מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שחרור תושבי השטחים ממעצר: לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט לחוביצקי) בב"ש 1230/99 (ת.פ. 1163/99) מיום 20/1/99 בה הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים של העורר. העורר מואשם בכך כי ביום 15/1/99 בשעה 2: 30 לפנות בוקר, בתחומי ירושלים, התפרץ ביחד עם אחרים לרכב בכוונה לגונבו. לאחר מכן התניעו הנאשם והאחרים את הרכב והחלו בנסיעה לכיוון רמאללה. בהקשר למעשים אלה מואשם הנאשם בעבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב וגניבת רכב. כמו כן, הוא מואשם בכניסה לישראל שלא כדין. בית משפט קמא החליט, כאמור, לקבל את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שהתקיים בפניו לא היתה מחלוקת באשר לקיום ראיות לכאורה כנגד העורר אלא המחלוקת התמקדה בקיומה של עילת מעצר והתאמתה של חלופת מעצר. בהקשר לכך נפסק בהחלטת בית משפט קמא כדלקמן:ו א. נדחתה הטענה בדבר קיום עילת מעצר בגין מסוכנותו של העורר וזאת נוכח העובדה כי אין לעורר עבר פלילי וזה לו אישום ראשון בעבירת רכוש. ב. מתקיימת עילת מעצר בגין חשש של ממש להימלטות העורר מאימת הדין, וזאת נוכח העובדה כי מדובר בתושב חברון ובנסיבות אלה יקשה להבטיח פיקוח נאות על העורר ועל מידת מילויים של תנאי מעצר בית. לאור זאת, נפסק כי קיים חשש של ממש להימלטות הנאשם מן המשפט ומריצוי עונשו באם ייגזר, ודי בכך כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. גם באפשרות הפקדה כספית גבוהה לא ראה בית משפט קמא משום פתח ראוי לחלופת מעצר. לאור כל אלה, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בערר שבפני חזרו באי כח הצדדים על עמדותיהם הבסיסיות כפי שהועלה בפני בית משפט קמא: ב"כ העורר הדגיש את הנסיבות המאפשרות, לדעתו, מציאת חלופת מעצר נאותה ואילו ב"כ המדינה החזיק בעמדה כי עובדת מגוריו של העורר באיזור חברון מפקיעה למעשה כל אפשרות ממשית למציאת חלופת מעצר נאותה, ובנסיבות בהן צפוי העורר לעונש מאסר בפועל בהיקף ניכר, החשש מהימלטותו מאימת הדין הינו ממשי ואין דרך להתמודד עם חשש זה באמצעות חלופת מעצר אלא בדרך של מעצר בפועל ממש. 4. שקלתי את נסיבות המקרה על צדדיהן השונים על רקע טיעוני הצדדים בערר ובאתי לידי מסקנה כי נכון יהיה לקבל את הערר ולאפשר חלופת מעצר בתנאים שיפורטו להלן. אלה הטעמים למסקנה זו: אין זו הפעם הראשונה שבה עולה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים השאלה איזה משקל יש לתת לנתון כי נאשם מתגורר באחד משטחי האוטונומיה מחוץ לשטח ישראל. שאלה זו עולה בהקשר לבחינת קיומה של עילת מעצר בגין חשש להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר וכן לענין קיומה של חלופת מעצר נאותה. לי עצמי נזדמן לדון בשאלה זו במספר מקרים בעבר והקו שנסתמן בגישתי שלי לנושא זה הינו בתמצית זה: חוק המעצרים, אשר נחקק על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הביא לשינוי בנקודת האיזון הפנימי בין ערך חירות הפרט לערך בטחון הציבור תוך מתן דגש-יתר לערך הראשון. השינוי האמור בנקודת האיזון משפיע על שיקול הדעת השיפוטי בנושאי מעצר, ובתוכם בבירור שאלת קיומה של עילת מעצר, ובחינת מידת התאמתה של חלופת מעצר. העיקרון המכוון שיקול דעת זה הוא כי ה"כלל הוא החירות, המעצר הוא החריג... המעצר עד תום ההליכים הוא אמצעי אחרון ולא אמצעי ראשון..." (הנשיא ברק, פרשת גנימאת, ע"פ 