שימוש פרטי בחדר אשפה בבית משותף

בית המשפט פסק כדלקמן: התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי. ניתן בזה צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש פרטי-ייחודי - בין לצרכי חנייה ובין לכל צורך אחר - בשטח שעליו היה קיים בזמנו חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת, דהיינו: בשטח של 20 מ"ר בהתאם לאמור במכתב אדריכל תובע 3. בד בבד ניתן בזה צו המתיר הצבת עגלת אשפה או אשפתון בשטח זה, וזאת לטובת כל דיירי הבניין. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שימוש פרטי בחדר אשפה בבית משותף: א. רקע כללי והשתלשלות ההליכים בתובענה: התובעים והנתבע (שהוא גם תובע שכנגד נגד תובע 3) הינם חלק מבעלי הזכויות בבניין הנמצא ברח' משכית 13 בהרצליה פיתוח (הבניין רשום כבית משותף בגוש 6518 חלקה 168; להלן - הבניין). לבניין צורה מלבנית מוארכת, על ציר מזרח-מערב, באופן שחזיתותיו הצרות פונות האחת לצד מזרח והשנייה לצד מערב. על פי תוכנית הבניין המקורית משנת 1976 הוקצו בבניין שני מקומות סגורים לעגלות אשפה או לאשפתונים, האחד בצידו המזרחי של הבניין והשני בצידו המערבי (להלן הם יכונו, לשם נוחות - חדר האשפה המזרחי וחדר האשפה המערבי, בהתאמה). ביום 14.8.94 נערכה פגישה מטעם כל בעלי הזכויות בבניין עם נציג של עיריית הרצליה (להלן - העירייה), וזאת בקשר לשיפוצים שונים שנדרשו בבניין (להלן - הפגישה מיום 14.8.94). בפגישה השתתפו בין היתר תובע 3, הנתבע, מר שרגא קלינגר וכן מר שייקו סרג', שהיה באותה עת בעל הזכויות בחלק המערבי של הבניין. בפגישה הוסכם, בין השאר, להקים מתקן אשפה בצידו המערבי של הבניין על שטח הגדול במידת מה משטחו של חדר האשפה המערבי לפי תוכנית הבניין המקורית. ביום 15.8.94 נערך פרוטוקול תמציתי מודפס של הפגישה. בפרוטוקול לא אוזכר חדר האשפה המזרחי כלל וכל שצוין בקשר לנושא האשפה, במסגרת השיפוצים הנדרשים בבניין, הוא "מתקן אשפה בצד המערבי כולל ברז" (ר' בסעיף 8 לפרוטוקול הנ"ל). בעקבות הפגישה מיום 14.8.94 בוצעו בבניין השיפוצים שהוסכמו, אשר במימונם נשאו בעלי הזכויות בבניין בהתאם לחלקיהם בו. אין מחלוקת, כי במסגרת שיפוצים אלה אמנם נבנה חדר האשפה המערבי במתכונת מוגדלת בהתייחס לשטח חדר האשפה המערבי לפי התוכנית המקורית, הגם שלא ניתן לכך היתר בנייה כנדרש לפי הוראות חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה). כל הצדדים לתובענות דנא - התביעה העיקרית והתביעה שכנגד - הינם בעלי זכויות בבניין מזה שנים רבות וארוכות, ומחזיקים ומשכירים בו שטחים כלהלן: תובעים 1 ו-2 משכירים שטח לבית עסק ומסעדה בשם "לחם ארז" (להלן - לחם ארז). תובע 3 מחזיק ומנהל, בחלק המזרחי של הבניין, מוסך בשם "מוסך יוגב" (להלן - המוסך) וכן מסעדה בשם "טראבין" (להלן - מסעדת טראבין), שכיום מנוהלת בשותפות עסקית מסוימת עם תובעים 1 ו-2. הנתבע - שרכש ביום 23.11.05 ממר סרג' שטח נוסף בחלקו המערבי של הבניין הכולל את חדר האשפה המערבי - משכיר את השטח הנ"ל לבית עסק בשם "בית היין" (להלן - בית היין). חדר האשפה המזרחי נהרס ובוטל במועד בלתי ידוע, לפני שנים רבות. חדר האשפה המערבי, שכאמור הורחב והוגדל במסגרת השיפוצים שנערכו בסוף שנת 1994, נהרס בסוף חודש אוקטובר 2007, או בסמוך לכך, על ידי בית היין. עניינן של התובענות דנא הוא בעתירת התובעים לבנייתו מחדש של חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת, ובעתירת הנתבע (בתביעה שכנגד) לבנייתו מחדש של חדר האשפה המזרחי. (1) הבקשה בדרך המרצה: ראשיתן של התובענות דנא היא בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, בדרך של המרצת פתיחה, אשר הוגשה בבית משפט זה (הגם שבכותרתה נרשם כי היא מוגשת בבית המשפט לעניינים מקומיים) על ידי תובעים 1 ו-2 כנגד שלושה משיבים: (1) העירייה; (2) תובע 3 ו-(3) הנתבע (להלן - הבקשה בדרך המרצה או ההמרצה). בבקשה בדרך המרצה, כמו גם בתצהירי תובעים 1 ו-2 שצורפו לה, נטען כי על פי "מפרט מאושר" ועל פי "היתר הבניה" קיימים בבניין שני חדרי אשפה: האחד בצידו המזרחי והשני בצידו המערבי. עוד נטען כי תובע 1, המתגורר מחוץ לישראל, נדהם לגלות בביקורו בארץ, לנוכח התראות לחם ארז, כי חדרי האשפה אינם בנמצא משום שתובע 3 והנתבע השתלטו עליהם והפכו אותם לחלק בלתי נפרד מנכסיהם. בנסיבות אלה נוצר בבניין, כך נטען בהמרצה, מפגע תברואתי חמור. בלית ברירה נעשה פינוי האשפה לעגלות זבל המצויות בכביש הראשי, תוך יצירת סכנה לציבור וסיכון לנקיטת הליכים מנהליים שונים על ידי העירייה, לרבות במתן דוחות ובהוצאת צווי סגירה ללחם ארז וליתר העסקים המתנהלים במקום. באופן קונקרטי נטען בהמרצה כי תובע 3 והנתבע הרסו, בעצמם או על ידי מי מטעמם, את חדרי