מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שינוי גרסה של נסיבות תאונת דרכים: לפני תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפיצוי בגין נזקי גוף שלטענת התובע נגרמו לו עקב תאונת דרכים שארעה ביום 19.12.07. התובע, יליד 1971, נפגע, על פי הנטען, ברגלו עת ניסה להפוך את הרכב בו נהג לאחר שזה התהפך. הנתבעת הכחישה את אירוע התאונה ואת חבותה לפצות את התובע בשל נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהפגיעה. עוד נחלקו הצדדים בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע. החבות מפי התובע נשמעו גרסאות שונות בנוגע לנסיבות אירוע התאונה. בכתב התביעה המקורי, אשר הוגש ביום 20.11.08 בבית המשפט המחוזי בירושלים, תאר התובע את נסיבות התאונה באופן הבא: "התאונה אירעה שעה שהתובע נהג ברכבו (מ.ר. 7796514) בכביש צור הדסה - עין כרם באיזור ירושלים, כאשר לפתע, איבד שליטה על הרכב בשל הכביש הרטוב, והרכב החליק והתהפך על צידו, וכתוצאה מכך נפגע התובע ונחבל בכל גופו. לאחר ההתהפכות, ניסה התובע לחלץ את עצמו מהרכב ההפוך, וכשקפץ החוצה, נפל ונפגע בשנית (להלן - "התאונה"). ביום 18.2.09 הגיש התובע הודעה על שינוי ייצוג ובקשה לתיקון כתב התביעה. בתצהיר שהגיש בתמיכה לבקשתו טען התובע כי לא סיפר לבא-כוחו הקודם את הגירסה המלאה לתאונה, שכן שמע ל"עצות" שנתן לו אחיו עוד כשהיה בבית החולים. התובע הפנה לרישומים מבית החולים מיד לאחר הגעתו, המאששים לטענתו את גרסתו החדשה. וכך ארעה התאונה על פי הגירסה המובאת בכתב התביעה המתוקן: "התאונה אירעה בכביש בו ירידה די תלולה ועיקולים בדרך, התובע איבד את השליטה ברכב בשל הכביש הרטוב והטנדר החליק והתהפך על צידו וכתוצאה מכך נפגע התובע ונחבל בחלקי גופו. לאחר ההתהפכות חילץ עצמו התובע מהטנדר ההפוך, אשר חסם את הכביש, מכוניות שנסעו במקום עצרו ומספר אנשים הגיעו וביחד עם התובע ניסו להפוך את המכונית חזרה כדי שהתובע ימשיך בנסיעה, בתוך כדי הניסיון להפוך את הטנדר נפגע התובע מהטנדר אשר פגע קשות ברגלו (להלן - התאונה)". הנתבעת טענה, כי התובע לא עמד בחובתו להוכיח את נסיבות אירוע התאונה ומכאן שלא הוכיח כי בתאונת דרכים עסקינן, ולפיכך דין תביעתו להידחות. בסיכומיה טענה הנתבעת כי אין מקום לבחון את גרסתו הראשונה של התובע, שכן התובע עצמו הודה שמדובר בגרסה שקרית שבדה מלבו לאור ייעוץ שקיבל לכאורה מאחיו. אשר לגירסה השניה נטען, כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה, לא הובאו עדים מטעמו ולאור השינוי בגרסאותיו אין ליתן אמון בעדותו. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו להסב את תשומת הלב לכך שהתובע פנה מיוזמתו לבית המשפט בבקשה לתיקון כתב התביעה. לטענתו, אין חולק שרכבו של התובע התהפך בכביש ויש לקבל את גירסתו השניה של התובע, המעוגנת גם במסמכים הרפואיים שנרשמו סמוך לאחר התאונה, עד שאחיו הגיע לבית החולים ו"יעץ" לו לומר משהו אחר. מהראיות שבאו לפני עולה, כי האירוע הראשוני של התהפכות הרכב בקטע הדרך הרלוונטי לא היה שנוי במחלוקת, כאשר השאלה שבמחלוקת נגעה לאופן בו נפגע התובע. כאמור, בכתב התביעה המקורי טען התובע כי נפגע ברגלו בעת שניסה לחלץ עצמו מהרכב ההפוך (להלן: "הגירסה הראשונה"), בעוד שבכתב התביעה המתוקן גרס שפגיעתו ארעה לאחר שיצא מהרכב וניסה, בעזרת אחרים, להפוך את הרכב שהתהפך (להלן: "הגירסה השניה"). אכן, השינוי בגרסאותיו של התובע מעורר שאלות ביחס לאמינותו של התובע ולנכונותו להתאים גירסאותיו למה שנדמה לו כתואם את האינטרסים שלו. כמו כן, אין להתעלם מכך שהתובע בחר שלא להביא לעדות את אחיו, עופר, שהוא זה שעל פי הנטען הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר שארעה והוא זה שלטענת התובע "ייעץ" לו עוד בבית החולים, לשם הגיע אחריו, למסור גירסה שונה מהאמת. יחד עם זאת ועל אף גרסאותיו השונות של התובע ועדותו הבעייתית, איני סבורה כי השינוי בגרסאותיו של התובע מוליך למסקנה כי אין לקבל