניין התשלום החד פעמי כל עוד לא נשלחה הודעת ביטול האופציה, מחייב ומגביר את החובה הבסיסית של הנתבעים לשלוח הודעה מסודרת ברוח זו. שלישית, התוצאה לפיה גם התובעת, שלא היתה צד לחוזה הלינה ,היתה צריכה לקבל את ההודעה על ביטול האופציה , עלתה שוב ושוב בעדותו של מנכ"ל התובעת באופן עקבי החל מכתבי הטענות, עובר בתצהירו וכלה בעדותו בבית המשפט: "היית צריך (הכוונה למר רז - נציג הנתבעים -הוספה שלי י.ש.) ב- 1.7.06 להודיע לי שהתפוצץ ההסכם ולחילופין לתת לי 35,000$ ככתוב בהסכם ולא כתבת ולא פעלת " (עמ' 25 לפרוטוקול). נראה אם כן, כי עדות עקבית זו יש בה כדי ללמד על אומד דעתם המשותף של הצדדים, עת חתמו על הסכם הפירוד ולפיו אם התובעת לא תקבל הודעה על ביטול חוזה הלינה עד 1.7.06 ישלמו לה הנתבעים 35,000$. למרות כל האמור, הנתבעים לא שלחו הודעה מסודרת לתובעת לעניין הפסקת חוזה הלינה והדבר נודע לה בעקיפין. יוצא, איפוא, כי על הנתבעים היה להודיע לתובעת על הפסקת חוזה הלינה ולפיכך זכאית התובעת לפיצוי הנזכר בסעיף 14 שכן התובעת לא קיבלה הודעה מסודרת כאמור עד יום 1.7.06 ובכך התגבשה זכותה לקבלת התשלום בסך 35,000$. האם ההודעה צריכה להיות בכתב? 11. גם בעניין זה ברור, כי יישום תם-לב של חובת מתן ההודעה, חייב להתבצע על דרך של מתן הודעה כתובה. ראשית, התנהלות הצדדים בעבר מלמדת, כי הסדרת עניינים חשובים בינהם הועלתה על הכתב , כך היה לגבי שני חוזי הרכישה מחודש 7/02 - ההסכמים "לא נסגרו" בתקיעת יד בלבד אלא בחתימה על הכתב. שנית, גם הפשרה האחרונה בין התובעת לנתבעים מצאה את ביטויה על הכתב במסגרת הסכם הפירוד. כיוון שעפ"י סעיף 26 לחוק ועפ"י הפסיקה שצוטטה לעיל מקובל להשלים חסר באמצעות נוהג מקובל בין צדדים, הרי שהנתבעים על פי הרגלם היו צריכים לשלוח לתובעת הודעה כתובה ואין די בטענה כי ניתנה לתובעת הודעה בע"פ, או כי התפרסמה כתבה בעיתונות כבר בראשית שנת 2006 בדבר פינוי הנכס וכוונת האגודה להפסיק את שכירותה בנכס. שלישית, כיוון שסעיף 12 להסכם הפירוד יוצר נוסחת קשר של תלות מוחלטת של התובעת בנתבעים בקשר לזכאותה לקבל את התשלומים עפ"י סעיף זה, וכיוון שיש חשיבות מכרעת , אליבא דכל הצדדים , למועד מתן ההודעה, הרי שמכח יישום תם לב של האמור בהסכמים מחוייבים הנתבעים לשלוח הודעה באופן שיהיו משוכנעים שהתובעת קיבלה אותה ובאופן שייקל לקבוע מתי ניתנה. הנתבעים לא הוכיחו ואף לא טענו כי נתנו הודעה מסודרת לתובעת על הפסקת חוזה הלינה. אף אם אקבל את טענת הנתבעים לפיה הודעה כאמור היתה צריכה להינתן ע"י האגודה אך ורק להם בהיותם הגורם היחיד החתום בשם בעלי הזכויות בנכס, גם אז נגיע לתוצאה לפיה זכאית התובעת לתשלום 35,000$ , שכן כתב ההתחייבות אליו מפנים הנתבעים כהודעה על ביטול האופציה לא נחתם אלא לכל המוקדם ביום 17.8.06. התוצאה היא, איפוא, כי התובעת לא קבלה הודעה כמתחייב עפ"י הסכם הפירוד עד יום 1.7.06 ועל כן זכאית היא לקבל מהנתבעים את התשלום בסך 35,000$. כתב ההתחייבות מיום 15.5.06 12. הנתבעים מבקשים מבית המשפט לראות בכתב ההתחייבות מיום 15.5.06 כהודעה הרשמית על הפסקת חוזה הלינה. כתב התחייבות זה שצורף כנספח ת/13 לתצהיר מר אלה (במסגרת אגד מסמכים שצורף לתיק בית המשפט ביום 18.6.09) הינו התחייבות מותנית שניתנה ע"י האגודה כלפי הנתבעים ולפיו מתחייבת האגודה לפנות את הנכס עד יום 31.12.06 . ברם, התחייבות זו כפופה לחתימת הנתבעים על כתב ההתחייבות כפי שנזכר בסעיף 