האשפה המצויים בסמוך לחלקיהם בבניין, בהתאמה; והכול תוך השתלטות והסגת גבול. ביחס לתובע 3 לא צוין מועד ההריסה הנטענת, אלא נאמר כי הוא השתלט על חדר האשפה המזרחי, הפך אותו לחלק מהמוסך ואף סגר אותו בבנייה ובדלת. ביחס לנתבע נטען, כי "לפני כ-7 חודשים... הרס בעצמו ו/או ע"י מי מטעמו, את הקיר המערבי וכן את הגג של חדר האשפה והפך את כל השטח המשותף לחלק ממגרש חניה אותו הכשיר לצרכיו שלו בלבד..." (ר' בסעיף 17 להמרצה). על אף שדובר, כאמור, בבקשה בדרך המרצה למתן פסק דין הצהרתי, עתרו במסגרתה תובעים 1 ו-2 למתן סעדים אופרטיביים שונים כנגד תובע 3 והנתבע, לרבות לבנייתם מחדש של שני חדרי האשפה. כנגד העירייה - משיבה 1 בהמרצה - לא נתבקש סעד כלשהו, וכל שנטען בהמרצה הוא כי היא מתעלמת מפעולותיהם הבלתי חוקיות של תובע 3 והנתבע ואינה פועלת נגדם כפי חובתה לפי הדין. בד בבד עם הגשת הבקשה בדרך המרצה הגישו תובעים 1 ו-2 בקשה לסעד זמני, דהיינו בקשה למתן צו עשה (בקשה מס' 1). הדיון בבקשה זו נערך לפניי במעמד באי-כוח כל התובעים ועירייה, אך בהיעדר הנתבע אשר לא התייצב לדיון. במהלך הדיון צמצם ב"כ תובעים 1 ו-2 את בקשתו, תוך שציין כי חדר האשפה שנהרס היה בחלקו על שטח משותף ובחלקו על שטח פרטי של הנתבע. בסופו של הדיון נעתרתי לבקשה, באופן חלקי, אגב מתן "הצהרה זמנית כי הדיירים בבניין... רשאים לעשות שימוש בשטח שבו היה קיים בעבר חדר הזבל המערבי, על מנת להעמיד בו את עגלות האשפה של הבניין" (ר' בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבקשה לסעד זמני). גם לדיון הראשון שהתקיים בהמרצה לא התייצב הנתבע. ב"כ העירייה טען לפניי, בהמשך לטיעוניו בבקשה לסעד זמני לפיו העירייה אינה צד נכון בתובענה, כי הבקשה בדרך המרצה היא נכונה וראויה לגופה אך צריכה להיעשות לפי הדין, דהיינו: רק לאחר שיתקבל היתר בנייה כדין. ב"כ העירייה הוסיף וציין כי ככל שיינקטו הליכים בבקשה למתן היתר כאמור הוא יהא נכון לנסות ולזרזם (ר' בפרוטוקול, עמ' 1 שורה 20 ואילך). על רקע הערות אלה ביקש ב"כ תובעים 1 ו-2 רשות להגיש כתב תביעה מתוקן בסדר דין רגיל, ומבוקשו ניתן לו אגב מחיקת העירייה מהתובענה (שם, עמ' 2). (2) כתב התביעה המתוקן: תובעים 1 ו-2 הגישו, אפוא, "תביעה מתוקנת לצו עשה", שהיא התובענה שלפניי (להלן - כתב התביעה המתוקן). בכתב התביעה המתוקן צורף תובע שלישי, הוא תובע 3, שכזכור היה משיב 2 בבקשה בדרך המרצה. בכתב התביעה המתוקן לא ניתן כל הסבר לשינוי זה, אך הושמטו ממנו כל הטענות שנטענו בבקשה בדרך המרצה כנגד תובע 3 בעניין חדר האשפה המזרחי. באשר לחדר האשפה המערבי חזר כתב התביעה המתוקן על הטענות שנטענו בבקשה בדרך המרצה, אם כי תוך פירוט עובדתי מקיף בהרבה וטענה כי בעלי הזכויות הנוספים שבבניין מסכימים להגשת התובענה ודורשים את השבת מצבו של חדר האשפה המערבי לקדמותו. בכתב התביעה המתוקן תוארה הפגישה מיום 14.8.94 ונטען בו כי במסגרת השיפוצים שנערכו בבניין בעקבותיה - כאמור בהסכמת כל בעלי הזכויות ובמימונם - "הורחב גם ביתן האשפה המערבי לגודל 5 מ' אורך ו 5 מ' רוחב, כך שיוכל להכיל מכולת אשפה" (ר' בסעיף 5.2 לכתב התביעה המתוקן). עוד צוין כי חדר האשפה המערבי, במתכונת מוגדלת זו, אמנם נבנה בלא שהוצא לכך היתר בנייה ספציפי, אך באותה נשימה נטען כי בנייתו נעשתה בתיאום עם העירייה ובהסכמתה וכי היא אף הניחה בו מכולת אשפה ודאגה לפינוי האשפה ממנה במשך שנים ארוכות. עוד נטען, בכתב התביעה המתוקן, כי ההסכמות שנתגבשו בין בעלי הזכויות בבניין בפגישה מיום 14.8.94, אשר כללו את הסכמתו האדיבה של מר סרג', פתרו את בעיית האשפה בבניין בריכוז האשפה למקום אחד, דהיינו: בריכוזה בחדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת. לפיכך, כך נטען, משרכש הנתבע את זכויותיו של מר סרג' בחלקו המערבי של הבניין הוא אינו יכול להתנער מהסכמות אלה. באשר להריסת חדר האשפה המערבי, בחודש אוקטובר 2007, נטען בכתב התביעה המתוקן כי היא נעשתה "ע"י אדם בשם יעקב, הבעלים של 'בית היין', שוכר הנכס מהנתבע, על דעת עצמו ותוך פגיעה ברכוש כל בעלי הנכס... ובנה על השטח חנייה עבור עסקו..." (ר' בסעיף 5.7 לכתב התביעה המתוקן). לפיכך נתבקש בית משפט זה להורות לנתבע לסלק את ידו מהשטח האמור ולהחזיר את חדר האשפה המערבי למצבו כפי שהיה עובר להריסתו "והכל עפ"י כל דין ולאחר שיתקבל היתר בניה כדין" (ר' בסעיף 25.3 לכתב התביעה המתוקן). עוד יש לציין, בהדבק דברים זה, כי הצדדים כולם הגישו בקשות לפיצול סעדים בשל הקושי האפשרי בקבלת סעדים להם עתרו - בתביעה ובתביעה שכנגד - דהיינו: סעדים להשבת המצב לקדמותו תוך ביצוע עבודות בנייה הטעונות היתר לפי הוראות חוק התכנון והבנייה. בית המשפט נעתר לבקשות אלה (ר' בקשות מס' 33 ו-34 וההחלטות