אף לא אחת מהן, כפי שמבקשת הנתבעת, ומצאתי לנכון לקבל את גירסתו השניה של התובע, אשר הובאה בכתב התביעה המתוקן. כפי שניתן להיווכח, כבר בשלבים מוקדמים יחסית של ההליך, פנה התובע בבקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשתו הסביר התובע, כי גירסתו הראשונה הועלתה בעצת אחיו, שניתנה בעת שהיה בבית החולים וסבל מכאבי תופת. התובע טען בחקירתו כי אין לו מושג מדוע ייעץ לו כך אחיו, וספק רב בעיני אם אמנם כך הוא, אך ניתן להיווכח כי ברישום הראשון בחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם נרשמו מפי התובע דברים התואמים את גירסתו השניה: "הובא ע"י מד"א לאחר שהתהפך עם רכבו, היה נהג חגור, [...] בכוחות עצמו מהרכב, וכשניסה להפוך את הרכב, הרכב התהפך על רגל שמאל" (נספח א' לראיות הנתבעת). התובע הופנה מחדר המיון ל"קבלה סיעודית" במחלקה האורתופדית וגם שם נרשמו דברים דומים: "ביום פניתו התהפך רכבו ונכנס לתעלה. הוא ועוד חבריו ניסו להרים את הרכב בכוחות עצמם, אך לפתע נשמטה רגלו מתחת לרכב ונמעכה מתחתיו". אמנם, במסמכים מאוחרים יותר הצהיר התובע כי נפל בעת שיצא מהרכב לאחר שהתהפך, כפי שטען בגירסה הראשונה שהועלתה בכתב התביעה המקורי, אך סבורני כי יש ליתן משקל לרישומים שנעשו מיד לאחר התאונה, התואמים את גירסתו המאוחרת של התובע, שהובאה בתיקון שנעשה בשלבים מוקדמים יחסית של ההליך לכתב התביעה, ושבה הוא דבק גם כיום. אופי הפגיעה בתובע מתיישב אף הוא עם תיאור התאונה בהתאם לגירסה השניה וצירוף נתונים אלה כולם מוביל למסקנה שעל אף הצהרותיו השקריות של התובע בהזדמנויות שונות, יש לקבל את גירסתו השניה בנוגע לנסיבות אירוע התאונה. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי הוכח ברמה הנדרשת כי התובע נפגע ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים ועל הנתבעת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. חוות הדעת הרפואית לאחר הגשת התביעה, וכאשר עוד נדון העניין בבית המשפט המחוזי, מונתה ד"ר מיכל עמית-כהן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. על פי האמור בחוות דעתה מיום 30.8.09 (להלן: "חוות הדעת הראשונה"), התובע סבל משבר פריקה פתוח מרוסק בקרסול שמאל. בחדר מיון נעשו החזרה וקיבוע בגבס ובהמשך עבר התובע ניתוח להוצאת מתכות. בבדיקת התובע אצל המומחית ביום 14.7.09 נמצאה צליעה בהליכה, נפיחות ניכרת והגבלה בתנועה עם חסר יישור. המומחית קבעה כי לתובע נכות צמיתה בגובה 25% "בשל הגבלת תנועת הקרסול בהתחשב בפגיעה קשה ובעמדת אקוינוס במפרק", והוסיפה כי "אם יעבור ניתוח לאיחוי הקרסול סביר ירידה בכאב ומצב של קשיון נוח". ביום 26.8.09 עבר התובע ניתוח נוסף לאיחוי הקרסול. לאחר הניתוח נתבקשה המומחית ד"ר עמית-כהן לבדוק שוב את התובע וביום 22.12.10 הוגשה חוות דעת משלימה (להלן: "חוות הדעת המשלימה"). בחוות הדעת המשלימה ציינה המומחית כי התובע עבר ניתוח איחוי קרסול ביום 26.8.09 על ידי פלטה מדיאלית, פין בעצם העקב (ל-3 שבועות) והשתלת עצם. בבדיקתו נמצא "הולך בצליעה עם קב קנדי, מגן קרסול אלסטי ונעל ROCKER BOTTOM". בצילומי הקרסול נראה "איחוי מלא של מפרק הקרסול בעמדה טובה. המסמר דרך עצם העקב הוצא. כף רגל פלנטיגרדית". בהתבסס על ממצאי הבדיקה הקלינית וממצאי ההדמיה לאחר הניתוח קבעה המומחית נכות צמיתה בגובה 20% בשל קשיון הקרסול וכן נכות בגובה 10% בגין צלקות. כמו כן, קבעה המומחית הן בחוות הדעת הראשונה והן בחוות הדעת המשלימה את גובה הנכות הזמנית לאחר התאונה. בדיון שנערך ביום 26.6.12 נחקרה המומחית על חוות דעתה. גם לאחר חקירת המומחית, נותרה חוות דעתה על מכונה ומסקנותיה לא השתנו. בחקירתה ציינה המומחית כי הניתוח לקיבוע הקרסול, שעבר התובע ביום 26.8.09, נעשה במטרה לשפר את מצבו, והסבירה כי "הרבה פעמים מצב של קיבוע הוא נוח יותר מאשר כשיש מצב של תנועה מוגבלת אבל יש כאבים ושחיקה של הסחוס... עדיף לאבד את התנועה המעטה שיש ולתת מפרק חזק ומקובע ואז למרות