2316/95 פד"י מט(4) 589, 649). נקודת מוצא זו ביישומה המעשי מביאה לתוצאות הבאות: א. החמרת הנטל על התביעה לשכנע בדבר קיומה של עילת מעצר ושלילת התאמתה של חלופת מעצר. ב. התייחסות מעמיקה לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם ונקיטת גישה זהירה השוללת הנחות גורפות בלתי בדוקות ובלתי מוכחות כגון, למשל, בדבר היקף אי ההתייצבות של נאשמים משוחררים מתחומי האוטונומיה למשפטם בארץ. ג. משקלו של מקום מגוריו של הנאשם במכלול הנסיבות שיש להתחשב בהם נגזר אף הוא ממסכת האיזונים שחוק המעצרים הביא עמו, שבמסגרתה המעצר לעולם הוא החריג והשמירה על החירות האישית הינה הכלל. וכך, מקום מגוריו של נאשם מחוץ לשטח השיפוט בישראל הוא בוודאי נסיבה שיש להתחשב בה במכלול השיקולים העומדים לבחינה ביחס לשאלה אם מתקיימת עילת מעצר שעניינה חשש להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, וזוהי נסיבה חשובה לצורך שיקול בדבר התאמתה של חלופת מעצר. יחד עם זאת, נסיבה זו איננה יכולה, כשהיא לעצמה, לשמש גורם בלעדי, עיקרי, או מכריע השולל מיניה וביה דיון ובחינה של שאלות אלה. יש לבחון נסיבה זו על רקע מכלול הנתונים המיוחדים לנאשם ולעבירות בגינן הוא עומד לדין ומשקלה היחסי עשוי להשתנות ממקרה למקרה על רקע נסיבות כוללות ומשתנות אלה. כך, אין דינו של נאשם שמקום מגוריו באיזור האוטונומיה אשר יש לו עבר פלילי קודם או שהוא מואשם במספר עבירות חמורות בהליך נשוא הבקשה למעצר, אשר מסוכנותו או מועדותו להימלטות בולטת על פניה (גם בלא התייחסות למקום המגורים) כהרי נאשם העומד לדין פעם ראשונה בפרשה אחת, כאשר אין אינדיקציה, על פניו, למסוכנות או לחשש הימלטות, להוציא הגורם האובייקטיבי הקשור באיזור מגוריו המצוי מחוץ לתחום השיפוט בישראל. האבחנות על בסיס שקילת הנסיבות האינדיבידואליות לכל נאשם עומדות בבסיסו של הענין בכל מקרה, ומקום המגורים משמש נתון אובייקטיבי חשוב הצריך להישקל, אך משקלו היחסי משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנתוניו הכוללים. נראה לי כי ייחוס משקל מכריע למקום המגורים בהקשר זה בלא איזון ראוי עלול לעמוד בניגוד לתפיסתו של הסדר המעצרים החדש שיש ליישמו בהתאם ללשונו ולרוחו. ד. בא כוחה של המדינה הביא בפני סדרת החלטות של בית משפט העליון בעניינים שונים בהם עלתה שאלת מקום מגוריו של הנאשם באיזורי האוטונומיה כשיקול בהקשר למעצר ולחלופת מעצר. החלטות אלה בוודאי מכוונות את דרכנו, אלא שלא ראיתי בהן ניגוד לגישה שהובעה לעיל. בית המשפט העליון מפי שופטים שונים ייחס משקל נכבד לגורם מקום המגורים אך, במרבית המקרים, לא ראה בכך גורם מכריע, אלא בחן את מכלול נתוניו ומאפייניו של המקרה הפרטני שהועלה בפניו. במרבית המקרים שהוזכרו בפני נתקיימה מערכת נסיבות אשר - מעבר להיבט מקום המגורים - הצביעה על מסוכנות ועל חשש אמיתי להימלטות, וזאת - בין מתוך בחינת האירועים נשוא האישומים בהליך העיקרי ובין נוכח עבר פלילי קודם של הנאשם שעניינו עמד למבחן. במרבית המקרים לא דובר גם בחלופת מעצר שעיקרה מעצר בית בתחומי השיפוט בישראל בקרב משפחה הנוטלת אחריות להבטיח את התייצבותו של הנאשם (השווה למשל בש"פ 7057/98 מיום 23/11/98; בש"פ 7223/97 מיום 16/12/97; וכן בש"פ 4757/97 מיום 8/8/97). ה. לא למותר לציין גם את העובדה הבאה: בסדרה של כחמש החלטות שתחילתן בפברואר 1996 והמשכן עד מאי 1998 נזדמן לי לדון בסוגיה זו וליישם את אמות המידה המוזכרות לעיל באופן