4 לת/13: "התחיבותינו והסכמתינו האמורה לעיל כפופה לחתימתכם בשימכם ובשם הבעלים בתחתית מכתב זה , המהווה אישור שלכם ושל הבעלים לכל האמור בו ... מסמך זה יכנס לתוקפו עם חתימתכם ועם המצאת המסמך כאמור". כתב התחייבות זה לא נחתם ע"י הנתבעים ו/או הבעלים והקווים שיועדו לחתימותיהם נשארו ריקים. כיוון שעבר זמן והנתבעים לא חתמו על כתב ההתחייבות, שלחה עו"ד שפר- ב"כ האגודה ביום 7.6.06 מכתב ולפיו האגודה תאלץ לחזור בה מהסכמתה, נוכח אי חתימת הנתבעים על כתב ההתחייבות שנשלח אליהם ביום 15.5.06 - מסמך זה צורף כנספח ת/15 . חרף האמור, ועל אף שהן הנתבעים והן האגודה הבינו את משמעויות אי חתימת הנתבעים על כתב ההתחייבות, ביכרו הנתבעים להשהות את החתימה על כתב ההתחייבות ובכך לחשוף עצמם לתשלום של 35,000$ לתובעת . כך, עוד באותו יום, שלח ב"כ הנתבעים מכתב לב"כ האגודה עו"ד שפר, ולפיו מר פישביין מנכ"ל האגודה והנתבעים סיכמו ביניהם להשהות את החתימה על כתב ההתחייבות, למשך מס' שבועות, עד שתודיע האגודה על מועד סופי פינוי הנכס - מסמך זה צורף כנספח ת/16. סופו של דבר, כתב ההתחייבות כלפי הנתבעים נחתם ונכנס לתוקף , כאמור בו, רק בחודש אוגוסט או ספטמבר 2006 (שכן כתב ההתחייבות החתום נושא בכותרתו תאריך של 17.8.06 אולם התאריך המופיע לצד חתימת הנתבעים הוא 10.9.06). קריאה מעמיקה ומסודרת של מכלול התכתובת לעניין כתב ההתחייבות מלמדת, כי הנתבעים והאגודה עצמם לא ראו בכתב ההתחייבות, כפי שנשלח ביום 15.5.06, הודעה מחייבת וממצה בדבר פינוי הנכס (וזאת בניגוד לטענת הנתבעים ולעדות מר פישביין בעמ' 34 לפרוטוקול),אחרת מדוע שלחה ב"כ האגודה את המכתב מיום 1.7.06, ממנו עולה מפורשות כי קיימת אפשרות שהאגודה תחזור בה מההסכמה לפינוי הנכס. בנוסף, אם סברו הנתבעים כי האגודה כבר גמרה אומר לפנות את הנכס, מדוע לא חתמו על כתב ההתחייבות כמו שהוא, מדוע היה כה חשוב בעיניהם מועד הפינוי המדויק . שהרי, הם הכירו את תוכנו של סעיף 14 וידעו כי הזכות לתשלום 35,000$ נכנסת לתוקף כבר ביום 1.7.06 ודאי כאשר קוראים, ולו ברפרוף, את האמור בסעיף 4 לכתב ההתחייבות שנוסח ביום 15.5.06. יוצא, איפוא, כי הנתבעים לא הוכיחו שקבלו הודעה חד משמעית וברורה לעניין פינוי הנכס. בית המשפט סבור כי כתב ההתחייבות מיום 15.5.06 הינו לכל היותר הצהרת כוונות מותנית שהתנאים הבסיסיים להפעלתה לא מומשו ע"י הנתבעים עצמם. באין כתב התחייבות מנוי וחתום(תרתי משמע) שנשלח מהאגודה אל הנתבעים עד יום 1.7.06,אין הודעה ברורה על ביטול האופציה כמשמעה בסעיף 14 , מכאן שהנתבעים כשלו בהוכחת טענתם לפיה הם עמדו בתנאי סעיף 14, ולפיכך זכאית התובעת לתשלום של 35,000$ החל מיום 1.7.06 ועפ"י שער הדולר נכון למועד זה. משנקבע כי התובעת זכאית לקבל מהנתבעים את התשלום עפ"י סעיף 14 נבחן את זכאותה להמשך קבלת התשלומים עפ"י סעיפים 12א ו-12ב להסכם הפירוד. זכאות התובעת לקבלת התשלומים עפ"י סעיף 12 13. גם לעניין זה נוקטים הצדדים בעמדות קוטביות. מחד, התובעת סבורה כי היא זכאית להמשיך ולקבל תשלומים אלה מהנתבעים וזאת עפ"י סעיף 28 לחוק, שכן הנתבעים הביאו במעשיהם לפינויה של האגודה מהנכס. מאידך, טוענים הנתבעים כי הסכם הפירוד נקט בלשון מפורשת והתנה ברורות את קבלת התשלומים בסעיף 12 בעצם קיומו של חוזה הלינה. לשיטתם, כיוון שהאגודה בחרה, מטעמיה, שלא להמשיך את השכירות בנכס ל-5 שנים נוספות, אזי פטורים הנתבעים מלשלם לתובעת תשלומים ששולמו