שחרור ממעצר עבריין עם עבר פלילי

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שחרור ממעצר עבריין עם עבר פלילי: 1. המשיב, יליד שנת 1960, מכור לסמים, היה לעבריין רכוש, בהיותו קטין כבן חמש עשרה ובילה שנים רבות בבית הכלא. 2. ביום 27/7/99, הגישה המבקשת לבית-המשפט השלום כתב אישום נגד המשיב, המייחס לו 4 עבירות של התפרצות למקום מגורים, 4 עבירות של גניבה, מהן 3 תוך ביצוע ההתפרצויות האמורות ועבירה של איומים. המבקשת ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ובית המשפט קמא (כב' השופט בן דור) נעתר לבקשה וציווה על מעצרו כאמור, והורה לשירות המבחן להגיש תסקיר שיתייחס לסיכויי גמילתו של המשיב מסמים - אם מחוץ לכותלי בית הכלא ואם בתוכו. 3. ביום 3.10.99 הורה בית-המשפט קמא לשחרר את המשיב ממעצר, על-פי המלצת קצינת המבחן, לצורך בדיקות הדרושות לקבלת המשיב למוסד גמילה, וקבע את הדיון באפשרות שחרורו של המשיב ממעצר - למוסד גמילה ליום 15.11.99. 4. ביום 15.11.99 התקיימו שני דיונים בבית-המשפט קמא; האחד - בפני כב' השופט בן דור לעניין שחרור המשיב ממעצר ושהותו במוסד גמילה; והשני - בפני כב' השופט ח' לי-רן, שדן במשפטו של המשיב בכל הנוגע בעבירות שיוחסו לו. המשיב הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו ואף ביקש לצרף עוד שמונה תיקים נוספים, שעניינם - שמונה עבירות של התפרצות, עבירה אחת של התפרצות לרכב וגניבה מרכב, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והחזקת סם לצריכה עצמית, וכן עבירה של בריחה ממשמורת חוקית. בית-המשפט קמא (השופט לי-רן) דחה את הטיעונים לעונש ופרשת גזר הדין לעוד כשלושה חדשים, ליום 8.2.2000. 5. בית-המשפט קמא (השופט בן דור) קיבל תסקיר משלים משירות המבחן, לפיו ניתן לקבל את המשיב לקהילה טיפולית "רמות יהודה", ביום 16.11.99, דהיינו - היום. המשיבה התנגדה לאורכם ולרוחבם של ההליכים בבית-המשפט קמא, לשחרר את המשיב ממעצרו - לצורך גמילה. אולם, בית-המשפט קמא ראה לשחרר את המשיב בערובה ובין היתר - הפקדה של 5,000 ש"ח במזומן, וכי המשיב ישהה במוסד הגמילה "רמות יהודה" עד להחלטה אחרת, תוך חיוב מנהל המוסד להודיע למשטרה ולקצינת המבחן אם המשיב יעזוב את המוסד. 6. לבקשת המדינה נעתר בית-המשפט לעכב את ביצוע החלטתו לחמש שעות, דהיינו עד השעה 17: 00 של יום החלטתו (15.11.99), ואמנם המבקשת הזדרזה ובאה לבית משפט זה לפני חלוף המועד המאולץ שקצב בית-המשפט קמא. נימוקי הערר 7. המבקשת סבורה כי המשיב מהווה סכנה לשלום הציבור, נוכח עברו הפלילי העשיר, ובשל נחישותו לשוב ולבצע עבירות רכוש רבות, עבירות סמים ועבירות של בריחה ממשמורת חוקית. זאת ואף זאת: המשיב לא נרתע מלבצע עבירות זהות לאלה שבהן הורשע, בעוד מאסר על תנאי תלוי לו כקולר על צווארו. ואף זאת: המשיב עשה נסיונות משלו לגמילה "עצמית" ואלה כשלו, והוא שב לסורו, כך שלא ניתן לאמר על המשיב כי הוא מצוי בהליך של גמילה. אף לגבי סיכויי גמילתו קיימים ספקות, ולדברי קצינת המבחן "קיימת אמביוולנטיות מסוימת וחששות לגבי הליך הגמילה". עוד סבורה המבקשת, כי בית-המשפט קמא טעה כאשר עוד לפני שנגזר דינו של המשיב החליט לשחררו לצורך גמילה במוסד, בעוד שאם יוטל עליו מאסר בפועל - תופסק גמילתו בקרב הקהילה והוא ישלח לבית הכלא, ורק שם תבדק אפשרות קליטתו בתכנית גמילה. לפיכך המשיבה סבורה, שלא היה מקום להחליט לשחרור המשיב ממעצרו, כבר בשלב הזה. דיון ומסקנות 8. הלכה למעשה - מדובר בשחרור המשיב ממעצר לאחר שבית המשפט קמא ציווה על מעצרו עד תום ההליכים - בדרך של חלופת מעצר. חלופת המעצר שקבע בית-המשפט קמא, היא, מוסד גמילה, שתכנית הגמילה בו היא חודשים רבים. ועוד זאת: למעשה, יש בשחרור המשיב ממעצרו בדרך האמורה, כדי לקבוע "אילוץ" מסוים, על בית-המשפט (במותב אחר) להמשיך בדרך האמורה, אף אם השופט האחר יהיה סבור שהעונש הראוי לו, למשיב, הוא מאסר בבית הכלא. אמת נכון, שבית המשפט הדן במשפטו של המשיב, לא יהיה כפוף להחלטה לגבי שהות המשיב במוסד גמילה, אולם אין הוא יכול להתעלם מכך. 9. אין מחלוקת לעניין מסוכנותו של המשיב לשלום הציבור, וחלק מהעבירות בהן הוא הורשע, עתה, אף מקים "חזקת מסוכנות" לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים). המשיב הורשע בעבירות רבות שמספרן עולה על מאה ועשר, ובא עתה לבית-המשפט והודה בביצוע חמש עבירות רכוש וסמים, לפי כתב האישום, והוסיף להן עוד שמונה עבירות דומות ומהן אחת של בריחה ממשמורת. לא היה ספק, אף בליבו של השופט הדן במעצרו של המשיב עד תום ההליכים, כי במצב זה, הדין וההלכה - מכתיבים השמתו של המשיב במעצר עד תום משפטו, כאשר העונש שעשוי בית-המשפט להשית עליו, הוא מאסר. 10. המשיב מכור לסמים ונסיונותיו "הפרטיים" להיגמל מסמים, כשלו עד כה, וכשזה המצב, מי לנו יתקע כף, כי רצונו דהיום לא בא לו אלא כדי לאמר דברים מן השפה ואל החוץ, נוכח המצב שאליו נקלע. אני בין המאמינים, שיש לנצל כל הזדמנות למלא את רצונו של נאשם מכור לסמים, להיגמל מסמים ולהציל את גופו ואת נפשו. ואולם, את דעתי הבעתי בב"ש 252/95 מדינת ישראל נ' נינה (מלי) ביטון, לא פורסם (שאושר בבש"פ 3701/95 על-ידי כב' השופט י' זמיר), כי אם רצון עז יש לנאשם להיגמל מסמים, הוא יכול לעשות זאת גם בין כותלי הכלא; אפילו במצבו של המשיב, שצריך להיות, כדבריו שלא נסתרו על-ידי המבקשת, במקום מוגן - יכול שירות בתי הסוהר להתאים לו תכנית גמילה. 11. שיקולי שיקומו של נאשם המכור לסמים, במהלך משפטו, ולפני שהוכרע דינו או לפני שנגזר דינו - נשקלו על-ידי בתי המשפט. כך מצינו בבש"פ 5813/91 לינדה בן חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 229, 231 (על בסיס בש"פ 5874/91 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 596, 600), לאמור: "שיקול שיקומו של נאשם ראוי הוא שיעלה בנסיבות מסוימות בפני בית-המשפט כבר בשלב המעצר. עמדתי על כך בקצרה בבש"פ 5874/91...: 'אמנם כן, שיקול השיקום חלק הוא, בדרך כלל, משיקולי העונש שלאחר ההרשעה, אף שיקול השיקום ראוי ורצוי הוא בנסיבות מסוימות, גם בטרם הרשעה, והמקרה שלפנינו יוכיח...'" (ההדגשה במקור - ע"ק). הנה כי כן, ניתן לשקול שיקולי שיקום אף בשלב המעצר, אך אלה המקרים היוצאים מן הכלל. אפשרות זו עולה, בבירור, גם מלשון "חוק המעצרים" כאשר תנאי השחרור בערובה לפי סעיף 48(א) לחוק יכול שיכללו "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על-ידי קצין מבחן". ואולם, הכלל היה לפני "חוק