שאנו סוגרים תנועה אנחנו מקבלים מצב יותר טוב" (עמ' 24, שו' 11-12). המומחית הבהירה כי בניתוח קובע הקרסול במצב נוח, כך שאין תנועה מעלה-מטה בקרסול (עמ' 23, שו' 3-4) ואישרה כי מטרת הניתוח היתה להפחית את הכאבים ומצבו של התובע הוטב ביחס למצבו קודם לניתוח (עמ' 25, שו' 1-4). הנכות הרפואית והנכות התפקודית לנוכח האמור, יש לקבוע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 28% לצמיתות בעקבות התאונה, מתוכה 20% בשל קשיון הקרסול ו- 10% בגין צלקות. על פי טענת התובע, נכותו התפקודית עקב התאונה גבוהה מנכותו הרפואית ובסיכומיו טען לנכות תפקודית בגובה 42% לפחות. הנתבעת טענה, מנגד, כי הנכות האורטופדית שנקבעה לתובע בשיעור 20% אינה משפיעה על תפקודו. התובע, כך נטען, חזר לאותו מקום עבודה ומתפקד בעבודות שטח לאורך שעות רבות ביום. בהתחשב באופי נכותו האורטופדית של התובע, יש לקבוע כי נכות זו היא בעלת השפעה תפקודית. המומחית התייחסה בחקירתה לכך שקיבוע הקרסול משמעותו היעדר תנועה של הקרסול מעלה ומטה. המומחית ציינה עוד כי היא מניחה שהנפיחות שמצאה ברגלו של התובע בבדיקתו היא מצב קבוע ואף סברה כי נכותו התפקודית גבוהה מהרפואית. בה בעת הבהירה המומחית, כי הניתוח לאיחוי הקרסול היטיב עם התובע מבחינה תפקודית ודבריה אלה מתיישבים עם חזרתו של התובע לעבודה והיקף עבודתו כיום, כפי שעוד יפורט להלן. בצד הנכות האורטופדית, נקבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין צלקות, שמעצם טיבה אינה בעלת השלכה תפקודית משמעותית, אם בכלל. בנסיבות העניין - ובהתחשב בטיב הנכות האורטופדית והשלכותיה, מחד, ובנכות בגין הצלקות ,מאידך - יהא זה נכון לקבוע כי הנכות הרפואית הכוללת שנקבעה לתובע עקב התאונה (28%) מבטאת גם את מידת הפגיעה בכושר תפקודו של התובע (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות (ר' עניין גירוגיסיאן הנ"ל; ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם במאגרים; פסקה 34 לפסק-הדין)). מחלוקתם העיקרית של הצדדים בתובענה זו נגעה להפסדי השכר שנגרמו לתובע ולאבדן כושר ההשתכרות העתידי שלו, ובאלה אדון להלן. הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות התובע עבד עובר לתאונה ועובד גם כיום בחברה משפחתית העוסקת בעבודות עפר ופיתוח, חברת "עופר וניר בע"מ". בתצהירו טען התובע, כי לאחר שחרורו מהצבא וקודם לעבודתו בחברה המשפחתית עבד מספר שנים כנהג משאית פול-טריילר ולאחר מכן עבד בשלוש חברות שונות של עבודות עפר. החל בשנת 2004, כך טען, החל לעבוד בחברת "עופר וניר בע"מ", המצויה בבעלות שני אחיו, ושימש קודם לתאונה כמנהל עבודות שטח, עבודה המתחילה, לטענתו, בשעות הבוקר המוקדמות ומסתיימת בשעות הערב וכרוכה במאמץ פיסי ניכר, כולל הליכה ובדיקת שטחי קרקע שונים, קשים וסלעיים. התובע טען, כי לאחר התאונה ועקב פגיעתו לא עבד ברציפות במשך 13 חודשים. לאחר מכן, בחודש ינואר 2009 חזר לעבוד בהיקף של 1/3 משרה ועבד בעבודה משרדית בלבד למשך 7 חודשים, עד ליום 22.8.09, שאז אושפז לצורך ביצוע ניתוח נוסף ברגל. לאחר הניתוח, כך טען, לא עבד במשך 6 חודשים ובחודש מרץ 2010 חזר לעבוד בחברה במשרה חלקית. התובע צרף תלושי משכורת מחודש ינואר 2007, כשנה לפני התאונה, ועד לחודש אפריל 2011. על פי תלושי השכר, בשנה שקדמה לתאונה עמד שכרו של התובע על כ- 9,500 ₪ (ברוטו בניכוי מס הכנסה). לאחר התאונה ובחודשים בהם עבד, על פי הנטען, עמד שכרו בתחילה ע"ס כ- 4,000 ₪ ולאחר מכן ע"ס כ-4,700 ₪. התובע הביא לעדות מטעמו את אשתו, גב' מאיה דוד (להלן: "מאיה"), ואת אחיו, מר ניר דוד (להלן: "ניר"). מאיה ציינה בתצהירה, כי רק בתחילת שנת 2009 חזר התובע לעבודה ועבד באופן חלקי בלבד למשך 7-8 חודשים, עד שאושפז לניתוח נוסף. אחיו של התובע, מר ניר דוד, טען גם הוא כי התובע שב לעבודה רק בתחילת שנת 2009 ולטענתו עבד בעבודה משרדית ולמשך מספר שעות מצומצם בכל יום, עד לניתוח הנוסף, לאחריו לא עבד במשך חצי שנה. בחודש