שם). (3) כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד: לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן הגיש הנתבע את כתב ההגנה. בכתב ההגנה הכחיש ב"כ הנתבע דאז את טענות התובעים ומתח ביקורת חריפה על כך שתובעים 1 ו-2 ניצלו את הרשות שניתנה להם לתיקון התובענה לצורך שינוי חזית מלא ביחס לתובע 3, דהיינו: לצורך צירופו כתובע נוסף לתובענה ולמחיקת כל טענות העובדה שנטענו בהמרצה ביחס לחדר האשפה המזרחי ולהריסתו על ידי תובע 3 או מי מטעמו. לעומת זאת, ביחס לחדר האשפה המערבי נטען מטעם הנתבע כי הוא מוקם כולו על שטח פרטי שלו ומכאן שלטענת התובעים אודות השתלטות מצידו אין כל בסיס. עוד נטען בכתב ההגנה, כי ההסכמה שניתנה בזמנו על ידי מר סרג' היתה רשות זמנית בלבד, כטובה לשכנים, כדי להגדיל במעט את חדר האשפה המערבי. ואולם, כשהמסעדות המצויות בנכסי תובעים - בצידו המזרחי של הבניין - החלו להשליך את האשפה שלהן בחדר זה, הוא הפך למטרד בלתי נסבל. לפיכך הנתבע, כמו גם בעלי זכויות נוספים בבניין, הלינו על המטרדים שנוצרו במצב דברים זה, כאשר כולם דורשים את החזרת חדר האשפה המערבי לממדיו המקוריים דהיינו: למידות של 2.20 מ' על 1.5 מ'. עוד הודגש בכתב ההגנה כי מסעדת טראבין פועלת ללא רישיון עסק ועל כן ככל שיוצא נגדה - או נגד עסקים אחרים הפועלים בבניין ללא רישיון - צו סגירה, הרי שהדבר ייעשה בשל חריגות בנייה והעדר קיומו של רישיון עסק כדין. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגיש הנתבע תביעה שכנגד נגד תובע 3, שבה הוא חזר, הלכה למעשה, על כל הטענות שנטענו נגד תובע 3 בבקשה בדרך המרצה ואשר הושמטו מכתב התביעה המתוקן. בכתב התביעה שכנגד נטען, אפוא, כי תובע 3 הרס, בעצמו או על ידי מי מטעמו, את חדר האשפה המזרחי, ולאחר מכן השתלט עליו והפך אותו לחלק מהמוסך שבבעלותו. כתוצאה מכך, כך נטען, החלה האשפה בבניין להצטבר בצידו המערבי של הבניין, לרבות בשטח השייך לנתבע, ולגרום שם למטרדי זוהמה שונים. לפיכך עתר הנתבע, בכתב התביעה שכנגד וכפי שנתבקש בזמנו בבקשה בדרך המרצה, להורות לתובע 3 לבנות מחדש את חדר האשפה המזרחי ולהשיבו למצבו המקורי. ב. עיקר ראיות התובעים: (1) עיקר ראיות תובעים 1 ו-2: מטעם תובעים 1 ו-2 העידה תובעת 2. בתצהירה חזרה תובעת 2 על העובדות שנטענו בכתב התביעה המתוקן, שעיקרן פורט לעיל. בין השאר תיארה תובעת 2 את השתלשלות העניינים שהובילה להסכמות, אשר התקבלו בפגישה מיום 14.8.94 בעניין הגדלת חדר האשפה המערבי. לדברי תובעת 2 הסכמות אלה, כמו גם השיפוץ שנערך בעקבותיהן, נעשו "בתיאום ובאישור עירית הרצליה... ובהתאם למדיניות העיריה שעודדה ריכוז פחים על פני פיזור אשפה" (ר' בסעיף 5.1 לתצהירה). לגרסתה, הגם שלא הוצא "היתר בניה ספציפי לביתן האשפה החדש" הרי שבנייתו נעשתה בתיאום עם העירייה ובהסכמתה (שם, בסעיף 5.3). עם זאת, בחקירתה הנגדית של תובעת 2 נסתבר כי במועד הפגישה מיום 14.8.94 היא היתה כבת 18 שנים בלבד וכי על חלק ניכר מהעובדות שנטענו בתצהירה למדה רק מפי השמועה או מתוך עיון במסמכים (ר' בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 17 ואילך; עמ' 15 שורה 23 ואילך; עמ' 17 שורה 6 ואילך). תובעת 2 אף לא נתנה תשובה ברורה לשאלה אם לבית היין ישנו רישיון עסק וטענה "אני באתי לכאן לדבר על הפח" (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 18). כשנשאלה תובעת 2 להיכן נעלמו כל טענותיה נגד תובע 3, אשר הופיעו בתצהירה שצורף לבקשה בדרך המרצה, היא השיבה "ראינו מכנה משותף והחלטנו להמשיך יחד" (ר' בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 2). כשנשאלה אם הטענות שבתצהירה הקודם בעינן עומדות היא הוסיפה "אני כרגע לא יודעת מה לענות" (שם, שורה 14). תובעת 2 הכחישה את טענות הנתבע לפיהן חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת, גרם למפגעי זוהמה ולכלוך או יצר מטרד בריאותי. בהתייחס לתמונות שהציג הנתבע אמרה תובעת 2 כי אין לדעת מתי ובאילו נסיבות צולמו, ובאופן כללי טענה כי לא היו כל בעיות בפינוי האשפה עובר להריסתו של חדר האשפה המערבי ולא היו תלונות כלשהן של דיירים (ר' בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 6 ואילך). (2) עיקר ראיות תובע 3: מטעם תובע 3 העידו תובע 3, בנו ומר סרג'. על פי עדות תובע 3, את זכויותיו בבניין הוא רכש ביום 21.8.93. לדבריו, על פי תוכנית הבניין המקורית אמנם יוחדו בבניין שני מקומות להצבת עגלות אשפה, האחד בצד המזרחי של הבניין והאחר בצידו המערבי, אך לא ניתן היתר בנייה להקמת חדרי אשפה. לגרסת תובע 3, בעת שהוא רכש את זכויותיו בבניין לא היתה בצד המזרחי עגלת אשפה, או מבנה לעגלת אשפה, "והיה רק מבנה קטן לאשפה בצידו המערבי של