שנקבעו חלופות מעצר לנאשמים תושבי שטחי האוטונומיה בכפוף למילוי תנאים שונים. ככל שידיעתי מגעת, החלטות אלה לא הועמדו מעולם לביקורת ערכאת הערעור אף שהנאשמים, תושבי השטחים, שוחררו במסגרתן בתנאים של חלופת מעצר. העדר ערעורה של המדינה לגבי סדרה ארוכה של החלטות אלה מעוררת, ראשית, שאלה באשר למידת העקביות בקו המדיניות הננקט על ידי התביעה בנושא זה. אולם מעבר לכך: מעולם לא נמסר, ואולי מעולם לא נבדק, האם באלו מאותם מקרים אכן נמנעו נאשמים מלהתייצב למשפטם או לריצוי עונשם או האם נתעוררו קשיים כלשהם באיתורם של הנאשמים. אלה ההחלטות בהן מדובר: ב"ש 53/96 מדינת ישראל נ' אימאן דאר אשייח (מיום 6/2/96). ב"ש 1325/97 מדינת ישראל נ' אלפקיה בלאל (מיום 18/7/97). ב"ש 1495/97 אבו סבחא נ' מדינת ישראל (מיום 14/11/97). ב"ש 1503/97 מדינת ישראל נ' אלרחמן ואח' (מיום 17/11/97). ב"ש 2267/98 מדינת ישראל נ' חמייס שאפעי (מיום 21/5/98). היה סביר לצפות כי כיום, לאחר תקופת נסיון ארוכה יחסית ביישום אמות המידה של חוק המעצרים החדש תיבחן, הלכה למעשה, השאלה האם חלופת המעצר שננקטה לגבי תושבי שטחים הצדיקה את עצמה או כשלה, והאם קיים אכן סיכון אמיתי בהחלתה על מי שמקום מגוריו מחוץ לתחום השיפוט. הנתונים בוודאי קיימים, צריך רק ללקטם ולהציגם, והם עשויים להאיר את עינינו בבואנו לערוך את האיזונים העדינים והרגישים הכרוכים בהגבלות על חירותם האישית של נאשמים. ניתוח פרגמטי של נתונים כאלה הוא חשוב ויש בו כדי לייתר אמירות גורפות והכללות בדבר סיכונים שלא ברורה מידת התממשותם במציאות. ו. ומכאן לענייננו: המדובר כאן בנאשם בן 24 המואשם בפרשה אחת של גניבת רכב, ובהקשר לכך בכניסה שלא כדין לישראל. אין לחובתו עבר פלילי מלבד עבירה אחת של יידוי אבנים משנת 1990. כתב האישום אינו מייחס לו עבירה של הימלטות מגורמי אכיפת החוק. הנאשם תושב חברון. פרט לנתונים אלה לא הוצג בפני גורם נוסף כלשהו העשוי להצביע על מסוכנותו המיוחדת של נאשם זה או על חשש להימלטותו מן הדין. אין צריך לומר כי מקום מגוריו של הנאשם בחברון מהווה, כשלעצמו, שיקול שיש להתחשב בו אולם הוא אינו מהווה שיקול מכריע כנגד חלופת מעצר, במיוחד כאשר נמצא מענה לחשש זה בדרך של מעצר-בית בתחומי ירושלים בבית סבו של הנאשם בתוספת תנאי של התייצבות במשטרה והפקדה כספית במזומנים. תנאים אלה של חלופת מעצר בתוך שטח ישראל תחת פיקוח משטרתי נראים לי נאותים לגבי אדם שאין בנתוניו האישיים גורמים מיוחדים המצביעים על סיכון מיוחד. עוד יש להוסיף כי אינני רואה סתירה בין קיומה של חלופה כזו לבין העובדה כי הנאשם משולל היתר כניסה לישראל, שהרי צו בית משפט ישראלי בדבר חלופת מעצר בישראל כמוהו כמתן היתר שהייה לצורך המוגדר באותו צו, כל עוד נשמרים תנאי הצו כלשונם וכרוחם. לאור כל זאת, אני מקבלת את עררו של העורר ומורה על ביטולה של החלטת בית משפט קמא, וזאת במובנים הבאים: העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אולם הוא ישוחרר באם ימלא אחר התנאים הבאים: מעצר בית מלא בכפר סילוואן בבית סבו של הנאשם הפקדה במזומנים של הסך 15,000 ש"ח. 3 ערבויות צד ג' בסכום של 30,000 ש"ח כל אחת. אחד הערבים יהיה סבו של העורר. שני הערבים האחרים יהיו תושבי ישראל בעלי הכנסה קבועה. התייצבות במשטרה הסמוכה ביותר לכפר סילוואן פעמים בשבוע בימים ב' וה' בשעה 12: 00 בצהריים. פרט להתייצבות זו, ישהה העורר כל שעות היום והלילה בבית סבו. שטחי יהודה ושומרוןמעצר