מרץ 2010, כך טען ניר, חזר התובע לעבוד במשרה חלקית בלבד, ולדבריו הוא ואחיו עזרו לתובע, אם על ידי מתן כסף באופן ישיר לו או לאשתו או באופן עקיף דרך אביהם. עוד טען ניר, כי כדאיות העסקתו של התובע בחברה מוטלת כיום בספק, בשל מוגבלותו הפיסית, שכן "זה לא אותו עובד ומנהל שטח שהיה לנו קודם" (פסקה 18 לתצהיר), אך כיוון שמדובר באחיהם לא "יזרקו" אותו מהעבודה. עוד טען ניר, כי ברור לו כי במצבו כיום התובע לא יוכל להשתלב בשום מקום עבודה אחר העוסק בעבודות דומות או בעבודה פיסית אחרת כלשהי. כאמור, התובע טען בתצהיר עדותו הראשית, כי עד לתאונה שימש כמנהל עבודות שטח, עבודה הכוללת הליכה ובדיקת שטחי קרקע שונים, ועבד החל בשעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב. בחקירתו נשאל התובע לגבי אופי עבודתו לאחר התאונה וכיום. התובע ענה כי גם לאחר התאונה שימש כמנהל עבודה, אך לדבריו לא תיפקד כבעבר: "ש. היית מנהל עבודה בשטח אחרי התאונה? ת. כן. הייתי בא לשטח לא הייתי עושה מה שהייתי עושה לפני. ש. האם היית מנהל עבודה בשטח אחרי התאונה, כן או לא? נותן הוראות? ת. נותן הוראות תמיד אני נותן" (עמ' 7 לפרוטוקול, שו' 3-6). התובע העיד כי גם כיום הוא עובד משעות הבוקר המוקדמות (החל מהשעה 05:00) ועד לשעות הערב (18:30 - 19:00). לדבריו, הוא מסיע עובדים לאתרים ובחזרה ובין לבין הוא מפקח על מספר אתרים (עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 7-13), ועל פניו נראה כי עבודתו כיום דומה במהותה לעבודה שעשה לפני התאונה. ניר, אחיו ומעסיקו, העיד אף הוא כי בתקופה האחרונה (8-10 חודשים) התובע עובד משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב ואף חזר לעבודת שטח. לדבריו, התובע מבקר באתרים, מפקח, מייעץ, הגם ש"שקי מלט הוא לא יכול להרים היום" (עמ' 13 לפרוטוקול, שו' 13-24). נראה כי ממילא הרמת שקי מלט אינה עיקר עבודתו של מנהל עבודה בשטח ואף לא נטען כדבר הזה. מכל מקום, התובע לא הבהיר במה בדיוק שונה עבודתו כיום מעבודתו קודם לתאונה, מלבד טענות כלליות בעניין, ולא הביא עדים לעניין זה, אף שהיה ביכולתו לעשות זאת בקלות, בפרט נוכח עדותו כי העובדים עמם הוא עובד כיום הם אותם עובדים איתם עבד לפני התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול, שו' 10-15). אשר לגובה שכרו טען התובע, כי שכרו החודשי עומד על כ-4,000 ₪ לערך (עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 15). התובע טען בתצהירו כי הוא עובד במשרה חלקית בלבד ובתלושי השכר שצורפו לתצהירו מצויין כי היקף משרתו הוא 33%. עדותו של התובע בנקודה זו, הן לגבי היקף עבודתו והן לעניין גובה שכרו, לא הותירה רושם מהימן והראיות שבאו לפני לימדו אחרת. התובע, אשר טוען כי שכרו נפגע באופן דרסטי עקב התאונה, גרס בעדותו כי אינו זוכר בדיוק כמה הוא משתכר: "ש. מה שכרך? ת. אני מקבל סביב ה-4,000 ₪ מעופר וניר אני לא זוכר לא הסתכלתי כמה חודשים בבנק. ואני מקבל קיצבה מהמל"ל עוד 5,100 ₪ בערך. ... ש. למה אתה לא עובד בהסעת תלמידים הסעת נוסעים, הרי אתה יכול להסיע כל היום על הגה משעה 05:00 בבוקר עד 19:00 בערב תקבל יותר. ת. כמה אני אקבל? 5,500-6,000?" (עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 14-31). והרי אם נכונה טענתו של התובע ושכרו נפגע בצורה כה משמעותית, דבר המשליך באופן טבעי על חייו ומשפחתו, תמוה הוא כיצד אינו זוכר כמה בדיוק הוא משתכר, בפרט כאשר ידע לומר, ממש באותה נשימה, מה גובה הקיצבה אותה הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן, אין להניח כי יעבוד למעלה מ-12 שעות ביממה, בעבודה שבחלקה לפחות עבודת שטח, בתמורה לשכר הנמוך משכר מינימום. ואמנם, מעדותם של ניר ושל מאיה עולה בבירור כי שכרו של התובע גבוה מזה המוצהר על ידו וכי תלושי המשכורת אינם משקפים את השכר אותו מקבל התובע בפועל. כאשר נשאלה מאיה, אשתו של התובע, מהי משכורתו של התובע, ענתה כי בשנה האחרונה עומד שכרו על סך 15,000 ₪: "ש. כמה הוא מרוויח משכורת את יודעת? ת. אני יודעת. אני לא יודעת אם זה משכורת או שזה מה... ש. כמה משכורת הוא מביא? ת. 15,000 ₪. ש. כמה זמן הוא מביא את המשכורת הזאת למעשה מאז שהוא חזר לעבודה? ת. אולי שנה. ש. ולפני כן? ת. לא זוכרת". (עמ' 17, שו' 30 - עמ' 18, שו' 5). ניר, אחיו של התובע, אמר באופן הברור ביותר כי תלושי המשכורת אינם משקפים את השכר אותו מקבל התובע בפועל: "ש. כמה הוא מרוויח, צרפתם תלושי משכורת ת. אין קשר בין מה שהוא מקבל ממני כסף לבין תלושי המשכורת. יש כרטסת הנה"ח ובכרטסת הוא ביתרת חובה, יש לו 4 ילדים, כל אחד יודע כמה עולה לכלכל 4 ילדים והוא אח שלי והעברתי כספים יותר ממה שכתוב בתלוש משכורת. ש. האם דיווחת למס הכנסה על הטבה לעובד בצורת הלוואה? ת. זה לא רלוונטי. יש לי רו"ח ומנהל חשבונות שמעבירים מאזנים ומטפלים בנושא המיסוי. ... ש. זה אומר שהתלושים הם פיקטיביים? ת. לא נכון. התלושים אינם פיקטיביים, אני רשאי לשלם איך שאני רוצה כמה שאני רוצה... הוא נותן מספר שעות ביום מקיים משרה ביום ועל סמך זה יוצא לו תלושי משכורת, זה החלטה שלי אם אני רוצה לתת הלוואה 20,000, 30,000, 40,000. זה עניינים ביני לבינו שייסגרו בצורה זו או אחרת. ש. יש לך רישום על סכומים שהעברת לו? ת. כן. יש רישומים מסודרים בחברה. יש כרטסת לכל עובד בחברה .מה שמזכה זה המשכורת, הכספים שעוברים לאדם, מה שמחייב זה הכספים שקיבל בפועל, יכול להיות שבסוף השנה הכרטסת מאופסת או ביתרת חובה או שביתרת זכות שקיבל בעודף. אם היו תלושים פיקטיביים הייתי משלם לו שחור וזה לא מה שהיה פה. ש. האם יכול להיות שכבר שחזר לעבודה בפברואר 2009 שילמת לו סכומים מעבר לתלוש? ת. יכול להיות, לא יודע לענות בוודאות". (עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 5-28). על אף דברים ברורים אלה שב וטען ב"כ התובע בסיכומיו כי כיום עומדת משכורתו הממוצעת של התובע ע"ס 4,247 ₪ וטען להפסד ממשי בסך 7,803 ₪ לחודש. בסיכומים נטען, כי התובע מקבל כספים נוספים מאחיו, אך אלה ניתנים לו לא בעבור עבודתו אלא בשל קשרי המשפחה ביניהם ורצונם לעזור לו. גירסה זו אינה יכולה לעמוד ואין לקבלה. ניר הבהיר בחקירתו, כי כאשר הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי העביר לתובע כספים, אם באופן ישיר או דרך אשתו או אביו, התכוון לכספים אישיים שהוא נתן לו ולא לכספים אליהם התייחס בחקירתו ושרשומים לדבריו בכרטסת העבודה (עמ' 15 לפרוטוקול, שו' 8-11). למותר לציין, כי כרטסת העבודה לא הוצגה ולא הובאו נתונים כלשהם מהם ניתן ללמוד על גובה שכרו האמיתי של התובע. התמונה המצטיירת מהראיות שבאו לפני הינה, כי לאחר התאונה סבל התובע מתקופות אי כושר ארוכות בהן לא עבד או עבד באופן חלקי. יחד עם זאת, ולאחר תקופת שיקום ארוכה, נראה כי התובע עובד כיום בהיקף משרה מלא, ולא חלקי כפי שביקש לטעון, ושכרו כיום, לפחות ככל שניתן היה ללמוד מהעדויות שבאו לפני, אינו נופל משכרו קודם לתאונה ואולי אף עולה עליו. בעניין זה רב הנסתר על הגלוי ולא ניתן לקבוע סכומים מדוייקים, שכן, כפי שפורט לעיל, התובע בחר להעלים את הנתונים המתייחסים לשכרו האמיתי וככל שהדבר פועל לרעתו אין לו אלא להלין על עצמו. אבדן שכר בעבר בכל הנוגע לאבדן השכר בעבר, התייחס התובע ל-4 תקופות שונות: מיום התאונה, 19.12.07, ועד לסוף חודש דצמבר 2008, שאז על פי טענתו לא עבד כלל; מחודש ינואר 2009 ועד 22.8.09, שלטענתו עבד עבודה משרדית בלבד בהיקף של 1/3 משרה; מיום 22.8.09 ועד לסוף חודש פברואר 2010, שלטענתו לא עבד כלל בשל הניתוח לאיחוי הקרסול; ומחודש מרץ 2010 ועד היום שעל פי טענתו עובד ב-1/3 משרה. לכל אלה אתייחס להלן. התובע טען, כי מיום התאונה, 19.12.07, ועד לסוף דצמבר 2008 לא עבד כלל. בחוות הדעת הראשונה קבעה המומחית נכות זמנית בגובה 100% למשך 6 חודשים; 40% עד ליום 11.10.08; 100% למשך שבועיים מיום 12.10.08 (ניתוח והוצאת מתכות); ו-40% למשך חודש נוסף. מכאן, שטענת התובע באשר למשך הזמן בו