הבניין" (ר' בסעיף 5 לתצהירו). תובע 3 הדגיש, כי מצב הנכס שבבעלותו לא השתנה כלל מאז שהוא רכש אותו וממילא הוא (תובע 3) לא השתלט על שטח כלשהו (ר' גם בפרוטוקול, עמ' 23 שורה 12). לגרסתו, בתוך המוסך אמנם ישנו פח גדול, אך מדובר בפח המשמש לצרכי המוסך בלבד. תובע 3 חזר על תיאור הפגישה מיום 14.8.94 וההסכמות שנתקבלו בה בעניין הגדלת חדר האשפה המערבי, לטענתו בהתאם למדיניות העירייה שעודדה ריכוז פחים על פני פיזורם. לדבריו, חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת במידות של 5 מ' על 5 מ', הוקם על שטח שהיה בזמנו ברובו בעלותו של מר סרג', ובהסכמתו, כהרחבה של חדר האשפה המערבי המקורי שהיווה ועודנו מהווה רכוש משותף. בהקשר זה צירף תובע 3 מכתב של אדריכל מטעמו - אשר לא העיד לפניי - בו ציין האדריכל כי בביקורת שערך בבניין ביום 25.10.07 "בפינה הדרום-מערבית של החלקה נמצא מבנה בשטח של כ-20 מ"ר ששימש כחדר אשפה. בפינה הדרום-מזרחית של החלקה לא נמצא חדר אשפה" (ר' נספח 10 לתצהיר תובע 3; להלן - מכתב אדריכל תובע 3). תובע 3 הדגיש כי כל בעלי הזכויות בבניין, כולל הנתבע, הסכימו להקמת חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת ועל כן מושתק הנתבע מלטעון כיום כי יש להשיב את הבניין למצבו מלפני עשרות שנים, עוד לפני שתובע 3 רכש את זכויותיו בבניין. לטענת תובע 3, במועד הפגישה מיום 14.8.94 - כמו גם בכל השנים שחלפו מאז - היה קיומו של חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת אינטרס מובהק של הנתבע, שכן באותן שנים הוא השכיר שטחים למסעדות שונות. רק כיום, שנים רבות לאחר ההסכמה לה היה הנתבע שותף, ורק לאחר שרכש את החלק המערבי ממר סרג', טוען לפתע הנתבע כי חדר האשפה המערבי היווה כביכול מטרד תברואתי ואסתטי בלתי נסבל, וכדברי תובע 3: "פתאום הוא (הנתבע - ש.א.) גיבור כשאין לו מסעדה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 22). מכאן, שלא זו בלבד שדרישת הנתבע להשבת הבניין למצבו לפי תוכניתו המקורית אינה מעשית כיום, אלא שיש בה משום ניסיון לשנות בדיעבד ושלא כדין את ההסדרים אליהם הגיעו בעבר בהסכמה כל בעלי הזכויות בבניין. תובע 3 התייחס עוד לסוגיית רישיון העסק של מסעדת טראבין, סוגייה שלטענתו אינה קשורה כלל לנושא התובענה דנא. מכל מקום, כך לגרסתו, למוסך ישנו רישיון עסק כדין וסוגיית שינוי הייעוד לצורך קבלת רישיון עסק למסעדת טראבין נמצאת בהליכים מול העירייה, שבמסגרתם אף שולם היטל השבחה. על פי עדותו, הוא אינו מקבל רישיון "בגלל שהנתבע שם רגל," מה גם שכלל אין לשמוע לטענת הנתבע בעניין זה שכן לבית היין אין רישיון עסק (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 7). עדותו של מר יוגב רסמני, בנו של תובע 3, היתה קצרה והתייחסה בעיקרה לאירוע הריסת חדר האשפה המערבי בסוף חודש אוקטובר 2007 או בסמוך לכך. לטענתו, ביום הריסת חדר האשפה המערבי שהה תובע 3 בחו"ל ועל כן הוא (יוגב) הוזעק למקום, או אז נוכח לדעת כי ההריסה מבוצעת על ידי אדם בשם יעקב מבית היין. וכדבריו: כשפניתי ליעקב (שנראה היה כי הוא מצוי בגילופין) ושאלתי מדוע הוא הורס את ביתן האשפה השיב יעקב כי "המבנה מצוי בטריטוריה שלי, בבעלותי" וכי קיבל לכך את אישור שמואל, בעל המושכר שלו (הנתבע - ש.א.), וכן כי קיבל לכך אישור מעירית הרצליה... (ר' בסעיף 4 לתצהיר מר יוגב רסמני). לגרסת מר יוגב רסמני, ביום שלמחרת ההריסה הוא פנה בעניין אל הנתבע, אך הפנייה העלתה שהנתבע אינו יודע דבר על ההריסה ונראה היה כי בית היין, השוכר מטעמו, עושה בנכס ככל העולה על רוחו. כשנשאל מר יוגב רסמני, במהלך חקירתו הנגדית, אילו שינויים נעשו בצידו המזרחי של הבניין הוא השיב "תלוי לעומת מה, איזו תקופה, איזה מבנה" וטען כי אינו יודע אם בעת שתובע 3 רכש את זכויותיו בבניין היה קיים בבניין חדר האשפה המזרחי (ר' בפרוטוקול, עמ' 20 שורה 9 ואילך). מטעם תובע 3 העיד לפניי גם מר סרג', שהינו עדיין אחד מבעלי הזכויות בבניין. מר סרג' התייחס לפגישה מיום 14.8.94 ולהסכמות שהתקבלו בה להגדלת חדר האשפה המערבי. לגרסתו, בתצהיר שמסר מטעם תובע 3, במועד הפגישה לא היה קיים פח בצד המזרחי של הבניין והסכמות בעלי הזכויות נועדו לפתור את סוגיית האשפה בבניין. באופן חריג חתם מר סרג' גם על תצהיר מטעם הנתבע. בתצהיר זה טען, לעומת האמור בתצהירו הנ"ל מטעם תובע 3, כי הרשות שנתן בזמנו להגדלת חדר האשפה המערבי היתה "רשות זמנית ללא תמורה להגדיל במעט את האשפתון בכדי שהניקיון ישמר" וכי הוא מבקש שחדר האשפה האמור "יחזור למימדיו המקוריים" וייאסר על הדיירים שבחלק המזרחי של הבניין להשתמש בו. דברים דומים נכתבו במכתב שכתב מר סרג' לנתבע (ר' נספח ד' לכתב ההגנה). כשנתבקש מר סרג', במהלך חקירתו הנגדית, להסביר את