בתקופת "חיותו" של חוזה הלינה. נראה בעיני, כי פרשנות נכונה של סעיף 12 להסכם הפירוד מביאה לדחיית תביעתה של התובעת בסוגיה זו וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, מסקנה זו מתחייבת עפ"י לשון הסכם הפירוד - חוזה מתפרש בראש ובראשונה עפ"י לשונו, וכל אימת שמוצעים כמה פירושים לחוזה יש להעדיף את הפרשנות העולה בקנה אחד עם לשון המפורשת, הפשוטה והרגילה של החוזה. כלל זה מצא את ביטויו המפורש בתיקון 2 שנערך לסעיף 25(א) לחוק ובפסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחריו. סעיף 25(א) לחוק החוזים, בנוסחו דהיום (לאחר תיקון מספר 2), קובע לאמור: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ , התייחס בית המשפט העליון למשמעות שיש ליצוק לסעיף 25 (א) המתוקן: " תיקון זה, בנוסח שהתקבל לבסוף, אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות - מקום, אשר כפי שהובהר לעיל, למעשה כלל לא אבד לה.... ועוד: "עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד - כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 23, 28; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני. כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 300-299, 318); והשני - כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב - היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי (ראו למשל: עניין מגדלי הירקות, בעמ' 28-26; עניין בלמורל, פס' 2 לפסק דיני. כן ראו את הדברים שנכתבו עוד בעניין אפרופים, בעמ' 314-313). סבור אני, כי התיקון לסעיף 25(א) לחוק והפסיקה שבאה בעקבותיו נותנים ללשון החוזה מקום משמעותי וחשוב בפרשנות החוזה, כאשר זו ברורה . עפ"י התיקון ,כל אימת שאומד דעת הצדדים עולה מפורשות מלשון החוזה אין צורך לפנות לראיות חיצוניות או לנסיבות המקרה. ומהתם להכא,קריאה מעמיקה של סעיפים 12ג ו-12ד הקובעים מפורשות כי התשלומים החודשיים ישולמו לתובעת "עם ולאחר קבלת תשלום בגין חוזה הלינה מהאגודה" וכי ביטול חוזה הלינה , תהא סיבת הביטול אשר תהא פוטרת את הנתבעים מהמשך התשלומים המופיעים בסעיפים 12א 12ב, מלמדת כי לשון החוזה אינה מאפשרת את הפרשנות המוצעת ע"י התובעת. לשון החוזה יוצרת נוסחת קשר פשוטה ולפיה כל עוד מקבלים הנתבעים כסף מהאגודה בגין השכירות בנכס, גם התובעת תקבל כסף בשיעורים שנקבעו בסעיף 12. אולם אם מסיבה כלשהיא יפסק הסכם הלינה מסיבה כלשהי, יפסקו התשלומים לתובעת. כיוון שהאגודה פינתה את הנכס כבר ביום 31.10.06 הרי שהתובעת היתה זכאית לתשלום עד מועד זה בלבד. שנית, אינני מקבל את הטענה כי עסקינן בסיכול החוזה ע"י הנתבעים- התובעת טוענת כי חל בענייננו סעיף 28 לחוק. לשיטתה, הנתבעים היו אלה אשר יזמו את עזיבת האגודה את הנכס. התובעת מפנה למיילים פנימיים שהוחלפו בין מר רז למר פישביין, מהם עולה כי הנתבעים חיכו לתשובת האגודה האם בכוונתה לעזוב את הנכס. כמו כן עפ"י חוזה הלינה סיום של החוזה בתום 5 שנים היה מחייב את האגודה עפ"י סעיף 4.1 לחוזה הלינה בתשלום קנס לנתבעים בסך 100,000$ והנתבעים מחלו לאגודה על קנס זה, אם תסכים לעזוב את הנכס בתום 5 השנים הראשונות. התובעת סבורה, כי עובדות אלה מלמדות שהנתבעים במעשיהם הביאו את האגודה שלא להאריך את חוזה הלינה ואין לאפשר להם להסתמך על הפסקת החוזה כעילה להפסקת התשלומים. סעיף 28 לחוק עוסק בסיכול וקובע: "(א) היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". לענייננו, בית