לא עבד כלל מתיישבת ככלל עם קביעותיה של המומחית בחוות דעתה. הפסד ההשתכרות בתקופה זו יחושב על פי שכר נומינלי בשיעור 9,500 ₪ (ברוטו פחות מס הכנסה), כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע. חישוב הפסד ההשתכרות ייעשה על ידי הצמדת השכר למדד מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין, והוספה של ריבית בלבד מאמצע תקופה (ע"א 6754/10 עמרי גיא בע"מ נ' יהודה (פורסם במאגרים)). שכרו של התובע, כשהוא צמוד למדד, עומד כיום על סך 11,000 ₪ במעוגל. הפסד השכר עבור תקופה של 12.5 חודשים עומד, איפוא, ע"ס 137,500 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, דהיינו מיום 25.6.08. סה"כ הפסד השכר לתקופה זו הוא 149,313 ₪. התובע טען, כי שב לעבודה בחודש ינואר 2009 ועבד ב-1/3 משרה בעבודה משרדית בלבד במשך 7 חודשים, עד אשר עבר ניתוח לאיחוי הקרסול. לתצהיר עדותו הראשית צרף התובע תלושי שכר המעידים על שכר בגובה של כ-4,000 ₪ בחודשים אלה. כפי שפורט לעיל, קשה לייחס אמינות כלשהי לתלושי המשכורת, בפרט נוכח עדותו של ניר, שהעיד מפורשות שאין כל קשר בין הרשום בתלוש המשכורת לבין השכר אותו קיבל התובע בפועל וכאשר לא שלל אפשרות שכבר בתחילת 2009, עת חזר התובע לעבודה, שילם לו סכומים מעבר לאלה הרשומים בתלוש המשכורת (עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 27-28). יחד עם זאת, נוכח מצבו הרפואי של התובע, בטרם בוצע הניתוח לאיחוי הקרסול, יש בסיס להנחה כי בתקופה זו לא שב עדיין לעבוד בהיקף מלא. בהתחשב באלה, אני פוסקת לתובע בעבור החודשים ינואר 2009 עד אוגוסט 2009 סך של 44,000 ₪, המשקף פיצוי חודשי בגובה 5,500 ₪ (תוך התעלמות מרכיב ההצמדה והריבית לעבר, שכן מדובר בפיצוי גלובלי על דרך האומדן בלבד). יש לציין, כי פיצוי זה עושה חסד עם התובע, שכאמור לא ניתן לייחס אמינות לגרסתו בנוגע לשכרו לאחר התאונה. ביום 26.8.09 עבר התובע ניתוח לאיחוי קרסול שמאל ולטענתו לא עבד כלל במשך 6 חודשים, עד שובו לעבודה בחודש מרץ 2010. בחוות הדעת המשלימה קבעה המומחית כי לאחר הניתוח סבל התובע מנכות זמנית נוספת "בהתאם לימי המחלה שקיבל". בעדותה הבהירה המומחית כי תקופת אי כושר בת 6 חודשים הינה סבירה כאשר מדובר בעבודה גופנית (עמ' 20 לפרוטוקול, שו' 10-14). מכאן, שיש לקבל את טענתו של התובע להפסד שכר מלא במשך 6 חודשים (במאמר מוסגר יצויין, כי אף שהתובע טען כי לא עבד כלל בתקופה זו ולא קיבל שכר, לתצהיר עדותו הראשית צורפו תלושי משכורת לחודשים אוגוסט וספטמבר 2009 המעידים על שכר של 4,000 ₪, בדומה לחודשים שקדמו לכך. מחמת הספק ועל מנת שלא לקפח את התובע, נוכח הראיות המלמדות כי שהה באי כושר מלא לאחר הניתוח, אקבל את טענתו כי לא עבד ולא השתכר בתקופה זו, אך אין באמור אלא כדי לשוב ולהצביע על משקלם הראייתי האפסי של תלושי המשכורת). הפסד השכר של התובע ביחס לתקופה זו הינו, אם כן, סך של 11,000 ₪ כפול 6 חודשים ובסה"כ 66,000 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, דהיינו מיום 1.12.09. סה"כ הפסד השכר לתקופה זו הוא 69,180 ₪. בחודש מרץ 2010 שב התובע לעבוד ולטענתו עד היום הוא עובד ב-1/3 משרה ובשכר חודשי של כ-4,200 ₪ נטו. כפי שפורט בהרחבה לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובע לעניין גובה שכרו, כמו גם באשר להיקף עבודתו. התובע יוצא ליום העבודה לפנות בוקר ושב בשעות הערב, מסיע עובדים מפקח באתרים שונים בשטח וכפי שעולה בבירור מעדויות אחיו ואשתו, שכרו עולה באופן משמעותי על השכר המוצהר על ידו. ניר העיד כי התובע חזר לעבודת בשטח בתקופה של 8-10 חודשים אחרונים ואף מאיה התייחסה לתקופה של "אולי שנה" כאשר העידה על שכר חודשי של 15,000 ₪ (עדותם של העדים נשמעה בחודש יוני 2012). לפיכך, יש להניח כי אף אם בשלב ראשון לא חזר התובע לעבודת שטח ועבד באופן חלקי בלבד בעבודה משרדית, הרי שלאחר תקופת שיקום מסויימת, ולכל המאוחר בחודש ספטמבר 2011, חזר התובע לעבוד בהיקף