הפערים שבין שני תצהיריו, הוא טען "אני לא כל כך מתמצא בעברית, יכול להיות שלא הבנתי טוב" ו"אני לא יודע על מה אתה מדבר" (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 4 ואילך). לעומת זאת, לעניין הטענה כי הרשות שנתן להגדלת חדר האשפה היתה זמנית, הודה מר סרג' כי "בזמנו לא היה מדובר על כמה זמן..." (שם, בעמ' 31 שורה 24). ג. עיקר ראיות הנתבע: מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו ומספר עדים נוספים, כפי שיפורט להלן. לשיטת הנתבע, השינוי בעמדת תובעים 1 ו-2 וצירופו של תובע 3 כתובע נוסף - על אף שבזמנו היה תובע 3 משיב בהמרצה - לא קרה משום "שנשתנו העובדות, אלא שאידלמן וריסמני איחדו את המסעדות למסעדה גדולה/אולם אירועים" (ר' בסעיף 5 לתצהיר הנתבע). לגרסת הנתבע, מבחינת הניהול והתחזוקה השוטפת חולק הבניין לשני חלקים, החלק המזרחי והחלק המערבי, לרבות לעניין פינוי האשפה; וזאת כפי שניתן לטענתו גם ללמוד מתקנון הבית המשותף המוסכם משנת 1984 (ר' בסעיף 4 לתצהירו). יחד עם זאת, כאשר עומת הנתבע בחקירתו הנגדית עם הטענה כי אין ללמוד מהתקנון חלוקה של הבניין לצרכי פינוי האשפה הוא הודה כי "מבחינת התקנון אני לא בקיא" (ר' בפרוטוקול, עמ' 72 שורה 9 ואילך). מכל מקום, מתוך מסמכים המצויים בתיק הנכס בעירייה (להלן - תיק הנכס) ניתן ללמוד, כך לטענת הנתבע, כי אין יסוד לטענת התובעים בדבר ביטול כביכול של חדר האשפה המזרחי כחלק ממדיניות העירייה בדבר ריכוז פחים. בהקשר זה הפנה הנתבע בין השאר לתכתובת דואר אלקטרוני מיום 10.12.07 מתוך תיק הנכס, שבה צוין כי בבניין כגון דא "לא יכול להיות שיש לו צד אחד פחי זבל, אלא בכל צד יש פחים" (ר' נ/8). יתר על כן, מהמסמכים שבתיק הנכס ניתן ללמוד כי התובעים כולם ביצעו חריגות בנייה שונות, אגב השתלטות על שטחים לא להם. כך, לחם ארז אמנם קיבלה היתר לסגירת חורף, אך הסגירה לא הוסרה כנדרש אלא סופחה לשטחיהם תובעים 1 ו-2. תובע 3, לעומת זאת, עסק בבנייה בלתי חוקית, שבגינה לא קיבל היתר להפעלת המסעדה. לגרסת הנתבע, כחלק ממסכת השתלטות זו של התובעים "הוסר גם האשפתון שהיה בנכס של ריסמני (חדר האשפה המזרחי - ש.א.)" (ר' בסעיף 10 לתצהירו). יחד עם זאת, הנתבע לא מסר בתצהירו פרטים כלשהם אודות נסיבות הריסת חדר האשפה המזרחי, לרבות זהות מבצע ההריסה או מועד ביצועה. כשנשאל בעניין זה במהלך חקירתו הנגדית טען הנתבע "אני לא פקח עירייה... העירייה צריכה לדאוג לא אני" ולאחר מכן העריך שהדבר היה בשנת 1998 או "משהו כזה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 76 שורה 10 ואילך). על פי טענת הנתבע, המסעדות הפועלות בשטחי התובעים - מסעדת לחם ארז משנת 1998 ומסעדת טראבין משנת 2001 - מייצרות כמות עצומה של אשפה, הכוללת מזון מרקיב, שמנים ונוזלים. עובדה זו, בצירוף לכך שחדר האשפה המזרחי - אשר לשיטתו היה אמור לשרת את המסעדות שבחלק המזרחי של הבניין - הוסר כאמור, גרמה לכך שחדר האשפה המערבי הפך למטרד תברואתי ואסתטי קשה. בעדותו לפניי הדגיש הנתבע, בהקשר זה, כי במועד הפגישה מיום 14.8.94 "אנו הסכמנו כי אז היתה נגריה ומוסך וזגג רכב. באסיפת דיירים רסמני ביקש, לא ידענו מה התוכניות שלו לעתיד במקום הזה..." (ר' בפרוטוקול, עמ' 65 שורה 20. ר' גם בעמ' 68 שורה 11, שם ציין "לא חשבנו על מסעדות, לא חשבנו על הזבל הנוזלי"). לטענת הנתבע נעשו כמה וכמה פניות לתובעים על מנת שידאגו לשמירת הניקיון, אך ללא הועיל. הגם שלראיותיו צירף הנתבע תלונה כתובה אחת לעירייה - שנכתבה רק לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ואשר עוסקת בהסרת חדר האשפה המזרחי (ר' מכתבו מיום 29.12.08, נספח ו' לכתב התביעה שכנגד) - הרי שבעדותו חזר וטען כי הלין לא אחת אודות המפגעים שנוצרו בעטיו של חדר האשפה המערבי (ר' בפרוטוקול, עמ' 65 שורה 29 ואילך; עמ' 72 שורה 21 ואילך; עמ' 76 שורה 1 ואילך). הנתבע הוסיף וטען, כי במהלך השנים תובע 3 אף הרחיב עוד את חדר האשפה המערבי והוסיף לו גגון, והשוכר מטעמו (של הנתבע) הלין על כך בעירייה (שם). לגרסת הנתבע, בנסיבות אלה ו"מתוך מצוקה אמיתית זו, הסיר הדייר ששוכר את הנכס שלי (בית היין - ש.