המעצרים", ולדעתי עודנו שריר וקיים גם היום, לפיו ראוי שהשיקום יבוא לאחר גזירת הדין ולא לפני הכרעת הדין וגזירת העונש, לבד ממקרים מסוימים המצדיקים בנסיבות מיוחדות לסטות מכלל זה, ולבחון תכנית שיקום לשחרור בערובה - לפני סיום ההליכים. בעניינה של מלי ביטון (ב"ש 252/95 הנ"ל), אמרתי שיש לנאשמת שם אפשרות להיגמל מנגע סם המוות שהיא נתונה כולה, בעבותותיו החזקים, ובשל הסבל להתמכרות רצופה לסם. החלטת בית-המשפט צריכה להתמקד בסיכויי הגמילה, אך אין בית-המשפט יכול להתעלם משיקולי ההגנה על שלום הציבור ועל דרכי ההרתעה של עברייני סמים ושל אחרים העלולים לבחור בדרכם. אולם, יש לשקול את מכלול הנסיבות, במיוחד בשלב שלפני סיום ההליכים המשפטיים. הנה כי כן, שיקולי שיקומו של נאשם, ראוי שיעלו, בנסיבות מסוימות, בפני בית-המשפט, כבר בשלב המעצר, אך בדרך כלל יש לשקול שיקולים אלה במסגרת גזר הדין - אחרי טיעונים לעונש. ואמנם, כב' השופט זמיר ראה לאשר עמדה זו בבש"פ 3701/95 בעניינה של מלי ביטון, לאמור: "מתוך ההלכה נגזרת המסקנה לגבי העוררת. היא לא נמצאה בטיפול של גמילה מסם שעה שנעצרה. החלטתה להתחיל טיפול כזה התגבשה לאחר שנעצרה. במצב זה אין הצדקה, לפי ההלכה, לשחררה מן המעצר, כדי שתוכל להתחיל בטיפול של גמילה, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את השחרור". על עמדה זו חזר השופט זמיר בבש"פ 225/99 - רוני חושינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), לפיה אך במקרים נדירים יטה בית-המשפט אוזן קשבת לשחרר נאשם ממעצר לצורך גמילתו - לפני גזר דינו, לאמור: "ומה הם המקרים הנדירים עליהם בית-המשפט מדבר? למשל, מקרה בו נאשם נמצא, לפני שהוא נעצר, בעיצומו של תהליך גמילה מסם. במקרה כזה יתכן שבית המשפט יגיע למסקנה כי הנזק שיגרם לנאשם אם התהליך יופסק גובר על הנזק שעלול להיגרם לציבור אם הנאשם ישוחרר מן המעצר לצורך המשך התהליך". אמת הדבר, ישנם מקרים שבהם יטו בתי המשפט לשחרר נאשמים למוסדות גמילה - לפני שנגזר דינם. אולם, אלה מקרים נדירים, שבהם הנאשמים מצויים בתהליכי גמילה, ומעצרם עלול לסכל את תכנית הגמילה ולשימה לאל, ומכל מקום כל מקרה יידון לגופו ולפי נסיבותיו. 12. בענייננו, נוכח עברו של המשיב, כשלונות גמילתו בעבר, חששות סבירים לגבי סיכויי הגמילה על-פי התכנית המוצעת, והאפשרות שמא יישלח למאסר ותכנית הגמילה תופסק - סבורני כי ראוי להמתין עם תכנית הגמילה - לאחר שייגזר דינו. ושוב, גם שירות בתי הסוהר מקיים תכנית גמילה המותאמת לצרכי אסירים החפצים בכך, ורק אם יחפצו. 13. המבקשת העלתה טענות כלפי מוסד הגמילה, שהיה נכון לקבל את המשיב. הטענות כוונו לאפשרות של בריחת מטופלים ממנו, בלא שניתן דיווח על-ידי המוסד לבית-המשפט או לרשויות התביעה והאכיפה. עניין זה ניתן להסדירו בדרך מינהלית ואינני סבור שנימוק זה, כשלעצמו, אף אם יוכח לאשורו, צריך לשמש נימוק שלא לאפשר קליטתו של נאשם במוסד. 14. לאור האמור, אני מקבל את הערר ומצווה כי המשיב - יישאר במעצר עד תום ההליכים. בנסיבות אלה לא נותר לי אלא לקוות כי בית-המשפט קמא יעשה לשמוע את הטיעונים לעונש בהקדם האפשרי - עוד לפני המועד שנקבע, ככל שהדבר אפשרי לפי יומנו של בית-המשפט. מעצרמשפט פליליעבר פלילישחרור ממעצר