המשפט סבור כי התובעת הצליחה להוכיח שהנתבעים הגבירו את המוטיבציה של האגודה לעזוב את הנכס, בכך לדוגמא שויתרו לה על הקנס בסך 100,000$ עת לא האריכה את משכו של חוזה הלינה, אולם אין בעובדות אלה שלעצמן, כדי ללמד על כך שהנתבעים הביאו לסיכול החוזה באופן שיחייב אותם להמשיך ולשלם את התשלומים לתובעת, וזאת מן הטעמים הבאים: א. קטעי העיתונות שצורפו כנספחים לתצהיר מר רז מלמדים שהאגודה החליטה כבר בחודש 3/06 שלא להלין את החיילים בנכס ולסגור את המתקן (הכוונה לנכס) . משמעות האמור כי "הרהורי הכפירה" בכל הקשור להשארות האגודה בנכס התעוררו בקרב גורמים באגודה בלא קשר לנתבעים. ב. גם מנכ"ל התובעת שהיה בעת הרלבנטית אף המנהל של מלון "אביה" טוען כי המו"מ לשכירת 200 מיטות (שהפכו עם הזמן ל-400 מיטות) התנהל מולו כבר בשנת 2005 (עמ' 26 לפרוטוקול) וכן הודה כי לאחר מכירת הנכס וסגירת מלון "סבוי" האגודה מלינה את החיילים במלון "אביה". יוצא, איפוא, כי אף ניהול המו"מ מול מנכ"ל התובעת בכובעו כמנהל מלון "אביה" מלמד שהאגודה חיפשה הרבה לפני עזיבתה את הנכס אופציות הלנה אחרות באיזור מרכז הארץ וכי לא הנתבעים, הם לבדם, הביאו את האגודה לעזוב את הנכס. ג. ניתן אמון מלא בעדותו של מנכ"ל האגודה בשעתו מר פישביין ולפיה הם החליטו לעזוב את הנכס בלי קשר למכירה (עמ' 32 לפרוטוקול). מר פישביין הינו עד נייטרלי שלא הוכחה הטייתו לטובת אחד הצדדים. העד לא הסתיר את היתרונות שצמחו לאגודה מיציאתה מחוזה הלינה אולם טען לכל אורך הדרך הן בתצהירו והן בחקירתו בבית המשפט כי העזיבה של הנכס היתה על דעת האגודה ובהחלטתה שלה. קבלת טענתו של מר פישביין לפיה עזיבת הנכס היתה בשל התנאים הפיזיים של הנכס ואינה קשורה אך ורק למכירה אף היא מביאה למסקנה שלא הנתבעים הם אלה שהפעילו את התנאי המתלה כמשמעו בסעיף 28 וכי למעשה העזיבה של האגודה נבעה מטעמים שונים. ד. קריאה מושכלת של סעיפים 12 ו-14 להסכם, מלמדת כי התובעת היתה ערה ומודעת לאפשרות של סיום חוזה הלינה ו/או ביטולו ופטרה את הנתבעים מתשלום ולו בשל ביטול החוזה וזאת מכל סיבה שהיא . בחתימתה על סעיף 12ד המתנה את הפטור מתשלום בגין "כל סיבה שהיא" ובלי לסייג מונח רחב כל כך, חשפה עצמה התובעת לקשת של מצבים או טעמים בגינם יופסק חוזה הסכם ויופסקו התשלומים אליה. יתר על כן, גם לשונו של סעיף 14 מלמדת כי התובעת היתה ערה לאפשרות שהאגודה לא תקבל על עצמה את חוזה הלינה ל-5 השנים האחרונות. צירופם של כל הטעמים הנ"ל גם יחד מלמד, כי לא הנתבעים הם שהפעילו את התנאי המתלה, כי אם רשימה של טעמים. משכך, אין לראות במעשי הנתבעים ככאלה הגורמים לסיכול החוזה . כיוון שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעים סכלו את החוזה בינה ובינם וכיוון שלשון הסכם הפירוד יוצרת נוסחת קשר שאינה מאפשרת המשכיות קבלת תשלומים בלא המשך קיום של חוזה הלינה, אני דוחה את דרישת התובעת לקבלת התשלומים בסעיף 12 מעבר לחודש 10/06. סוף דבר 15. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל התביעה בחלקה. אני מחייב, איפוא, את הנתבעים לשלם לתובעת סך 35,000$ לפי שער הדולר ליום 29.6.09 (שכן ביום 1.7.06 שחל בשבת לא פורסם שער יציג לדולר) ובסך של 156,450 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.06 ועד לתשלום המלא בפועל. אשר להוצאות- אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח. צבאשכירותחיילים