א.) את האשפתון. הסרת האשפתון נודעה לי לאחר מעשה" (ר' בסעיף 14 לתצהיר הנתבע). גם לפניי חזר הנתבע וטען כי לא ידע על ההריסה בזמן אמת וכי קיבל הודעה עליה רק בדיעבד, מה גם שבאותה העת היה חולה במחלה קשה ומרותק למיטה (ר' בפרוטוקול, עמ' 63 שורה 8 ואילך). לדבריו, הוא לא הסכים להריסה בצורה שנעשתה ובעצמו לא היה משתמש בכוח כדי להרוס את חדר האשפה המערבי (שם, בעמ' 66). יחד עם זאת הוסיף הנתבע וטען, כי אין מקום להקים כיום מחדש חדר זה במתכונתו המוגדלת אלא רק במתכונתו לפי תוכנית הבניין המקורית, וזאת יחד עם חדר האשפה המזרחי. מטעם הנתבע הוגשו גם מספר תצהירים קצרים של בעלי זכויות נוספים בבניין. מתוכם העידו לפניי מר קלינגר וגב' הנייה אורון אשר טענו כי חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת, היווה מפגע תברואתי חמור בשל השלכת אשפת המסעדות בו; ולפיכך ביקשו להשיב את חדר האשפה המערבי למימדיו המקוריים. בחקירתו הנגדית אישר מר קלינגר כי אמנם הסכים, בפגישה מיום 14.8.94, לבניית חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת וגם סיפר כי במועד הריסת חדר האשפה על ידי בית היין הוא צעק לטרקטור שלא יהרוס והתקשר לנתבע, אלא שהנתבע "היה מאד חולה ואמר שאינו יכול עכשיו" (ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 28 ואילך). מר קלינגר אף אישר כי חתם על שתי פניות לעירייה, שבהן צוין כי חדר האשפה המערבי נהרס על ידי בית היין ללא אישור העירייה וללא הסכמת הדיירים ועקב כך אין לדיירי הבניין מקום מוסדר לסילוק האשפה (ר' בפרוטוקול, עמ' 34 שורה 10 ואילך). יחד עם זאת, לעניין הסכמת בעלי הזכויות להגדלת חדר האשפה המערבי הוסיף מר קלינגר וציין כי "חשבו לטובה ובסוף יצא לרעה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 11 ואילך). במקום אחר אמר, בהקשר זה, "זה היה איום ונורא" (שם, עמ' 36 שורה 10). עוד העידו מטעם הנתבע מר עידן פולדיאן, הבעלים של בית היין, ומר פרדי פולדיאן, מנהל חנות בית היין שבבניין. מר פרדי פולדיאן אישר את טענת התובעים כי מי שביצע את ההריסה בפועל היה אמנם יעקב - אחיו, שלא העיד לפניי - וזאת לדבריו "מאחר והוא רצה לבנות את פח הזבל לפי השרטוטים ולפי מה שמופיע בעירייה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 51 שורה 31). מטעם הנתבע העיד גם מר משה וינברג, מודד מוסמך, אשר הכין חוות דעת קצרה בעניין חדרי האשפה. בחוות הדעת צוין כי, על פי תשריט הבית המשותף, בצד המזרחי של הבניין סומן מקום סגור לעגלת אשפה בגודל של כ-5 מ"ר (1.7 מ' על 2.9 מ') אשר כיום אין גישה אליו משום שהוא מוקף בקיר גבוה ומשמש כמוסך. יש להעיר, כי חוות הדעת התבססה על שלושה מסמכים, שמשום מה לא צורפו אליה ושמר וינברג לא יכול היה להציגם במועד חקירתו הנגדית לפניי (ר' בפרוטוקול, עמ' 37 שורה 29). ד. דיון והכרעה: הלכה למעשה, חרף המתח הרב - והמיותר - הקיים בין הצדדים לתובענות דנא, מתח אשר למרבה הצער בא גם לידי ביטוי לא אחת במהלך הדיונים, המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים נסתברו בסופו של יום כמצומצמות למדי; ומכל מקום, ועל סמך הראיות שהובאו - ושלא הובאו - לפניי במהלך ניהול המשפט, אין כל קושי בהכרעה בהן כפי שיובהר להלן. לעניין הראיות שלא הובאו במהלך המשפט ראוי לציין כי חרף טענות כל הצדדים אודות עבודות בנייה שונות שבוצעו בבניין לא הוצגה לפניי תוכנית מדידה עדכנית של הבניין, הכוללת השוואת המצב הקיים עם המצב המתוכנן, ובהיעדר תוכנית כאמור אין אפשרות לקבוע בפסק דין זה ממצאים מדויקים באשר למצבו של הבניין כיום. יחד עם זאת ברור לגמרי - כפי שעולה גם מהמסמכים שצורפו מתוך תיק הנכס וכפי שניתן היה להתרשם גם במהלך ביקור בית המשפט במקום - שבבניין קיימות חריגות בנייה ניכרות ביחס לתוכנית המקורית שלפיה הוא נבנה מלכתחילה. אך מובן הוא כי אין עניינן של התובענות האזרחיות דנא בשאלה אם מי מהצדדים דכאן, או מאן דהוא אחר, עשויים לשאת באחריות פלילית לעבירות לפי הוראות חוק התכנון והבנייה בגין חריגות הבנייה האמורות; ועל כן גם אין מקום לדון כאן בעובדות העשויות להשליך על ההכרעה בשאלה זו. יחד עם זאת, במצב הדברים הקיים בבניין - הכולל כאמור חריגות בנייה ניכרות - אין כל הגיון מעשי, וגם לא אפשרות נורמטיבית, כי בית משפט אזרחי יורה על ביצוע פעולות בנייה חלקיות, בקטעים ספציפיים של הבניין, כביכול על מנת להשיב את מצב הבניין ל"קדמותו". יש להדגיש, בהקשר זה, כי עבודות הבנייה שהצדדים עותרים שבית משפט זה יורה על ביצוען הינן עבודות בנייה הטעונות לפי דין היתר בר תוקף, לרבות מבחינת מועד הוצאתו, שהרשות המנהלית המוסמכת לתיתו היא מוסד התכנון הרלוואנטי על פי הוראות חוק התכנון והבנייה. סוגיה זו עלתה כאמור לדיון עוד במסגרת הבקשה בדרך המרצה, כאשר ב"כ העירייה ציין כי על הצדדים לפנות תחילה בבקשה לקבלת היתר בנייה כדין ואף הוסיף כי ככל שיינקטו הליכים בבקשה למתן היתר הוא יהא נכון לנסות ולזרזם (ר' בפסקה 11 דלעיל). ואולם, לא זו בלבד שלא הוצג לפניי היתר בנייה כאמור, אף לא נטען לפניי כי מי מהצדדים, או מבעלי הזכויות האחרים בבניין, פתח בהליכים המנהליים הנדרשים לצורך קבלת היתר כזה. ב"כ תובעים 1 ו-2, מתוך שהיה ער לקושי האמור שבבקשה בדרך המרצה, ציין בכתב התביעה המתוקן כי עתירת התובעים לבניית חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת, היא בכפוף לכל דין ולאחר שיתקבל היתר בניה כדין (ר' בפסקה 15 דלעיל). ואולם, בנסיבות המקרה דנא ובהתחשב במצבו של הבניין כיום אין בהסתייגות זו בכדי להועיל. כאמור, בבניין קיימות חריגות בנייה ניכרות ועל כן נדרשת בחינה תכנונית-מקצועית, לרבות תוך שקילת המגבלות התכנוניות החלות במקום לפי דין, בטרם מתן היתר בנייה לחדרי אשפה כמבוקש. בנסיבות אלה אין כל מקום שבית המשפט האזרחי ישים עצמו בנעלי הרשות המנהלית המוסמכת והמקצועית ויורה על ביצוע עבודות בנייה כאלה או אחרות בבניין, בפרט כאשר הצדדים עצמם לא הואילו לפנות בבקשה מתאימה לאותה הרשות. אכן, העתירות השונות שהעלה ב"כ תובעים 1 ו-2 בסיכומיו - אליהן הצטרף ב"כ תובע 3 - הכוללות בין השאר בקשה כי בית המשפט יורה על המקום הראוי להצבת דחסן אשפה בבניין, אך מדגישות את העובדה כי מדובר בעניין תכנוני-מקצועי ומנהלי מובהק, שאין מקום כי בית משפט אזרחי יידרש לו; קל וחומר ייתן לגביו הוראות. הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנא דין שתי התובענות (התביעה העיקרית והתביעה שכנגד) להקמתם מחדש של שני חדרי האשפה שבבניין - לדחייה, שכן בנסיבות העניין אין אפשרות שבית משפט זה ייתן הוראות באשר לבנייתם; וכל זאת בכפוף לאמור לפרק-משנה ד(2) שלהלן אודות קבלה חלקית של התביעה העיקרית. (1) התביעה שכנגד: לעניין התביעה שכנגד יש לציין כי, מעבר לטעמים שצוינו לעיל, בכל מקרה דין תביעה זו לדחייה אף מטעמים נוספים. ראשית יש להדגיש, כי הנתבע כלל לא הציב את התשתית העובדתית הנדרשת לתביעה שכנגד אותה הגיש, במובן זה שהנתבע לא הציב תשתית ראייתית הקושרת את תובע 3 להריסת חדר האשפה המזרחי וממילא לא ביסס עילת תביעה כלשהי נגדו בנושא זה. בראיותיו לא ציין הנתבע מתי ובאילו נסיבות בוצעה הריסת חדר האשפה המזרחי. כשנשאל על כך במהלך חקירתו הנגדית לא נתן הנתבע תשובה ברורה, בטענה שאין זה מתפקידו ואגב הערכה כי הדבר היה בשנת 1998 (ר' בפסקה 40 דלעיל). תובע 3, מצידו, טען נמרצות כי לא ביצע בעניין חדר האשפה המזרחי שינוי כלשהו מאז שרכש את זכויותיו במקום בשנת 1993, ותמיכה מסוימת לגרסתו זו ניתן למצוא בעובדה שבפרוטוקול הפגישה מיום 14.8.94 אין אזכור כלשהו לחדר האשפה המזרחי. בנסיבות אלה אין אפוא אפשרות לקבוע מתי נהרס חדר האשפה המזרחי, קל וחומר לקבוע כי הדבר נעשה על ידי תובע 3 או על ידי מטעמו; ופשיטא כי דין התביעה (שכנגד) נגדו לדחייה. לא זו אף זו. במשך שנים ארוכות לא העלה הנתבע טרוניה ממשית כלשהי לגבי חסרונו של חדר האשפה המזרחי ופנה בתלונה בכתב לעירייה אודות היעדרו רק לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ועובר להגשת התביעה שכנגד (ר' בפסקה 42 דלעיל). בנוסף, מתוך השתתפותו של הנתבע בשיפוצים שנערכו בשנת 1994 - שבהם דובר על הקמת מתקן אשפה בצידו המערבי של הבניין - אף ניתן ללמוד על הסכמתו הפוזיטיבית למצב דברים זה, דהיינו: לאי קיומו של חדר האשפה המזרחי. כך או כך, לנוכח התנהלותו האמורה במשך שנים ארוכות מושתק הנתבע מלהעלות טענות בעניין זה, שדומה כי הועלו אך כמעין משקל-נגד לתובענה שהוגשה נגדו. הנה כי כן, דין התובענה שכנגד, בכל מקרה, לדחייה. (2) התביעה העיקרית: ככל שעסקינן בסעד המרכזי המתבקש בתובענה העיקרית, דהיינו: בנייתו מחדש של חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת, דין התובענה לדחייה לא רק מהטעמים שצוינו ברישא לפרק זה, שאף בהם די בכדי להביא לדחייתה, אלא גם מטעמים נוספים אשר יפורטו להלן. חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת נבנה כאמור ללא היתר בנייה כנדרש לפי דין, ופגישה עם נציג מהעירייה אינה יכולה להוות תחליף להיתר כזה. מכאן, שהסעד המתבקש בתובענה העיקרית - בטענה להשבת מצב הדברים לקדמותו - אינו עתירה להשבת הבניין למצבו המתוכנן לפי תוכניתו המקורית אלא עתירה למתן הוראות בדבר הקמתו מחדש של מבנה בבניין אשר נבנה ללא היתר בנייה כדין. פשיטא, אפוא, כי אין מקום שבית משפט אזרחי ייעתר לכך; בוודאי במקום בו התובעים-העותרים עצמם לא פנו בבקשה מתאימה לרשות המנהלית, המוסמכת לפי דין ליתן היתרי בנייה, כך שאף אין לדעת אם מבחינה תכנונית ניתן ליתן היתר ספציפי כמבוקש. בהקשר זה יש גם לזכור כי על פי תוכנית הבניין המקורית היו בבניין שני חדרי אשפה, האחד בחלקו המזרחי והשני בחלקו המערבי, ועל כך לא יכולה להיות כל מחלוקת חרף העובדה שתובעים 1 ו-2 החליטו לחזור בהם, מטעמים עסקיים שלא הובהרו לפניי כל צרכם, מהטענות שהעלו בעניין חדר האשפה המזרחי במסגרת הבקשה בדרך המרצה (ר' בפסקה 12 דלעיל). ייתכן אפוא כי היתר בנייה שיינתן - ככל שיתבקש - יכלול דרישות והתניות שונות לשם פתרון מקיף של סוגיית האשפה בבניין גם בהתחשב באמור