מלא ובשכר שאינו נופל משכרו קודם לתאונה. משבחר התובע להטעות ולהעלים את הנתונים האמיתיים ביחס לשכרו ולהיקף עבודתו, אין אלא לעשות הערכה כללית, שאף היא עושה חסד עם התובע, ויש לקחת בחשבון אבדן שכר חלקי למשך חלק מהתקופה, עד אשר התובע שב לעבודה בהיקף מלא, הפסד אשר מוערך על ידי בסך 80,000 ₪ (הפסד של כ-4,500 ₪ לחודש למשך 18 חודשים). אבדן כושר השתכרות בבוא בית המשפט לקבוע את הגריעה מכושר השתכרותו של נפגע, עליו לבחון את שיעור הפגיעה וטיבה, ולתת את הדעת לנסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו, השכלתו, גילו, מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצועו ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד (פסק דין גירוגיסיאן הנ"ל, 799; ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם במאגרים), פסקה 8 לפסק הדין). התובע טען, כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלו עולה משמעותית על הנכות הרפואית והתייחס להפסד חודשי של 7,803 ₪ לחודש לעומת שכרו קודם לתאונה. לחילופין, טען לחישוב הגריעה מכושר ההשתכרות על פי נכות תיפקודית של 40%. הנתבעת טענה, מנגד, כי אין בנכות האורטופדית שנקבעה לתובע, בשיעור 20%, כדי להשפיע על תפקודו של התובע בעבודה. הנתבעת הצביעה על כך שמצבו של התובע השתפר בעקבות הניתוח שעבר לאיחוי הקרסול וכיום הוא עובד באותו מקום עבודה, בעבודות שטח ולאורך שעות ארוכות ביום. כפי שנלמד מהראיות, התובע עובד כיום באותו מקום עבודה והכנסותיו מעבודה אינן נופלות מהכנסותיו קודם לתאונה. התובע אמנם טען לגריעה של כ-7,800 ₪(!) משכרו החודשי, אך כפי שפורט בהרחבה לעיל אין לקבל את גירסתו זו של התובע ובהיעדר ראיות ברורות לגבי גובה השכר האמיתי, יש להניח כי שכרו כיום, לכל הפחות, אינו נופל משכרו קודם לתאונה. כמו כן, יש לקחת בחשבון כי מקום עבודתו של התובע בעסק המשפחתי מובטח כל עוד העסק קיים וכי לאחר תקופות אי הכושר הארוכות והניתוח לאיחוי הקרסול השתלב התובע בחזרה בעבודה בהיקף משרה מלא. זאת ועוד, עבודתו של התובע, אף שכרוכה ביציאה לשטח, הינה ניהולית בעיקרה. מאידך, לא ניתן לדעת מה יילד יום וקיים חשש שאם חלילה ייפלט התובע לשוק העבודה, בשל סגירת העסק בעתיד או מכל טעם אחר, ייתקל בקושי במציאת עבודה חלופית בתחום עיסוקו בשל מגבלותיו, זאת כאשר בפני התובע שנות עבודה רבות על למועד הפרישה לגמלאות. בנסיבות אלה, מצאתי כי נכון יהיה לראות את הנכות הרפואית כמבטאת את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עד לגיל הפרישה. בקביעתי זו לקחתי בחשבון כי הנכות האורטופדית של התובע הינה בשיעור 20% בלבד ולנכות הנוספת בגין הצלקות אין משמעות תפקודית. יחד עם זאת, בהתחשב באופי עבודתו של התובע, קרי עבודה הכוללת גם עבודת שטח, יש לקחת בחשבון אפשרות שהנכות האורטופדית תפגע בכושר השתכרותו של התובע בשיעור העולה על 20%, ובמקרה זה נראה כי שיעור של 28%, שהוא שיעור הנכות הרפואית הכוללת, משקף כראוי את הפגיעה במידת השתכרותו של התובע. לא למותר לשוב ולציין, כי מסקנתי עושה חסד עם התובע, שטרח להסתיר את הנתונים האמיתיים בנוגע להכנסותיו לאחר התאונה ושהגרסאות השונות, הן לעניין אופן קרות התאונה והן באשר למצבו ולהשתכרותו לאחר התאונה, לא תרמו לקבלת דבריו ועמדתו. במצב בו לא הוצגו נתוני אמת בנוגע להשלכות הפגיעה בתאונה על גובה שכרו של התובע, דומה שהדרך הנכונה תהא לפנות לנכות הרפואית כאמת מידה מקסימלית לקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות. בהתחשב בכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובע סכום של 700,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. סכום זה משקף הפסד חודשי ממוצע של כ-3,300 ₪, שהם 28% מתוך סך של כ- 12,000 ₪, וזאת עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון 210.87). בנוסף, אני פוסקת לתובע סך של 70,000 ₪ עבור הפגיעה הפוטנציאלית בתנאים הסוציאליים. עזרת הזולת התובע ביקש ייפסק לו פיצוי בעבור הסיוע שקיבל מבני משפחתו בעבר והעריך אותו על פי חישוביו בסך 23,100 ₪. באשר לעתיד ביקש התובע פיצוי עבור עזרה בעבודות הדורשות מאמץ פיסי, כגון תיקון ושיפוץ בבית, והעריך את שוויה של עזרה זו בסך 97,770 ₪. עמדת הנתבעת היתה, כי העזרה שקיבל התובע בעבר אינה חורגת מעזרה סבירה של בן משפחה ואף על פי כן הציע בא-כוחה בסיכומיו פיצוי בסך 12,000 ₪ עבור 12 חודשי אי כושר. ביחס לעתיד נטען, כי לא הוכח שהתובע, שעובד במהלך כל שעות היום בשטח, נזקק לעזרה בבית ולפיכך אין לפסוק לו בגין עזרה לעתיד. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי קודם לתאונה היה אדם חזק, טיפל באחזקת הבית ובגינת ביתם מבלי שהיה צריך להיעזר בבעלי מקצוע. לטענתו, בשנה הראשונה שלאחר התאונה היה מוגבל לחלוטין. בתחילה נזקק לכיסא גלגלים, אחר כך נעזר בקביים וחלק ניכר מהתקופה רגלו היתה מגובסת. בתקופה זו, כך טען, נעזר רבות במאיה, אשתו, שעזרה לו בפעולות יום יומיות שונות והסיעה אותו לטיפולים רפואיים, וכך היה גם במשך 6 חודשים לאחר הניתוח לאיחוי הקרסול. מאיה תיארה אף היא את השנה הראשונה שלאחר התאונה כשנה קשה, בה היתה צריכה לטפל בתובע, במקביל לניהול משק הבית והטיפול בילדיה, ולהסיעו לטיפולים. בנסיבות העניין, ומאחר ויש להניח כי התובע נזקק לעזרת בני המשפחה בהיקף ניכר בשנה הראשונה שלאחר התאונה ובתקופת אי הכושר שלאחר הניתוח, אני פוסקת לתובע פיצוי לעבר, מיום התאונה ועד היום, בסך 20,000 ₪. לעתיד ועד לתום תוחלת חייו של התובע, אני פוסקת לתובע סך של 90,000 ₪, המשקף עזרה בהיקף שבועי ממוצע של שעתיים בשבוע והוא מביא בחשבון גם את האפשרות כי בשנות חייו המאוחרות של התובע יתקשה יותר במומו, אך גם את ההנחה שבשנים אלה אדם זקוק ממילא לעזרה מרובה. הוצאות התובע טען, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות כספיות כבדות, בין היתר עקב נסיעות לטיפולים רפואיים, קניית ארוחות מוכנות מוץ לבית, תשלומים עבור קביים, כסא גלגלים, ייעוץ רפואי. לטענתו, לא שמר קבלות ולרוב אף לא דאג לקבל קבלות. בעבור הוצאות שונות, לרבות הוצאות נסיעות לטיפולים, אני פוסקת לתובע סכום של 10,000 ₪ כערכו כיום. נזק לא ממוני בהתחשב בנכות רפואית בשיעור 28% שנקבעה לתובע ונוכח הסכמת הצדדים בסיכומיהם, אני פוסקת לתובע בעבור "כאב וסבל" סך של 72,882 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.10.12. ניכויי המוסד לביטוח לאומי התובע הגיש תביעה לענף נפגעי עבודה. נכותו הצמיתה נקבעה בשיעור 52% (לרבות בגין הצלקות והפעלת תקנה 15) והוא זוכה לקיצבה חודשית בסך של כ-5,100 ₪. על פי חוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים ושנערכה על ידי גב' ענת ספיר, יש לנכות מסכום הפיצוי סך של 1,478,870 ₪ נכון ליום 19.1.12. התובע לא ביקש לחקור את האקטוארית ובסיכומיו התייחס לסכום זה כסכום אותו יש לנכות מהפיצוי שייפסק. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי יש לנכות סכומים נוספים המצויינים בהערותיה של גב' ספיר בסוף חוות דעתה, ואולם מאחר והתביעה ממילא "נבלעת" בתגמולי המל"ל, נוכח סכום הפיצוי שנקבע לעיל, איני רואה צורך להכריע בעניין זה. סוף דבר נוכח כל האמור, הפיצוי לו זכאי התובע הוא כדלהלן: הפסד השתכרות בעבר - 342,493 ₪. גריעה מכושר ההשתכרות - 700,000 ₪. אבדן תנאים סוציאליים - 70,000 ₪. עזרת הזולת בעבר - 20,000 ₪. עזרת הזולת בעתיד - 90,000 ₪. הוצאות - 10,000 ₪. נזק לא ממוני - 72,882 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 28.10.12. מאחר וסכום הפיצוי נופל מסכומן הכולל של גימלאות המל"ל, ומשאין חולק כי התאונה התרחשה ברכב של המעביד ולפיכך לא קמה לתובע זכאות ל-25% מנזקו, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין, ולאחר שלקחתי בחשבון את ההוצאות שהוצאו על ידי כל אחד מן הצדדים, ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪. תאונת דרכיםגרסאות לתאונה