בתוכנית הבניין המקורית (בהקשר זה ר' האמור בתכתובת נ/8, המאוזכרת בפסקה 38 דלעיל). ב"כ תובע 3 ביקש להסתמך בסיכומיו על פסק הדין שניתן ברע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (2004), פ"ד נט (3) 577, אך אין באמור בו משום תמיכה כלשהי בגישת התובעים. מעבר לכך שמדובר בפסק דין שניתן במסגרת הליך פלילי, שבו נדונה שאלת היקף סמכויותיו של יושב ראש ועדה מקומית לתכנון ולבנייה במתן צו הריסה מנהלי לפי הוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה - שאלה שאינה עומדת כלל לדיון לפניי - שם אמנם דובר בהשבת מצבו של מבנה, שבוצעה בו בנייה בלתי חוקית, לקדמותו. ואולם, כאמור, בענייננו מדובר במצב עובדתי שונה לחלוטין, שכן מצב הדברים שהתובעים עותרים ל"השבתו לקדמותו" אינו מצב הדברים של הבניין על פי תוכניתו המקורית אלא מצב דברים של מבנה ספציפי בבניין שנבנה ללא היתר בנייה; וממילא אין האמור בפסק הדין הנ"ל ישים לענייננו. עוד ראוי להעיר, כי לא הוצגה לפניי התוכנית ההנדסית שלפיה נבנה חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת, או ראיות ברורות אחרות, אודות מידותיו של החדר במתכונתו זו. אמנם אין מחלוקת שבמסגרת השיפוצים נבנה חדר האשפה המערבי במתכונת מוגדלת ביחס לתוכנית הבניין המקורית, אך אף מתוך ראיות התובעים עצמם לא ניתן לקבוע במדויק מה היה גודלו. ב"כ תובע 3 טען בסיכומיו כי מתוך ראיות התובעים והתמונות שצירפו ניתן ללמוד בדיוק את גודלו ומיקומו, אך אף הוא עצמו ציין כי שטחו היה "כ" 25 מ"ר (ר' בפסקה 41 לסיכומי תובע 3). זאת ועוד: הלכה למעשה יש בנושא זה סתירה פנימית בראיות התובעים. בעוד שבכתב התביעה המתוקן נטען כי גודלו של חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת, היה 5 מ' אורך ו-5 מ' רוחב (ר' בפסקה 13 דלעיל), הרי שבמכתב אדריכל תובע 3 צוין כי שטחו היה 20 מ"ר, דהיינו: קטן ב-20% מהנטען כאמור. ממילא ברור, אם כן, כי לא ניתן להורות על בנייה כאשר אין היתר, אין תוכנית הנדסית ומידותיו המדויקות של המבנה - החיוניות בכל הוראות בדבר ביצוע בנייה - אינן ידועות. מכאן, שכיום אין כל אפשרות - הן במישור המעשי והן במישור המשפטי - כי בית משפט זה יורה על בנייתו מחדש של חדר האשפה המערבי, במתכונתו המוגדלת, ודין עתירת התובעים בעניין זה לדחייה. יחד עם זאת, והגם שכאמור לא ניתן - במסגרת התובענה האזרחית דנא - להורות על בנייה כנ"ל, ברי כי הריסת חדר האשפה המערבי נעשתה ללא היתר והיוותה, כשלעצמה, מעשה עוולה. אף הנתבע, בהגינותו, הודה בכך, אם גם בעקיפין, בציינו כי לא ידע מראש על הריסת חדר האשפה המערבי, לא הסכים לה כפי שנעשתה ולא היה פועל בעצמו והורס תוך שימוש בכוח (ר' בפסקה 43 דלעיל). בנסיבות אלה ברור, כי הגם שהנתבע לא יזם את הריסת חדר האשפה המערבי ולא ביצע אותה בפועל - ובהקשר זה יש להדגיש כי אף ראיות התובעים תומכות בקביעה זו (ר' בעדותו של מר יוגב רסמני, כאמור בפסקה 30 דלעיל) - הרי שהנתבע אינו רשאי ליהנות מפירותיה במובן זה שהוא אינו רשאי להשתמש בשטח ששימש בזמנו לחדר האשפה המערבי (במתכונתו המוגדלת) לצרכיו הפרטיים או להפקת רווחים. אכן, העובדה שהנתבע לא יזם ולא ביצע את ההריסה אינה יכולה להוות מעין היתר כביכול ליהנות מפירותיה, בפרט בהתחשב בכך שהנתבע הסכים בזמנו להקמת חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת ועל כן הוא מושתק מלטעון כי מדובר בשטח פרטי שלו בו הוא רשאי לעשות כחפצו. לפיכך יש לקבל את התביעה העיקרית באופן חלקי, וזאת באשר לסעדים החלופיים שנתבקשו בה - לרבות עתירה למתן כל סעד שבית המשפט יימצא לנכון - ובאופן הדומה לצו שניתן במסגרת הבקשה לסעד זמני (ר' בפסקה 10 דלעיל). ה. סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני פוסק כדלקמן: (א) התביעה שכנגד נדחית. (ב) התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי. ניתן בזה צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש פרטי-ייחודי - בין לצרכי חנייה ובין לכל צורך אחר - בשטח שעליו היה קיים בזמנו חדר האשפה המערבי במתכונתו המוגדלת, דהיינו: בשטח של 20 מ"ר בהתאם לאמור במכתב אדריכל תובע 3. בד בבד ניתן בזה צו המתיר הצבת עגלת אשפה או אשפתון בשטח זה, וזאת לטובת כל דיירי הבניין. בהתחשב במכלול נסיבות העניין - לרבות היקפם הניכר של ההליכים לפניי, כמו גם העובדה שהתביעה שכנגד נדחתה והתביעה העיקרית התקבלה רק בחלקה - הנתבע ישלם את הוצאות התובעים כדלקמן: (א) הנתבע ישלם את הוצאות תובעים 1 ו-2 ושכר-טרחת עורך-דינם בסכום כולל של 24,000 ₪. (ב) הנתבע ישלם את הוצאות תובע 3 ושכר-טרחת עורך-דינו בסכום כולל של 18,000 ₪. התשלומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום. בתים משותפיםפסולת